מטורף, מה שיכול היה להיות

זו בעיניי הכותרת האנושית לסיפור הזה - It's crazy what we could have had. ואולי בכל זאת יהיה?

 

כן, זה עוד פוסט על ההחלטה של לברון.  אבל זה פוסט של מצב רוח.  פוסט נוסף שמחבר מחשבות לשיר.  בסך הכל עוד זווית לסיפור.

lebron

(Photo courtesy of:  Keith Allison @ flickr)

***

אני לא מתכוון להציג ניתוח משלי ל"בעד ונגד", ל"מה יהיה".  בסוף השבוע האחרון אני קורא באופן אובססיבי – טורים מצוינים.  דורפן כתב כאן על לברון שמצא את הסיפור הייחודי, האותנטי, שיגדיר אותו ואת הקריירה שלו מכאן.  ביל סימונס בגרנטלנד כתב על לברון שכמו הגדולים באמת לפניו, האמנים של המשחק, מחפש את "הדרגה הנוספת" של "האמנות", הרמה הייחודית המטפיסית של החיבור למשחק, ומזהה דווקא בקליבלנד – כאן ועכשיו – את ההזדמנות לטפס לשם (אין טעם לנסות להסביר- תקראו בעצמכם).  אנדרו שארפ וזאק לואו, כמו עשרות כותבים אחרים, כבר ניתחו מכל זווית אפשרית את השיקולים ואת ההשלכות המקצועיות.  ודיברו ואן גאנדי וקארליסמו ובעצם מי לא.  דורון קרמר, נפלא כרגיל, בכלל כתב על אהבה.  תמיד אהבה.  וגם את המשפט הנהדר הזה:  "וככל שהוא הופך למקומי יותר, פרובינציאלי יותר ולוקאל פטריוט יותר, כך ההבנה לצעד שלו חוצה גבולות ובינלאומית יותר."

אז כתבו את זה קודם לפניי.  ואני מוסיף שלושה storylines, מתוך התרגשות ובמבט סובייקטיבי לגמרי.

***
דייויד בלאט – אז אפשר לנתח את הבעד ונגד, אך קודם כל לראות אותו שמח, ולשמוח בשבילו.  מזווית העניין המקומי שלנו (שהיא לא באמת חשובה) ומהזווית של דיוויד בעצמו כפרוטגוניסט (שהיא דווקא כן משמעותית) – וואו, איזה סיפור זה!
בינתיים ההתבטאויות של בלאט הן מקור הנאה בפני עצמו.  שאלו אותו אם הוא שמח.  "זה האנדרסטייטמנט של המיליניום".  שאלו אתו אם לברון יתאים לשיטה שלו.  "האפשרויות שלנו ל'שיטה' התרחבו אקספוננציאלית".  שאלו אותו אם אפשר בכלל לאמן שחקן כמו לברון.  "זו הגדולה של לברון.  שהוא רוצה לשחק במסגרת מאומנת".  "נפגשת איתו?", שאלו.  "כן.  פעמיים, בבייג'ין 2008 ובלונדון 2012, אבל הייתי 'בצד השני" (זו כמעט תשובת פופוביץ'.  תחשבו על זה).  וגם הוא אמר:  "זה אירוע של שמחה לאומית" (באוהיו הכוונה) – מגבה את הנרטיב והבילד-אפ מסביבו.  מבין את תפקידו כבמאי, שאין לו סיבה להתפרץ אל הבמה.  מדוד שקול ומעורר אמון. (כל הציטוטים מהזכרון החופשי שלי ולא מדויקים).  בלאט לא תכנן את הסיטואציה הזו.  לפי אחד הדיווחים כששמע את השמועה הוא ניגש לאחד מאנשי ההנהלה ושאל "זה אמיתי"?  אבל דייויד בלאט מתנהל כאילו שכל חייו עד היום היו בעצם הכנה לרגע הזה.
אין ספק שכל הנחות היסוד השתנו.  כל ההכנות והטיוטות והדפדפות.  החל מהנאום לישיבת פתיחת העונה (תחשבו על זה – מה בכלל אומרים בסיטואציה כזו?); המעבר מאתגר הטמעת השיטה לאתגר התאמת השיטה, לשחקן שהכל בהכרח יסוב סביבו; רמת הצפיות, הלחץ, הטמפרטורה.  צריך ללמוד ולחשוב.  ודייויד בלאט יודע ללמוד ולחשוב.
מייקל ג'ונסון אמר פעם:  Pressure is but the shadow of great opportunity.  ודייויד בלאט נראה כנהנה.  הוא מתאים.  הוא מסוגל.  ואיזה סיפור זה.  איזה סיפור זה עוד יכול להיות.
***
אני – אני, כמו רבים, שבוי בקסם הילדות של ג'ורדן.   בגיל 14, מהמרפסת השניה בשיקגו סטדיום הישן זכיתי לראות את גדול שחקני הכדורסל מאז ומעולם.  וזהו רושם שלא נמחק, אך גם לא משוחזר.  אתה לא רוצה שישוחזר, שהחד-פעמיות המיוחדת תפגע.  וזה הגדיר באופן בלתי-נמנע את היחס אל לברון – יחס מתפעל, מתלהב אך גם חושש ומתגונן.  והנה אחרי 11 שנים שאני "נגד" השחקן הטוב בתקופתו (באופן שאמנם הלך והתמתן, פשוט כי זה טפשי, וחבל לפספס), סוף סוף נמצא התירוץ להיות לטובתו, בלי הסתייגויות.  ואני מתכוון ליהנות מזה.
***
לברון – המוטיב שלברון בחר להדגיש הוא "החזרה הביתה", הבן השב משדות זרים ומגיע כדי לתרום ולהחזיר.  מוטיב של פטריוטיות ואלטרואיזם כמעט.  גם מוטיב של "כפרה", על ה"החלטה" ועל העזיבה.  הוא שבר את לב אוהדיו והוא מבקש (ומקבל באופן אוטומטי, מן הסתם) מחילה.   היו מי שזיהו בכך ציניות.  הם הסבירו שההחלטה של לברון מבוססת שוב הרי על זיהוי הזדמנות מקצועית טובה יותר ביחס למגמת הדעיכה המסתמנת במיאמי.  שוב חוסר נאמנות וקידום-עצמי עטוף באריזה שיווקית אמריקאית כהלכתה.   אפשר להגיד על זה שני דברים:  אחד, שלברון הוא מחושב וחכם, ואין ספק שההחלטה שלו לחזור מבוססת על "שיקולי כדורסל" וסיכויי הצלחה, לפני הכל.  הוא לא היה חוזר לקליבלנד אילו חשב שזו החלטה מפסידה.  ושתיים, שאם לעזוב את מיאמי – אז חזרה לקליבלנד היא האופציה היחידה ל"החלטה 2" שמייצרת נרטיב אופטימי, אנושי, חיובי.  עזיבה לכל מקום אחר היתה מחזקת את התדמית השלילית שלו לתמיד.  השיקולים המעשיים והרציונאליים האלו בוודאי השפיעו, ובצדק.  כמו אצל כל אחד מאיתנו, אצל כל אדם הרוצה למקסם את סיכוייו להצליח ולהיות שמח.  אך זו לא דיכוטומיה.  השיקולים הללו, המובנים מאליהם, בשום אופן לא דוחים את הרגש, את הסנטימנט הבסיסי.  סנטימנט שהתגלה אצל לברון בימים האלו באופן הכי אותנטי.  אני מאמין לו.  ישנם רגעים שבהם התבונה והרגש מתחברים.  ואז הדרך נראית פתאום כל כך ברורה ומובנת מאליה.
ושלא נטעה:  לברון לוקח כאן סיכון גדול.  עצום.
***
אבל אני רוצה להציע דווקא מוטיב אחר.  לא של חזרה הביתה אלא של הזדמנות לחזור לאחור ולחדש אהבה שהתקלקלה.
אהבה שלא מוצתה.  אהבה שוויתרת עליה.  שהסתיימה בכאב ובאכזבה.  בתחושת כשלון יחידי, שכל ההצלחות המזהירות לא יוכלו למחוק.
תחושת החמצה שלא עוזבת אותך.
We've been through fake-a-breakdown
Self-hurt, plastics, collections
Self-help, self-pain
EST, psychics, f–k all
I was central, I had control
I lost my head
I need this, I need this
אני שומע את השיר הכל כך יפה הזה בלופ.  מייקל סטייפ בשיאו כאן – במלים, בשירה.  
והפזמון החוזר, הקול הבוכה:  It's crazy what you could have had. It's crazy what you could have had.
ואם פתאום חוזר הסיכוי?  אם אפשר לגלות שוב?  מטורף.
I need this.
אולי, פשוט, גם לברון הרגיש שהוא צריך?
(כדי להבין/להרגיש באמת – הקשיבו לשיר בעצמכם)
זו בעיניי הכותרת האנושית לסיפור הזה – It's crazy what we could have had.  ואולי בכל זאת יהיה?
טיימינג זה הכל
ליגת שוקי ההון - לקראת הגמר בדרך טיפה אחרת.

31 Comments

אלעד 13 ביולי 2014

כשנגמרה השנה, כתבתי כתגובה לאחד הפוסטים, שלדעתי ללברון יש בדיוק 2 קבוצות אליהן הוא יכול לעבור – מיאמי (כלומר, להישאר) וקליבלנד. ועוד כתבתי שמבחינתי הוא חייב להישאר במיאמי, עד סוף הקריירה, כי הוא לברון והוא לא ג'ורני-מן שעובר מעיר לעיר בשביל אליפות. אבל אם כבר לעבור – אז לפחות אפשר להגן בצורה אובייקטיבית על מעבר שלו לקליבלנד.

וזה מה שוקרה בימים האחרונים – רוב האנשים מגנים על המעבר, ומתארים אותו בצורה הכי רומנטית שיכולה להיות. למרות שברור לכולם שהקבוצה במיאמי כבר לא קונטנדרית וראינו את זה טוב טוב בפלייאוף האחרון.

אז לברון חזר והוא חתם לשנתיים – והנה כמה תרחישים שיכולים לקרות, שההשפעה שלהם על נלגאסי שלו תהיה דרמטית (וכמו שלמדנו – ההבדל בין אליפות לעוד מפח נפש הוא לפעמים ריי אלן אחד שמעיף כדור מהפינה 5 שניות לסיום):
1. הכל מתחבר כבר שנה הבאה, בהובלת מאמן שרגיל להרכיב קבוצות מנצחות תוך מספר חודשים, וקליבלנד זוכה לראשונה בתולדותיה באליפות.
2. חולפות 2-3 עונות ללא אליפות, אבל לכולם יש סבלנות, הקבוצה לא עושה זעזועים, הצעירים מתבגרים, וקליבלנד מתחילה לחבר אליפויות כמו שיקגו של ג'ורדן.
3. לברון עוזב לשיקגו אחרי שנתיים, ברשת רצות שמועות שקיירי אירווינג התעסק עם אימו.
4. לברון נשאר בקליבלנד עד הפרישה, אבל הליגה מתחזקת, וכל שנה יש כח חדש שמונע מהקבוצה את האליפות.

מה שבטוח ועם זה אני מסכים – משעמם לא יהיה.

נחשון שוחט 13 ביולי 2014

כן, זה נכון. אגב, מאד סביר שריי אלן (שלשה מהפינה) ומייק מילר יגיעו בעקבןת לברון כנדוניה (שאף אחד לא ירגיש מקופח…).

אדם 13 ביולי 2014

הלוואי ויכולתי להשבות כמו רבים בנראטיב הזה אך איני מצליח. רבים גם כותבים שהדרך הפעם היא טובה ומכובדת וגם לזה אינני מסכים.
לא יכול לזהות כנות במכתב מנוסח היטב ע״י יועצים. בשבילי, אם זה אכן היב אמיתי לברון היה צריך להודיע לכולם כמו שעשה ובסדר הראוי (למיאמי לפני כולם) ואז לכנס מסיבת עיתונאים ולהתמודד עם השאלות בעצמו. בלי מסיכה, בלי יועצים, בלי הכנה. נקי. כל כך קל להסתתר מאחורי הכתב עד למצב בו זה לא יכול להרגיש אמיתי.

no propaganda 13 ביולי 2014

1+

ירושלמי 13 ביולי 2014

אולי הגיע הזמן להפסיק להתעסק בדרך ולהתעמק במהות של המהלך?
כן כינס לא כינס כן הודיע למיאמי או לא שלח מכתב.
את מי זה מעניין? ונגיד שהיועצים שלו אמרו לא לשלוח את המכתב, זה משנה את העובדה שההחלטה על החזרה היא אך ורק שלו? ואת הביקורת אחרי הכשלון או הברכות אחרי ההצלחה יופנו רק אל לברון ולא אל היועצים.
אז העיקר שהוא חזר.
והעיקר שזה עם בלאט.

אדם 14 ביולי 2014

ואני הייתי בטוח שלרוב כשמדברים על מהות אז מדברים על הדרך ולא על התוצאה הסופית

גל ד 14 ביולי 2014

המהות היא שהוא עזב קבוצה עם סגל שהתרסק אל תקרת הזכוכית שלו לטובת קבוצה עם סגל חזק יותר. שוב.

אריאל - נוסף 13 ביולי 2014

היחס ללברון לעומת ג'ודן כל-כך נכון לגבי "בני דורנו". בגלל זה מאוד נהניתי לקרוא את ביל סימונס והתיאור שלו על ג'ורדן כהיחיד שהצליח לשבט את עצמו.
התיאור הזה נותן לנו מקום לקבל את גדולתו של לברון כעומדת בפני עצמה ולא מול ג'ורדן.
חבל שצריך לחכות עד נובמבר.

דורפן 13 ביולי 2014

סוף סוף נמצא התירוץ להיות לטובתו, בלי הסתייגויות. ואני מתכוון ליהנות מזה

איציק 13 ביולי 2014

אני מסתכל מנקודת מבט של בלאט. ברור שאף אחד לא יכול לומאר לא ללברון, אבל עם היד על הלב, האם בלאט רצה את זה והאם זה טוב לו. התשובה לשאלה הזאת מאוד מסובכת, כן!!!
1. לברון שחקן קבוצתי, ולכן הקבוצתיות של בלאט לא תפריע לו. יתר על-כן, על המגרש הוא יכריח את האחרים להיות קבוצתיים. אם הוא קבוצתי, איך אחרים יעזו להיות סוליסטים.
2. לברון לא סובל מבעיות מיוחדות עם משחק חכם, ולכן גם פה הוא מתאים מאוד לסגנון של בלאט. כרמלו או הממבה היו בעייה, אבל לא לברון. זה נכון גם להתקפה וגם להגנה.
3. בלאט יודע לחבר קבוצות בזמן קצר, לברון ייתן לו עוד קצת זמן להתחבר, כיוון שיקח על עצמו את הדקות המתות.
4. לברון מת להוכיח שיכול להביא הצלחה לקליבלנד. הצלחה של בלאט תהייה גם ההצלחה שלו ולהיפך. לכן לבלאט יש את הגיבוי של לברון וזה הרבה. בלאט מלך ביחסי אנוש ולכן הסיכוי שחתול שחור יעבור בינו לבין לברון הוא נמוך.
5. אפילו בהגעתו לברון הסביר שאין הקבוצה בנויה/מוכנה לתואר השנה, כלומר יש הורדת ציפיות מובנת. הציפיה היא משחק יפה וחכם, עם השתלבות בפלאיי-אוף והופעה מכובדת בפלאיי-אוף. עם לברון זה הרבה יותר קל.
לאור כל זאת, לבלאט יש רק מה להרויח מהגעתו, זה לא אמור להיות לחץ (למרות שזה כן, לפחות בימים הראשונים, עד שהקרח ישבר), זו אמורה להיות הקלה לבלאט שתאפשר כניסה חלקה יותר לתפקיד.
בהצלחה

ד"ר רזי הופמן 13 ביולי 2014

איציק
אני מסכים לגמרי עם הניתוח שלך
הורדת הציפיות על ידי לברון עצמו בשלב זה היא עניין מתבקש. עם גם לאב יגיע אז אין תירוצים. הקבוצה חייבת ללכת על התואר!

ד"ר רזי הופמן 13 ביולי 2014

נפלא לראות שיש עוד אנשים שמתרגשים כמוני מהאתגר של בלאט השנה. כמה מגיע לו אחרי עונה כל כך הירואית. אם כשהגיע המטרה היתה להגיע עם קליבלנד לפליאוף היום כשלברון חלק מהסיפור המטרות משתדרגות. אם גם לאב יגיע, וברור שהוא רוצה לשחק עם לברון, יש צאנס להגיע עד לגמר המזרח ואולי אפילו לגמר האן בי איי.
איזה מאמן לא היה הולך על זה בעולם?
בלאט בחר בצדק מוחלט באתגרים ובסיכונים של מאמן ראשי באן בי איי ולא בזוטריות של עוזר מאמן בווריורז. בבחירה הזו הוכיח שיש לו אומץ והוא לא פוחד מאחריות והסיכונים שנלווים לה.
מה שנשאר להגיד זה יישר כח! בלאט מיצג את ישראל איפה שלא יהיה, מפקד וג'נטלמן:)

Daniel 14 ביולי 2014

Just shows how blatt's decision of going to Cleveland over GS was the right one. Since as a coach the upside is always much bigger than that of an assistant.

ד"ר רזי הופמן 14 ביולי 2014

אתה צודק

עדיף להיות עם האריות מאשר עם השועלים. הסיכון אולי גדול יותר אבל בשביל ההזדמנות להיות המאמן של לברון שווה לקחת את הסיכון הקלוש (בגלל שזה בלאט שהוכיח את עצמו תמיד היכן שלא אימן הסיכוי נמוך מאד שיכשל) של פיטורים במהלך העונה.

7even 14 ביולי 2014

וכי למה מיאמי לא קונטנדרית?

גל ד 14 ביולי 2014

ווייד.

shohat 14 ביולי 2014

אם השאלה היא אליי – אני לא חושב שמיאמי – אילו ג'יימס נשאר – לא היתה קונטנדרית, מן הסתם היא היתה נשארת מועמדת עיקרית במזרח. הפוסטים של סימונס (בעיקר) ולואו (אם אני זוכר נכון) מתייחסים אל העונה האחרונה ובעיקר הגמר כמשהו שהוא לא נקודתי אלא מגמה ברורה (שפחות בלטה במזרח החלש) שכבר לא תתהפך. בוש פחות דומיננטי ויותר מתבסס על זריקות מבחוץ; וייד פחות מסוגל לשאת בנטל ונמצא מעבר לשיאו – מה שמאד העמיס על לברון לאורך העונה – והחולשות האלה התבהרו היטב (ונוצלו באופן מושלם ע"י סן אנטוניו) בסדרת הגמר.

פוסט סיכום סדרת הגמר (ארוך מאד, מצוין) של סימונס מספק את התשובה מפורטת ומעניינת לשאלה הזו: http://grantland.com/features/24-lingering-questions-from-the-nba-finals/

(סימונס גם חזה שם אפשרות שלברון יחליט לחזור לקליבלנד)

נכון, זו בסך הכל דעה (מנומקת) של פרשן (ולא סתם פרשן), אך השאלה היא לא מה נכון אובייקטיבית אלא מה התחושה של לברון. ניתן להניח שמשהו אצלו השתנה מבחינת הערכת הסיכויים של מיאמי, אחרת היה נשאר.

ד"ר רזי הופמן 14 ביולי 2014

לדעתי אתה צודק
ללברון יש וודאי יועצים ואנליסטיקנים שעוזרים לו לקחת החלטות חשובות לגבי הקריירה. החזרה שלו כנראה נובעת מהניתוחים לגבי הסיכוי שלו לקחת עוד תארים עם מיאמי ומצד שני האפשרויות הכספיות בחוץ כמו גם הסיכוי לאסוף עוד תארים עם שחקנים טובים אחרים.
שיקול נוסף הוא כמובן ה"מהפך" ה"התבגרות" והחזרה למקור שתגדיל את ההכנסות של גיימס מפרסומות בכל שנה. בחזרתו לבית הוא הופך שוב מהאיש הרע לבן האובד ששב הביתה (גיבור לאומי)וגם הוא מרוויח יותר כסף מאשר היה מרוויח במיאמי. הפוטנציאל בקליבלנד גבוה, המון שחקנים טובים, אפשרות למשוך את לאב… אני מאמין שלברון ידבר איתו וינסה לשכנע אותו. לאב ממש משתוקק להגיע לפליאוף ולקחת תואר. עם לברון הסיכוי גבוה, במיוחד כשמדובר בקבוצה עם כל כך הרבה פוטנציאל שלא נוגסת השנה במשכורות ולא לשכוח שהגיע מאמן מוכח שכבר 10 שנים נמצא בצמרת העולמית עם קבלות והישגים! על כל אלה עבדו מנתחי המידע של לברון וזה בנוסף כמובן ללחץ מהאישה ואימו. הוא השאיר לעצמו פתח מילוט למקרה שכל הפירמידה תתמוטט בסוף השנה אבל הוא יודע שהסיכוי לכך קטן.

shohat 14 ביולי 2014

ההתפתחויות בנושא לאב מאד מעניינות (למרות שזה קצת קפא ביומיים האחרונים – כנראה שני הצדדים מבוצרים בעמדתם – דיל עם או בלי וויגינס). אני מעריך שהסיטואציה לטובת קליבלנד אך יצטרכו לשחק את הקלפים שלהם נכון.

ד"ר רזי הופמן 14 ביולי 2014

חשוב מאד לאן לאב רוצה להגיע
הוא יכול להחליט שאיננו רוצה לצאת מהחוזה ולהתחיל את השנה כרגיל וכך להפעיל לחץ על קבוצתו שתצא מופסדת עם לא תהיה מוכנה לתנאי הקבוצה אליו הוא רוצה להגיע. מעניין מה הכוונות של בלאט וקליבלנד ועד כמה יהיו מוכנים ללכת על מנת לקבל את לאב

לא משנה 14 ביולי 2014

מאוד מתחבר למה שכתבת לגבי "אני". מאוד אהבתי את לברון, עד הדרך שבה הוא בחר להודיע על העזיבה שלו. 4 שנים אני נגדו. הגיע הזמן שגם אני אחזור הביתה.

ד"ר רזי הופמן 15 ביולי 2014

למי שעדיין לא יודע, בלאט כבר עם 3:0 לטובתו בליגת הקיץ עם נצחונות יפים על מילוקי, סן אנטוניו ופילדלפיה.
אמנם רק ליגת קיץ וכל השחקנים החשובים בחופשה ובכל זאת איפה שהוא לא נמצא, בלאט עובד קשה במטרה לנצח. אפילו בדוקים!
כולנו בתקווה שימשיך לנצח ולהראות איזה מאמן גדול הוא.
לדעתי, השחקנים החשובים עוקבים אחרי ליגת הקיץ והצלחה של הקבוצה תגרור אמון רב יותר וביטחון במאמן.
בינתיים וויגינס דיי סולידי אבל נותן עבודה מצויינת בהגנה
סטטיסטיקה וקטעים מהמשחקים בלינק הבא:
http://www.nba.com/cavaliers/summer

shohat 15 ביולי 2014

תודה!

ד"ר רזי הופמן 15 ביולי 2014

בכיף

אגב יש חדש בגיזרת לאב?

shohat 15 ביולי 2014

ממה שאני קורא – סטנד-אוף מוחלט: מינסוטה מתעקשת על וויגינס מקליבנד או קליי תומפסון מגולדן סטייט. בשתי הקבוצות העמדה הרשמית היא שזה לא על הפרק (אם כי זו החלטה סופית, ואם כעמדת פוקר, מתוך צפייה שהזמן פועל לרעת מינסוטה). בינתיים יש דיונים בעד ונגד טרייד מהסוג הזה, בנט וויגינס מאותתים שיש למה לצפות מהם. בקיצור – מעניין. ובשקט בשקט, קבוצה נוספת – יוסטון – נכנסת לתמונת המתעניינות בקווין לאב (וגם ברונדו).

אני התחלתי בדעה שטרייד של לאב תמורת וויגינס הוא הגיוני ומתבקש. בינתיים שיניתי את דעתי לגמרי – מתלהב מהיכולת לפתח את וויגינס והקבוצה כולה יותר ומעדיף זאת על אופציית קיצור הדרך.

cookie-monster 15 ביולי 2014

במיוחד עם מאמן כמו בלאט, שמלכתחילה הביאו אותו בידיעה שיהיה טוב עם כל הצעירים

ד"ר רזי הופמן 15 ביולי 2014

הגדולה של וויגינס מבחינתי היא יותר בקטע ההגנתי.
איזה בלוקים הוא מביא שם, לפנתיאון. ראיית משחק נהדרת יש לו אבל לא ברור לי באיזו עמדה הוא ישחק, אם הוא על המשבצת של לברון אז הוא בצרות! אם אפשר לשים אותו מידי פעם דם על משבצת של גארד או פאוור אז יש על מה לדבר. השאלה היא גם עד כמה לאב רוצה לשחק עם לברון. עם שניהם יהיו ביחד זה יכול להיות שילוב מדהים שיסגור לבלאט את הפינה ויכול להקפיץ אותו מטאורית לגמר האן בי איי ואולי אפילו יתן לו טייטל ראשון בליגה הטובה בעולם.

ד"ר רזי הופמן 15 ביולי 2014

נראה שיש צאנס שנראה את ריי או מייק מילר בקליבלנד שנה הבאה.
לברון לוחץ ולא נראה לי שבלאט יתנגד

ד"ר רזי הופמן 16 ביולי 2014

מייק מילר חתם על 2+ לעונה לשנתיים
מעניין אם גם ריי יתעשת או שיתלה את הנעליים.
ריי יכול להתאים לבלאט כמו כפפה ויכול להיות השווטר מהספסל שמכניס סלים מכריעים.

עירן 11 באוגוסט 2014

נחשון, מצויין, כרגיל.

אבל בעיקר – וואו !!!! איזה שיר !!!!

הכי טוב של אר.אי.אם ואומר לך את זה מקנה ב – 84 את אחד מה – 27 עותקים שהם מכרו בארץ של התקליט "רקונינג" ויש לי את כולם, כמובן.

Comments closed