סינדרום האוורד קוסל

 

criticism-tv-twain-muppet-demotivational-poster-1220012976

 

"אני מרגיש אמפתיה וסימפתיה גדולה כלפי האתלט המנסה בחן רב לבצע משהו קשה מאד ונכשל…  איזה הפסד עצוב הוא כשהצופה איננו מסוגל לקבל השראה מכשלון מלא השראה" (ג'ון פארקר, The Howard Cosell Syndrome, מתוך קובץ החיבורים  Runners and Other Dreamers – ובצירוף המלצה חמה לקריאה.  במקור – "What a sad loss, the spectator unable to be enobled by a noble failure).

בשבת צפיתי יחד עם אביה של אשתי בחלק מתחרות הגמר של הקפיצות למים מגובה 10מ' באליפות העולם בשחייה – תחרות שלמיטב הבנתי הדלה בתחום התעלתה לרמה גבוהה ומרשימה.  המחשבה שלא יצאה לי מהראש היא הפער הבלתי-נתפס בין החוויה של המתחרים לבין החוויה שלנו הצופים בבית. אני חושב רק על העמידה על מגדל קפיצה בגובה כזה, איך שהלב הולם, על המורכבות של התרגיל והדיוק המוחלט שנדרש.  כל אחד מהמתחרים האלו עומד שם אחרי מאות אם לא אלפי שעות של אימון ותרגול בידיעה שהוא צריך להגיע לשלמות, לא פחות.  ועכשיו הגמר.  חשבתי על הקושי לישון שינה רצופה וטובה בלילה לפני.  על הכיווצים בבטן מהבוקר, על התחושה הזו שכוללת בו זמנית את ה"הלוואי שיבטלו" עם ה"נו, שרק יגיע כבר".  ואז הקופץ ניצב שם, סרט מהיר של שנתיים של הכנה רץ מול עיניו.  הוא מתרומם לעמידת ידיים על הקצה של המקפצה.  ואז הוא משחרר את עצמו לאוויר, לשניה וחצי שבה הוא נדרש לבצע סדרה של תנועות כל כך מורכבות ומדויקות, וכל כך אסתטיות.  אני חושב על כל מה שזה דורש.  הסטיה הקטנה ביותר תתבטא בשבירת הצורה, בכניסה בזווית לא מושלמת, ב"השפרצה" מדי גדולה – בעצם כל ההבדל בין ציון גבוה והגשמת חלום לבין ציון עלוב ממש וכשלון צורב.

אז זו החוויה של הקופצים.  החוויה שלנו היא אחרת. אנחנו סיימנו ארוחת צהריים, במקרה זפזפנו בערוצים.  ההיכרות וההבנה שלנו אגבית וכמעט אפסית.  אנחנו מכרסמים בהנאה שקדים קלויים טריים.  קופץ אחד זוכה מאיתנו לקריאות התפעלות, והקופץ שאחריו למין תגובה ספונטנית של "אייי, גרוע".  תחשבו על זה רגע, "איי, גרוע".  אנחנו מבינים בכלל?  אנחנו בכלל מסוגלים להבין?  גרוע?!  איך אנחנו בכלל מעיזים…

***

אחר כך היה שידור של משחק מהליגה הספרדית.  נדמה לי שאחת הקבוצות ששיחקה היתה סביליה.  ראיתי רק כמה דקות.  בכל אופן, היתה התקפה מתפרצת, הכדור הגיע לרגלי החלוץ כ- 18 מטר מהשער, בתנועה, מול בלם שסוגר עליו ושוער שבאמצעות מיקום נכון אפשר לו חלון מאד מאד צר, נתיב מינימלי סופר-מדויק שדרכו ורק דרכו יוכל להבקיע.  חצי שניה היתה לו, אולי…  החלוץ בעט, הכדור הלך בדיוק, אבל בדיוק לנקודה.  קורה פנימית והיינו בטוחים שזה שער.  אבל לא.  הכדור המשיך מהקורה הימנית אל הקורה השמאלית ומשם הסתובב החוצה.  חצי דקה לאחר מכן הפרשן (השם באמת לא משנה, מבחינתי זה פרשן גנרי, כל פרשן) אמר משהו כמו:  "זה כדור שהוא חייב להכניס", אולי "זה מצב שהוא חייב לנצל" – משהו כזה.

אה באמת?  חייב להכניס?  נוח עם האזניות והמיקרופון הפתוח.  לעתים נוח מדי.

לזה בדיוק ג'ון פארקר קרה "סינדרום הווארד קוסל", ע"ש השדר המיתולוגי של ABC.

לפי הערך שלו בוויקיפדיה, קוסל הגדיר את עצמו במלים:  "Arrogant, pompous, obnoxious, vain, cruel, verbose, a showoff. There's no question that I'm all of those things."  כך שהוא בנה את תדמיתו כך.  אבל לא זו הנקודה.  הנקודה היא הפער בין נקודת המבט השטחית, שמתמקדת באופן מוקצן בתוצאה, בדיכוטומיה בין הצלחה לבין כשלון, לבין נקודת המבט שמנסה להבין את החוויה, את הרגש ואת האסתטיקה.  זהו הפער בין "הבקיע או לא הבקיע" לבין ההערכה של היופי של המאמץ ומה שהוא דרש.

***

פארקר כתב שהתוצאה, הנצחון, חשובים מאד בוודאי.  בלעדיהם לא קיים הקונצפט של תחרות בספורט.  הם חלק משמעותי מהעניין.  אך הוא ניסה להדגיש שמי שרואה ספורט דרך התוצאה בלבד מפסיד חלק משמעותי מהחוויה.    התוצאה, לפי פארקר היא מעין "אלוגריתם של מספרים קרים שאיננו מעודן מספיק כדי לבטא את הסכנה, המורכבות המלחמתית היפיפייה שקיימים בפוטבול האמריקאי.  או בטניס ברמה הגבוהה.  או בכדורסל המקצועני.  או במרתון ברמה עולמית".

הבעיה איננה רק שאלת החוויה, ההנאה, אלא גם בעיית הביקורת, כשהיא שטחית, כשהיא לא מכילה את ההבנה.  זהו אותו "הפער" שעליו אני מדבר.  נתתי את הדוגמה של הקופצים למים – שרלוונטית במיוחד עבורי כפחדן מדופלם (היי, עברתי קורס צניחה, אני פטור ממבחני אומץ של קפיצה למים לעולם).  פארקר נתן בעצמו כמה דגומאות:  קוורטרבק שנדרף על-ידי ליינבאקר ותחת לחץ זורק (קצר מדי) זריקה נגד כיוון התנועה שלו.  הווארד קוסל (השדר-פרשן הגנרי לצורך העניין) מזדעק איך הוא יכול היה לעשות את זה.  השדר-הפרשן הגנרי לעתים קרובות לא מבין – לא מסוגל להבין ולהכיל – את חוקי הפיסיקה שמסירה כזו קוראת עליהם תיגר (ולכן כמה היא מדהימה כשהיא מצליחה).  פארקר נותן את הדוגמה של ה – fade away jumpshot, שנראית לנו הצופים מובנת מאליה.  אבל זה הרי רק בזכות עודף שעות צפייה במייקל ג'ורדן, קובי ברייאנט ודירק נוביצקי.

בקטע השיא של החיבור, פארקר מתאר כניסה לסל של כריס מאלין בחצי גמר ה – NCAA בין סיינט ג'ונס לג'ורג'טאון (לפני הרבה הרבה שנים, הטורניר של 1985).  התיאור כל כך יפה ומיוחד, עד שאין ברירה אלא לצטט אותו בשפה המקורית (קחו בחשבון, כשאתם קוראים, שהמומחיות של פארקר היתה בריצה למרחקים בינוניים וארוכים, כרץ, וכצופה גם בפוטבול, פחות בכדורסל.  דבר שני, שהדברים נכתבו בזמן שמאלין ויואינג היו במכללות ולא בהול-אוף-פיים):

"Chris Mullin, a wonderfully skilled 6-6 St. Johns juard drove past his oppnent and suddently found himself one-on-one with a 7-foot Georgetown tree named Patrick Ewing.  Ewing wanted Mullin badly, you could see it in his eyes.  He skyed up so high his outstretched hand must have been two feet above the rim, ready to deliver the dreaded leather sandwich.  Mullin was already in the air and none of his teammates was open, so he did something at once so poetic and so subtle that if you understood it and if you love basketball as I do, it would surely have brought a little catch to your throat.  Instead of driving all the way to the hoop and hoping for a miracle or a foul, Mullin brought his drive up a little short, rotated slightly away from Ewing (all this in mid-air mind you) and lofted an incredibly beautiful, soft, underhand lay-up with an arch on it so high that it was almost a parody, so high that it glanced off the very upper left hand corner of the backboard as it cam down.  Ewing swatted at the ball furiously, but it eluded him be a few incredibly frustrating millimeters.  It was the kind of shot you might practice for years and use two or three times in a career".

הזריקה של מאלין – לא נכנסה.  הכדור הסתובב על הטבעת, נראה כנכנס וקפץ החוצה.  אפס נקודות.  בסך הכל עוד רגע חסר משמעות בסטטיסטיקה.  ג'ורג'טאון ניצחו ועלו לגמר (בו הפסידו לוילאנובה).  אך הרגע הזה, בעיניי פארקר, נותר חקוק כאחד מרגעי השיא שלו כאוהד ספורט.

***

חשבתי על עוד דבר.  שג'ון פארקר מסוגל היה לכתוב שיר אהבה להחטאה במשחק כדורסל, גם בגלל שהוא היה רץ למרחקים ארוכים.  בריצה למרחקים ארוכים קיים כל העת התהליך.  קיים האלמנט של אבולוציה של האדם, מול עצמו, וללא תלות בתחרות.  הריצה מלמדת, בדרך כלל, איזו צניעות בסיסית- הערכה לקושי ולמאמץ גם  – אפילו דווקא – כשהם לא מובילים לתוצאות מיידיות (ולעתים נתקלים בכשלונות).  תמיד יש "תמונה גדולה יותר".  יש הקשר.  דרושים אורך רוח ואורך קשב.  דחיית סיפוקים.  מי שעוסק לאורך זמן בריצה למרחקים נוטה לסלוד משטחיות, וגם מדיכוטומיות של נצחון והפסד.  הצלחה וכשלון.  הצהרות "תותח" חסרות פרופורציה (רעה חולה של העת הזו) ממש כמו הכרזות על כשלונות פטאליסטים.

***

הזן הנחות ביותר של הביקורת השטחית הוא כאשר עורך או כותב מקווים לשוות נופך דרמטי, נחרץ או "נועז" לטקסט שלהם – ביקורת כשלעצמה היא דבר לגיטימי ונחוץ – באמצעות הצהרות-כותרות פופוליסטיות:  "בזיון", "פאדיחה", "בושה".  לפעמים בספורט מנסים ולא מצליחים.  יש הרבה ללמוד ולתקן, אך הביקורת חייבת לדעתי לבוא ממקום של אמפתיה בסיסית ולא ממקום שלילי ומבטל.

מעולם לא עניינו אותי, בשום תחום (בביקורת על הצבא בעת מלחמה למשל, לא פחות מאשר בספורט)  כתבות ופרשנויות שחתרו לשורות תחתונות דרמטיות וקיצוניות.  הן כמעט תמיד שטחיות וחסרות תוכן ממשי.  אם כבר רוצים לבקר, כמה מעניין יותר להביא את נקודת המבט של הספורטאי.  מה עבר עליו בתהליך ההכנה.  מה הוא חושב שהיה נכון והיכן אולי טעה.  איך הרגיש במהלך התחרות.  מה השתבש ואולי כאב.  איך הוא מתמודד.  האם יש לקחים להמשך.  מה הוא למד.  מה אנחנו יכולים ללמוד באמצעותו.

***

בעידן הרייטינג זו תקוות שווא.  המגזין TV Guide בחר בהווארד קוסל כ"שדר הספורט הטוב בכל הזמנים" ודירג אותו במקום ה – 47 ברשימת כוכבי הטלויזיה הגדולים בכל הזמנים.

ואנחנו צורכים הרבה יותר מדי תכני ספורט עם כותרות על "כשלון", "בזיון" ומשפטי קוסל קלאסיים, כגון "מספורטאי מקצוען שמקבל כל כך הרבה כסף, אני מצפה לתפוס מסירה כזו".  נו טוב, גם זו גישה.

הפער, הפער.  הפער נשאר.

***

לכן, כל מי שהתיישב כל כסא הפרשן, עם הסט של האזניות והמיקרופון;  כל מי שהתיישב מול מקלדת כדי לכתוב את "דעתו";  גם כל מי שרואה את הדיונים בפורומים באינטרנט כספורט בפני עצמו (כן, אני עומד בכל שלושת ההגדרות), צריך מדי פעם לחזור ולקרוא את הדברים שאמר הנשיא טדי רוזבלט.  צריך, כי זהו ה- antidote לסינדרום הווארד קוסל.

"It is not the critic who counts; not the man who points out how the strong man stumbles, or where the doer of deeds could have done them better. The credit belongs to the man who is actually in the arena, whose face is marred by dust and sweat and blood; who strives valiantly; who errs, who comes short again and again, because there is no effort without error and shortcoming; but who does actually strive to do the deeds; who knows great enthusiasms, the great devotions; who spends himself in a worthy cause; who at the best knows in the end the triumph of high achievement, and who at the worst, if he fails, at least fails while daring greatly, so that his place shall never be with those cold and timid souls who neither know victory nor defeat".

 

 

 

אובר-אנדר העונה של מכבי ת"א (וידיאו)
סנדרלנד לא טיילה

38 Comments

אהד 24 באוגוסט 2014

פוסט יפה מאוד.
אני מניח שמזל שערוץ הספורט הביא את נמני, שרף, אוחנה ואיציק זוהר כדי שיוכלו לפרשן עבורנו את הליך החשיבה של הספורטאי במהלך המשחק.

ואגב, מי שבעט לשתי הקורות מול סביליה היה פבלו פיאטי מולנסיה. ומנקודת מבט של אוהד (גנרי) של ולנסיה, הוא באמת היה חייב להכניס את זה.

יריב 24 באוגוסט 2014

אהבתי. נראה שנכתב בעקבות "ספורט" הפורומים…

יורם אהרוני 24 באוגוסט 2014

התירוץ שלך שהיית עסוק ולא היה לך לזמן לפוסט חדש, לא מתקבל! נקודה מעניינת בהשוואהבביצוע בין קפיצות למים לעומת כדורסל וכדורגל למשל (אליהם אתה מתייחס) היא שבקפיצה למים, כמו בהתעמלות או החלקה אמנותית, יש מחיר עצום לשגיאה קטנה. המחיר הוא כזה שרוב הצופים ואולי גם השופטים, לא מסוגלים להעריך נכון את משמעות הטעות. במשחקי החורף האולימפיים צפיתי בגמר ההחלקה האמנותית לנשים ולא היה לי שום מושג למה השופטים נתנו ניקוד כזה או אחר למשתתפות. היו פשוט שטענו כי הרוסיה ניצחה כי השופטים היו בעדה… בתקציר של משחק טניס הנמשך לעתים שעות ארוכות מראים בדרך כלל איזו נקודה אחת יפה שאין לה ממש השפעה על התוצאה הסופית וגם את הנקודה האחרונה (כדי שנדע מי ניצח…). בתחרות הקפיצה לגובה שהייתה לפני שבוע הובילה קופצת אחת לכל אורך התחרות עם גיליון נקי לפסילות, אבל דווקא בגובה בו הוכרעה התחרות (2.01 מ') היא נכשלה בעוד קופצת אחרת, שהיו לה שתי פסילות קודמות, הצליחה לעבור. ב-1983, בגביע אירופה, הובילה אלופת העולם תמרה ביקובה לכל אורך התחרות בלי פסילות בעוד יריבתה, השיאנית העולמית אולריקה מאייפרת פסלה פעם אחת ב-1.90 , ב-1.97 וב-1.99 ופסלה פעמיים ב-2.01 מ'. הרף הורם ל-2.03, ס"מ אחד מעל השיא העולמי. מאייפרת עברה בניסיון ראשון וביקובה בשני. שתיהן נכשלו ב-2.05 וכך קרה שאתלטית שהשוותה שיא עולם ופסלה 5 פעמים פחות מיריבתה, דורגה רש שניה בתחרות! הכל שאלה של טיימנינג. כעבור כמה ימים ביקובה שברה שוב את השיא העולמי… אבל בתחרות ההיא בקריסטל פאלאס (כאשר אני אחד מ-17 אלף הצופים באצטדיון…) הטובה יותר דורגה שנייה. למען הסר ספק, אני הייתי כמובן בעד מאייפרת אותה יצא לי להכיר אישית כמה חודשים קודם לכן כאשר הייתה בישראל במחנה אימון.

נחשון שוחט 24 באוגוסט 2014

מאוד מעניין כרגיל יורם! תודה על התגובה.

אלכס דוקורסקי 24 באוגוסט 2014

תודה, נחשון. הרבה חומר למחשבה עבור כולנו.
שבוע טוב.

גיל 24 באוגוסט 2014

זה מה שקורה כשאנשים לא מבינים או מתעניינים בכל מה שמוביל לאותו רגע של הצלחה/כישלון ובקלות רבה מדי שופטים אחרים. במקום להתרכז בתהליכים מתמקדים בשורה התחתונה כמו שאמרת וזה הרבה פחות מעניין בעיניי.

עמית 24 באוגוסט 2014

פוסט אופטימי לתחילת עונה…
מעולה.

Luke 24 באוגוסט 2014

פוסט מעולה ומעורר מחשבה.

אבל השאלה נשאלת, האם זה לא מקומו של הפרשן/עיתונאי/כל סוג של מעביר ביקורת להעביר ביקורת? האם החברה שלנו לא בנויה לגמרי על ביקורת? האם אין מקום להעביר ביקורת אפילו אם אותו אדם לא יכול לבצע את הפעולה בעצמו.

אתה לא חייב להטיל ביצים בכדי לדעת שהביצה סרוחה.

shohat 24 באוגוסט 2014

תודה. כדאי שאבהיר: הטענה שלי איננה שאין מקום להעביר ביקורת. גם לא שכדי להיות פרשן אתה חייב היית לעשות בעצמך (לעפר שלח ולביל סימונס תמיד אקשיב בשקיקה, לדוגמה, ואני מפרשן רצים וגם רצות שלא התקרבתי לרמה שלהם). הטענה מתייחסת לאופן העברת הביקורת. זו הצעה לפרספקטיבה גם ודווקא כאשר באים לבקר.

גיל 24 באוגוסט 2014

אפשר להעביר הרבה ביקורת אבל רובן ככולן מתרכזות באיך הוא פספס שער בטוח ובגדול בטעויות ששחקנים עושים שלדעת הפרשן לא צריכות להעשות. זו פרשנות שלא מחייבת שום הבנה במשחק ולא מוסיפה לו כלום ואם אני, שמעולם לא הייתי שחקן מקצועני יכול להבין שיש הרבה יותר בספורט מהשורה התחתונה אז נראה לי שגם פרשנים שאמורים להיות מומחים צריכים להבין את זה.

Luke 24 באוגוסט 2014

אבל זה לא חלק מהיופי של הספורט?

או כמו שבן אדם קצת יותר גדול ממני אמר זאת

"winning isnt everything, it is the only thing"

כמובן שיש סיפורים מדהימים שלא מסתיימים בזכיה וכל זה, אבל אולי הדבר שאני הכי אוהב בספורט זה שיש לו שורה תחתונה שאי אפשר להתווכח איתה.

גיל 25 באוגוסט 2014

כן, אבל זה קשור לחוויה האסתטית שהספורט מביא. פרשנים מתבלבלים כל הזמן ומתנהגים כאחרון האוהדים אבל לא בשביל זה הם מפרשנים.

אודי 24 באוגוסט 2014

כריס מאלין היה כזה תענוג של שחקן. העלייה שלו לזריקה הייתה כל כך איטית שמי ששמר עליו היה מתבלבל, עולה מוקדם מדי ומפספס את תזמון החסימה או ההפרעה

שחר ד. 24 באוגוסט 2014

דורון שפע האמריקאי :)

שחר ד. 24 באוגוסט 2014

בשבילי האוורד קוסל יהיה תמיד השדר שחצה את קווי הניטרליות בשידור הספורט, כאשר הטיח ביקורת קשה על השיפוט בקרב איגרוף חד צדדי של לארי הולמס (לטענתו, השופט לא הבין את המשמעות של המכות המצטברות על בריאותו של היריב). הוא הודיע על פרישה משידור קרבות איגרוף באותו השידור.

לגבי הקפיצה ממגדל – חלק ממבחן הסיום של צוערים בחיל הים של ארה"ב כולל קפיצה ממגדל של 10 מטרים (מתחילים מגובה של 3מ' בשנה הראשונה ועולים כל פעם). בכל שנה יש כמה בודדים שלא מצליחים לבצע את החלק הזה ונכשלים בבחינה…

וכמובן שמעכשיו הספר הזה נכנס לרשימה שלי, תודה נחשון.

דיזידין 25 באוגוסט 2014

פוסט אדיר ונדיר. תודה רבה.

austaldo 25 באוגוסט 2014

פוסט ניפלא (כרגיל)
אתה צריך להתעניין קצת בענפי האקסטרים. התופעה הזו כמעט ולא קיימת שם.
בתחרויות האלו זה שהתרסק כשניסה לעשות תרגיל מטורף וקשה במיוחד זוכה לכבוד לא פחות ולפעמים יותר מהמנצח – גם מהשדרנים והפרשנים וגם הקהל.

אזי 25 באוגוסט 2014

נקודה מעולה.
שדרים של ספורט אקסטרים בדרך כלל ממש כואבים התרסקויות גדולות ומעריצים את הניסיון של הספורטאי.
אולי זה כי ספורט האקסטרים מגיע מהמחתרת והוא עדיין לא ממוסד כל כך ולכן הם מעריכים את עצם ההשתתפות ולא מרגישים שמישהו חייב להם משהו.

MOBY 25 באוגוסט 2014

מזכיר לי כותרת מוואלה ספורט לגבי מייקל פלפס במבחנים האמריקנים למשחים הפאן פאסיפיים המסתיימים בימים אלו. הוא "נכשל" בחזרתו כי הגיע 7 בגמר ל-100 מטר חתירה. בלי שום איזכור לזמן או למי דורג לפניו. החזרה הזו היא תהליך…. כמובן שהוא עבר את המבחנים האמריקנים ב-1000 פרפר ו200 מעורב. שלא לדבר על לוכטה שחוזר מפציעה קשה וארוכה.

austaldo 25 באוגוסט 2014

בינתיים, במישחקים הפאן-פסיפיים עצמם שמתקיימים בימים אלה פלפס כבר הספיק לנצח את ה 100 פרפר ובזמן טוב.
ואם כבר, אז אתמול קייטי לדקי הורידה עוד 6 שניות משיא העולם שלה ב 1500 מטר. מדהים מה שהילדה הזו עושה בתקופה האחרונה – לפני כמה שבועות היא מחקה את השיא של פדריקה פלגריני ב 400 מטר מאליפות העולם ב 2009, שיא שהושג עם חליפה.

חלפס 25 באוגוסט 2014

אחלה פוסט.
נו, עכשיו אפשר להגיד פדרר לוזר, מסי לא מתאמץ, קובי אגואיסט…

ariG 25 באוגוסט 2014

תודה רבה, תותח (-;

אלכס 25 באוגוסט 2014

היה לי ויכוח עם קולגה – היא צורכת את ההאוורד קוסלים של ימינו בשקיקה, ואני סולד מהם.

הנקודה שלה, במילים שלי, היא שלא צריך להיות מוזיקאי כדי להנות ממוזיקה ולדעת שאתה נהנה מז'אנר כזה או אחר. לא צריך להיות שחקן תיאתרון לפני שאתה הולך להצגה. יש אולמות לקהל, תחרויות מתקיימות מול עשרות אלפי צופים והרבה מהכסף שמזין את זה בא מהטלוויזי – זה שם בשבילך. כששחקן תיאתרון לא שיכנע בתפקיד, טקסט עבר לידך כשקראת אותו, האוטו שלך מתקלקל או מחליקה אומנותית לא נחתה יפה, אתה שעות של התעסקות בתחום הרלוונטי כדי לשפוט.

נכון, אפשר להיות יותר אמפטי, אבל לא מעניין אותך בתור בעלי רכב איך המוסכניק שלך נכשל. בתור מכונאי, זה נורא מעניין אותי מה הוא ניסה, איזה ציוד, איך הוא ניסה לשחזר חלק, ומה היה אפשר, אולי, לעשות טוב יותר.

בעיני זה צרכן מול יצרן. בתור חבר חובב למקצוע אני ניגש לדברים מהזווית של "איך לבצע ככה" ומעריך בהתאם. בתור צרכן נטו? תראה לי את הפעולה, ואת התוצאה. ולא אכפת לי כמה קשה היה לך לפני, או שבכלל לא התאמנת דקה בחיים.

אלכס 25 באוגוסט 2014

זה צרם:אתה *לא צריך* שעות של התעסקות בתחום הרלוונטי כדי לשפוט.

כל שאר השגיאות פחות.
עברית שפה קשה. צ'טערת.

אייל הצפון 25 באוגוסט 2014

אפשר להגיד כל מה שרוצים, אבל מספיק להשוות את שידורי הספורט בארץ לשידורי היורוספורט. מובן שיש גם יוצאי דופן בשתי התחנות, אבל אם בגדול, התפיסה השלטת אצל שדרים אנגליים היא שספורטאים הם בני אדם שעבדו קשה מאוד כדי להצטיין בתחומם, הם מתחרים נגד יריבים שעבדו לא פחות קשה ואינם פחות מוכשרים, וקורה שבן אדם טועה. קורה גם שמקצוען בתחומו עושה טעויות שחובבן לא יכול להבין איך הן יכולות לקרות. אבל בגדול, הסיבה לכך שבן אדם הגיע לרמת תחרות בינלאומית היא שבסך הכל הוא עשה פחות טעויות בצמבי לחץ בתחרות מאשר המתחרים. לכן ביורוספורט הפרשנים הם ספורטאי עבר שהיו במצבים האלו, ויודעים מה עובר בנפש של מקצוען, ויודעים גם שהמקצוען הוא האדם הראשון שמזהה את נטעות שעשה ושאין אדם שכואב או נפגע יותר ממנו. לכן הביקורת הכי בוטה ששמעתי פרשן אונר בשידור היא "אני לא יכול להבין את ההחלטה שלו, אבל צריך לזכור שמעמדת השידור דברים נראים אחרת. ברוב השידורים הישראלים (ושוב יש כמה יוצאי דופן, האולפן של הטור דה פרנס מעולה, גור שלף משתדל להביא את המבט של מי שהיה במעמדים האלו), הוא שהספורטאי הוא קודם כל מייצג את המדינה, ולכן דין ספורטאי שכשל בתחרות הוא משהו בין חייל שהפקיר שמירה בגבול לבנון, ובין הישראלי המכוער בחו"ל, כלומר דבר שנע בין סכנה בטחונית לבושה למדינה. וד"א התנהגות הישראלים בחו"ל אינה גרועה, סטטיסטית או אבסולוטית, מההתנהגות של לא ישראלים, ומי שראה קבוצה של בריטים בספרד, או גרמנים בטורקיה או יפנים בצרפת או תיירים אמריקאים בכל מקום, יודע שאנחנו לא נחשבים ליוצאי דופן, רק בשישראל דואגים להפוך כל דבר לסקנדל לאומי ולהתעסק יותר מדי במה יחשבו עלינו. כנראה שגם אחרי 66 שנות עצמאות עדיין נותר בנו חלק מהגלותיות שתמיד חושש לא להרגיז את הפריץ הגוי. מצד שני כשקמה תנועת מחאה עממית נגד שדרי ופרשני ספורט מסוימים, על כך ש:
א: אין להם מושג במקצוע שאותו הם משדרים.
ב: הם לא עושים הכנה מינימאלית לשידור.
ג: הם התמנו לתפקיד רק בשל קשרים פוליטיים.
ד: הם לא עוברים מסך והפעם האחרונה שבה הם הוציאו משפט אינטליגנטי וקוהרנטי יחסית לגילם הייתה כשהם היו בני 3.
ה: השידור שלהם רצוף סגירת חשבונות אישיים עם אנשים אחרים ו/או קידום עסקים ואינטרסים שלהם ו/או של חבריהם.
ו: בגדול הם לא מראים שיש להם כבוד למקצוע.
התגובה שלהם רק מאששת בדרך כלל את ההאשמות נגדם. זה לא שאין מקום לסאטירה ולהריץ דחקות על הספורטאי ש"עשה רוזנטל" כדברי הפרשנים האנגלים (וזאת למרות שבאופן אישי אני אוהב אותו וחושב שביחס שבין כשרון לתפוקה הוא אחד הטובים בין הישראלים. אבל לשם כך יש תוכניות יעודיות ולא צריך לעשות את זה בשידור חי, וגם אפשר קצת פחות ברוע לב ובמטרה להשפיל.

Luke 25 באוגוסט 2014

תגובה מעולה, רק שאלה אחת קטנה, מה זה "עשה רוזנטל"?

7even 26 באוגוסט 2014

אהבתי!

ג'וש 25 באוגוסט 2014

זה הכל בגלל שגיא כהן.
"זה כדור שהוא חייב להכניס" כ"כ מאפיין אותו.

Decoach 25 באוגוסט 2014

אתה כותב נהדר היכולת שלך לכתוב את מה שבוער בך בצורה מתונה ולא מתלהמת היא מעוררת השראה.
אני מניח שהפוסט נכתב בעקבות ביקורות שהוטחו על האתלטים שייצגו אותנו באליפות אירופה.
אני חושב שבמקום ללמד את הפרשנים לפרשן או את כותבי הפוסטים להיות מעט אמפתיים בביקורת שלהם,כדאי ורצוי שהספורטאים ילמדו להתמודד עם ביקורת ללמוד ממנה זה חלק מהמקצוע שלהם במיוחד בעידן בו הטוקבקים הם חלק בלתי נפרד מחיינו.
אגב הביקורת על רצי הארוכות הייתה ברובה עניינית לא תמיד צריך לשמוע את הספורטאי, ישנם מקרים שהתסריט וסימפטום אי ההצלחה חוזר על עצמו והביקורת ,לגיטימי שתהיה עניינית ונוקבת מאוד!! .
בדוגמאות שהצגת כאן מדובר על טעות חד פעמית שגרמה לכישלון זה קורה,אני מסכים שכאן הביקורת צריכה להיות מעט מתונה יותר.
אני אגב מבטיח לך שבדרך כלל אומנם הספורטאי הוא חוטף את הביקורת אך מי שמשלם את המחיר זהו המאמן (אפילו על טעות אחת )
היה רץ אולי המוכשר ביותר שהיה אי פעם שלא הצליח להגיע לאולימפיאדה כי לא היה לו מאמן רוב הזמן לא היתה לו הכוונה מקצועית נכונה היה במרדף אחר קריטריונים כל הזמן והיה אף קרוב כחוט השערה להשיגו לעומת רץ הרבה פחות מוכשר שכנראה קיבל הכוונה נכונה והבין את מה שהשני לא הבין.
לפעמים צריך לצעוק כדי להעיר.

shohat 25 באוגוסט 2014

תודה רבה על התגובה.
א. קלעת נכון לסאבטקסט (או ל"טריגר").
ב. אני מכבד מאד את כל מה שאתה אומר, ובהחלט יש מקום לביקורת עניינית. ואני גם מסכים שרבים העבירו ביקורת עניינית ורלוונטית ובצורה תרבותית. אחרים – פחות.
ג. אני חושש ממצב שבו הלך הנפש שעליו כתב "אייל הצפון" כאן – ההתייחסות אל אתלטים ישראלים כשלא מצליחים כאל "חייל שהפקיר" – תשיג את ההיפך ממה שהיא מבקשת להשיג. כך גם המהירות לקפוץ למסקנות גורפות. אני בשום אופן לא שולל את המקום של דיון וביקורת. אני מציג פרספקטיבה סובייקטיבית של הזדהות עם האתלט, גם כשהוא נכשל, ומציע לקיים דיון ביקורתי מתוך נקודת המוצא הזו של הערכה וכבוד.

אלכס 25 באוגוסט 2014

היי, ד"א, אני רוצה להצטרף לתגובה של Decoach לגבי הכתיבה. הטורים שלך נעימים, knowledgeable, מנוסחים יפה ואינטליגנטיים. תענוג לקרוא!

(ואם יותר לי לציין, מכסא הטוקבקיסט אל הכותב, אני רוצה יותר :))

חוטב עצים 25 באוגוסט 2014

תענוג.
תודה.

7even 26 באוגוסט 2014

עצום.
טקסט פשוט עצום.

cookie-monster 26 באוגוסט 2014

The beautiful game

איזה ציטוט נהדר

גיל שלי 26 באוגוסט 2014

פוסט נהדר, ציטוט נהדר ומאלין נהדר.
כאן המקום להזכיר שראלף קליין אימן את נבחרת מערב גרמניה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 וטען בתוקף שמאלין שחקן טוב יותר מאחד ששמו הפרטי הוא מייקל…

shohat 26 באוגוסט 2014

תודה תודה על כל התגובות. נותן מוטיבציה.

Avishay 26 באוגוסט 2014

6^10+

Comments closed