בייבי, נולדנו לרוץ

פוסט אישי של הוקרה ושל התרפקות, לציון 40 שנים לאחד מאלבומי הרוק הגדולים.

"If anybody could make you dream, it was Bruce Springsteen"

(Melissa Etheridge)

"Hey, what else can we do now?
Except roll down the window and let the wind blow back your hair
Well, the night's busting open, these two lanes will take us anywhere
We got one last chance to make it real
To trade in these wings on some wheels
Climb in back, heaven's waiting on down the tracks"

(Thunder Road)

האלבום Born to Run יצא לאור ב- 25 לאוגוסט 1975. 40 שנה, וואו. הרבה חלומות נרקמו מאז. הרבה חלומות התנפצו, או השתנו, או סתם נגנזו אי שם בדרך. וישנם חלומות, מיוחדים, שהותירו נוסטלגיה מתקתקה לאותה ההבטחה, לאשליה, חלומות שהותירו תמונות וזיכרונות בלתי נשכחים.  השירים של ברוס ספרינגסטין מזכירים לנו שישנם רגעים שאפשר לחזור ולהרגיש אותם שוב בריחוק זמן של שנים. הם קצת מכאיבים וקצת משמחים, הם מציפים אותנו בייאוש ובתקווה בו בזמן. בעיקר, הם מזכירים לנו לחלום, תמיד לחלום.

זו לא הפעם הראשונה שאני כותב על ברוס ספרינגסטין. התחלתי לאהוב את היצירה שלו – בעצם להכיר אותה – בגיל מאוחר יחסית, לפני עשר שנים בערך. צריך היה לחזור אחורה, אל התקליטים של שנות ה- 70 כדי להתחבר לאיכויות שלו ולהבין את הייחוד. אבל לאחר תהליך ההתוודעות הזה, וכשחזרתי להאזין – עוד ועוד –  תוקן גם הרושם שלי. לא צריך יותר להיזקק לסייגים או לאבחנות:  "All his albums, all his moods", משפט שפעם נאמר לי. ומצבי הרוח, כמו השירים, כל כך רבים.

ובכל זאת, האלבום Born to Run ניצב מעל כולם. זהו לא בהכרח האלבום הטוב ביותר שלו, אבל הוא סימן את נקודת המפנה. הוא יצר וביסס את הבוס כ"תופעה". הוא כולל תמצית מזוקקת של התכנים המגדירים. והוא מסוג התקליטים שתמיד חוזרים אליהם, ומדי פעם מגלים בהם דברים חדשים, אסוציאציות ומשמעויות שתואמות למצב החלומות שלנו, העדכני.

כפי שאני יכול להקשיב לספרינגסטין – תקליטי מקור והופעות חיות – משך שעות רצופות, כך אני יכול גם למלא כאן עמודים רבים על המסרים שאני לוקח איתי ותיאורים של משמעויות אישיות. אך פוסט ההוקרה הזה יהיה תמציתי יותר.  אני אכתוב על ארבעה נושאים:  התימה המאחדת (בעצם ניסיון להסביר את נקודת החיבור, עבורי), המקום של Born to Run במסגרת הכרונולוגיה של היצירה של ספרינגסטין, המסר הדואלי שנמצא קודם כל בתוך האלבום – החלום ושיאי האופטימיות, כנגד ההתרסקות על קרקע המציאות. ולבסוף, אני אכתוב על Mary.  מארי שמוצגת בפנינו כשדלת-רשת נטרקת מאחוריה לצלילי רוי אורביסון, בשיאים של רומנטיקה כבר בשורה הראשונה של אלבום המופת הזה. זו תמונה שבלעדיה לא ניתן להבין את מלוא העוצמות של The River המאוחר יותר.  היצירה של ספרינגסטין היא התכתבות שנמשכת שנים. וכך ממש היא מלווה גם אותנו, ככל שאנחנו מתבגרים, הרלוונטיות וההבנה משתנות ומתעצבות מחדש גם הן לאורך השנים.

ברוס ספרינגסטין, כמובן, יקיר המועדון.  והפוסט הזה מיועד בראש וראשונה כמחווה. העיקר הוא לחגוג שוב את האלבום הנהדר הזה.  לחזור ולהתרפק עליו.

שום חלק מהפרשנות המובאת כאן לא מחייב. אלו רשמים אישיים ופרשנויות שלי, לא יותר. ובמקומות מסוימים, פשוט אתן קדימות למלים המקוריות.

born to run

***

תימה מאחדת – "האהבה שנשארת"

ספרינגסטין כתב מאות שירים, באינספור נושאים – מן הקלילים והפשוטים, דרך בלדות מורכבות ועד לשירים עם מסרים פוליטיים וחברתיים נוקבים. כל ניסיון להכליל את היצירה שלו או לתמצת אותה למסר כללי אחד הוא בלתי אפשרי, ומיותר.

ובכל זאת אדם עשוי לשאול את עצמו, מה גרם לי להתחבר כל כך לשירים של יוצר מסוים, לעומת אחרים? מהו הגורם שמושך אותך פנימה? אני חושב שהמוסיקה הטובה ביותר היא זו שפותחת עבורך חלון לנפשך שלך.  לפעמים היא גורמת לך להזדהות, לפעמים להתלבט, לפעמים להתרומם, לפעמים להתרסק.  כאשר מחפשים, ישנה שם בדרך כלל איזו תימה מאחדת, איזה מוטיב חוזר שמצליח לפרוט ולנגן על נקודות רגישות.

המוטיב החזק ביותר בשירים של ספרינגסטין, עבורי, הוא המוטיב החמקמק ביותר, שאנו מתמודדים איתו בכל יום מחדש: הפוטנציאל האינסופי שיש בנו לאושר, לעומת החשש שמא אנחנו מחמיצים, שמא אנחנו מאכזבים, שמא אנחנו נכנעים.  הרצון הבוער הזה לנסוע מהר עם שיער מתבדר ברוח על הכביש המהיר, לעומת התחושה שאנחנו תקועים רוב הימים מתחת למכסה המנוע, נעולים למציאות אפורה שמנהלת את חיינו ומגבילה את החלומות שלנו.

לאור המתח הזה, היצירה של ספרינגסטין, לכל אורך השנים, נעה כל הזמן בין שני הקטבים האלה: התקווה הגדולה, הכמיהה לחופש, ול"ארץ המובטחת", למקום השקט; ומצד שני השירים הטרגיים על ההחמצה, על התרסקות החלומות, על חוסר היכולת לברוח, של רוב הדמויות שהוא מספר עליהן.

כשספרינגסטין מדכא – כמו ב – Nebraska או ב – Darkness on the Edge of Town – אז הוא מדכא עד הסוף.  וכשהוא אופטימי, אז אלו שיאים של אופטימיות – שורות נצחיות שתמיד תלווינה אותנו.  והמוסיקה, אוי המוסיקה, ככה זה אמור להישמע…

אני חושב שלפחות עבורי, המסר ביצירה של ספרינסטין הוא בסופו של דבר אופטימי.

גם כשהוא שר על החמצה או על אבדן, הוא שר בגעגוע שחוזר ומעורר תקווה. זהו הגעגוע לפוטנציאל.  הוא חוזר וחווה מחדש את רגעי השיא.  ואין מוטיב בולט ומעצב יותר באלבום Born to Run – עם שיר האהבה ל – Wendy ועם שיר האהבה ל- Mary, ועם Backstreets המופתי, פשוט מופתי.  בכולם ישנו הגעגוע החזק לעצם הפוטנציאל, לתעוזה. ובכולם יש אהבה.  בהזדמנות קודמת כתבתי, בהתייחס לז'אנר מוסיקלי אחר לגמרי, על ה – Saudade, המילה הכי יפה בעולם – "האהבה שנשארת".  וזה העניין, שאם מדובר בעצב, אז זהו העצב היפה והמתוק ביותר.

הסיבה הנוספת לאופטימיות היא שבסופו של דבר, גם אם לפרקי זמן קצרים – זה בידינו לחזור, בידינו להיות חופשיים. אם לא לחזור פיסית – ל – Thunder Road, או ל – River (שכבר יבש), אז לאותו המצב הנפשי, לפחות.

ספרינגסטין שר על הרגעים שנמשיך לחיות פעם אחר לכל אורך החיים. ולכולנו יש כאלה. והם עבורנו העוגן, לפעמים חבל ההצלה.

ותמיד, תמיד, יש לנו עוד "הזדמנות אחרונה"…

"The highway's jammed with broken heroes on a last chance power drive 

Everybody's out on the run tonight 

But there's no place left to hide 

Together Wendy we can live with the sadness 

I'll love you with all the madness in my soul 

Oh, Someday girl I don't know when 

We're gonna get to that place 

Where we really wanna go 

And we'll walk in the sun 

But till then tramps like us 

Baby we were born to run" 

Born to Run בתוך כרונולוגיית היצירה של ספרינגסטין

טוב, אני לא באמת הולך לנתח את השאלה הזו לעומק. זו לא המטרה של הפוסט הזה וזו לא הרוח.  ובכל זאת, ברמה הכי פשטנית שאפשר, צריך להגיד משהו על פרק היצירה שהחל ב – Born to Run ועל המשמעות שלו.

Born to Run הוא האלבום השלישי של ברוס ספרינגסטין.  לדעתי, שני האלבומים שקדמו לו היו טובים לא פחות.  Greetings from Asbury Park, N.J. הוא תקליט של פוטנציאל גולמי, לא מהוקצע, לא מגובש עד הסוף.  אבל אילו טקסטים מעולים, ומעל כולם Growing Up חסר התחליף.  ואיזו יכולת לספר סיפורים.  האלבום הראשון הזה עורר השוואות של הכישרון החדש והצעיר לבוב דילן, לא פחות. אך ספרינגסטין היה רחוק מהמיינסטרים (לא שזה רע…).  אחריו הגיע האלבום השני, The Wild, the Innocent and the E Street Shuffle, שהוא קרקס מוסיקלי מדהים שמפגין את הוירטאוזיות של קבוצת הנגנים המלווים הנאמנים – ה – E Street Band –  והשילוב בין טקסט לעיבודים מדהימים.  בתקליט הזה היתה גם Rosalita, שהיא ההשראה הספרינגסטינית הראשונה עבורי. תקליט נצחי. וסימן לבאות.

Born to Run התרחק קצת מסיפורי עיירות החוף של ניו ג'רזי, מן האסוציאציות הלוקאליות המקסימות לטובת אסוציאציות אוניברסליות יותר.  אותם המסרים, אך עם פחות פרטים מוכמנים וספציפיים, עם פחות "אתגר" עבור המאזינים (תכלס, New York City Serenade, המאסטרפיס של התקליט השני – זה באמת למתקדמים).  אז זה היה התקליט של פריצת הדרך, התקליט שהיה לחותמת, והוא הפך את ספרינגסטין לאייקון תרבותי.  שיר אחרי שיר שהפכו לקלאסיקה: Thunder Road, Born to Run, Backstreets, 10th Avenue Freezeout וכמובן – Jungleland החותם.

Born to Run מסמן לדעתי תקופת יצירה רצופה שיש בה קו מקשר. Darkness on the Edge of Town הקודר יותר (1978), The River המאחד את כל התכנים האלו ומתכתב עם שני התקליטים הקודמים כל הזמן (1980) ו – Nebraska, הקשה יותר, שמרסק אותנו אל הרצפה (1982).  זו הקלאסיקה של ספרינגסטין.  ב – 1985 יצא Born in the USA שהפך אותו ל"כוכב על" בעולם הפופ, וזה כבר היה משהו אחר לגמרי.  נכון, אמרתי ואני לא חוזר:  All his albums, all his moods.  ובכל זאת, יש טעם בזיהוי התקופה הפורמטיבית, התמימה והישירה יותר, זו התקופה של ה- Essentials, שמצויים באופן המהודק ביותר ב – Born to Run.

שיאי החלום ואפשרות הנצחון, או המציאות שבסוף מכניעה אותנו

וזה מה שנותן לנו Born to Run, מטלטל אותנו מן הקצה אל הקצה.

מצד אחד, התקווה וההבטחה. מ – Thunder Road הפותח (השיר הכי טוב של ספרינגסטין אי פעם… ובין הטובים בתקליט הזה) ו – Born to Run, וימי ההתבגרות של ה- Backstreets.  (שימו לב לכך שהשירים הפותחים את שני צדי האלבום הם האופטימיים, והשירים החותמים הם הפסימיים)

כך, ממש כך:

Show a little faith there's magic in the night; Heaven's waiting on down the tracks; We're riding out tonight to chase the promised land; Tonight we'll be free all the promises will be broken;

וכמובן:  It's a town full of losers and I'm pulling out of here to win.

והתמונה החוזרת, של ההליכה – קצרה אך משמעותית כל כך במה שהיא מסמלת –  מן המרפסת הקדמית אל האוטו, אל ה – highway עם שני הנתיבים הפתוחים, אל החופש והשיער המתבדר ברוח – והמחשבה התמימה שזה כל מה שצריך כדי לנצח. אולי לא תמימה מספיק?

ואז, Born to Run, שהוא לא שיר על ריצה, כמובן, אלא שיר אהבה. I wanna die with you Wendy on the street tonight
In an everlasting kiss.  הריצה היא הדימוי לאומץ לברוח –  לא, של הצורך לברוח –  יחד, מהמציאות.

ו – Backstreets האדיר, על שני החברים והזכרונות מהתרוצצות תמידית ברחובות האחוריים.

"In the deep heart of the night we cut loose from everything

to go running on the backstreets, running on the backstreets

Terry, we swore we'd live forever, takin' on them backstreets together".

אבל אז, Jungleland וגם Backstreets באים ושוברים לך את הלב.

כי זה לא נמשך לנצח,

"Remember all the movies, Terry, we'd go see

Trying to learn how to walk like heroes we thought we had to be

And after all this time to find we're just like all the rest

Stranded in the park and forced to confess"

לפעמים, אלו השורות החזקות ביותר באלבום. לפעמים, כשגם אנחנו נשברים ונאלצים להודות, לעצמנו

שבסוף, אנחנו לא כאלה גיבורים.

And they wind up wounded, not even dead.

סוף תקליט.

***

Mary הכל-זמנית – על מחזוריות והמשכיות

Born to Run הציג לנו את Mary.

(אולי בעצם לא? השם מופיע לפחות בתשעה שירים של ספרינגסטין, לאורך השנים. הוא הופיע כבר בתקליט הראשון, ב – Mary Queen of Arkansas. אבל נדמה לי, אני די משוכנע, שזו היתה מארי אחרת…)

הכרנו אותה כבר מהשורה הראשונה של האלבום, של Thunder Road:

The Screen Door slams and Mary's dress waves.

מארי של Thunder Road היא האהובה הצעירה, המחוזרת.  היא ההבטחה ומי שהכותב מפזר כלפיה הבטחות.  ואלו הבטחות שיישארו לתמיד. Mary צריכה להחליט לעשות את הצעד, את ההליכה הקצרה מהמרפסת הקדמית אל המכונית. ומשם הכל יהיה מושלם. משם הדרך המהירה אל האושר. מארי, אולי, היא לא רק נערה, היא לא רק דמות.  מארי היא מהות. היא תחושה. היא הכמיהה, וההרגשה שהנה האושר מעבר לפינה.

הפרק הבא מופיע בשיר עם השם ההולם – The Promise. השיר אמור היה להיכלל באלבום Darkness on the Edge of Town אך נגנז בשעתו, מסיבות שונות. הוא יצא לאור בדיעבד, שנים רבות מאוחר יותר, בתקליט The Rising.ישנו סיפור רקע ספציפי מאחורי השיר, מבחינת הביורגפיה של ספרינסטין, שאני מרשה לעצמי להתעלם ממנו (הסמליות והתמונה הגדולה חשובות יותר).

בהקשר של Darkness, מדובר באלבום… קודר יותר, ממש כשמו. והוא לא חוזר, בשם לפחות, אל Mary. אבל אולי בעצם כן. ספרינגסטין חוזר אל המקום, ודרכו אליה, אל המהות שהיא. הוא חוזר ל – Thunder Road.  שם השיר, לא במקרה, הוא The Promise. וכאן החיים ממשיכים, והכותב בוגר יותר.

"And when the promise was broken, I cashed in a few of my own dreams"

"Thunder Road, oh baby you were so right

Thunder Road, there's somethin' dyin' down on the highway tonight"

"Thunder Road, for the lost lovers and all the fixed games

Thunder Road, for the tires rushing by in the rain

Thunder Road, remember what me and Billy we'd always say

Thunder Road, we were gonna take it all then threw it all away"

לא מארי שיקרה, לא מארי הכזיבה. מארי הרי צדקה, כל כך צדקה, שם ב – Thunder Road.  ואולי זה היה המקום האחרון שהרגיש צודק כל כך.  והוא שואל איפה Thunder Road. ולמה ויתרת על החלום?  ואם המשחק מכור, אז למה החרטה על "מכירת החלומות" ועל כך ש"זרקנו את הכל"? מארי, מכל מקום, נשארת ה – Reference, העוגן, הצדק וההבטחה. מארי היא הגעגוע לאמת.

ואז מארי חוזרת כמובן, ב – The River.

והסיפור, כמו שאתם מכירים נחתם, בגעגוע העז למה שהיה, ולמה שאבד? ואולי בכל זאת נשאר?

***

"שום דבר לעולם לא הולך לאיבוד באמת, או עשוי שילך לאיבוד" (וולט וויטמן, "המשכיות" 1888, בתרגומו של שמעון הלקין).

מארי, Thunder Road, דלת הרשת הנטרקת, השיר שבקע מהרדיו בדיוק באותו הרגע, שני הנתיבים הפתוחים, החלומות – הם נשארים איתנו.

המוסיקה גם.

כי בייבי נולדנו לרוץ.

***

בחרתי בביצוע היפה של מליסה את'רידג' עם ברוס ספרינסטין, ובכוונה את הקטע השלם, כולל המבוא-

(אם אין לכם סבלנות, תוכלו לדלג לתחילת השיר ב – 3:00)

סיפור (אחר) על גבולות היכולת
אליפות העולם באתלטיקה קלה - קדימונים

תגובות

  • יואב מקטמון

    נחשון,
    תודה על פוסט מרגש ומרתק.
    ארוך, מעניין, מפורט, עמוס, ממש כמו התקליט הנפלא שעליו כתבת.
    אוף, יש לי המון מה לומר, על ספרינגסטין, על מארי, על נעורים שחלפו ואינם, על חיים בעולם נורא.
    אבל אחרי המילים היפות שלך, הדבר הנכון לעשות הוא לקרוא אותן שוב ולחשוב...

    ובמאמר מוסגר אוסיף שבעיני יצירת המופת של ספרינגסטין, התקליט הכי גדול שלו הוא darkness... אבל זה לא מוריד כהוא זה מהאהבה שלי ל born to run.

    • דורפן

      מעניין. תמיד חשבתי שborn to run הכי טוב בושנים האחרונות אני חושב שdarkness. לפחות הביצועים החיים של שירים משם. badlands למשל

  • צביקה

    נחשון ידידי
    פשוט כתבת שירה...
    אתה מרצה מפוספס לשירה אמריקאית מודרנית
    תענוג!!!

  • מומין

    וואו! הפוסט המדהים הזה ביחד עם הדואט בסוף הביא אותי לדמעות. תודה תודה תודה!! בבקשה תכתוב פוסט נוסף גם על "darkness", האלבום האהוב עלי באופן אישי...

  • Amir A

    לא חובב גדול של ספרינגסטין, אבל ממה שאני רואה כאן בטלוויזיה בכל שני וחמישי בהופעות חיות מדובר על תופעה.

    • matipool

      כבר כמעט 40 שנה של הופעות מטורפות . הופעה ממוצעת מעל ל-3 שעות . אף אחד לא מתקרב אליו בנושא הזה .

  • יאיר

    כל מילה!!!

  • דיזידין

    פוסט נהדר עם סיום נפלא.
    לקח אותי אחורה, ואז לשעה של שיטוטים ביוטיוב.
    חזרתי עם ספרינגסטין ואקסל רוז שרים ביטלס
    https://www.youtube.com/watch?v=UtzkBewRsiE

  • כוכבית

    פוסט נהדר ומרתק. גם מכריח קריאה נוספת לצד האזנה לשירים (שזה דבר טוב)
    ואת זה אני כותב כאשר ההשכלה המוסיקלית שלי בכל הנוגע לספרינגסטין, לוקה בחסר.

  • YG

    יא אללה, עשית לי לשמוע את The Wild, the Innocent and the E Street Shuffle שאותו לא שמעתי כבר עשר שנים לפחות..

    מבלי להיכנס לטעם אישי (בעיניי Darkness On The Edge Of Town לא נופל מ-Born To Run), אני חושב שהוא "זמר הריצה הקלאסי"..
    כמות הפעמים והקילומטרים שהשירים שלו רצו לי בראש תוך כדי ריצה, לא משתווה לאף אמן אחר בהיסטוריה.

    כבוד איש- תשקול להחליף מקצוע ולהיות מבקר מוזיקה :-)

  • באבא ימים

    יפהפה!

    ואני 100% נברסקה.

  • סימנטוב

    תענוג צרוב אתה פותח חלון לתובנות ולנפשם של גדולים, תודה על השיתוף ועל ההשקעה

  • Oliel Golan

    A sound track for life. One of kind.

  • D! פה ועכשיו

    אני גם מהחובבים של הצד הכהה יותר שלו.

    כתבת מצויין כרגיל נחשון, תענוג לקרוא אותך בין אם מדובר על ריצה או על כל אמנות אחרת.

  • ניינר / ווריור

    מאות הופעות רוק ראיתי בחיי, את ספרינגסטין יצא לראות ארבע פעמים ואני יכול לומר בביטחון מלא שהוא פרפורמר הרוק הגדול מכולם. מי שלא ראה אותו עדיין בלייב שיעשה לעצמו טובה ומהר. אני לא מעריץ גדול שלו מבחינת האלבומים (חולה על דרקנס, הפייבוריט שלי) אבל בהופעה אין לו מתחרים. מבין ארבע ההופעות שראיתי, שתיים היו הסטוריות על באמת:
    2010 - המופע האחרון אי פעם בג'איינטס סטדיום הישן לפני הריסתו. טונות של סיפורים ונוסטלגיה והרבה רגש.
    1985- רביעי ביולי, וומבלי סטדיום. ברוס כובש את אנגליה עם BORN IN THE USA (תקליט מחורבן לטעמי), וביום העצמאות מרים את וומבלי לגבהים לא נודעים. הופעת על ברמה שאי אפשר לתאר של ברוס בשיאו כשהוא במסלול הבטוח לכבוש את העולם ובדרך מפרק את ומבלי לרסיסים.
    מעבר לאנרגיה, ללהקה, לשירים הנהדרים, לקשר עם הקהל יש משהו מאד בסיסי בהופעות של ברוס-אתה מאמין לו

    • matipool

      כמעט נפגעתי אישית בנוגע למה שכתבת על BORN IN THE USA .
      האלבום הזה יצא כשהייתי בן 17 בערך וגרם לי להתאהב בבוס .
      עד היום אוהב את cover me , dancing in the dark , im on fire , glory days

      • נחשון שוחט

        Bobby Jean...

        ניינר - הצפת אותי בקנאה (אבל בקטע מפרגן)!

        • ניינר / ווריור

          BORN IN THE USA בומבסטי מדי, מופק מדי, כל המסר שלו פוספס וגוייס למטרה אחרת ורוב השירים לא ממש מוצלחים. כמובן שיש בו פנינים כמו DOWNBOUND TRAIN , MY HOMETOWN אבל לדעתי ברצף היצירה הספרינגסטיני, אחד הפחות טובים ובכלל אלבום מאד אוברייטד. אני נשאר עם DARKNESS, הפייבוריט שלי שהוא מאד אנדרייטד.

          • צור שפי

            ניינר/ווריור - אני מאוד אתך ביחס ל-born in the USA. מבחינתי זה דומה קצת ל-the wall - עוד אלבום עם הייפ היסטרי שנופל בהרבה מפסגת יצירתם של הפינק פלויד.

            • ניינר / ווריור

              הגדרת זאת מצויין (בעיני THE WALL הוא תועבה שאינה ראוייה למאכל אדם אבל ההשוואה מצויינת).

            • נחשון שוחט

              אני מגדיר אחרת:
              The Wall הוא אחד מעשרת התקליטים הטובים בכל הזמנים, ובין עשרים הטובים ביותר של פינק פלויד.

              חוץ מ - Comfortably Numb. שהוא Hors Categorie כמו שאומרים בטור דה פראנס. לא מסוגל לדמיין את עצמי, בתקופות מסוימות, בלעדיו.

          • נחשון שוחט

            בגדול אני מסכים אתך (אבל לא עד הסוף). כתבתי את זה בצורה יותר חדה (גם ממך) בפוסט הקודם שאליו קישרתי - http://www.bc-running.com/wp/?p=208 (הניכוס המעוות של Born in the USA ע"י רייגן בוועידה הרפובליקנית מצחיק במיוחד - הוא והיועצים שלו לא טרחו להקשיב למלים). חלק מההסתייגות מהאלבום הזה נובע מרפלקס לנוכח השמעת-יתר בגלגל"צ, אבל היום התרככתי. גם באלבום הזה יש כמה שירים טובים - ואפילו מעולים (No Surrender). סגנון אחר, ומצב רוח אחר.

            • יואב

              I'm on fire הוא הומאג׳ נפלא לאלביס ואחד הטקסטים המצמררים בקטלוג של הבוס.

            • עירן

              Downbound train הוא הכי על זמני משם. מין סיפור על אהבה שנגמרה שמסופר בצורה הכי בסיסית שיש וגם קצת קיטצ'ית, אבל מברוס זה (כרגיל) נשמע אמין והמוזיקה של השיר היא הכי טובה שם בהרבה.
              אגב, בעיניי אחד הכי טובים שלו, לפחות מבחינת השירים המובילים שבו, זה Tunnel of Love. אני מת על One step up.

            • באבא ימים

              Born in the USA הוא האלבום שהפך את הבוס למוצר צריכה. מעניין שזה קרה די במקביל לאלכימיה שעשה את אותו דבר לדייר סטרייטס.

            • יואב

              בום הmtv אחראי לזה במידה רבה. גם לבואי זה קרה עם lets dance.

    • matipool

      יפה ומעורר קנאה . זוכר שקראתי את זה בזמנו .

  • כסיפוביץ

    מעולה!

  • אסף THE KOP

    תודה על הכתבה.
    נחמד שכותבים פה גם על מוסיקה.

    ברוס נהדר ואני מת על נברסקה שלו.
    שיבוא כבר להופיע בארץ.

    אפרופו הופעות בארץ, הנה עוד הוכחה שמשפחת שריד על צאצאיה רק דופקים לנו את החיים. כמו הבן, כך האבא - חושב שיודע מה טוב לעם אשר בציון.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4687434,00.html

    • סימנטוב

      סחתיין על הכתבה

  • סער

    תודה על הפוסט.
    בראיון שראיתי איתו אמר ברוס שהוא שר על הפער בין החלום האמריקאי למציאות האמריקאית. על הפער בין מה שהובטח לבין החיים עצמם.

    • אסף THE KOP

      כמו שלמה ארצי (-:

  • צחי גר

    תודה תודה תודה.
    השיר שלטעמי הוא הכי גדול שלו הוא point blank , אבדן התקווה המוחלט.

    https://www.youtube.com/watch?v=l0DjrXDBJnU

    התקווה הכי גדולה ? קאבר של דילן במזרח גרמניה לפני נפילת החומה. 300,000 צופים שמעו את הנאום ואת השיר והבינו בדיוק מה צריך לעשות.

    https://www.youtube.com/watch?v=WBIcfPBVxxQ

  • matipool

    נחשון - פוסט נפלא .
    קראתי אותו אתמול באחת בלילה מיד לאחר שהעלית אותו ולמרות העייפות לא יכולתי להפסיק עד לסיומו .
    זה די מדהים אותי שהתאהבת בו בגיל מאוחר יחסית וצללת לתוך היצירה שלו בצורה כל כך יסודית ומעמיקה . זה אופייני יותר לגילאים צעירים יותר מכל מיני סיבות ( לי זה קרה בפעם האחרונה לפני הרבה שנים , בתחילת שנות העשרים שלי עם REM שגרמו לי להתאהב בהם בטירוף ולחקור את ההיסטוריה שלהם ) .
    שאפו על הכתיבה והתובנות .

  • נחשון שוחט

    תודה רבה על כל התגובות. אני מהסס לפני פוסטים כאלו (חריגה מגבולות גזרה) אז כיף גדול לשמוע שיש מי שמתחברים. ולמי שמיהרו מכאן לשמוע את האלבומים עצמם - תהנו!

  • יואב

    תקליט עצום ודרך הרעם (הפותח)הוא אולי שיר האהבה היפה ביותר שנכתב כאשר ג׳אנגלנד(המסיים) הוא... אין מילים.
    התמזל מזלי לראות אותו בדיוק לפני שלוש שנים בברצלונה.

  • צור שפי

    פוסט מצויין נחשון על זמר ויוצר למרחקים ארוכים. אני כבר לא זוכר איך יצא שהתחברתי למוזיקה של הבוס מאוד מוקדם. התחלתי לקנות תקליטים ב-1969 קצת לפני הבר-מצווה ואת השניים הראשונים שלו קניתי בזמן אמיתי. אחר כך כשיצא born to run, וקצת לפניו המשפט הידוע של ג'ון לנדאו "ראיתי את העתיד של הרוקנרול ושמו ברוס ספרינגסטין" בתחושה הראשונית שלי היתה אכזבה על כך שמשהו שהיה עד עכשיו אוצר פרטי שלי הופך פתאום להיות קונצנזוס. זו אולי מחשבת בוסר של בן טיפש עשרה אבל אני מוכן להתערב שעוד אנשים מרגישים ככה לגבי כל מיני דברים. בשנים מאוחרות יותר יצא לי לראות אותו פעמיים, לא בהופעות מיתולוגיות אלא "סתם" בבירות אירופאיות ובשתי הפעמים זו היתה חוויה עצומה. אני חייב להודות שבניגוד אליך הוא לא מהווה חלק מרכזי בפסקול של החיים שלי, הוא "רק" אמן שאני מאוד אוהב.

  • ירח אדום

    יופי של פוסט!
    תמיד אהבתי והערכתי את הבוס לא מזמן היה דוקו ביס דוקו שאינני זוכר את שמו על אחד התקליטים שהוא עשה (כל התהליך באולפן, הדינמיקה וכו') זה היה מרתק.!

  • פאקו

    יופי של פוסט על אלבום נפלא.

  • יואב

    המקינג אוף בורן טו ראן מעולה גם. זה היה הכדור האחרון בקנה של הבוס(לאחר שני אלבומים נהדרים מוזיקלים, התמימים הוא בטופ 3 שלי, אך כשלונות מסחריים). ואיזה כדור זה היה.

  • יואב

    אגב, 48 שנה היום ליציאת הממתק הפסיכדלי הממכר והפלאי מכולם -the piper at the gates of dawn

  • ששון

    זה פשוט מאוד.
    ספרינגסטין של שנות ה 70 ותחילת ה 80 שר על האנדרדוג. אם אתה יודע מה זה אנדרדוג, אתה תבין את הסיבה שהוא כל כך אהוב.

  • חזי

    נפלא!
    אהבתי את ההארה על Mary
    ...Then I got Mary pregnant

Comments are closed.