הדרך האחרת

זה מה שגרנטלנד בסופו של דבר סימל: את קידוש החופש המוחלט של הכותב לקחת רעיון ולהשתולל איתו, פשוט להשתולל. בדיוק שם הוא הפסיד. בדיוק שם הוא ניצח. טור פרידה מאתר הספורט המקורי והאיכותי ביותר.

ביום שישי שעבר אי.אס.פי.אן. הודיעו, כפי שאתם יודעים, על הפסקת פעולתו של האתר גרנטלנד. הודיעו ומייד ביצעו.

עופר פרוסנר כבר התייחס לזה בטור יפה, כאן בדה באזר.

האמת שעוד לא התרגלתי. עדיין אני מוצא את עצמי, לפחות פעם ביום, חוזר ומקליד את האותיות אל שורת הכתובת, מצפה לקרוא מה התחדש, מה ב"משולש", מה ההפתעה או הדעה הלא צפויה הפעם, היכן הזווית או האסוציאציה הכל כך מוזרה ואיכשהו כל כך ברורה (ותמיד היתה כזו).

לגרטלנד הייתי נכנס כדי למלא את המאגרים. בידע ומידע (אוי כמה מידע, overload), בעניין, בגישות מקוריות, בהומור ובהתחכמויות, בשילוב הנהדר בין רצינות-יתר לרוח שטות גמורה.

ולפעמים, כן, גם באנושיות, ברגש ובהשראה.

בגרטלנד פשוט לא היה פחד להתרגש גם מדברים הנחשבים טריוואליים. אז גם אנחנו הרשינו לעצמנו. כי זה סוחף.

לא יהיה קל למצוא למקור הזה תחליף, גם לא במיזם החדש של ביל סימונס, העורך-המייסד-הממציא-המוביל והרוח החיה מאחורי האתר.

בינתיים, באין גרנטלנד, קראתי כמה "הספדים" וניתוחי פוסט-מורטם על גרנטלנד. גם זה מייצר סוג של הזדהות.

אני רוצה לשתף כאן כמה ציטוטים מהטור המצוין (והארוך) שפרסמו Alex Shepard ו-Mark Krotov באתר ה-New Republic. הכותרת: A Eulogy for Grantland.

אני חושב שזהו תיאור די מדויק של אידיאל שמי שכותב על ספורט ועל תרבות יכול לשאוף אליו.

גרנטלנד התקרב, בתדירות גבוהה יחסית, לאידיאל הזה. הוא הציב סטנדרט.

נתגעגע.

grantland-front-door

***

אלו הנקודות המהותיות ביותר, בעיניי, שהיטיבו לנסח Shepard ו-Krotov:

רגש וניסיון, או: השילוב בין התלהבות של אוהדים עם אובייקטיביות ועומק הבנה של מומחים –

"What Grantland produced is what you could call “ecstatic criticism.” Its writers weren’t geeking out, but they were writing passionately, with both feeling and expertise—it was work done by people who were both fans and experts."

יצירתיות, ו… כיף –

"Grantland, in contrast, was fun because it was smart, and because it was run by human beings… It was an inspired, creative bit of fun, and it was impossible to come away from the article feeling pandered to or manipulated."

העשרה. התחושה שהאתר מעשיר אותך נובעת מן ההתייחסות הרצינית והמכבדת, המאתגרת, גם כלפי מושא הסיקור וגם כלפי הקורא. וגם מכך שהסיפור התחיל מהספורט אבל לעתים קרובות גלש אל תובנות ש(הרבה) מעבר לספורט.

"Which is another way of saying that Grantland wasn’t cynical. Its editors and writers knew that there was too much at stake in sports, film, literature, music, and television to settle for resignation. Grantland was persuasive, often brutally so, but at its best (which was basically all the time), the goal seemed to be … well, enlightenment. In that sense, Grantland fulfilled the promise of the internet—it made its readers smarter and introduced them to people and places and things they never knew about, and it did so in fun, fresh ways."

וזה החשוב ביותר –

"And it gave a shit. What Grantland showed was that actually caring about culture and sports was a better use of everyone’s time than dismissing it."

ולבסוף האהבה, התשוקה האותנטית לדבר עצמו

"Grantland, after all, was something special—it was nothing short of an alternate path for the internet, where pageviews were less important than rigorous passion. Which may sound hokey, but, well, it was true."

****

לטוב ולרע, גרנטלנד קידש את הנון-קונפורמיזם. את פריצת הגבולות

בלי להיכנע לצפיות, לגבולות, לתכתיבים או ל… מכסות מלים.

תמיד ישיר מאד עם הקוראים, וגם נועז, לא מתחנף או מתנצל.

,האתר קידש את החופש המוחלט של הכותב לקחת רעיון ולהשתולל איתו, פשוט להשתולל

בדיוק שם הוא הפסיד, הקונספט של גרנטלנד, עד שהמסך ירד עליו:

בדחיית הפוליטיקלי קורקט, בסירוב לקבל תכתיבים,

בשורת הרווח

אבל בדיוק שם הוא גם ניצח! בשמירת הצופן המיוחד בבסיסו.

בשמירת רוח "הפיראט מהמרתף" גם בסביבה תאגידית נוצצת ולוחצת.

כקורא, ידעת שדבר אחד תקבל תמיד: כתיבה מתוך תשוקה אמיתית ונקייה.

וכשקרה משהו משמעותי, ממש ציפית… שהוא יתורגם ויעובד שוב דרך אותה התשוקה

ושוב החופש להגזים, להתרגש, להיסחף

Moderation is a fatal thing, nothing succeeds like excess, כתב אוסקר ווילד לפני שנים

***

גרנטלנד נסגר.

אבל הדרך האלטרנטיבית שהוא התווה תישאר.

פשוט כי היא כל כך נחוצה.

כי אחרת מה הטעם לכתוב על ספורט ועל תרבות בכלל

***

הארכיבים לפי כותבים

  ארכיב הפוסטים של ביל סימונס בגרנטלנד

Keep the line moving
"ביחד נוכל" (לרפי וישניצר)

תגובות

  • dorigil

    אני גם מוצא את עצמי לפעמים מקיש את האותיות g ואז r ובערך בסביבות הa אני נזכר שסגרו את הבאסטה.

    אני לא חושב שהחשיכו את גרנטלנד כי הוא לא היה רווחי מספיק. ESPN זה כזה קונגלומרט משומן שהוא יכול להרשות לעצמו להשקיע בפרוייקטים קטנים ופחות רווחיים רק כדי להעלות את קרנו. הם סגרו את גרנטלנד כי הם רצו לנקום בסימונס. אתה לא הולך ראש בראש עם אחד מתאגידי התקשורת/בידור הגדולים בעולם ויוצא ללא נזק.

    דרך אגב, להבדיל אלף הבדלות, אבל גרנטלנד הזכיר לי במידה רבה את "העיר" זכרונו לברכה. פעם ב אתה רואה מהי עיתונות אמיתית ונדהם. השיט הרגיל מחוויר כל כך לעומת עבודה עיתונאית אמיתית.

    ותודה ענקית לכל מי שנותן מזמנו לדהבאזר. רק שמתרחקים מהייצור הקפיטליסטי וכל האינטרסים הכרוכים בצורך ברווח, אפשר להתחיל לייצר תוכן משמעותי.

    • אודי

      ESPN מקצצים מכל הכיוונים. הם שמו כל כך הרבה כסף על זכויות שידור של פחות או יותר הכול, שאין ברירה אלא להיפטר ממה שלא רווחי. דיסני לא אוהבים מינוסים.

      • גיל

        אם סימונס היה נשאר אז בחיים לא היו סוגרים את גרנטלנד. זה ברור שנוקמים בסימונס והלוואי שהוא יכניס להם חזק. לא להאמין שיש לו כזה כוח בתקשורת הספורט.

    • ר.בקצה

      מדור הספורט של ״העיר״ היה סביר, שאר הדפים שחבקו אותו....נו טוף..

      • 7even

        +10000

  • תום

    הסיבה לפיטוריו של סימונס וסגירתו של גרנטלנד היא נטו התחלופה בהנהלה של ESPN. כאשר ג'ון וולש פרש לפני שנה, סימונס איבד את המנטור והתומך הכי גדול שלו בהנהלת EPSN

  • יהודה

    תגובת קוראים ראויה היא לעבור מ ESPN, אני עברתי ל SI

  • YG

    נחשון- דעתך על רעידת האדמה עם לאמין דיאק?

Comments are closed.