alba gu brath – סקוטלנד לנצח

סקוטלנד בוחרת - מחווה לאתלטים הסקוטים

***

***

 

היום סקוטלנד בוחרת.  ולא, זה לא פוסט לגוף השאלה.  זה לא פוסט של בעד ונגד.  זה אפילו לא פוסט של ניסיון להבין מדוע ובשביל מה.

זו בסך הכל הזדמנות למחווה לכמה אתלטים סקוטים.

פשוט נזכרתי במשפט המחץ של – Groundskeeper Willie:

There's nary an animal alive that can outrun a greased Scotsman.

זו הזדמנות להזכר ולהזכיר – חמישה אתלטים גדולים של סקוטלנד.

***

אלן וולס – 

אלן וולס, יליד אדינבורו, הוא הבעלים של קופסה קטנה מוארכת.  הקופסה מאופסנת, יש להניח, בקצה של מגירה, אולי בתוך כספת.  כשלעצמה היא לאו דווקא מיוחדת, אך בתוכה מונחת, לא פחות, מדליית זהב אולימפית.  ואין זו סתם מדליית זהב אולימפית.  אלן וולס, יליד אדינבורו, היה האלוף האולימפי  בריצת ה-  100מ'.

חכו לפני שאתם אומרים "זה מוסקבה 1980" (זה נכון).  חכו לפני שאתם מסמנים כוכבית "היה חרם" (זה נכון).  חכו לפני שאתם מבטלים "נו, בלי האמריקאים" (גם זה כמובן נכון).

פחות משבועיים לאחר הגמר האולימפי התייצבו טובי הרצים האמריקאיים לתחרות הזמנה בקובלנץ כדי להראות לכל העולם מה יכול היה להיות.  כלומר, מה אמור היה להיות.  סטנלי פלויד, מל לטאני, בחור צעיר בשם קארל לואיס (שעוד יגיע זמנו), הארווי גלאנס.  הנבחרת האמריקאית הגיעה כדי לסמן את הכוכבית ההיסטורית.

ומה קרה?  אלן וולס ניצח שוב.  את כל הארבעה.

 

wells

(Photo:  George Herringshaw)

 

את גמר ה – 200מ' האולימפי הפסיד וולס לפייטרו מנאה האיטלקי בשתי מאיות השניה והוסיף מדליית כסף לזהב.

תוצאותיו במשחקים האולימפיים – 10.11ש' (בחצי הגמר) ו- 20.21ש' (בגמר) הם שיאי סקוטלנד עד היום.  כשנקבעו היו גם שיאים בריטיים.

אלופים אולימפיים סקוטים נוספים באתלטיקה?  Whyndham Halswelle, אלוף ריצת ה – 400מ' במשחקי לונדון 1948, וגם הבחור הבא ברשימה שלנו.

וולס השאיר גם ציטוט מסכם:

 "It’s about taking the body and mind to the limits. And I, masochistically, say that because I quite enjoyed doing that"

***

אריק לידל – 

אם היה נערך סקר בקרב חובבי ספורט מזדמנים והיתה מוצגת השאלה:  "מנה אלופים אולימפיים באתלטיקה מפריס 1924"  אז ניתן להניח שהתשובה הנפוצה ביותר היתה פאאבו נורמי "הפיני המעופף", ובצדק.  התשובה השניה, יתכן, היתה "הסקוטי המעופף" שהוא האחד והיחיד, אריק לידל.

יש כמה סיבות לכך שיחסית (יחסית כן?  בכל זאת 90 שנה…) מכירים את אריק לידל:

אחת, בגלל שסרט בינוני ושטחי – "מרכבות האש" במקרה הזה – יכול להיות מעולה.  ובתנאי שיש בו סיפור ודמות שמעוררים השראה (ולא מזיקה "הופעת אורח" של סיר ג'ון גיגולד, עם נאום על הציווי הערכי לממש את הפוטנציאל).

שתיים (spoiler alert), כי בז'אנר הדוקו-דרמה יש רישיון יחסית חופשי לשנות קצת את העובדות, להגברת הדרמה על חשבון הדוקו (נו באמת, אין לו"ז לתחרות?  מגלים שהריצה ביום ראשון רק בהפלגה לצרפת?  שיחות שכנוע אובר-דרמטיות?  האמת היא שלוח הזמנים היה ידוע חודשים מראש, ואז, ולא ברגע האחרון, התקבלה גם ההחלטה שלידל יתחרה בריצת ה – 400מ', ולא ה – 100מ').

שלוש (טוב, זה לגמרי אישי), כי ג'ימי מזארוס, קפטן קבוצת הריצה שלנו בתיכון, רץ מייל נהדר ואירי-קתולי אדוק, דיבר בלי הפסקה על הגיבור שלו אריק לידל.  כך שאהדתי אותו קצת, רטרואקטיבית, עוד לפני שראיתי את הסרט.

ארבע, כי ואן גליס.

חמש, בזכות המשפט, המשפט:  Where does the power come from, to see the race to its end?  From within

שש, בגלל שיא עולמי לא צפוי של 47.6ש', כנגד כל הסיכויים ועם טקטיקה בלתי-הגיונית ומופקרת בעליל (פתיחה על 22.2, כששיאו האישי ל – 200 היה 21.9).  לידל, אגב, זכה גם במדליית הארד בריצת ה – 200מ'.

ושבע,  נו תמיד כיף לראות את זה…

לידל יצא לשליחות לסין כמיסיונר ונפטר בשנת 1945 מגידול במח, במחנה אזרחי תחת הכיבוש היפני.

לקראת המשחקים האולימפיים בבייג'ין 2008, השלטונות הסיניים גילו שניתנה ללידל האפשרות לעזוב את המחנה בעסקת חילופי שבויים, אך הוא ויתר על הזכות לטובת אשה בהריון.

וכדי לסגור את המעגל, כאשר אלן וולס נשאל לאחר הזכיה הגדולה שלו אם הוא מעוניין להקדיש את המדליה להרולד אברמס שנפטר שנתיים קודם לכן (הגיבור הבריטי השני של הסרט מרכבות האש, שניצח בגמר ה – 100מ' בפריס), וולס השיב:  "No disrespect to anyone else, but I would prefer to dedicate this to Eric Liddell,"

***

טום מקין (McKean)

הישגי השיא של טום מקין כללו תוצאה של 1:43.88דק' לריצת ה – 800מ', נצחון באליפות העולם באולמות, ונצחון באליפות אירופה לשנת 1990.

אך נזכור דבר נוסף, שמקין רץ בתקופתם של הרצים הבריטים הגדולים סבסטיאן קו וסטיב קראם.  הצלחות אולימפיות גדולות לא היו לו (פעמים השתתף ונכשל להגיע לגמר) אך הוא השאיר לנו גם את ריצת הגמר הגדולה הבאה מאליפות אירופה 1986.  בשלוש מלים:  קו, מקין וקראם.  איזו קלאסיקה.

***

איבון מוריי

בין השנים 1986 עד 1994 היתה איבון מוריי אחת הרצות הטובות והעקביות ביותר למרחקים בינוניים וארוכים.  ההתמחות שלה היתה ריצת ה – 3,000מ':  מדלית ארד אולימפית בסיאול, אלופת עולם באולמות (1993), אלופת אירופה לשנת 1990 (ב – 94 סיימה שניה, ב – 86 שלישית), והיא גם היתה אלופת משחקי ה – Commonwealth לריצת 10,000מ' בשנת 1994.

גבוהה, בטוחה, מעט קופצנית בסגנונה.  ככה היא הכריעה את אלנה מאייר

***

ליז מקולגן

ועכשיו קבלו את האתלטית הסקוטית אולי הגדולה ביותר, מבחינת ההישגים לאורך זמן:  ליז מקולגן.  מקולגן הצטיינה בריצות מ – 1,500מ' ועד למרתון.

הרקורד:  אלופת עולם ב- 10,000מ' (טוקיו 91),  מדליית כסף בריצת ה – 10,000 במשחקים האולימפיים בסיאול (31:08.44),  פעמיים אלופת משחקי ה – Commonwealth בריצת 10,00מ' (86 ו – 90), אלופת עולם לחצי מרתון (92), סיימה שניה ושלישית באליפות העולם במירוצי שדה, ועוד.

וכמובן המרתון.  בשנה שבה ניצחה באליפות העולם, היא גם רצה את מרתון הבכורה שלה בניו יורק. והתוצאה?  נצחון ושיפור שיא המסלול בכמעט דקה – 2:27:32.  מקולגן ניצחה גם במרתון טוקיו ובמרתון לונדון (1996)- מירוץ שבו סיימה גם שניה פעמיים (97,98) ושלישית (93).   במרתון האולימפי באטלנטה 1996 התקשתה וסיימה במקום ה – 16 בלבד.

הנצחון המשכנע באליפות העולם:

***

בהצלחה סקוטלנד.  תצביעו נכון!

 

 

 

 

 

 

לקראת שאלקה - שאול פליידר
מכביבול – פודקאסט 013

19 Comments

אודי 17 בספטמבר 2014

אלן וולס נראה יותר מהיר בסרטון מאשר בולט נראה היום

איציק 17 בספטמבר 2014

נחשון תודה,
1. מרכבות האש שווה הכל ולו רק בגלל שזה איפשר לונגליס לכתוב את היצירה שלו.
2. סר סבסטיאן קו גרם לי להבין שאפשר להפסיק לאהוב את אלברטו חואנטורנה (לא באמת להפסיק) ולהעבירה לרץ האדיר הזה. ולמרות ששיאו כבר נמחק מספר השיאים מבחינתי הוא עדיין הרץ הנערץ ביותר לרצים מעל 400 מטר (ואולי גם מתחת ל-400 מטר. הערצה לרץ 400 מטר שמור למייקל ג'ונסון).

matipool 18 בספטמבר 2014

+1 על סבסטיאן קו .

גיל שלי 18 בספטמבר 2014

+2 על סבסטיאן קו, האתלט הנערץ עלי בכל הזמנים. אני זוכר גם שהייתי נגד חואנטורנה בגלל שהוא מקובה, ילד, מה לעשות

נחשון שוחט 18 בספטמבר 2014

הפוסט על סבסטיאן קו (יקיר מועדון ארוחת הבוקר) היה מהראשונים שכתבתי. הוא נפתח כך: "כשהייתי נער בן 16, היו שני מספרים בעלי משמעות בחיים שלי: 2:00 ו – 1:41.73, שני מספרים בעלי קשר הדוק ביניהם, וסמלי זהות של ממש עבורי באופן אישי – האחד מושא הערצה, השני מושא חלומות (ולא בהתאמה כמובן). אם הייתי צריך לבחור את רשימת גיבורי הספורט שלי באותה עת, אז אני מניח שהרץ המושלם ההוא, סבסטיאן קו, היה בחירה אוטומטית למקום השני (בכל זאת, ג'ורדן זה ג'ורדן)…"

הסיפור שבמרכז הפוסט הוא הסיפור המפורסם, על – Tomorrow is another day, and another battle (מוסקבה 1980).

אני לא שם לינק לפוסט משום שיש בו טעויות ואני פחות מזדהה היום עם חלק מהדברים שכתבתי. הצגתי בו מספר הסתייגויות ביחס לקו – דברים שלא בטוח שהייתי כותב שוב היום.

הפוסט שעוד לא כתבתי הוא פוסט מקצועי דווקא, על "אסכולת לידיארד" (שאני מחסידיה) לעומת אסכולת "קו (=פיטר קו, האב והמאמן)-מרטין-הורוויל", במגמה למצוא דווקא את השילוב/איזון ביניהן. עוד נגיע לזה.

יהודה 19 בספטמבר 2014

מרכבות האש לא רק שטחי ובינוני אלא גם אנטישמי.
אברמס היהודי מיוצג כמי שאין לו לא את ההשראה ולא את האצילות הספוריבית, מי שהופך את הספורט למכאני ותועלתני חסר כל ערך מלבד הנצחון בכל מחיר ולו במחיר של הפניית עורף לנאמנותו לשבט היהודי שלו ולמועדיו. ומולו לידל ג'נטלמן, בעל הכשרון הטבעי, הספורטיבי נאמן לערכיו, הג'נטלמן האציל שעם עליית אברמס מסתמנת ירידתו וירידת הספורטיביות מבמת ההיסטוריה.

shohat 19 בספטמבר 2014

מעניין שאתה מסתכל על זה כך. אני מפרש הפוך לגמרי:

1. בסרט יש תימות חברתיות נלוות, מאד מודגשות, סביב השינויים החברתיים בבריטניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. תימות של המהפכה התעשייתית, של אינדיבידואליזם והגשמה עצמית, של צביעות הממסד, של הצלחה של זרים. הדמות של אברמס מייצגת את הנצחון על הצביעות, באופן מובהק ומכוון. יש לא מעט דוגמאות לכך.

2. אברמס נתקל בפתיחת הסרט ביחס אנטישמי מפורש. לעומת זאת ה – headmaster נותן נאום מוחץ על הפטריוטיזם והחובה לממש את היכולות "למען בריטניה". בסוף מי שמייצג את זה ומביא לאנגליה נצחון על האמריקאים הוא היהודי שזלזלו בו.
אלו השורות מהנאום (של סיר ג'ון גילגוד):
Let me exhort you. Examine yourselves. Let each of you discover where your true chance of greatness lies.
For their sakes, for the sake of your college and your country, seize this chance.
Rejoice in it.
And let no power or persuasion deter you in your task.”

הנאום הזה לא סתם הוכנס לשם. זה האידיאל שמייצג אברמס.

3. לכל אורך הסרט אברמס הוא פרוטגוניסט שנלחם נגד השמרנות של הממסד, נגד אידיאל כוזב של חובבנות, נגד אנטישמיות. כשאתה צופה בסרט אתה מזדהה איתו ועם המאמן סם מוסביני, מבין שהדרך שלהם אמיתית. השמרנות הממסדית היא צבועה. זה מגיע לשיא בסצינה בקיימברידג' כשהם חוגגים בצביעות את הנצחון של אברמס.

4. באופן אישי, מאז ראיתי את הסרט חקוק אצלי בראש המשפט שאברמס אמר למאמן מוסביני דקות לפני הזינוק: I've never been content. הוא האובר-אצ'יבר הקלאסי שלא מגיע לקו סיום. זה הדבר שתפס אותי הכי חזק בסרט הזה. שים לב שבניגוד לפרשנות שהצעת, כשהנבחרת חוזרת ללונדון לידל נישא על כפיים ואילו אברמס מתמהמה, מתחמק, פוגש את החברה שלו ואת השלווה שסוף סוף הגיע אליה.

5. אברמס קיבל בסרט את הקרדיט על ריצת ה – Great Court Run (השלמת ההקפה בזמן צלצול הפעמונים). זה שיבוש. האדם הראשון שהשלים הריצה הזו בהצלחה היה לורד ברלי, שהדמות הפיקטיבית שמחליפה אותו בסרט נראית מלווה את אברמס ומגיעה שני צעדים אחריו. אברמס מעולם לא רץ את הריצה הזו.

6. התסריטאי ווילנד נכח בטקס האזכרה סמוך לאחר פטירתו של אברמס ב – 1978 והמעמד הזה הוכנס לסרט, כטריגר לסיפור.

7. אני מבין את הסרט כתיאור של שתי דוגמאות – אברמס ולידל – של מסעות של ביטוי אישי כנגד דוגמות חברתיות וכסוג של moral courage.

יהודה 19 בספטמבר 2014

אנחנו באמת קוראים את הסרט באופן שונה. ואפשר לעשות על אי ההסכמה הזו סמינר.
מכל מקום להבנתי, לידל הוא הגיבור שהרי באתוס הספורטיבי לא הניצחון הוא העיקר אלא דרך השגת הניצחון. זו אינה צביעות זו דרך חיים, יש דוגמא קלאסית לכך היא ג'ון לנד בריצה בה הוע עצר וסייע לקלארק. בעולם של מייקל ג'ורדנים שתואם לניאוליברליזם זה נשכח אבל הוא עדיין תקף.
כדאי גם לציין את ההצמדה של אתוס לזהות אתנית שכל כך בולטת בסרט גם היא רעה בעיניי.

יורם אהרוני 18 בספטמבר 2014

לגבי אלאן וולס, יש לי תחושה לא נוחה מאחר שהוא הגיע לצמרת העולמית "משום מקום" בגיל 26. על וולס שנולד ב-1952 נכתב באחד האתרים: The decision to concentrate fully on sprinting came in 1976 and yielded sparkling results. A time of 10.55 seconds was clocked for the 100 metres and Wells took almost a second off his previous best 200 metres time, to record a 21.42. נקודה מענינת לגביו: הוא אהב לזנק ללא אדנים! לצערו, במהלך הקריירה שלו, שונה החוק, והשימוש באדני זינוק הפך לחובה. ראיתי אותו בגביע אירופה ב-1983 מפסיד את התחרות בשל החלקת האדנים!
תום מקין ואיבון מארי השתתפו ב-1985 ב"משחקי האומות" שנערכו בהדר יוסף. הייתה תחרות בין סקוטלנד, וולס, צפון אירלנד, יוון וישראל. מסגרת זו התקיימה מספר שנים והייתה מאד חשובה לאתלטיקה הישראלית בתקופה בה לא הייתה לנו יבשת – גורשנו מאסיה וטרם התקבלנו לאירופה. מקין ניצח כאן ב-800 עם 1:49.61 וגם תרם קטע לנבחרת סקוטלנד ב-4X400 שניצחה עם 3:08.06. מארי ניצחה בקלילות ב-1500 מ' עם 4:15.29 ונעמדה מיד אחרי קו הסיום ללחוץ את ידי שאר המשתתפות שחצו את קו הסיום הרבה אחריה. ראיתי אותה שוב בריצה מוזרה בקריסטל פאלאס בתחרות גרנד פרי ב-1994. זו הייתה ריצה שנתפרה במיוחד עבור סוניה אוסאליבאן, כדי לשבור את שיא אירופה ב-3000 מ'. רצה שוודית משכה, ותפקידה של מארי בהצגה היה להיצמד לאוסאליבן מאחור ככל יכולתה כדי ליצור מעין אשליית תחרות. זו לא המצאה שלי, כך נכתב בעיתון לפני התחרות.
מי שחסר לי מאד ברשימה שלך הוא איאן סטיוארט, מדליסט הארד ב-5000 מ' במינכן 1972. גם אחיו ואחותו היו רצים טובים מאד.

נחשון שוחט 18 בספטמבר 2014

תודה על התוספות יורם. אתה צודק בהחלט לגבי סטיוארט! במיוחד כשהוא מדליסט הארד מאחת הריצות היותר מדוברות בהיסטוריה. מדוברות בגלל מי שסיים רביעי…

YG 18 בספטמבר 2014

וגם ההוא שסיים שני באותה הריצה..

אלכס דוקורסקי 18 בספטמבר 2014

סטיוארט סיים חזק מאוד את ה-5000 במינכן.
https://www.youtube.com/watch?v=laYn7SV2__U

יורם אהרוני 19 בספטמבר 2014

הריצה ל-5000 מטר במינכן 1972, ראויה להיזכר לא רק בגלל סטיב פריפונטיין. ראשית, שלב המוקדמות נדחה ביום אחד, בגלל הפסקת המשחקים עקב התקפת הפלסטינאים על חברי המשלחת הישראלית. לאסה וירן מציין בביוגרפיה שלו כי היום הנוסף שניתן לו למנוחה אחרי שתי ריצות 10,000 מפרכות בהחלט עזר לו ולשאר "המכפילים" ולעומת זאת פגע באלה שהתרכזו רק ב-5000 מ' משום שעבורם זה היה סתם עוד יום עצבים. שנית, שלב המוקדמות היה אכזרי במיוחד: היו 5 מקצים מוקדמים כאשר מכל מקצה עלו רק שניים באופן אוטומטי ואליהם הצטרפו 4 מפסידים מהירים. רשימת אלה שלא עלו לגמר הייתה "מפוארת" ביותר: בן ג'יפצ'ו, אנדרס ירדרוד, קרלוס לופש, דיק קווקס, פול מוסה, דיק טיילר, טאפיו קנטנן, וילי פוליוניס, לן הילטון, ג'ורג' יאנג, טולוסה קוטו, ברוניסלאב מלינובסקי…נעדרו מהגמר גם שני גיבורי הריצה הבלתי נשכחת בכינוס הפועל 1971 באצטדיון רמת-גן: קיפ קיינו, בשל לוח הזמנים, בחר ללכת על דאבל של 1500 מ' ומכשולים ומירוטס ייפטר פשוט איחר לריצת המוקדמות…העונש שניתן לייפטר במולדתו על האיחור היה חמור מאד: הוא נשלח לכלא! בקיצור: גמר ללא אתיופים, קניאתים, אוסטראלים וניו זילנדים: 12 נציגים לאירופה, 1 לאמריקה ואחד לצפון אפריקה. הפתיחהבגמר הייתה איטית: 3000 מ' ב-8:20.2. בחוברת "אתלטיקה 1972/3" "שהוכנה ע"י חברי ועדת א-ק", כפי שמציין יו"ר הועדה דאז, א. רביב, בלי לתת קרדיט לחבר צעיר בוועדה בשם אורי גולדבורט, נכתב כי : "… עד כמה היה הקצב מגוחך, נבין אם נביט אל הזמן ל-3 ק"מ ראשונים במירוץ ה-10,000 מ': 8:08.4!…" המנצח בריצה, לאסה וירן, עבר את המייל האחרון ב-4:01.2 ואת ה-2000 האחרונים ב-5:08.2 "מספרים שאי אפשר היה להאמין בהם לולא היו עובדות…". איאן סטיוארט, שכבר צוין כאן הפיניש המצוין שלו בו דחק את פריפונטיין מחוץ לדוכן המדליות, היה אחד מדור אחרון של רצים חובבים מבריטניה, שאומנם לא זכו לניצחונות אולימפיים ב-5,000, 10,000 או מרתון, אבל היו דומיננטיים מאד בעולם הריצה של שנות השישים והשבעים. אני פותח ספר המסכם את עונת 1978 בבריטניה ומציץ ברשימת 10 הטובים ב-10,000 "בכל הזמנים" במדינה: ברנדן פוסטר 27:30.3, דייב בדפורד 27:30.8, דיויד בלק 27:36.3, איאן סטיוארט 27:43.0, טוני סימונס 27:43.6, ברני פורד 27:43.7…(כל ההישגים האלה נקבעו בין 1972 ל-1978).

אופיר 18 בספטמבר 2014

אחד מבלוגי האתלטיקה הטובים בעולם – כאן, בדה-באזר, כתוב בשפה העברית.

נחשון שוחט 18 בספטמבר 2014

תודה רבה אופיר.

אלכס דוקורסקי 18 בספטמבר 2014

1+

גיל שלי 18 בספטמבר 2014

תודה נחשון, החזרת אותי להנאה ששאבתי מהנצחון של אלאן וולס בגמר במוסקבה

אורי גולדבורט 19 בספטמבר 2014

לא פנוי כרגע לקרוא את התגובות, אבל רואה שיש אחת מיורם אהרוני ואז אולי יתגלה שחלק מכתיבתי כאן חופפת. נראה לי בולט החוסר של משפחת סטיוארט (שני האחים והאחות, למרות שהגברת נהגה לשים בכוס עינה והיתה לה גם התפרצות לא נעימה במשחקי הפועל בארץ). טוב, "ריצת שני האיאנים" – סטיוארט ומקאפרטי, במשחקי חבר העמים באדינבורו, 1970, 5000 מטרים. 13:22.8 של סטיוארט ו-13:23 ומשהו של מקאפרטי- הם ניצחו את שיאן העולם רון קלארק (גם את קיינו? אני צריך לבדוק). קבעו דומני את התוצאה ה-3 וה-4 בכל הזמנים אז, אבל גם זה דורש בדיקה. אחר כך…כן, בעידן ההוא יכולה היתה ריצה ארוכה במפעל זה להאפיל על על מפעל אחר פרט למשחקים האולימיייפ. מדלית הארד של איאן, כמובן, במינכן. נראה לי שכל זה "משיג" את טום מקין בחשיבותו. שנית, אלן וולס. אמריקאים כן או לא – ב-200 מטרים הוא לא היה עולה על דוכן המדליות עם שלושה אמריקאים בריצה. בכלל משהו מפריע לי לשים אותו בליגה של אריק לידל. אגב – לא שמתי לב אם הזכרת – קיים ספר שלם על קורות חייו של לידל (עותק אצלי בבית בערמות, היכן שהוא). ספר מרתק. אם אמצא בהמשך היום אביא גם את שמו.
ולבסוף, חברים, היו אתלטים סקוטיים טובים גם במקצועות שאינם ריצה, אבל אני לא מגלה…

shohat 19 בספטמבר 2014

בהחלט, המסורת הסקוטית מג'ון וולאס ועד לכריס הוי ואנדי מארי…

אי אפשר להצליח אצלך אורי. אבל אפשר ללמוד.

מה עם דייב ג'נקינס?

Comments closed