מה תהיה השורה שלך?

…

…

""I stand upon my my desk to remind myself that we must constantly look at things in a different way".

הייתי בכיתה י', ועד אז רובין וויליאמס היה Mork, והוא היה פופאי.  הוא היה גאון קומי משוגע.  אקצנטרי, עם יכולת אילתור נפלאה.  הוא היה… אחר.

לא תמיד מובן.  תמיד מחוץ לקופסה, מחוץ לסכימה, מחוץ לנורמות המשחק השמרניות והצפויות, בעולם ובקנה מידה ובצורה משלו – Unorthodox.

"No more J. Evans Pritchard PHD"

כך במופעי הסטנד-אפ המאולתרים שלו.  כך במעוז השמרנות של קומדיית המצבים האמריקאית של שנות ה- 80.

רובין וויליאמס תמיד קרא תיגר.  וזה לא תמיד היה קל או פשוט לבליעה או להבנה.  לעתים זה אתגר את חוש הטעם וההערכה המוכרים.  האתגר הזה לדעת ולהרגל ולאיזור הנוחות הנעים שלנו ולחושים – זה הרי טבעם ותפקידם של גאונים.

רובין וויליאמס היה גם הדי.ג'יי מ"בוקר טוב ויאטנאם" – תפקיד בלתי-נשכח בסרט בלתי-נשכח מתקופה בלתי-נשכחת, עם מוסיקה בלתי-נשכחת.

ומה המסר, שוב?  Unorthodox, שבירת מוסכמות.  מחשבה מחדש.  שזו הדרך היחידה למצוא משמעות שמעבר לפני השטח בחיים.

***

ואז הגיע הסרט האחד שהשפיע עליי ונגע בי יותר מכל.  סרט ששמור אצלי על קלטת וידיאו ושאני חוזר ומוצא בו משמעויות חדשות, מאז ועד היום.

האפקט היה מוחלט, משנה תפיסה מהיסוד.  זה היה הסרט. וזה היה התסריט.  וזה היה הליהוק.  וזה היה הבימוי.  וזו היתה האווירה.  והיו שם שורה של סצינות בלתי-נשכחות.

ומעל לכל, זה היה התפקיד.  וזה היה השחקן.  וזו היתה השירה.  וזה היה המופע החד-פעמי, שלעולם חוזר, וחודר.  היו אלה הפיתוי וההזמנה, והצבת האתגר והשאלה.

***

unorthodox teaching methods – זו היתה התימה.  ובכל תולדות הקלנוע לא נבחר שחקן מתאים יותר לתפקיד –

unorthodox היו גם המשחק שלו, וההגשה שלו, והאמונה וההתלהבות הפנימית.  והיכולת הזו לקחת טקסט ולהמריא איתו, לפסל בו, לפתוח עולם ומלואו של קונוטציות ואסוציאציות חוזרות.  להעביר את התמצית הזו, את הרוח הזו, אלינו.

רובין וייליאמס שבה אותי בכל שורה ובכל הבעה ובכל תנועה.  הוא גרם לי להאמין ולרצות.

יותר מכך – הוא גרם לי לשאול, בכל רגע מאז, ולשארית חיי –

מי אתה ואיפה אתה בסיפור הזה, במחזה הזה, מה תהיה התשוקה שלך, מה תהיה השורה שלך.

איך תנצל את ההזדמנות?

הוא היה מורה בסרט, ונשאר מורה לכל כך הרבה מעבר לסרט.

(אני נשארתי תלמיד.  ולעתים קרובות אני מהרהר, אם ועד כמה הצלחתי לעמוד בחזון ובאתגר)

***

עם הופעת מופת חוזרת, על אותה התימה, כפאצ' אדאמס, רובין וויליאמס בעצם עיצב מחדש את האתוס של המורה, ושל הרופא, ואגב כך של השחקן-בדרן.  ובעצם, זו היתה ההשפעה שלו בכל מה שנגע.  גדולתו היתה היכולת להעביר את הביקורת הנוקבת ביותר, בדרך מקסימה וחיובית.  וכך לסמן מודל.  קוראים לזה השראה.

***

שלמה ארצי שר:  "גאונים, החיים לא לא ידעו לחיות אותם".  אבל גאונים כמו רובין וייליאמס, עם כל הטרגיות בסיפור מותו וחייו, הם היחידים שבאמת ידעו לחיות אותם.  על הקצה של המצוק.  מתוך האמת הפנימית שלהם והרגש הטוטאלי שלהם.  בלי פשרות.  לעלות הכי גבוה שאפשר, וגם ליפול לעתים לתהומות.  והם השאירו אחריהם את השורות הכי משמעותיות ועצמתיות.  מתן רוח והשראה ואומץ ודמיון לאחרים, היכולת לחוות ולהתרגש עד הסוף – יש דרך נכונה יותר לחיות?

***

וכך הצטרף רובין וויליאמס לדמויות שעליהן ומתוך כתביהן דיבר בסרט ההוא –  הנרי דיוויד ת'ורו ווולט וויטמן (כן, גם בזכותם).  קולו הצטרף לאותם הדים מרוחקים, הדים שחוזרים ומגרים אותך, ומתריסים בך, ומאתגרים אותך:  ההדים של המשוררים המתים.  ה- Dead Poets Society.  הקולות שבתוך תוכך אתה יודע שעד שלא תמצא את האומץ להקשיב להם, באמת להקשיב להם, במקום העמוק והפנימי – תשאר אבוד.  תתחפש דרך ומוצא, אך לא במקום הנכון לחפש, לא מתוך המקום הנכון.

If you listen real close, you can hear them whisper their legacy to you. Go on, lean in. Listen, you hear it? – Carpe -" hear it? – Carpe, Carpe Diem, seize the day boys, make your lives extraordinary.”

כעת רובין וויליאמס הצטרף אליהם לא רק פיגורטיבית.  אלא מילולית.  לאמנים הגאונים המתים, שהקול וההשראה שלהם לא ימותו לעולם.  לא יוכלו למות, כי אנחנו כל כך צריכים אותם.

הקולות שימשיכו לנצח לקרוא תיגר, להקסים, להתגרות וגם להראות שאפשר.

הקולות ששאלו ושואלים ושימשיכו לשאול אותי:  "שאתה כאן.  שהחיים קיימים, וגם הזהות.  שהמחזה העצמתי ממשיך ויש לך אפשרות לתרום "בית" או שורה.  What will your verse be?  מה תהיה השורה שלך?"

***

רובין וויליאמס, לכן, לא היה רק שחקן או בדרן, או אמן.  הוא היה אחד הקולות הבולטים והנוכחים שבגללם התבוננתי על החיים מעט אחרת, שבגללם חייתי ועוד אחיה, אני מקווה, חיים מעט אחרים.  גם אם לא תמיד יש בי האומץ, ההבטחה שלי היא להמשיך לנסות.  ואם יימצאו מעט ייחוד ויופי בשורה שאשאיר, אני יודע שזה יהיה לא מעט בזכותו.   וזו גם תהיה דרכי להוקיר אותו – במחשבה על השורה שאשאיר.