The Endless River

על האלבום החדש של פינק פלויד (בקרוב), על צפיות גבוהות ונהר שתמיד יזרום.

***

***

Pink_Floyd_-_The_Endless_River_(Artwork)

(Photo art by Ahmed Emad Eldin)

"The endless river

Forever and ever"

אלו היו השורות האחרונות ,בשיר האחרון, באלבום האחרון.  1994.  פינק פלויד.  תקוות גדולות.

שיר על ימים שהיו ואינם עוד.  שיר על חלומות שנגוזו.  על דגלים שהתנוססו במישורים הגבוהים, ומאז קופלו.

שיר על הרעב שעדיין קיים ועל העיניים שמחפשות אופק חדש.

שיר על הנהר הממשיך לזרום.  תמיד לזרום.  ואנחנו?

ואחרי המלים נותר רק מקום לסולו גיטרה אחרון.  חיוני.  בלתי-נשכח.  עוד אחת מהקלאסיקות של גילמור.

שיר טעון במשמעויות.  שיר חותם.

שיר שנועד לחתום.

***

חלפו 20 שנה, והשורה החותמת היא כעת הכותרת הישנה-חדשה.

The Endless River.

חלפו 20 שנה ומגיח לו זכרון.

בשביעי לנובמבר ייצא לאור אלבום אולפן חדש של פינק פלויד – מה שנשאר ממנה.  גילמור, מייסון והקלטות של ריק רייט עם הלהקה מ – 1993.  האלבום הוא גם סוג של מחווה לרייט, שנפטר לפני שש שנים (פולי סמסון, אשתו של גילמור ושותפתו לכתיבה צייצה שהאלבום הוא "שירת הברבור" של רייט).

חוץ משיר אחד (האחרון) האלבום כולו אינסטרומנטלי.  על גבול הניו אייג' שפינק פלויד השתעשעה בו בתקופת פוסט-ווטרס.  אני צופה שמדובר באלבום בוגר, לא צועק, לא זועם.  מלודיות של התכתבות נוסטלגית.  של שכבות ושל דקויות.  אלבום שמתקלף לאט.  אלבום לנסיעה על כביש מהיר בלילה גשום.  נו, גילמור של השנים האחרונות.

יש משהו מענג בצפייה.  צפייה לצמרמורות… קפצו ישר ל – 2:00 דק' כדי להרגיש:

***

שנה חדשה בפתח.  אני לא מתרגש משנים חדשות.  אך בתקופה הזו יש כל כך הרבה מהשיר האחרון ההוא.  מתחושת המחסור והגעגוע, מהתחושה שמשהו נקטע, משהו בך.  נקטע משהו בעצם הצפייה.  תהייה על ימים פשוטים של "נסים ומגנטים", והמשפט הזה, המשפט הזה – "Running before time took our dreams away".  ויחד עם זאת, בכל זאת, גם "מישורים אינסופיים של צפייה" (אלו מלים של נתן יונתן).  חייבים להיות.  צורך בלתי-מוגדר בהתחדשות.

At a higher altitude with flag unfurled
We reached the dizzy heights of that dreamed of world

***

קשה לתאר את המשמעות של פינק פלויד עבורי.  המוסיקה של הלהקה הזו  – על כל סוגיה, תקופותיה וגווניה – עיצבה אותי, לא פחות.  בלילות חשוכים וקרים היא כיסתה אותי וליוותה אותי.

יש זמרים ולהקות שאני אוהב.  שאני נהנה להאזין להם.  ואז יש את המוסיקה של פינק פלויד, שהיא בתוכי.  היא חלק ממני.

קצת התעלמתי ממנה, יחסית, בשנים האחרונות.  עברתי למוד האזנה אסקפיסטי.  טקסטים קליטים, פחות טעונים.  יותר קל כך.

בתקופות חיוניות, של התמודדות עם השדים, אני חוזר אליה.  היא חוזרת אליי.

נהר שתמיד יזרום.

***

"Encumbered forever by desire and ambition

There's a hunger still unsatisfied

Our weary eyes still stray to the horizon

Though down this road we've been so many times"

***

שנה טובה!  שנה של צפיות.  שנה של התחדשויות.  של תקוות גדולות.

 

 

 

 

מכבי תל אביב - דו"ח מצב
סיכום מחזור 3

32 Comments

כלכלן 23 בספטמבר 2014

תגיד זה לא בלוג על ריצה?

סימנטוב 23 בספטמבר 2014

מוזיקה זה ספורט לאוזניים ;)

shohat 23 בספטמבר 2014

כן. אבל לא הכל צריך לפרש.

סימנטוב 23 בספטמבר 2014

לא האמנתי שקראתי על צאת האלבום הזה. כמוניכמוך חוזר אליהם הם חוף המבטחים שלי. פינק פלויד תמיד עמוק בלב יש קטעים שלא שמעתי שנים בגלל ש"טחנת" אותם בשנים המעצבות אבל בשנים האחרונות אני חוזר ונהנה, גל אחרי גל אני חוזר לחוף הזה. וגילמור הסולואים שלו חודרים ונכנסים לכל תא.

shaike 23 בספטמבר 2014

שנה טובה נחשון.

אולי עם השנה החדשה תחשוב על שינוי למבקר מוזיקה?

Amir A 23 בספטמבר 2014

כמה נגני גיטרה יש שאתה יכול לזהות את הנגיעה שלהם מהשניה הראשונה? השניים שמיד קופצים לראש אלו גילמור ובריאן מיי.

אופיר 24 בספטמבר 2014

בול! אלה גם השניים האהובים עלי.

באבא ימים 24 בספטמבר 2014

ג'ון מקלאכלין
ג'ון סקופילד
פאקו דה לוסיה
פאט מאתיני
מרק נופלר
פראנק זאפה
ג'ימי הנדריקס
אריק קלפטון
סטיבי ריי ווהן

רשימה לא סגורה.

אופיר 24 בספטמבר 2014

אתה לא מת על אל דימיולה, הא? את האמת – גם אני לא.

Amir A 24 בספטמבר 2014

באבא, כולם גדולים וטובים. אבל כשמדובר בצליל ייחודי שאף אחד אחר לא יכול להוציא מהגיטרה גם אם הוא ישתמש באותו הציוד אני חושב ששני אלו באמת עומדים על מדרגה משלהם.

ולגבי אל דימיולה, תקשיבו לו באלבום ההופעה החיה של GO. הוא עושה שם קסמים.

אופיר 24 בספטמבר 2014

קראתי פעם קטע מראיון עם טכנאי ההקלטות של The Dark Side of the Moon, שבו הוא נשאל על הציוד שבו הוא השתמש להקלטת האלבום (שנחשב באותו זמן להישג חסר תקדים מבחינת סאונד), והוא ענה משהו בסגנון של "כשגילמור מנגן לא צריך שום ציוד".
מה אפשר להגיד על גיטריסט שחיבר שניים מהסולואים הגדולים בתולדות הרוק – בשיר אחד?!

כנ"ל בראיין מיי, שאפילו סולואים קטנים בשירים קלילים וחסרי חשיבות מיוחדת, כמו Crazy little thing, הופכים אצלו ליצירות אומנות. כל הסיפור שלו – הגיטרה שבנה עם אבא שלו, הדוקטורט באסטרופיסיקה – יש אנשים שיש להם פשוט יותר "מזה".

shohat 24 בספטמבר 2014

עכשיו נכנסתי לשמוע את The show must go on. באמת המדהים שהוא לא צריך היה סולואים ארוכים

באבא ימים 24 בספטמבר 2014

לא כל כך. הוא מרשים – i'll give him that

אמיר השאלה היתה אנשים שאתה יכול לזהות את הנגינה שלהם, לאו דווקא כאלו שלא ניתן לחקות אותם. זה דומה אבל זה לא אותו דבר. הצליל שמישהו משמיע כשהוא מנסה להשמע כמו הנדריקס אינו הצלילי שלו אלא הצליל של הנדריקס.

אן נאמץ את המבן שלך – מבין אלה שציינתי מי שהכי בר חיקוי הם מרק נופלר וג׳ון סקופילד- לא מעט אנשים ניסו לחקות את מתיני, ג'ון מקלאכלין, פראנק זאפה והנדריקס. אני לא חושב שמישהוא באמת הצליח.

לגבי בריאן מאי – אני מודה שהדבר שהכי הרשים אותי אצלו זה התואר באסטרופיזיקה.

סימנטוב 24 בספטמבר 2014

מקור קריאה נפלא
http://karovlakatze.blogspot.co.il
יש לו גם קבוצה בפייסבוק (הדבר הראשון שאני בודק כשאני נכנס לפייסבוק…) מומלץ בחום

חיים הצהוב 24 בספטמבר 2014

שכחת את ג'ימי פייג!
הגיטריסט הצעיר היחידי שמדגדג את האגדות האלה זה ג'ק וויט

שחר ד. 25 בספטמבר 2014

סרט נפלא!
ראיתי אותו לפני כמה שנים בעקבות המלצה של יהודית רביץ (בתכנית האינטרנט "מה בשקית?")

אלכס דוקורסקי 23 בספטמבר 2014

תמיד מרתק לקרוא. בין אם על מוזיקה, על ריצה, על חובת הנפקת האישורים הרפואיים במירוצים (בפורום שוונג) ועל כל נושא שעליו אתה כותב.
נחשון, שנה מלאת בשורות טובות, לך וליקיריך.

דיזידין 24 בספטמבר 2014

הכתיבה שלך ריגשה אותי מאוד השנה, והשנה הייתי זקוק לחיזוקים רבים. תודה.
שתהיה שנה טובה ובריאה.

פראליה 24 בספטמבר 2014

נחשון תודה,
מתי פוסט ברלין?

shohat 24 בספטמבר 2014

בטח. לקראת שישי אני מניח.

ליאור 24 בספטמבר 2014

הי נחשון שנה טובה!

אני חושב (וזה ניכר במרומז גם בדבריך) שהמוסיקה טוענת אותנו במילים המחדדות את ה-Vision והמטרה תהא אשר תהיה.
היא עוברת כחוט השני בין החלומות שלנו על קו הסיום, ההתמודדות עם השדים ובעיקר מביאה את המוג'ו שאתה תמיד מזכיר.

היום אחרי 16 טמפו לא קל פתחתי את הרדיו ושמעתי את 'The universal' של BLUR והכל התחבר.

מבין אותך, ומאחל לכולנו עוד מוסיקה טובה וריצות מזככות.

תודה על העצות הרבות שפיזרת במהלך השנה האחרונה, הלב שלי עדיין נטוע עמוק בניו יורק…

מתישהוא בטח ניפגש.

ליאור.

holden 24 בספטמבר 2014

אכן הפינק פלויד היא חבורת-הקסם שלי, הנה מה שכתבתי עליהם לפני מספר שנים:

אחד מהם היה חובב ספרות ופוליטיקה,גדל ללא דמות אב שאיבד במלחמה באיטליה.
השני לעומת זאת היה חובב צילום ואהב להאזין לתקליטי ג'אז,הוא היה ביישן ופגיע ובעל אגו קטן בייותר.
השלישי היה בן לאמא מורה שערכה הסבה ללימודי קולנוע ולאב שהיה פרופסור בכיר לגנטיקה.
הרביעי בחבורה המופלאה הזו למד אדריכלות למרות שבבית הוריו הייתה בריכת שחייה פרטית וענקית ואסופה של מכוניות ספורט שהוא " נאלץ" רק לבחור באיזו מכונית להתמזמז בערב.
והמיוחד מכולם גדל בבית של אוהבי מוסיקה קלאסית, הוא סבל בהמשך מהתקפי סכיזופרנייה והיה בולע כדורי הזיות כמו שאני שותה דקסמול ביום חורפי.
הם הכירו במכללה לאמנות ואדריכלות ויצרו שירים שגרמו למליוני זוגות ברחבי תבל להזדיין לצלילם המהפנט.
אני אוהב במיוחד את השיר שבו אנשי האולפן צוחקים צחוק משוחרר ומטורף משהו,זהו שיר מיוחד באלבום שעוסק כולו ברדיפה הבלתי אפשרית של בני האנוש אחרי כסף ובמיוחד אחרי הזמן שהולך ואוזל וכמה עלוב הוא הקיום האנושי בתוך החלל האינסופי.
קצת מוזר שלא לאמר משעשע שדווקא מערים כמו קיימבריד'ג או בירמינגהם שמשוייך להם קור וניכור גדלו חברי הלהקה הזו.
בימי העשרה שלי הרגשתי מיוחד שישבתי עם בקבוק אלכוהול זול ושרוואל סגול בחדר הקטן שלי לצד נערה ארוכת שיער ועישנו נובלס או גילגלנו סיגרייה בידיים רועדות והרגשנו שהשירים פשוט נכתבים עבורנו.

הם לעומתי השתמשו יותר בסמים מרחיבי תודעה שגורמים לך לחרוג מהמקובל וליצור דברים שונים וטוב שכך אכן היה ולעזעזל המוסריות והצביעות.

האחרון ביניהם לקח את הקטע רחוק במיוחד, הוא סבל מהתקפי חרדה והגיל לעשות שנעל את חברתו במשך שלושה ימים והאכיל את המסכנה ביסקוויטים שנדחפו בחריץ הדלת.

בכל אלבום שהם הוציאו היה משהו חדשני ומיוחד רק לו.
שלא נדבר שכל אלבום עוצב ביד אומן ולכל כרזה שהם הוציאו הייתה משמעות ועניין משלה.
ארחד האלבומים המיוחדים שלהם לפחות בעיניי :"אומה גומא"(סקס בסלנג של הסטודנטים בקיימבריד'ג) תקליט שהיווה מעין פריצת דרך בדרכם עם מינימליזם מודרני בשילוב של אוונגארד אירופאי.
.במשך הזמן עקב ההצלחה חסרת התקדים שלהם בשמי הרוק העולמי הם רכשו רכוש וממון רב, אני אהבתי במיוחד את המחווה של חבר מתוכם שכמו ולהכעיס רכש לעצמו מכונית מיני מיינור קטנטנה וכמו הניף אצבע משולשת לשאר חבריו שרכשו חוות וסוסים בהון עתק.

" הצד האפל של הירח"
איזה שם נפלא ליצירה האלמותית הזו, יש שם קטעים שאני לא משוכנע אם הגיטרה היא אכן גיטרת באס או מתופף שמתופף על תוף.
אין על נסיעה בכביש פתוח אחרי שלגמת משקה או שניים ורק הרוח מפריעה במעט למוזיקה הנפלאה הזו לחדור לראש והאימרה שאם שותים לא נוהגים.
זה שיר ענק שמתחיל באיטיות הססנית וגולש ליצירה הרמונית שזמרת רקע עם קול מיוחד ועמוק נשמעת ברקע מרחוק .
אני ממש ממליץ לכל אחד שקורא את הקטע הזה לשמוע את השיר הזה ,להאזין באמת למילותיו ולהעריך אותו במידה הראוייה.
כמובן שעדיף בתחילה להאזין לו בחשיכה מוחלטת,לעצום העיניים ופשוט לתת למחשבות לעוף רחוק רחוק, אולי אחרי ששומעים את זה עשרות פעמים ניתן גם להינות ממנו בזוג.
קצת מעניין שגם החבורה הקסומה האחרת של הפופ הגיעה מבריטניה.למרות שאלו שעליהם אני כותב כעת הם המועדפים שלי.
אפילו את היצירה המופלאה של אורוול:"חוות החיות" הם ניצלו לייצר אלבום שיצא כנגד המימסד הבריטי באמצע שנות השבעים שהפנה עורף לסוציאליזם השמרני ונהפך להיות מעט קפיטליסטי.
לפי הדימוי שלהם החזירים שלטו בעמדות המפתח, הכלבים נאלצו לטפס בעקשנות בסולם המעמדות ואילו עדת הכבשים היוותה כלי משחק בין שניהם.
לפעמים האנושות זקוקה למעט מזל
זה בדיוק מה שהתרחש בסוף שנות השבעים כשרואה החשבון שלהם נכשל בעסקאות ספקולנטיות והחברים נאלצו להפשיל שרוולים ולצאת לעבוד במקום להמשיך ללגום מרטיני לחופי הים התיכון .
מכאן נוצרה היצירה הפסיכודלית:"החומה"
הקונספט העיקרי גרס שככל שהאדם עובר קשיים ומכשולים נוספת לו עוד לבנה לחומת ההגנה שלו והוא כביכול מתחסן ומתחשל.
אבל בעצם פה התחילה הצלילה שלהם מטה,חלקם התברגנו והעדיפו את חיי המנעמים שטופי השמש על סיפון יאכטות ביוון או ברודוס מוקפים בנשים יפהפיות שנענו לכל גחמה שלהם.
שני מוסיקאי בלוז:
פינק אנדרסון ופלויד קאונסל היוו השראה לשם :
" פינק פלויד"
להקה שאני חייב לה הרבה שעיצבה אותי בגיל העשרה טרום גיוס ליוותה אותי במסעותיי עם דודתי( סתם סתם בטירונות)
ובעיקר ברגעים שרציתי לעוף עם הדמיון הרחק מהביצה הקטנה שלנו כאן שטופת הזמרים סוג ז.

אסף THE KOP 24 בספטמבר 2014

מי בתמונה ? ווטרס במשט לעזה ?

שיהיה במזל טוב לאלו מבינכם המעריצים את פינק-פלויד.

יותם 24 בספטמבר 2014

ווטרס אכן בלתי נסבל… באמת המאיס את עצמו עליך מספיק כדי שתפסיק לשמוע?

אסף the kop 24 בספטמבר 2014

זאת הייתה בדיחה.
לפינק פלויד אני לא כל כך מאזין כבר מס' שנים.

דובי מילר 24 בספטמבר 2014

נחשון, פשוט תודה.

שחר ד. 24 בספטמבר 2014

פוסט נפלא נחשון, כרגיל.

שתהיה שנה טובה!

צור שפי 25 בספטמבר 2014

כמו אצל אסף, הנטאי (bias) האנטי-ישראלי של וולטרס מעצבן אותי אבל הוא לא הסיבה שהפינק פלויד לא נמצאים אצלי במועדון של הגדולים באמת כמו, נניח, זפלין והדלתות. כשהאומנות גדולה באמת, זהות האמן שיצר אותה ודעותיו פחות חשובות ווגנר הוא הדוגמה האולטימטיבית למרות שישנן רבות נוספות בכל מיני תחומים ודיסציפלינות. הייתי בן 15 כש"הצד האפל" יצא וזה אומר ששמעתי את הלהקה בזמן אמת, למעט האלבומים הראשונים (הכרתי אותם לראשונה באמצעות "אמא לב האטום"). מהמקום המנטלי בו אני נמצא כרגע – הדבר הטוב באמת האחרון שהם עשו היה "הלוואי והיית כאן" (1975). כבר בזמן שיצא "החומה" הרגשתי שזה פלקט חסר עומק אבל ההייפ ההיסטרי, הסרט וההופעות החיות, שבאחת מהן גם התמזל מזלי להיות ב-1982, היו סוג של החזקת החולה בחיים באמצעות מכונת הנשמה. "לב האטום" "הצד האפל" ו"הלוואי והיית" היו פסגת יצירתם והיו גם הבלחות מוקדמות יותר אבל בניגוד לשתי הלהקות שהזכרתי למעלה פינק פלויד הגיעו למחוזות מביכים ונלעגים ולכן מבחינתי הם לא באותה ליגה.

צור שפי 25 בספטמבר 2014

וכמובן שנה טובה ותודה על הפוסטים כולם ועל סולו הגיטרה האדיר של גילמור בגדאנסק.

נחשון שוחט 25 בספטמבר 2014

תודה רבה צור.

אני מסכים אתך לגבי תקופת שיא היצירה, אך חייב להוסיף את Animals. בעיניי יצירה מבריקה. החומה היא היצירה המזוהה ביותר עם פינק פלויד, עבור הצעירים יותר דלת הכניסה, אך בסופו של דבר גם לדעתי מחווירה ביחס לאלבומים שציינת.

צור שפי 25 בספטמבר 2014

אני חושב שהוא מעט פחות טוב מהשלושה שקדמו לו אבל לא נלך על זה לרבנות…

Comments closed