The Breeze

לפני כמה שבועות יצא אלבום מופת של אריק קלפטון וחברים, The Breeze - An Appreciation of J.J. Cale. אני מתלהב, ולכן משתף.

The-Breeze-Eric-Clapton-and-Friends

 

"They call me the breeze

I keep blowing down the road"

וואו.  איזה אלבום.

זהו השיעור של ג'יי ג'יי קייל:  כשיש לך כשרון טהור, אתה לא חייב לנפנף בו, לדחוף אותו "לפנים", לעשות מאמץ כדי להחצין אותו.  "לאלץ" את כולם לשים לב.  ישנה אמת פשוטה.  היא מדברת בעד עצמה.  היא חודרת עמוק.  לך איתה.  לא סולואים ארוכים שמתאמצים להתבלט, אלא מלודיות קצרות וישירות, שמתוכן מתפרצים הקסם והשפע.  זו גאונות שלא צועקת.  היא מתקלפת ומתגלה לאיטה.  ממכרת.  היא כמו הבריזה במורד הדרך.

השיעור הזה נלמד היטב על-ידי קלפטון ונופלר המאוחרים יותר, הבוגרים יותר.  קלפטון שהתעייף מלשחק את אלוהים.  נופלר שנהנה כל כך לחזור לשורשים (גם לחפש לעצמו שורשים חדשים) וחזר עם הגשה מעודנת יותר.  אין ספק, תמיד נוכל לחזור ולהתענג על הסולואים המיתולוגיים שלהם, כשהם בשיא העצמה.  אך לעתים, וכשהרגע מתאים, גם כשלנו בעצמנו פחות דחוף לצעוק, כמה מהנה להתרפק על הגירסה ה – mellow יותר, הפחות מתיימרת.  גם בה הגאונות ניכרת, בדרך אחרת.  בדרך שקטה ובטוחה בעצמה.

תקשיבו רגע –

וואו.  איזה אלבום.

שנה בדיוק לאחר מותו של חברו הטוב ושותפו, אריק קלפטון הוציא אלבום מופת- The Breeze, An appreciation of J.J. Cale.    את "After Midnight" ו – "Cocaine", שניהם במקור של קייל, קלפטון הפך מזמן להמנונים משלו (שניהם לא מופיעים באלבום הזה).  בהמשך הקליט שירים נוספים של קייל.  בשנת 2006 הם הוציאו אלבום משותף –  The Road to Escondido.  האלבום החדש הזה, שיצא רק לפני כמה שבועות, הוא כולו הוקרה לקייל.  לשם כך קיבץ קלפטון נבחרת חלומות, הכוללת בין השאר  את מרק נופלר, טום פטי, ג'ון מאייר, ווילי נסלון, דון ווייט.

וואו.  איזה אלבום.

"You can't sit down you can't stand up

No one will ever show

the things that used to be so real

have vanished from your soul

Train that goes to nowhere

you can ride, you can ride

train that goes to nowhere

you can ride, you can ride"

***

כמה יופי, כמה השראה יש בכך שלאמן גדול חשוב כל כך, נחוץ כל כך, לבוא ולהגיד:  זהו אדם אהוב שהשפיע עליי.  זהו אדם שממנו למדתי.  זהו אדם שלו וליצירה שלו אני מכיר תודה.  זהו אדם שתמיד שאפתי להיות כמותו.  והמחמאה הגדולה ביותר, האולטימטיבית – להנציח את היצירה שלו גם ביצירה שלי.

ואנחנו מרוויחים.

וואו.  איזה אלבום!

ואיזה שיר:

 (תודה גדולה לחברי שי עציון, שהודיע לי שאני "חייב לשמוע את האלבום הזה" וזה הטיפ הטוב ביותר שקיבלתי השנה).

לשמיעת האלבום המלא 

יום מצויין (הפסד 0-4 לקבוצת ליגה שלישית)
חידון מי אני

18 Comments

ליברפול 27 באוגוסט 2014

במילה אחת וואו
+10000000
עשית לי את הבוקר

חוטב עצים 27 באוגוסט 2014

איזה כיף.
תודה!

עירן 27 באוגוסט 2014

נחשון,

מעולה !!! כרגיל, יש לומר.
גם הטעם המוזיקלי (מה היה לנו ? "מלח יד אחת" של דייר סטרייטס, "קאונטרי פידבק" של אר.אי.אם ועכשיו ג'יי ג'יי קייל הענק) וגם הכתיבה.

Matipool 29 באוגוסט 2014

נחשון / עירן – אפשר קישור לטור על R.E.M ?

shohat 29 באוגוסט 2014

http://debuzzer.com/shohat/%d7%9e%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a3-%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa/

זה עוד לא טור על REM שבטח יגיע מתישהו, אלא רק קישור אסוציאטיבי לשיר.

Matipool 29 באוגוסט 2014

מחנק בגרון וכמעט דמעות בעיניים .
פס קול שנות העשרים שלי שעזר לי לשמור על שפיות בימים לא קלים .
הלהקה האחרונה שאהבתי אהבת נפש באמת ( אחרי עוד כמה גיבורים מוזיקליים שלי בשנות הנעורים אבל אז זה יותר קל וטבעי ) .
תודה .

Amir A 28 באוגוסט 2014

איזה יופי! ג'י ג'י קייל הוא ענק. היכולת לקחת שלשה וחצי אקורדים ולעשות מהם מאסטרפיס היא משהו שאין להרבה.
מאגנוליה זו אחת הדוגמאות ליכולת הזו שאני יותר אוהב:
https://www.youtube.com/watch?v=h6FnMKx5crs

גיא 28 באוגוסט 2014

חמישי בבוקר, לשתות קפה ולשלטט ברשת, להגיע לפוסט שכתוב כל כך יפה, כאשר גם הפוסט וגם התגובות כולם "חיוביות" צרופה – תענוג צרוף בעידן בו המרשתת מוצפת אלימות והתלהמות. כיף, תודה.

צור שפי 28 באוגוסט 2014

הפוסט מרגש עד דמעות (literally). כמה דברים גרמו לי להתרגש – המחווה האנושית של קלפטון, הצער על מותו של קייל, המחשבה שפתאום עברה בי שיש קירבה די גדולה בין מועדי לידתם ומותם של קייל ואריק איינשטיין (לפעמים אני לא מאמין שהוא כבר לא כאן), העובדה שקלפטון עוד חי ו(כנראה) בריא ונראה נהדר אחרי כל הטרגדיות והאסונות וההתמכרויות. אני מהזקנים האלה שעדיין קונים דיסקים אז את זה אקנה בהזדמנות ראשונה, תודה נחשון. ושאלה – מישהו יודע מי האיש שנותן לקלפטון את הטרמפ? הוא נראה לי מוכר.

Amir A 28 באוגוסט 2014

זה דקסטר פלטשר, השחקן האנגלי.

צור שפי 28 באוגוסט 2014

תודה אמיר, לא זוכר איפה ראיתי אותו, מכל מקום את הדיסק כבר קניתי לפני כמה שעות…

Matipool 29 באוגוסט 2014

אני זוכר אותו מתחילת דרכו בסרט קסום בשם ״הסיפור שלי עם רייצ׳ל״ .

Amir A 29 באוגוסט 2014

כשראיתי את הפנים שלו בקליפ של קלפטון המחשבה הראשונה שלי היתה שזה ג'ים קר, הסולן של סימפל מיינדס. מצד אחד אני מרחם עליו בגלל שהוא לנצח יהיה מקושר לשיר שהוא שנא (Don't You Forget About Me). מצד שני הוא היה נשוי לכריסי היינד – האישה הראשונה שאהבתי מבלי להכיר או להחליף איתה מילה.

Matipool 29 באוגוסט 2014

קיץ 1987 , קו בקלקיליה אחרי טירונות , מכוון את היציאה שלי שתהיה על ההופעה של כריסי היינד והפריטנדרס בפארק הירקון . כמה כיף היה שם ואז בכלל .
אחת הזמרות היחידות שאהבתי בחיי ( משום מה , לא מתחבר כל כך למוסיקאיות ) .

סימנטוב 29 באוגוסט 2014

נפלא, אקשיב לא בטוח שאקנה, כן גם אני קונה (לפעמים עוד קורא להם אלבומים…)
יש לך כישרון כתיבה בלתי רגיל …לפעמים אני לא מבין איך אתה משתמש באותם 22 אותיות שאני משתמש! :-)

צור שפי הנודניק 29 באוגוסט 2014

באותן (אותיות)

סימנטוב 29 באוגוסט 2014

:(

דובי מילר 29 באוגוסט 2014

יופי של פוסט, עכשיו רק נשאר להכניס אותו לאייפוד ולצאת לרוץ, לרחף ולחלום.

תודה נחשון.

Comments closed