מחסום השעתיים במרתון (פאנל)

פוסט אירוח מיוחד: עפר שלח, רפי וישניצר, רונן דורפן, אריאל גרייזס, דובי מילר (וגם אני) על שאלת גבול השעתיים במרתון, בעקבות שיא העולם של קימטו.

שבוע לאחר שדניס קימטו הדהים את כולנו כשהיה לאדם הראשון שרץ מרתון בפחות מ – 2:03ש' ושבוע  לפני ששיאן העולם לריצות 10,000 ו – 5,000מ' קנניסה בקלה ואיתו אליהוד קיפצ'וגה ינסו להתקרב בעצמם אל הגבול הפנטסטי הזה, כינסנו צוות של כותבים להתייחס אל השאלה ששבה ועולה בשנים האחרונות:  גבול השעתיים במרתון – עד כמה אנחנו קרובים (או רחוקים) אליו/ממנו?

למה בעצם?  כי השילוב בין הנסיון לדמיין את האופק של היכולת האנושית עם מספרים עגולים וסמליים תמיד מעורר עניין.  וגם כי שאלות מהסוג הזה, גם אם פרוזאיות, שחוקות ומוגזמות בחשיבות המיוחסת להן (למה לא פשוט ליהנות מההישג המדהים שנקבע זה עתה?) הן בדיוק השאלות שאנחנו אוהבים לדסקס כאוהדי ספורט:  להפגין בקיאות מרשימה… ואז לטעות!  אז נעשה את זה בשביל הכיף, ובלי לקחת את עצמנו, או את הנושא עצמו, בעודף של רצינות.

תודה גדולה לאורחי הכבוד שנעתרו לבקשתי לתרום את דעתם לפוסט:  ח"כ עפר שלח (בעצמו בעל שיא אישי של 2:52 למרתון), ד"ר רפי וישניצר (מאמנם, בין השאר, של שיאני ישראל בעבר אסף בימרו ודב קרמר) ופרשני דה-באזר רונן דורפן, אריאל גרייזס ודובי מילר.

***

מאמן העלית רנאטו קאנובה כתב לפני כמה ימים פוסט לבלוג המעולה של אלברטו סטרטי.  בין השאר הוא כתב שם כך:  "זו עובדה שעולם המרתונים השתנה לחלוטין במהלך שש השנים האחרונות:  האימונים שונים, הגירוי [להסתגלות הפיזיולוגית] שונה באופן מהותי, המנטליות שונה.  אתלטים צעירים הניגשים אל המרתון היום מכירים רק את הסוג החדש הזה של המרתון, סוג כזה של אימונים (קשים מבעבר) וסוג כזה של גישה (יותר אגרסיביות מבעבר).  הם לא שמים גבולות בחשיבה שלהם.  הם מבינים שאם הם רוצים לנצח, הם חייבים להיות שם, בדבוקה המובילה, מבלי לפחד מכך שהדלק יאזל אחרי 30 קילומטר (גם אם לעתים קרובות זה מה שקורה)… היום כולם רצים מהר באימונים כדי להיות מוכנים לרוץ מהר בתחרות.  לפעמים הם מסוגלים לייצר unbelievable performances, לפעמים הם נשרפים במהלך האימונים, אך הגישה האגרסיבית היא הדרך היחידה להגיע ל"טופ".

זה אמנם קצת פשטני:  אני לא אוהב את תיאור הרצים בעבר כמי שלא התאמנו קשה, קשה מאד- דוגמאות לא חסרות.  גם הניתוח של קאנובה כאן שמדגיש כל כך את האגרסיביות ונטילת הסיכון, מתעלם מהדיוק הרב הדרוש בניהול הקצב (כפי שראינו מקימטו ועמנואל מוטאי, ששניהם רצו בברלין נגטיב ספליט, לעומת הרצים שהקצב היה מהיר מדי עבורם והאטו משמעותית בחצי השני של המירוץ).  בכל זאת יש בדברי קאנובה תיאור קולע לגישה, לתחושה, לתקופה שניכרים בה אומץ ורעב ואמונה חזקה שאפשר- אוירה שסוחפת אליה את טובי הרצים.  המגמה הזו הביאה בשבע השנים האחרונות לקפיצת מדרגה מאד לא שגרתית בסטנדרט של המרתון.

קאנובה העריך בפוסט שבקרוב נראה מרתון בתוצאה של 2:02:30 מאחד או יותר מהרצים המובילים היום.  הוא הזכיר את קימטו עצמו, את בקלה, את וילסון קיפסאנג ועמנואל מוטאי כמועמדים להמשך שיפור השיא.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

כמה נתוני רקע לפני שנעביר את רשות הדיבור לכותבים:

מאז 2007 (גברסלאסי) שיא המרתון הקודם של פול טרגאט (2:04:55) שופר ב – 1:58 דק'.

מדהים לא פחות:  לא פחות מ – 22 רצים (24 אם סופרים גם את בוסטון 2011) רצו תוצאות מהירות משיאו של טרגאט.  שיפור כזה מהיר ומשמעותי, בקצה וגם בעומק, הוא חריג ביותר למקצוע אתלטיקה בשלושים השנים האחרונות.

השיא נשבר 5 פעמים, כולן בברלין, על-ידי ארבעה רצים שונים (ורץ נוסף שסיים שני, מתחת לשיא הקודם).  בתקופה זו שופרו באופן משמעותי גם שיאי המסלול בכל המרתונים הגדולים.

טבלת התקדמות שיא העולם במרתון 

זמני הביניים של דניס קימטו בשבירת שיא העולם (לחצו להגדלה):

kimetto splits

[ההמחשה הגרפית פורסמה בפייסבוק ע"י Pierre-Jean Vazel]

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

או קיי, נצא לדרך.

עפר שלח :

טבלת התוצאות של השנים האחרונות במרתון היא קליידוסקופ של פלאים: מכל זווית שתסתכלו עליה, בכל צורה שתחתכו אותה, היא פשוט לא תיאמן.  בריצת 5000 מ' תשע התוצאות הטובות ביותר אי פעם נקבעו כולן לפני עשר שנים ויותר. במרתון, השיא העולמי של פול טרגט, שנקבע לפני 11 שנים בלבד, הוא היום במקום ה-36 ברשימת התוצאות הטובות בכל הזמנים.
ב-2006 ניצח גברסילאסי בברלין:  גדול רצי הארוכות בהיסטוריה, על מסלול שסיפק 8 מ-13 התוצאות המהירות אי פעם, לפני שמונה שנים בלבד.  הזמן שלו אז, 2:05:56, הוא היום התוצאה ה-101 בטיבה במרתון בכל הזמנים. אין חיה כזאת.
אם שאלתם, אז אני כולל ברשימה את הריצה של ג׳פרי מוטאי ומוזס מוסופ בבוסטון 11׳. עכשיו, כשבכל מקרה לא מדובר בשיא העולמי, הגיע הזמן לסיים את הוויכוח.  בתוקף מעמדי הפרלמנטרי, להלן החקיקה העדכנית:  השנה ההיא של ג'פרי מוטאי היא הגדולה ביותר של מרתוניסט אי פעם. הנצחון שלו בניו יורק, 61:37 ד׳ לחצי השני (השני! בניו יורק!) היא הריצה הגדולה בכל הזמנים. ו-2:03:02 במסלול, שמאז 2011 איש לא ירד בו מ-2:08, זה נחשב, ועוד איך נחשב.
האם כל זה אומר שנראה בימי חייינו סאב-2:00?  אי אפשר לדעת, אבל אני מהמר שלא.  הנימוק העיקרי למה כן הוא עושר השדה:  זה כאילו צצו למרתון עשרה יוסיין בולטים בבת אחת, אז אולי עוד לא הגענו לקצה. למה לא, מי כמוני יודע:  מה שנחשון מסביר פה על קצה המזלג הוא מפרט לי על פני מאות קילומטרים, ואני לא מתווכח עם מישהו שבכל רגע נתון יכול להעביר לשני ולהשאיר לי אבק.
אבל הנה שתי סיבות למה אולי דווקא כן:  קודם כל, עד שרפי יבוא אני הכי מבוגר פה, ככה שהתוחלת של ״בימי חיינו״ עבורכם אמורה להיות ארוכה יותר.  ושנית, תמיד נוכל לקרוא לעזרתנו את הסנטור פול ראיין. אם המחשבון של מקמילן אומר לא, המחשבון של מי שהפך תוצאה של 4:01 שעות ל״שתיים חמישים ומשהו״, קטן עליו להוריד מתחת לשעתיים לא רק את דניס קימטו, אלא גם את סופוקליס שחורציאניטיס.

רונן דורפן:

אני רואה אנשים רצים ברחובות עם ציוד יקר וממותג. לפני שלושים שנה מרתון היה איזו איזוטריה והיום ענף ספורט המוני. נכון, איש מהרצים הלבנים שחולפים על פני כשאני עושה הליכה כאן בבודפשט, או אלו בתל אביב ניו יורק לא מועמד לשיא.  אבל הכסף והפופולאריות העצומים מביאים לפרסים יותר גדולים לציוד ומחקר וישפיעו גם על ההתקדמות בקצה העליון. זה כולל מחקר וכולל גם את העובדה שכשרונות גדולים יותר יגיע לתחום. למשל מצב בו הקנניסה בקלה הבא יוכשר באופן בלבדי למרתון. בוא נגיד ככה: רץ של סאב-שעתיים שווה לנייקי מיליארדים. זה לא דומה למצב בו המוטיבציה הייתה ההמנון הלאומי של אתיופיה עבור המשטר שם.

כל השיאנים האחרונים באים משבט הקלנג׳ין ושבט הקיקויו הסמוך אליו בקניה.  זה שבט שקיבל אימון עדיף בזכות הבריטים שכרתו איתו ברית שיתוף פעולה (ולכן הוא שנוא בקניה).  ברור שלשבט הזה הרבה תכונות גופניות ותרבויות מתאימות לריצה אבל הבריטים לא בחרו את השבט הזה על פי סגולות הריצה.  ייתכן מאד שיש באפריקה – או אולי אפילו במקום אחר בעולם – יש קבוצה אתנית אפילו חזקה יותר. לדוגמא:  דייויד רודישה הוא האלוף האולימפי השני בלבד משבט המסאי והוא כבר שכתב את ההיסטוריה של ה-800.  להגדלת בסיס הפירמידה יכולה להיות השפעה דרמטית.

מתמטית לא רואים כרגע התכנסות של שיא העולם במרתון.  אנחנו זקוקים לשיפור של 3 דקות.  3 דקות זה השיפור מ-1999 ל-2014 – 15 שנים. את 3 הדקות בין 2:09 ל-ל2:06 לקח 19 שנים להשיג. את 3 הדקות בין 2:12 ל2:09 15 שנים.  בין 2:15 ל2:12 עברו רק שש שנים – אבל הייתה לכך סיבה – אפריקה הופיעה על הבימה.  אבל מאז 1965 והופעת האפריקאים ההתקדמות היא די אחידה. אם לא תהיה התכנסות השיא צפוי איפשהו בין 2029 ל-2034.

ברור שכן תהיה התכנסות בשלב מסויים.  אין לי סיבה להניח ששעתיים – 1/12מזמן סיבוב כדור הארץ הם איזשהו גבול טבעי למרתון – שהוא המרחק בין ארמון ווינדזור לאיצטדיון וויט סיטי בלונדון.

ששת השיאים האחרונים נקבעו בברלין.  הוא בברור המהיר ביותר מבין המסלולים החוקיים לשיא (אלפית פער גובה, 50% קו אווירי מזינוק לסיום). השיא בניו יורק איטי בשתי דקות, בלונדון דקה וחצי, בשיקגו 45 שניות, בבוסטון המסלול לא חוקי לשיאים. אבל הנה העניין:  אתרי הריצה הללו לא נבחרו בגלל שהם אופטימלים לריצה אלא כי אלו ערים חשובות. האם לא ניתן להניח שניתן לתכנן מסלול חוקי שייתן עוד דקה או שתיים בדרך לשיא?

ספטמבר 2031 ואני מתכוון להיות בסביבה.

bikila

רפי וישניצר:

 [עבור הקוראים שאינם מכירים – רפי הוא מבכירי מאמני הריצה למרחקים בינוניים וארוכים בישראל.  וגילוי נאות:  גם המאמן שלי.  פרטים נוספים באתר הקבוצה של רפי  – "ביחד נוכל"]

השיא העולמי במרתון ב 1974 היה של הבריטי איין טומפסון:    2.09.12 ש'.

השיא העולמי במרתון ב 1994 היה של האתיופי באליינה דניסמו:  2.06.51 ש'.

השיא העולמי במרתון ב 2014  נקבע ע"י  הקניתי דניס קימטו –   2:02:57 ש'.

במהלך 1974-1994 השיא השתפר ב 2.22  דק'.

במהלך 1994-2014 השיא השתפר ב 2.41  דק'.

השיא העולמי ב 10,000 מ' ב 1974 היה של הבריטי דייב בדפורד:   27.30 דק'.

השיא העולמי ב 10,000 מ' ב 1994 היה של הקנייתי  ויליאם  סיגיי:      26.52 דק'.

השיא העולמי ב 10,000 מ' ב 2014 מוחזר ע"י האתיופי קניסה בקלה:   26.17 דק'.

בשנים 1974-1994 השיא השתפר ב 38 שנ'.

בשנים 1994-2014 השיא השתפר ב 35 שנ'.

מרתון ארוך מ 10,000 מ ב 4.2 פעמים.

האם יש הקבלה  בין השיפור בשיאי ה 10,000מ' למרתון?

במהלך 1974-1994 : 38 שנ' שיפור בשיא ה 10.000  * 4.2 =   2:39 דק'.

במהלך1994-2014 : 35 שנ' שיפור בשיא ה 10.000 * 4.2 +  2:22 דק'.

קיימת הקבלה טובה בין שיפור השיאים ב 10.000 מ למרתון.

אם קצב השיפור בשיאי המרתון במהלך 40 השנים האחרונות יישאר הרי שבשנת 2034 השיא העולמי יהיה בסביבות 2.00.27 ש'.

האם קצב ההתקדמות הקודם יימשך ?  אין ספק שמעבר רצי 5000 / 1000 מהירים למרתון הוביל לשיפור הישגים.  אין ספק שלרצים הענייים מאפריקה הסיכוי להתעשר בממדי ענק לעומת הדלות בה הם חיים מהווה זרז ומאיץ לאימונים קשים.  אני אינני מתלהב או מתרגש מהתוצאות המופלאות שכן  חלק מהשיפור הגורף בתוצאות ריצות המרחקים נובע משימוש בסמים . צרופים  שונים  של תרופות (קוקטיילים) שכל אחת משפיעה על פעולה אחרת בגוף עשויים להוביל  לשיפור גדול יותר מהשיפור הצפוי בעוד 20  שנה. שיפור כזה יובל לירידה משעתיים למרתון. אם ריצות המרחקים תהיינה נקיות מסמים גבול השעתיים לא יישבר  בעשרים השנים הקרובות.

אריאל גרייזס:

זה הזמן שלי לגלות סוד. בעבודה הקודמת שלי היינו צריכים למלא טופס של החזר נסיעות עם פרטים מלאים על כל אחת מהארוחות שלנו. בהיותי עצלן מטבעי, לא טרחתי לאסוף את הקבלות מאותן ארוחות ובסופו של דבר מילאתי את אותו החזר נסיעות במספרים רנדומליים למדי, שנראו לי הגיוניים. במפתיע, המשימה לא היתה קלה בכלל, כי ניסיתי להמנע ממספרים שלמים, שיצביעו על העצלנות שלי, אבל להמציא מספרים חלקיים היא, מסתבר, מטלה שהמוח האנושי לא ממש מסתדר איתה.

גם עם תוצאות ספורט זה כך. אנחנו רוצים מספרים שלמים. שעתיים זה המספר השלם האולטימטיבי. ירדנו מעשר שניות ב-100 מטר כבר מזמן, ירדנו מ-4 דקות למייל כבר לפני 50 שנה (האם זה מקריות שברגע שהמספר המיתי הזה נשבר, הריצה הזאת הפכה לכזאת שלא מעניינת אף אחד?), ועכשיו מספר הקסם הזה של שעתיים במרתון קורץ לנו. כל כך קרוב אבל גם כל כך רחוק. וכל פעם שאנחנו מתקרבים עוד קצת, כמו השבוע, קופצת שוב השאלה – מתי?  האם זה ריאלי?

התשובה שאני הולך לתת היא לא משהו שתאהבו. כן, זה ריאלי מאוד ולא – בכלל לא בטוח שזה יקרה בימי חיינו. זה ריאלי, כי קצב ההתקדמות במרתון הוא מאוד אחיד ויותר ויותר רצים היום נוטשים את הריצות הקצרות יותר (5,000 ו-10,000) לטובת מירוצי הכביש העתירים בתקציב. וגם הסמים, בואו נודה, הולכים ונהיים מתוחכמים יותר – וזה לפני שאני מדבר על שינויים גנטיים וטכנולוגיות מתקדמות שאין לנו שום דרך לחזות אותן.

אבל יש רק בעיה אחת עם זה – אין שום דרך לעשות אקסטרפולציה על מה שהיה בעבר, לגבי העתיד. שיא העולם בקפיצה לגובה תקוע באותו מקום כבר יותר מ-20 שנה אחרי שיפור עקבי בשנים שלפני כן. סרגיי בובקה שיפר את שיא העולם בקפיצה במוט ב-30 סנטימטרים שלמים על טווח של 10 שנים – ואז אף אחד לא התקרב אליו בכלל למשך 20 שנה. ובדיוק כשחשבנו שהוא בלתי שביר לחלוטין – הוא נשבר שוב השנה.

לצערי, ניסיון העבר לא מספיק כשאנחנו באים להעריך את ההתקדמות האנושית או את הגבול העליון של הגוף האנושי. בהחלט יכול להיות שנמשיך לראות את אותה התקדמות עקבית שראינו בשנים האחרונות. אבל אני גם לא אופתע בכלל אם האיזור שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא גם זה שבו נתקע עוד הרבה שנים. אני, בכל מקרה, מתכוון להמשיך לרוץ בתקווה לעוד כמה שנות חיים שבסופן נראה את הבן אדם שיורד מהמספר הזה. פריק של מספרים שלמים, כבר אמרתי?

 bannister

דובי מילר:

 …הדרייפיט נדבקת לי לחזה, הזיעה נוטפת מהמצח, ישר אל תוך העיניים, מלוחה וצורבת מעט, הנשימה עולה ויורדת, מתקצרת, שומר על קצב, על צעדים מדודים למרות שהרגליים החטובות שלפניי מעט מסיטות את המחשבות שלי, מקשות עליי את הריכוז.

בראש אפשר לשמוע את הצעדים, לא שלי אלא של ההוא, דניס קימוטו, ואני לא מפסיק לחשוב ולנסות להבין איך לעזאזל אפשר לרוץ מרתון בזמן שכזה, איך..?

אני לא טיפוס מהיר במיוחד ואת זה הבנתי מזמן, הרבה יותר "פשוט" לי לבנות על מרחקים, עוד קילומטר ועוד אחד ובסך הכל די הרבה. הרבה יותר קשה לי להגביר מהירות, לרוץ במהירויות שמביאות את האדם למה שהוא עשה. וכן, ברור לי שיבוא יום, אני מניח שממש בקרוב, למרות שבטוח יהיו כאלו שיטענו שזה לא יקרה בימיי, שיגידו שאין מצב שירדו משעתיים במרתון, אז מה, שיגידו. פעם גם לא חשבו שיצליחו לרוץ מייל בארבע דקות או פחות. שיאים נועדו בכדי לשבור אותם.

אחד הדברים הכי מפורסמים בריצת מרתון הוא "הקיר" (אולי כדאי לחשוב על מדבקה לאוטו..) ואני מזמן אומר ש"הקיר" הזה, או כל קיר אחר נמצא דווקא בראש של הבן-אדם. אני כמובן לא מתכוון לקיר ההוא, זה שגורם לרגליים להפוך לאבנים, אלא למחסום הזה, שנמצא איפשהו בראש של האדם, שמונע ממנו למתוח את הגבול עוד קצת, את גבול הכאב, גבול המאמץ לעוד טיפונת, להחזיק עוד קצת, למרות הקושי ולנסות, עוד ועוד, קילומטר או ארבעים ושניים, זה כבר לא משנה, לכל אחד יש את הגבול שלו וגבול נמצא שם, באופק, רק בכדי שכאשר נגיע אליו נגלה שניתן לקבוע ולמצוא אופק חדש, מטרה חדשה, גבול חדש לעבור.

שיאים נועדו לשבירה ושעתיים בריצת מרתון היא סוג של גבול כזה, אבל זה בהחלט לא גבול יכולת האדם, אולי גבול פסיכולוגי בראש.

..הרגליים שלי הופכות קצת קלות יותר, והתאומים של זו שרצה לפניי מעלים לי חיוך קטן, כזה שנמצא בזוית הפה, מעוררים אותי להגביר קצב, בטח לא כזה שיביא אותי למרתון בשעתיים, אולי ייקח אותי למקומות אחרים, לא בטוח שקשורים לריצה…

ts eliot

נחשון שוחט:

כפי שכתבתי בפוסט סיכום המרתון:  "The impossible just got a little closer".  הריצה של קימטו (כתבתי זאת בשנים האחרונות, אני מודה, גם לגבי הריצות של פטריק מקאו ווילסון קיפסאנג) היא מסוג הרגעים בספורט שצריך להעריך את גדולתם.  הם לא מובנים מאליהם והם ביטוי להתעלות מיוחדת, ליישום כמעט מושלם.  אך כשהשיא נשבר שוב ושוב, אי אפשר שלא לתהות:  עד כמה הגענו אל הקצה?  עד כמה זה צפוי להמשך?

כשאני אומר שאנחנו עדיין רחוקים מגבול השעתיים במרתון, אני מתכוון שאין לצפות לכך מהדור הנוכחי של הרצים, וכנראה שגם לא מהדור שאחריו.  הפער לשם הוא פער איכותי שדורש קפיצה נוספת, שינוי בנתוני בסיס, שאיננו יכולים לצפות אותו כיום.  זו לא טענה על גבול אבסולוטי של היכולת האנושית.  זו לא טענה שלא נראה את התוצאה בימי חיינו.  אלא זו טענה שמזהה מצב של חוסר שיווי משקל (בשבע השנים האחרונות), מנסה לאפיין את הסיבות לחוסר שיווי המשקל הזה, ולבסוף צופה שבתקופת הזמן הקרובה מקצוע המרתון יגיע לשיווי משקל יציב יותר, בדומה למצב ברוב המקצועות.  זה לא אומר שלא יתכנו שיפורים אינקרמנטליים.  זה רק אומר שקצב השיפור של השנים האחרונות לא יוכל להמשך.  תהיה התכנסות יחסית, התמתנות בקצב השיפור.  אני חושב שההערכה של קאנובה ל – 2:02:30 היא סבירה.  גם השיפור הנוסף הזה איננו מובן מאליו וידרוש "הופעת קצה".

ה"תיאוריה המסבירה" שלי היא פשוטה.  היא מבוססת על הצבת השאלה מהו ההסבר העיקרי לשיפור הבלתי-רגיל שאנחנו רואים.  התשובה שלי מתרכזת בשלושה גורמים עיקריים.

קודם כל, נאפיין מצב של חוסר שיווי משקל.  שיא העולם ב- 800מ' עמד על 1:41.73 בשנת 1981.  מאז במשך 33 שנים שני רצים בלבד שיפרו אותו (רץ שלישי השווה אותו).  שיא העולם ב – 1,500מ' נקבע ב – 1998.  איש לא איים עליו מאז (פוסט אל גארוז' ולגאט, אף אף רץ לא התקרב כדי שניה וחצי מהשיא).  שיאי העולם ב – 5,000מ' וב – 10,000מ', כמו שיא ה – 1,500, שופרו באופן משמעותי מהלך שנות ה – 90, עם שיפור נוסף, לא גדול, בשנים 2004-2005.  מאז איש לא התקרב אליהם (למרות שניתן להניח שבקרב רצי המרתון הטובים ביותר ישנם מי שמסוגלים היו לאיים על שיא ה – 10,000מ' – יורם אהרוני צודק שזה היום "מקצוע מת").  אז מהו ההסבר לכך שדווקא במרתון, השיא שופר באופן כל כך דרמטי דווקא בעשור האחרון?

ישנן לדעתי שלוש סיבות:  1.  שינוי משמעותי במערך התמריצים – ריצות מסלול ארוכות אאוט.  מירוצי הכביש הגדולים אין (ובגדול, בסכומי התעשרות עצומים).  השינוי הזה הגדיל באופן דרמטי את pool הרצים האיכותיים שעברו למרתון.  2.  במקביל, בעקבות טרגאט-גברסלאסי ומה שאני קורא "מהפיכת וונגי'רו" – סמי וונג'ירו היה רץ של 26:41 בגיל 18 שמייד הפך ל – world beater  בחצי המרתון ובמרתון  (כולל אחת הריצות הגדולות במשחקים האולימפיים בבייג'ין) – ישנו שינוי פרדיגמה (שפרופ' טים נוקס ידע לחזות כבר בשנות ה – 80).   ההבנה בעשור האחרון היא שהרצים המוכשרים ביותר ל – 5,000מ' יוכלו באימונים נכונים להיות גם הטובים ביותר במרתון.  3.  גם זה בעקבות וונג'ירו, וכמו שקאנובה כותב – יש תחושת מסוגלות שמלווה באומץ.  השילוב בין שלושת הגורמים גרם לשינוי מהותי בגורמי היסוד:  הרבה יותר רצים (מזרח אפריקאים) מוכשרים ומהירים יותר מאי-פעם, ובשיא יכולתם, מתמקדים בריצת המרתון.

השיפור המשמעותי של השיא הוא לכן תיקון היסטורי.  הוא צמצם ולמעשה סגר את פערי האיכות המשמעותיים שהיו בין המרתון לבין המרחקים הקצרים יותר (שנבע מפרדיגמת החשיבה הקודמת).  כיום, הגענו למצב של שוויון יחסי.  לפי מחשבון מקמילן (המרה לא מחייבת, ובכל זאת אינדיקציה רלוונטית ומאד מעניינת) –  2:02:57ש' למרתון תואם זמנים של 58:25דק' לחצי מרתון (שיא העולם הוא 58:23דק'), 26:12דק' ל – 10,000מ' (שיא העולם הוא 26:17דק') ול – 12:37דק' ל – 5,000מ' (שיא העולם הוא… 12:37דק').  זה לא אומר שאי אפשר לשפר מכאן, אלא שהשיפור מכאן צפוי להיות מקביל לשיפור היכולות גם במרחקים הקצרים יותר.  ואם שיפור זה נבלם/התמתן מאד, כך צפוי גם במרתון.

לשם השוואה, לפי מחשבון מקמילן זמן של 2:00:00ש' למרתון תואם ל – 57:01 דק' לחצי, 25:35 דק' ל – 10,000מ', 12:19 דק' ל – 5,000מ'.  אז כדי לחשוב שגבול השעתיים קרוב, אנחנו צריכים להניח שגם הזמנים הללו קרובים.  ו… מצטער, לא נראה שזה המצב.  אפשר להדגים כמה זה רחוק גם כאשר "מפרקים" את המספר 2:00:00 לזמני ביניים, לשני חצאים, או לכל מקטע של 5 או 10 קילומטר, ומבינים כמה הקצב הזה מהיר (מדי) עבור הרצים הטובים ביותר כיום.

כדי לסכם באופטימיות, דורפן הימר על ספטמבר 2031.  אני מוכן לפחות להצטרף לתקווה הזו.  ואני משוכנע שגם כשזה יקרה, חיים זרגרי יהיה שם שוב כדי לרוץ סאב 3!

Somniare aude – העזו לחלום!

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

 

 

 

סיכום מרתון ברלין
הריצה לפי ג'ונס

תגובות

  • רועי פ

    אחד המושגים באנגלית להגיד על דבר שהוא קשה/בלתי אפשרי לביצוע היה:
    To run a 4 minute mile.
    אני לא חושב שריצת המייל הפסיקה לעניין אנשים, כי הייתה את התקופה של תחילת שנות ה-80 (בניסטר עשה את זה ב-55), שקו ואובט שפרו את השיא במייל כמעט יום אחרי יום.
    אפשר אולי להכניס כמושג חדש To run a two hour marathon, אבל לדעתי, הדבר, בניגוד למה שאריאל כתב על מייל, לא ייגרום להפסקת העניין במרתון.

    • אריאל גרייזס

      קו ואבוט היו בריטים ולכן למרחק הזה היתה משמעות. לרוב העולם המייל הוא מרחק חסר משמעות וברגע שהמספר של ארבע דקות נשבר אז הוא הפך למשהו פחות חשוב. כמובן, זה שזה מרחק לא אולימפי לא עזר.
      אני לא חושב שהעניין במרתון יפסק אם וכאשר נרד משעתיים, הוא סוג ספורט שונה.

    • shohat

      העניין בריצת המייל בוודאי לא פסק אחרי הריצה של באניסטר. להיפך, סמוך לאחריה הוא היה בשיא הפריחה והפופולריות - מג'ון לנדי ודריק איבוטסון, דרך הרב אליוט, פיטר סנל, ג'ים ראיין, מישל ג'אזי ועד לג'ון ווקר והסאב 3:50. כפי שאתה מציין בצדק, גם בסוף שנות ה -70 ותחילת שנות ה - 80 עם קו, אובט, קרם, סטיב סקוט האמריקאי ועוד רבים. הירידה בעניין בריצת המייל מאז מוסברת אולי בירידה בדומיננטיות של רצים בריטיים ואמריקאים (בבתי ספר בארה"ב מרחק התחרות הנפוץ הוא 1,600מ', מין גירסה של metric mile), וגם העובדה שה - 1,500מ' הוא המקצוע האולימפי והמקצוע הנכלל בתחרויות ליגת היהלום וכו', לעומת המייל שהוא מקצוע "מיוחד" (שמעניין בעיקר את האמריקאים).

      אתר מעניין שעלה בשנים האחרונות - Bring back the Mile -
      http://bringbackthemile.com/ מן הסתם זה אתר אמריקאי.

  • shohat

    סדרת מאמרים מרתקת, ארוכה, על ההיסטוריה של ריצת המייל, מאת פרופ' אורי גולדברוט: "האפוס של ריצת המייל" מתפרסמת באתר של מכללת וינגייט. תענוג לקריאה לחובבי הספורט -

    פרק א' - http://www.wincol.ac.il/%D7%9E%D7%95%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%A1-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9C-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%90

  • חזי

    נחשון - יופי של פאנל הבאת, מענין ומאתגר!
    ציינת שע"פ מקמילן, זה שווה ערך ל 12.19 ב- 5000 כלומר ממוצע של 3.27 ל - 1500 בתוך ה- 5000. בקלה בשיאו (12.37) עבר כל 1500 על 3.29. מאחר וכפי שציינת, אף אחד לא התקרב לאל גורוז' ולאגאט ב- 1500 ביותר משניה וחצי, המשמעות היא שמדובר בדור אחר של רצים וזה ייקח עשרות שנים, 20-30 שנים לפחות כפי שוישניצר ודורפן תיארו כאן). ועם סמים כמובן.
    כדי שנגיע לשם, אולי נתחיל לחשוב על סאב 2.02 כאתגר ל- 6 שנים הקרובות.
    אגב, דורפן מעלה נקודה מעניינת: איך באמת לא חשבו על מסלול מהיר יותר מברלין? בטח אפשר למצוא מסלול כזה והוא לא חייב להיות בעיר גדולה.

    • shohat

      אני לא בטוח שאין גם היום מסלולים מהירים מברלין, ביום נתון. התוצאות שנקבעו בשנים האחרונות במרתון דובאי על-ידי רצים לא מוכרים הן פנטסטיות. קאנובה טען השבוע שמסלול מרתון איינדהובן מהיר מברלין (בקרוב ירוץ שם לאונרד קומון, שיאן העולם ב - 10ק"מ כביש את מרתון הבכורה שלו). הסיבה שהשיאים נקבעים בברלין היא שילוב בין מסלול מאד מהיר לגיוס (= הרבה כסף) של רצים מנוסים בקליבר של המוטאים, קיפסאנג, גברסלאסי, מקאו וקימטו. בדובאי למשל, לא משלמים appearance fees בכלל.

      הנקודה של דורפן מעניינת כי היא צועדת צעד נוסף. תיאורטית, אפשר לייצר שיפור באמצעים מלאכותיים. אפשר לייצר מסלול היקפי ללא פניות בכלל, באיזור שכולו מוצל, כולל התאמות של המשטח (טרטן? או כל מה שהמומחים של נייקי ואדידס יגידו). ניתן להניח שבדרך זו ניתן יהיה לקזז כמה עשרות שניות לפחות. ואז נכנס לדיון מהסוג של שיא העולם ברכיבת נג"ש באופניים. אני חושב שלפחות בשנים הקרובות תימשך מסורת הריצות במסלולים העירוניים. זה חלק מהמודל הכלכלי של המרתונים (והספונסרים) כיום. אבל מי יודע, אולי ניסויים כאלו עוד יקרו.

  • אורן

    תודה נחשון, לא התעניינתי במרתון בכלל עד שהתחלתי לקרוא את הפוסטים פה.

  • מור

    אני רק יכול לקוות שהשיא של 2:00 לא יישבר בימי חיי כי, כפי שאריאל רמז, אחרי שהוא יישבר יישאר כזה ריק שכל ההתעניינות בהמשך שבירת השיא במרתון תתפוגג כלא הייתה. הרי מה שבעיקר מעורר כל כך את הדמיון הוא ההתקדמות לעבר המספר העגול הזה - 2 שעות, ולאו דווקא ההתקדמות עצמה.
    לכל היותר אני מוכן להסתפק בכך שמחסום השעתיים יישבר ביום האחרון לחיי :)

  • יורם אהרוני

    לפני כ-30 שנה, ביקשו ב"רנרס וורלד" מאיזאק אסימוב לכתוב להם על רץ העתיד. לצערי אני לא מוצא את הגיליון ההוא ואודה מאד למי שיוכל לאתר את הסיפור. מה שזכור לי שהרץ שהוא תכנן לעתיד היה כזה שיש לו "חור מפלט". לדעתו של אסימוב המגבלה העיקרית של האדם בריצה היא שהוא משתמש באותם צינורות הן לקליטת האוויר לריאות והן לפליטתו מהן. לדעתי, שאלת השעתיים במרתון ממש לא צריכה לעניין אותנו כעת ובטח לא הדרכים כדי להשיג את "המטרה" הזו. כיום המטרה הזו כנראה מקדשת באמת את כל האמצעים ורק שוכחים שבדרך שהמרתון כבר מזמן לא מקצוע ספורט לגיטימי בשל כך. אני חוזר על מה שכתבתי כאן כבר כמה פעמים (אולי גם במקומות אחרים):
    1) צריך להוציא את המרתון מאליפות העולם ומהמשחקים האולימפיים. זה לא הגיוני לערוך מרתון בקיץ.
    2) לערוך מירוץ אולימפי ומירוץ של אליפות העולם באחד ממרתוני האביב. אפשר גם בעיר המארחת את אליפות העולם או המשחקים האולימפיים.
    3) להתיר השתתפות במירוץ האולימפי ובמירוץ אליפות העולם לכל מי שקבע קריטריון בלי הגבלה של שלושה ממדינה.
    4) לאסור לחלוטין הכתבת קצב.
    5) לשנות את שיטת סבב המייג'ורס. הסבב צריך להיות חד שנתי ולא דו-שנתי וצבירת נקודות צריכה להיות משני מירוצים בלבד בשנה, אחד באביב ואחד בסתיו. באביב זה צריך להיות המרתון של אליפות העולם או המירוץ האולימפי ובשנה שלא מתקיים אף אחד משניהם, כמו ב-2014, צריך להחליט על מירוץ אחד שהוא מירוץ מייג'ור של האביב. נקודות (ופרסי כסף) צריך להעניק ליותר רצים בכל מירוץ על חשבון הקטנת הפרס הגדול למנצח (מנצחים) בסבב וגם בשל הקטנת מספר המירוצים בהם ניתן לצבור נקודות משישה לשניים. עשו את זה כבר בליגת היהלום (שהחליפה את ליגת הזהב) כאשר מכלילים כיום יותר מקצועות כל שנה, צוברים נקודות ואין כבר פרס של מיליון.
    5) להפריד באופו מוחלט בין מירוצי הנשים והגברים הבכירים.
    6) בנוגע לישראל, לכלול בכל מירוץ כביש מרחקי ריצה מתאימים לנערים ולאסור לחלוטין השתתפות במרתון וגם בחצי מרתון עד גיל 18. כמו כן יש לקבוע מרחק מרבי של ריצה תחרותית לכל גיל. אין סיבה שנערים ונערות עד גיל 17 (מה שמכונה קדטים, כלומר אלה שעד סוף השנה האזרחית לא ימלאו להם 18) ירוצו מעל 5 ק"מ וילדים עד גיל 15 - לא יותר מ-3 ק"מ.
    7) אחת הסיבות שילדים ונערים נמשכים למרוצי כבישים, אולי על חשבון התקדמות בריצות בינוניות, דבר שלדעתי חיוני מאד לגבי התקדמותם בעתיד, היא שבמירוצי הכבישים יש להם סיכוי לזכות בגביעים ולפעמים אף פרסים נוספים. אני ממש לא אוהב חלוקת הרבה פרסים לילדים אבל אם במירוצי הכבישים מחלקים פרסים, אפשר לחשוב גם על פרסים במירוצי מסלול.
    8) בארה"ב יש כיום נטייה מבורכת של קיום הרבה מאד מירוצים ל-5 ק"מ. זו צריכה גם להיות המגמה אצלנו - 5 ק"מ זהו המרחק המרבי המתאים להגדרה של ריצה למען הבריאות. ריצה של מעל 5 ק"מ היא כבר לא למען הבריאות. הסיכון לפציעה באימונים אליה עולה על התועלת הבריאותית.

    • shohat

      יורם, אני חושב שהמבנה של תחרויות המרתונים היום פנטסטי. יש דרמה מיוחדת במרתון האולימפי, דווקא כשהסיכויים יותר פתוחים. היתה גם הריצה הנהדרת, ההיסטורית, של וונג'ירו בבייג'ין. יש מדי שנה מרתון "אול-סטארס" בלונדון, שמדי שנה יותר תחרותי מהקודמת והוא למעשה קרוב מאד למרתון "הפנטזיה" שהיינו מדמיינים. ויש לפחות 6-7 מרתונים בשנה שמייצרים עניין מיוחד. אך בעיקר, העומק האיכותי הוא בלתי-רגיל ביחס לכמעט כל ענף ספורט שאליו נשווה. אפשר פשוט ליהנות מזה. בהשוואה לריצות ה"חכה לקילומטר האחרון כדי להתחרות" ב - 5,000 וב - 10,000 אני מעדיף את ההליכה על הקצה של המרתונים (ואת התמריץ לכך). כשקימטו משאיר את מוטאי מאחור אחרי 38 קילומטר, אנחנו יודעים ששניהם נתנו ריצה פנטסטית, והחזק מביניהם ניצח.

      לגבי המצב בארץ, הבעיה לדעתי איננה שחסרים מירוצי כביש למרחקים קצרים, אלא שפשוט אין מסגרות אתלטיקה אטרקטיביות לבני נוער. הגיעו אליי להתייעצות שני בחורים נחמדים בני 15, מדרום הארץ. אין להם שום מסגרת רלוונטית ריאלית שיכולתי להפנות אותם אליה. מטבע הדברים הם חושבים במונחים של מרחקים. ומי יאמן אותם ל - 1,500מ'? אני די משוכנע שלא יהיה שינוי משמעותי באתלטיקה בישראל שלא דרך בתי הספר.

      בגיל 14 כשראו שיש לי מעט כשרון ריצה, תוך שבועיים הייתי כבר בקבוצה עם מסגרת חברתית-מקצועית עוטפת רלוונטית, וכל ה- hoopla מסביב, ועם ליגה של הרבה תחרויות 800-1,500, מירוצי שליחים ועוד. מי חשב בכלל על מירוצי כביש? (השתתפתי בתחרות כביש אחת בלבד למרחק 5 ק"מ לפני שהגעתי לארץ).

      מירוצי הכביש מתנהלים לפי תפיסת הביקוש של הרצים החובבים ולא מתפקידם לפעול לקידום האתלטיקה. קשה לי לצפות שמשם יבוא איזשהו שינוי מהותי. יותר רלוונטי לשאול מדוע 20-30 נערים בלבד מזנקים מדי שנה לאליפות ישראל במירוצי שדה ולמה תוצאה של 2 דקות ל - 800 מכניסה לגמר אליפות ישראל לבוגרים. אלו לא בעיות של מירוצי הכביש.

      • חזי

        20 -30 נערים מזנקים לאליפות ישראל במירוצי שדה בגלל הקריטריונים שחייבים להיות רשומים באגודה ואולי (אינני יודע) כי נדרשת מינימום תוצאה. הבעיה הגדולה היא ש:
        1. אין כמעט מאמנים ל- 800 ול- 1500.
        2. אם כבר יש אימונים הם נערכים באיצטדיון ולא כל בני הנוער שמתמודדים מול מגוון גירויים / חוגים / פעילויות אחרות, ששים להתנייד לאיצטדיון מרחק נסיעה של עד שעה באוטובוס (זה לא הדור שלנו).
        3. בנוסף, במירוצי הכביש ההורים שמחים לראות את ילדיהם נוטלים חלק בריצות של יותר מ-5 ק"מ, בעיקר מחוסר מודעות וגם כי מבחינתם זה עדיף על לרבוץ ולא לעשות פעילות ספורט. ההורים אינם רואים חשיבות בריצות 800-1500.
        4. בבית הספר ספורט זו עדיין מילת גנאי אלא אם מדובר במגמת ספורט ואין הרבה כאלו.

      • יורם אהרוני

        מספר המשתתפים באליפות ישראל במירוצי שדה היה תמיד קטן. לעומת זאת, לפני כ-20 שנה, מספר המשתתפים באליפות בתי הספר במירוצי שדה היה גדול בהרבה מאשר הוא כיום. לשם דוגמה: במחוז הצפון היו 5 תחרויות אזוריות לפני השלב המחוזי, כאשר בכל אזור מתחרות למעלה מ-20 קבוצות ולפעמים אפילו למעלה מ-30 קבוצות. כיום אין במחוז זה (וכנראה גם בכל מחוז אחר) שלב אזורי. התלמידים שלי מכתות ז' -ח' זכו לפני שנה באליפות מחוז הצפון כאשר לא היה ביניהם אפילו אחד היורד מ-8 דקות ב-2000 מטר... חלק מהבעיה נובע משינוי מערכת השעות בבתי הספר. כאשר אימנתי אתלטיקה בעמק, האימון היה מתחיל בשעה 15:00. חלק מהתלמידים היו מגיעים אליו אחרי נסיעה של יותר משעה. היום עברו בבתי ספר רבים ליום לימודים ארוך בגלל מעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע ויום הלימודים מסתיים ב-15:30...זה לא מפריע למי שמתאמן בכדורסל וכנראה שגם לא למי שמתאמן בכדורגל מאחר שבענפים אלה אפשר להתאמן במגרשים מוארים, אבל לא תלך לערוך אימון ניתורים בעלייה בתל רחוב (קצת דרומה מבית שאן) בחושך... כאשר התחלתי ללמד חינוך גופני, היו לי שלושה שיעורים בשבוע בחטיבת הביניים. מרוב רצון להכניס לילדים חוכמה ברור שכיום מתקיימים רק שניים. פעם בדקתי את הישגי תלמידי לאורך השנים בריצת 2000 מטר. ראיתי בשנה אחת נפילה חדה לרמה יותר נמוכה. זו הייתה השנה בה קוצצה השעה השלישית.ראו:http://www.sportweb.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/201_/92_

    • מתן גילור

      יורם, תודה שאישרת לי את הרגשתי.
      פעם הייתי רץ כל שישי 21-30 ק"מ עד שנפצעתי. היום אני רץ 2-3 פעמים בשבוע 5 ק"מ ומרגיש הרבה-הרבה יותר טובה עם הגוף ביום-יום.

    • פה איתמר

      תודה יורם. אני תמיד מחכה לקרוא את התגובות שלך.

  • גיל

    התחושה שלי היא שכמו שנאמר כאן, יש רצים איכותיים רבים חדשים שמוצאים בזה אתגר. ככל שהבסיס גדול יותר, כך יש סיכוי גבוה יותר שהאתלט האופטימלי לריצה ירוץ אותה. אני גם חושב שבגלל האורך שלו כל שיפור קטן שיתגלה יכול להיות משמעותי כי הוא משפיע על זמן ארוך יותר. ב100 מטר שיפורים מורידים כמה מאיות, במרתון זה שניות ודקות.

  • איציק

    תודה על הפוסט המעניין.
    1. רפי כתב שהשיפור 1994-2014 הוא 2:41. לפי החישוב שלי, השיפור 3:54. אם החישוב שלי נכון, אז כנראה שהניתוח של רפי לא תקף.
    2. אני חושב שירידה מתחת ל-2:00:00 במרתון מצביעה רק על ביצועים תאורטיים ב-10,000 כיוון שכפי שכתבתם זה מיקצוע מת. לכן לא יהיה שיפור לא כי לא מסוגלים, כי אם כי אין ביקוש. כלומר, הפוטנציאל קיים אך אין נסיונות לממש אותו.
    3. השיפור באיזהשו שלב צריך להפוך ללוגריתמי במקום לינארי. כלומר במקום שיפור של דקות, נעבור לשיפור של שניות בודדות, ואחר כך אולי נצטרך גם ללכת לעשיריות ומאיות. בדיוק כמו שב-100 מטר פעם מדדו בעשיריות שניה ועכשיו במאיות ןבהמשך אולי יצטרכו למדוד באלפיות. מתי יבוא המעבר משיפור לינארי ללוגריתמי, כאשר המרוץ יהיה מספיק בוגר, ובמצב הנוכחי אין את הכלים לקבוע מתי זה יקרה.
    4. בנוסף לסימום הפיזיולוגי אולי צריך גם לבדוק סימום טכנולוגי, כלומר נעלים שהדחיפה תגדיל את הצעד במספר סנטימרים, אך במרחק של מרתון זה מאוד משמעותי. מישהו יחליט במקום לרוץ על כביש לפרוס מסלול כמו באיצטדיון. זה אולי נראה הזוי, אך אני לא אתפלא אם איזה שייח מקטאר או האמירויות בשביל הפירסום יסלול מסלול כזה ואז כל הדיון על הזמנים לא רלונטי. צריך גם לזכור שההמרות הנוכחיות הן ממסלול לכביש ואולי ההמרה ממסלול למסלול תהיה נכונה יותר.

    • נחשון שוחט

      ה - 2:41 כנראה חושב מה- 2:05:38 של חאנוצ'י. אני אעביר לתשומת ליבו.

  • D!

    נהדר!
    תודה כל המשתתפים. דיון מבורך ובכלל כל תרבות הדיון (הדרך, המקצועיות והירידה לפרטים מגוונים) פה נהדרת וגורמת גם שכמותי לגלות עניין במקצוע.

    אני מסיר את הכובע בפניכם ובפני דה באזר (למשל אצל סגל עם השח) על העבודה המבורכת. מי ייתן ומקצועות נוספים ימצאו מקומם פה.

    • צור שפי

      + 1 ביג טיים. ללקק את האצבעות!!

    • סימנטוב

      מצטרף (והתחלתי לרוץ...)

  • אלכס דוקורסקי

    בהחלט דיון מעניין מאוד ומעורר מחשבה. תודה לכל המשתתפים.
    אינני חושב שנראה מרתון בפחות משעתיים, בעיקר בגלל התוצאות הדמיוניות הנדרשות במרחקים התומכים למרתון, בכדי לרוץ מהר יותר מ-120 דקות.

    מעבר לזה, דבריו של קנובה, שמצוטטים כאן על ידי נחשון, נראים הגיוניים. כל פריצת דרך דורשת כנראה, בין היתר, איזשהו שינוי בתהליך האימון. כך, למשל, ג'ים פיטרס, שלפני 61 שנה הפך לראשון שירד את ה-2:20 (וחשיבותו וגדולתו לא נופלת לטעמי מהרצים המצטיינים של היום), נהג להתאמן פעמיים ביום ורץ, בעצת מאמנו, בקצבים מהירים למדי באימונים, דבר שהיה מעט פחות מקובל בקרב רצי המרתון באותה התקופה. דרק קלייטון, שהיה הראשון לרדת את ה-2:10, ב-1967, נהג לרוץ נפחים מאוד גבוהים של קילומטרים בשבוע (אם זכור לי נכון מספרו של נואקס, הוא היה עובר את המאתיים), ואולי היה זה חידוש לתקופתו. היום אמנם יותר ויותר קשה לחדש ובטח להעלות את דרגת הקושי (בין אם בנפח או במהירות). כפי שכתב נחשון, הרצים בעבר (הקרוב והרחוק יותר) התאמנו גם מאוד מאוד קשה. ויחד עם זאת, ייתכן מאוד ששינוי מסוים באחד ממרכיבי האימון, פשטני ככל שישמע, הינו בעל ערך עבור הרצים הללו. כל זאת, כמובן, בתוספת הגורמים שציינו כאן בדיון, ובראשם "תחושת המסוגלות", ששבירת השיאים האלה נוטעת בקרב הרצים.

    ועדיין, אינני מצליח לדמיין ריצת מרתון בפחות משעתיים. טוב, מצד שני, לא רבים תיארו שהאדם יצעד אי פעם על הירח, למשל (גם אם ההשוואה איננה במקומה).

    מי שמעוניין לקרוא מעט על ג'ים פיטרס:
    http://www.racingpast.ca/john_contents.php?id=137#
    אתר מאוד מעניין של ג'ון קובליי, שגיליתי באדיבותו של פרופסור אורי גולדבורט בפורום של איגוד האתלטיקה.

    • דורפן

      מה לגבי האימונים של גיילן ראפ במרכז הזה של נייקי - כולל לינה באוהלים דלילי חמצן?

  • אלכס דוקורסקי

    המודעות לאימונים בתנאי גובה, מעל 2000 מטר מעל פני הים, בקירוב, החלה כנראה לפני מכסיקו סיטי ב-1968. לראשונה, המשחקים נערכו בעיר ששוכנת בגובה רב, יחסית, של כ-2,200 מטר מעל פני הים. לא מעט אנשי מקצוע - רופאים, מאמנים ופיזיולוגים - הבינו כי הגובה הלא שגרתי יהווה אתגר עבור ספורטאי הסבולת השונים, ובייחוד עבור הרצים למרחקים ארוכים ורוכבי אופני הכביש. לאור זאת, חלק מהמשלחות התאמנו בתנאי גובה בארצם. האמריקאים, למשל, ערכו אימונים בהרי קולורדו, וקיימו בהרי סיירה נבדה שבקליפורניה את האליפות הלאומית ב-1968, שהיוותה (ועודנה, עד עצם היום הזה) באופן מסורתי את תחרות המבחן לקראת אירועי האתלטיקה הגדולים. מי שנודע, אגב, בהתנגדותו למשחקים בתנאי גובה, מטעמים בריאותיים ואתיים, היה רוג'ר באניסטר, אז כבר רופא מומחה.

    תנאי הגובה אכן השפיעו על המשחקים במכסיקו. מי שסבלו מכך בעיקר היו הרצים למרחקים הארוכים שתוצאותיהם היו חלשות, יחסית לתוצאות הטובות בעולם באותה העת. רון קלארק, האדם הראשון שירד את 28 הדקות ב-10,000 מטר (1965) הרגיש רע מאוד לאחר סיום ריצה זו במכסיקו. לעומת זאת, התוצאות במקצועות האנאירוביים יותר, שאינם דורשים נוכחות חמצן מאוזנת (באופן מאוד פשטני ורדוד) היו מעולות. גולת הכותרת היתה הקפיצה של בימון, אבל מלבדה נקבעו גם שיאי עולם היסטוריים בכל מקצועות הספרינט לגברים. מעניין שדווקא על הריצות הבינוניות ההשפעה לא היתה גדולה במיוחד.

    אם כך, לאחר המשחקים האלה גברה בהתמדה המודעות לאימונים בתנאי הגובה, בד בבד עם התפתחות המדע, שאיפשר אמצעי ניטור שונים להשפעתם. גאלן ראפ ורבים מרצי המרחקים המצטיינים בעולם נוהגים לשהות חודשים ארוכים בשנה בהרים וכפי שציינת, גם לדמות לעצמם תנאי גובה. בגבהים של מעל ל-2,000 מטר הלחץ הברומטרי ולחץ החמצן יורד. שהייה ואימונים בתנאים האלה תורמים להעלאת גודל תאי הדם האדומים (נשאי החמצן) ואת כמות ההמוגלובין (החלבון שקושר את החמצן לתאים השונים בגוף). בעצם מדובר פה על תהליך הסתגלות הדרגתי. הרצים מגיעים לאיזורים הגבוהים, ובפרק הזמן הראשוני (כשבועיים, בקירוב) נוהגים להתאמן באופן מתון, לפני שמסתגלים לתנאים ועוברים לאימונים עצימים יותר. לאחר שהם מסיימים את המחנה, יש מעין "חלון הזדמנויות" בן שבועיים, שבו ערכי ההמוגלובין וצריכת החמצן עדיין גבוהים מן הרגיל. בזמן הזה, הם יירדו לגובה פני הים ויתחרו שם, מתוך כוונה לשפר את תוצאותיהם, כמובן.
    ישנם כאלה היעדיפו לחיות בתנאי גובה ולהתאמן בגובה נמוך יותר. לעומתם יהיו כאלה שיחיו וגם יתאמנו בגובה.

    מובן שתיארתי את העניין בצורה מאוד כללית ושטחית (אין לי נסיון באימון, ובטח לא בתנאי גובה). יש להיערך מבעוד מועד לאימונים כאלה ולקבוע תכנית שתתאים ליכולת האתלט ולמטרותיו. יש לזכור, בנוסף, כי אורך ההסתגלות משתנה, בהיותינו נבדלים האחד מן השני.
    ישנם, אגב, גם מאמנים אשר מתנגדים לאימונים בתנאי גובה וטוענים כי הנזק ללב ולרקמות השריר עלול לעלות על התועלת.

    אשמח להערות של יורם, נחשון וכל מי שמעוניין, כיוון שקצת התפזרתי וניסיתי בסך הכל להראות כי אימוניו של ראפ אינם כה חדשניים, לדעתי.

    • אלכס דוקורסקי

      זו היתה תגובה לרונן.

    • יורם אהרוני

      אלכס, אני לא מבין דבר באימוני גובה. לא התנסיתי בהם בעצמי או עם חניכים שלי. תיקון טעות קטנה: ב-1968, המבחנים למשחקים האולימפיים לא היו במסגרת האליפות הלאומית. באותה תקופה, היו אליפויות נפרדות לנשים ולגברים. זו של הגברים נערכה בסקרמנטו, קליפורניה, ובמסגרתה, ב-20 ביוני, ירדו לראשונה שלושה רצים מ-10.0 שניות בריצת 100 מטר במדידה ידנית. ב-29-30 ביוני אותה שנה, נערכה בלוס אנג'לס תחרות "חצי גמר מבחנים" ששימשה רק לניפוי מעט אתלטים מהמבחנים עצמם שנערכו Echo Summit (סיירה נבדה, קליפורניה) בגובה דומה לזה שבמקסיקו סיטי (כ-2200 מטר מעל פני הים) בתאריכים 6 - 16 בספטמבר.
      בריצת 100 מטר לגברים נערכו באותם מבחנים ארבעה שלבים, כדי לדמות את המצב שיהיה במשחקים האולימפיים. כתוצאה מהחלטה זו, לא נופה אף רץ במוקדמות וברבע הגמר, ובחצי הגמר נופו רק אלה שלא סיימו את הריצה!

  • אלכס דוקורסקי

    יורם, תודה על התגובה המפורטת. חיפשתי מעט בויקיפדיה, אבל אתה מקור הרבה יותר מהימן ומדויק.

  • oz

    כתבה מעניינת בעולם הריצה על הסאב 2:
    http://rw.runnersworld.com/sub-2/

  • Drazick

    מי שמעוניין בניתוח יותר מתמטי:
    http://allendowney.blogspot.co.il/2014/09/two-hour-marathon-in-2041.html

    הוא אפילו מצא סיבה הגיונית ומגובה סטטיסטית מדוע ההתקדמות תישאר לינארית (2 פרמטרים אקספוננציאלים).

    אותי הגניב שהוא השתמש בכלים מהעבודה שלי לתיאור מתמטי של תחביב כזה.

    בכל מקרה, מעניין מאוד הדיון.

  • הדרך למרתון בשעתיים – הדרך (1) | למרחקים ארוכים

    […] לקריאת הפוסט המשותף בסוגיית המרתון בשעתיים (בהשתתפות עפר שלח, רפי וישניצר, רונן דורפן, אריאל גרייזס, דובי מילר, ואנוכי) לחצו כאן. […]

Comments are closed.