…
…
""I stand upon my my desk to remind myself that we must constantly look at things in a different way".
הייתי בכיתה י', ועד אז רובין וויליאמס היה Mork, והוא היה פופאי. הוא היה גאון קומי משוגע. אקצנטרי, עם יכולת אילתור נפלאה. הוא היה… אחר.
לא תמיד מובן. תמיד מחוץ לקופסה, מחוץ לסכימה, מחוץ לנורמות המשחק השמרניות והצפויות, בעולם ובקנה מידה ובצורה משלו – Unorthodox.
"No more J. Evans Pritchard PHD"
כך במופעי הסטנד-אפ המאולתרים שלו. כך במעוז השמרנות של קומדיית המצבים האמריקאית של שנות ה- 80.
רובין וויליאמס תמיד קרא תיגר. וזה לא תמיד היה קל או פשוט לבליעה או להבנה. לעתים זה אתגר את חוש הטעם וההערכה המוכרים. האתגר הזה לדעת ולהרגל ולאיזור הנוחות הנעים שלנו ולחושים – זה הרי טבעם ותפקידם של גאונים.
רובין וויליאמס היה גם הדי.ג'יי מ"בוקר טוב ויאטנאם" – תפקיד בלתי-נשכח בסרט בלתי-נשכח מתקופה בלתי-נשכחת, עם מוסיקה בלתי-נשכחת.
ומה המסר, שוב? Unorthodox, שבירת מוסכמות. מחשבה מחדש. שזו הדרך היחידה למצוא משמעות שמעבר לפני השטח בחיים.
***
ואז הגיע הסרט האחד שהשפיע עליי ונגע בי יותר מכל. סרט ששמור אצלי על קלטת וידיאו ושאני חוזר ומוצא בו משמעויות חדשות, מאז ועד היום.
האפקט היה מוחלט, משנה תפיסה מהיסוד. זה היה הסרט. וזה היה התסריט. וזה היה הליהוק. וזה היה הבימוי. וזו היתה האווירה. והיו שם שורה של סצינות בלתי-נשכחות.
ומעל לכל, זה היה התפקיד. וזה היה השחקן. וזו היתה השירה. וזה היה המופע החד-פעמי, שלעולם חוזר, וחודר. היו אלה הפיתוי וההזמנה, והצבת האתגר והשאלה.
***
unorthodox teaching methods – זו היתה התימה. ובכל תולדות הקלנוע לא נבחר שחקן מתאים יותר לתפקיד –
unorthodox היו גם המשחק שלו, וההגשה שלו, והאמונה וההתלהבות הפנימית. והיכולת הזו לקחת טקסט ולהמריא איתו, לפסל בו, לפתוח עולם ומלואו של קונוטציות ואסוציאציות חוזרות. להעביר את התמצית הזו, את הרוח הזו, אלינו.
רובין וייליאמס שבה אותי בכל שורה ובכל הבעה ובכל תנועה. הוא גרם לי להאמין ולרצות.
יותר מכך – הוא גרם לי לשאול, בכל רגע מאז, ולשארית חיי –
מי אתה ואיפה אתה בסיפור הזה, במחזה הזה, מה תהיה התשוקה שלך, מה תהיה השורה שלך.
איך תנצל את ההזדמנות?
הוא היה מורה בסרט, ונשאר מורה לכל כך הרבה מעבר לסרט.
(אני נשארתי תלמיד. ולעתים קרובות אני מהרהר, אם ועד כמה הצלחתי לעמוד בחזון ובאתגר)
***
עם הופעת מופת חוזרת, על אותה התימה, כפאצ' אדאמס, רובין וויליאמס בעצם עיצב מחדש את האתוס של המורה, ושל הרופא, ואגב כך של השחקן-בדרן. ובעצם, זו היתה ההשפעה שלו בכל מה שנגע. גדולתו היתה היכולת להעביר את הביקורת הנוקבת ביותר, בדרך מקסימה וחיובית. וכך לסמן מודל. קוראים לזה השראה.
***
שלמה ארצי שר: "גאונים, החיים לא לא ידעו לחיות אותם". אבל גאונים כמו רובין וייליאמס, עם כל הטרגיות בסיפור מותו וחייו, הם היחידים שבאמת ידעו לחיות אותם. על הקצה של המצוק. מתוך האמת הפנימית שלהם והרגש הטוטאלי שלהם. בלי פשרות. לעלות הכי גבוה שאפשר, וגם ליפול לעתים לתהומות. והם השאירו אחריהם את השורות הכי משמעותיות ועצמתיות. מתן רוח והשראה ואומץ ודמיון לאחרים, היכולת לחוות ולהתרגש עד הסוף – יש דרך נכונה יותר לחיות?
***
וכך הצטרף רובין וויליאמס לדמויות שעליהן ומתוך כתביהן דיבר בסרט ההוא – הנרי דיוויד ת'ורו ווולט וויטמן (כן, גם בזכותם). קולו הצטרף לאותם הדים מרוחקים, הדים שחוזרים ומגרים אותך, ומתריסים בך, ומאתגרים אותך: ההדים של המשוררים המתים. ה- Dead Poets Society. הקולות שבתוך תוכך אתה יודע שעד שלא תמצא את האומץ להקשיב להם, באמת להקשיב להם, במקום העמוק והפנימי – תשאר אבוד. תתחפש דרך ומוצא, אך לא במקום הנכון לחפש, לא מתוך המקום הנכון.
If you listen real close, you can hear them whisper their legacy to you. Go on, lean in. Listen, you hear it? – Carpe -" hear it? – Carpe, Carpe Diem, seize the day boys, make your lives extraordinary.”
כעת רובין וויליאמס הצטרף אליהם לא רק פיגורטיבית. אלא מילולית. לאמנים הגאונים המתים, שהקול וההשראה שלהם לא ימותו לעולם. לא יוכלו למות, כי אנחנו כל כך צריכים אותם.
הקולות שימשיכו לנצח לקרוא תיגר, להקסים, להתגרות וגם להראות שאפשר.
הקולות ששאלו ושואלים ושימשיכו לשאול אותי: "שאתה כאן. שהחיים קיימים, וגם הזהות. שהמחזה העצמתי ממשיך ויש לך אפשרות לתרום "בית" או שורה. What will your verse be? מה תהיה השורה שלך?"
***
רובין וויליאמס, לכן, לא היה רק שחקן או בדרן, או אמן. הוא היה אחד הקולות הבולטים והנוכחים שבגללם התבוננתי על החיים מעט אחרת, שבגללם חייתי ועוד אחיה, אני מקווה, חיים מעט אחרים. גם אם לא תמיד יש בי האומץ, ההבטחה שלי היא להמשיך לנסות. ואם יימצאו מעט ייחוד ויופי בשורה שאשאיר, אני יודע שזה יהיה לא מעט בזכותו. וזו גם תהיה דרכי להוקיר אותו – במחשבה על השורה שאשאיר.
31 Comments
סרט ענק DPS. חומר לעיסה ידוע בבני עקיבא אבל יש בו ככ דברים שהבנתי רק מאוחר יותר –
מהותה של הpath less chosen ועלות ההליכה בה, מורכבותם של חינוך ומנהיגות, ועוד.
שכוייעח גדול
סרט נפלא ומשמעותי. מהבוקר אני חושבת על תכני הסרט הזה ועל הדמות שלו גם בסרט סיפורו של ויל אנטינג.
עצוב מאד. ופוסט נהדר.
סרט נפלא שבא לי בעיתוי נהדר בחיים והעיר אותי לחשוב על הקול שבי.
כתוב יפהפה.
תוסיף ללגאסי שלו את היותו השחקן היחיד ששינה סרט מצוייר דרך הדיבוב – בתפקיד הג'יני באלאדין. הפעם היחידה שאני מכיר שהקהל הלך לסרט מצוייר במיוחד בגלל דיבוב של דמות.
אני מסכים שזה היה הישג יוצא דופן. התפקיד שלו באלאדין היה ציון דרך בסרטים הללו. אני חושב שהוא בעצם ייצר ז'אנר.
dps תפס אותי באותו גיל (בעצם שנה לפני). והשפיע עליי עמוקות. אבל הופעותיו הגדולות ביותר היו בפישר קינג וויל האנטינג. ההוכחה החד משמעית שאמני סטנד-אפ מוצלחים, רובם לפחות, יכולים להיות גם שחקנים דרמטיים אדירים. היחיד מסוגו – יכול במונולוג של דקה וחצי לגרום לך לדמוע מצחוק ולהזיל דמעות מרגש. ודאי המאלתר הגדול ביותר, מדהים איך המוח שלו עבד מהר ומדהימה יכולתו לתרגם את המחשבות לביטוי חיצוני מיידי, במילים או בג'סטות מצחיקות. אינטיליגנטי בצורה חריגה לאמנים מסוגו. כמה שהיה גדול, עדיין לא מוערך מספיק.
פישר קינג הוא אחד מהסרטים הכי אנדרייטד בהיסטוריה של הקולנוע .
גם רובין וויליאמס וגם ג׳ף ברידג׳ס נפלאים שם . אצלי , הסרט הזה נמצא בעשירייה של כל הזמנים .
Rip רובין וויליאמס .
מסכים
גם אצלי פישר קינג בעשיריה הפותחת.
ותודה על פוסט נפלא.
מסתבר שבקרב קוראי דה באזר , ״פישר קינג״ הוא אחד מהסרטים הטובים בכל הזמנים .
+1 לנו .
יפה כתבת נחשון.
הצטערתי לשמוע על האופן בו הוא הלך לעולמו. בעיקר משום שזה מותיר אותי בתחושה של בלבול אל מול הדימוי הציבורי שלו, של איש צוחק ומצחיק.
אחלה פוסט, אני מתחבר לדמות שלו כמורה בוויל האנטינג
ברגיל תענוג!
לדעתי ואפרופו שבירת מוסכמות אחד התפקידים הגדולים שלו
בסרט Mrs. Doubtfire,בין הפעמים הראשונות בקולנוע שזכינו לראות גבר שמשחק תפקיד נשי ושובר את חוקי המגדריות,שחקן ענק שלא פוחד ללכת נגד הזרם וקומיקאי בחסד עליון
השורה של אדריאן קרונאור:
Excuse me, sir. Seeing as how the V.P. is such a V.I.P., shouldn't we keep the P.C. on the Q.T.? 'Cause if it leaks to the V.C. he could end up M.I.A., and then we'd all be put out in K.P.
וגם
You are in a more dire need of a blowjob than any white man in history
וואו, לא רוצה להיות Party-spoiler אבל לא כל-כך אהבתי את הסרטים של רובין ויליאמס למעט שתי הופעות בלתי נשכחות.
האחת ב"פישר קינג", אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים והשניה "בעולם ע"פ גארפ" הנהדר.
דיכאון קליני היא מחלה ארורה.
לא אהבת את וויל האנטינג? לדעתי סרט פשוט מעולה.
לא הצלחתי להתחבר לסרט הזה.
אני חושב שזה בעיקר בגלל הצמד אפלק את דיימון.
ב"פישר קינג" יש סצנות בלתי נשכחות, בעיקר בסצנות של חזיונות הרדיפה. ה"עולם ע"פ גארפ" הוא פשוט סרט (וספר) חכם ואנושי ללא הפי-אנד שזה מאוד יוצא דופן.
אני חושב שאז עדיין לא היה ברור מה יצא מהפרסונות של אפלק & דיימון, אבל בכל מקרה הם עושים שם עבודה לא רעה לדעתי וצריך לתת להם קרדיט על התסריט. אני חושב שזה היה סרט מרגש.
מסכים לגבי האחרים.
ואגב, ממתי מפריע לך להיות party spoiler? חשבתי שזה התפקיד הקבוע שלך כאן… :)
רק שמתחילות אורגיות שמאל וליטופים ליונייטד.
בשאר הדברים אני חלק מהחגיגה.
מעולה..
אסף!
אני מסכים עם כל מילה שלך!
זה נדיר.
אם כי פישר קינג (שהוא יצירת מופת שמשומה נפלה תחת הראדר) מדהימה בעיקר בזכות הבימוי המופרע של גיליאם.
והספר העולם ע"פ גארפ הוא מאסטרפיס שגדול מהסרט (ולא משנה עד כמה הוא טוב – הספר הוא פשוט כל כך מושלם).
תגובתו של איליה בר זאב, בשיר שכתב:
מאחורי הקלעִים
גַּם הַלַּיְלָה שִׂחַקְתְּ. בְּקוֹלֵךְ,
בְּאֶצְבְּעוֹתַיִךְ.
בִּמְבוֹכֵי הַמִּסְדְּרֹון מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים,
שׁוֹשַׁנִּים אֲדֻמּות,
זֵרִים-
כְּמוֹ בְּיוֹם אַחֲרוֹן.
הַלַּיְלָה שִׂחַקְתְּ.
"מִישֶׁהוּ מְפַשְׁפֵּשׁ בְּכִיסַי, גוֹנֵב חֲלוֹמוֹת"
זִכְרוֹנוֹת דְּהוּיִים.
תודה רבה לאיליה (ועוד שנים רבות של יצירה ובריאות) ולך, נחשון.
האיש הכי מצחיק והכי עצוב בהיסטוריה פחות או יותר. לגמרי unorthodox.
אני כבר מתגעגע אליו.
נחשון, אני עוכב אחרי הפוסטים שלך כבר למעלה משנה. בעיניי אתה הבלוגר המוצלח ביותר שאני מכיר בעברית – יודע לשלב בין אהבה לריצה, מקצועיות וחוש פואטי דק. כך למשל בהכנות הנוכחיות ל"סובב עמק", כשיש הרבה עליות בתפריט אני שב ונזכר בפוסט המונומנטלי שלך על "ההר".
לא הכרתי את רובין ויליאמס טוב כמוך, אבל גם עבורי הוא היה גיבור תרבות. עד היום אני מוצא את עצמי אומר לילדים שלי או לסטודנטים שלי בלחישה רועמת "carpe diam". אני לא יכול לשכוח את "בוקר טוב ויטנאם", שהיה מהסרטים הלא רבים שראיתי בקולנוע. ושוב הילדים יכולים להעיד על מספר הפעמים שהתעוררו לצלילי אבא שקופץ בבוקר וקורא " … good morning". אני בהחלט שותף להרגשה שהוא היה קול אחר, מצחיק, עמוק ומשמעותי.
אבל – וזה אבל גדול – אני לא רוצה ולא יכול לברוח מהעובדה שרובין ויליאמס התאבד. אינני רופא, אינני פסיכולוג ואין לי את היכולת להעריך את מידת החולי של ויליאמס, אבל אני יודע שהתאבדות היא מחלה מודרנית נוראית שמפילה המון חללים. בעיניי כשעוסקים בדמות מרשימה כמו ויליאמס, מציגים אותו כמודל לחיקוי ומתעלמים לחלוטין מהעובדה שהוא בחר לסיים את חייו באופן יזום, טועים מוסרית וערכית. יכול להיות שהוא היה כל כך חולה ולא הצליח להימלט, יכול להיות שהוא עשה כל שביכולתו ועדיין יש לזכור שמדובר בצעד נורא מבחינה מוסרית. אדם שמוותר על ההזדמנות שבחיים ומשחק בלהיות אלוהים ועל הדרך פוגע בקרובים לו. שוב אינני שופט את ויליאמס עצמו, שאינני מכיר מספיק, אלא את הצעד עצמו.
מפרו' חיים סולובייצ'יק, אחד מגדולי ההיסטוריונים בדור הנוכחי, שמעתי פעם שקשה למות על קידוש ה' אבל הרבה יותר קשה לחיות על קידוש ה'. ההתאבדות של ויליאמס היא עוד הוכחה עד כמה אתגר החיים קשה יותר מאתגר המוות.
אני כועס על עצמי שההתייחסות הראשונה היא בהקשרים של ביקורת כלפיך ולא רק פרגון טהור שמגיע לך בצדק רב. בכל מקרה גם כשיש לי ביקורת היא באה ממקום של הערכה רבה ליכולת הכתיבה הנדירה שלך.
אליעזר שריאל
תודה רבה על התגובה הזו אליעזר. ומה פתאום להתנצל? מסוג התגובות שנותנות זווית נוספת ומעשירות את הדיון.
התאבדות היא (בדרך כלל) האקט האגואיסטי ביותר. אך לעתים רמת הסבל היא מעבר לכוחו של האדם. אני לא יכול לשפוט מצוקה איומה כזו. זה בעיקר מאד עצוב.
בפוסט העדפתי לחגוג את חייו ואת משמעותו עבורי.