וודי אלן

על יקיר המועדון וודי אלן, ועל הרשימה האישית שלכל אחד מומלץ להכין לעצמו.

וודי אלן חוגג היום 80. אני מעריץ את היוצר- התסריטאי, הבמאי, השחקן, ובמקרה הזה אני עושה אבחנה ברורה בין היצירה לבין האדם.

לעתים נדירות אני מרשה לעצמי להעלות לכאן גם פוסטים ישנים יותר, מאתר מועדון ארוחת הבוקר. והפעם, על וודי אלן, יקיר המועדון (על שאר יקירי המועדון אפשר לקרוא כאן  – הרשימה על שני עמודים).

(נכתב באוקטובר 2009ׁׁׁׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂ)

הסצינה הלפני אחרונה של הסרט “מנהטן” מציגה את דמותו המיוסרת של אייזק דיוויס (מעין פורטרט סמי-אוטוביוגרפי של וודי אלן) שרוע על הספה בדירתו, מהרהר בקול רם אל מיקרופון שהוא מחזיק בידו, כשדבריו מוקלטים על-ידי טייפ ריקורדר כרעיונות לתסריט חדש.   ההתחלה היא התמה הכללית החוזרת על עצמה בסרטיו של אלן – דמויות מבולבלות “שיוצרות לעצמן בעיות נירוטיות לגמרי מיותרות כאמצעי לברוח מהתמודדות עם הבעיות המפחידות באמת והבלתי פתורות של היקום” (בתרגום חופשי) – מעין קינה על חוסר היכולת של האדם להבין את העולם ואת עצמו, כך שהוא מתבוסס בחוסר התכלית ובחוסר המסוגלות הפתטיים שלו…

עד שמגיעה השאלה, שאותה אייזק מדקלם בקול:  Well, all right, why is life worth living?

השורות הבאות הן עבורי תמצית האמירה של הסרט, שכל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי חוזר אליה.  תמצית, שברגע אחד מקסים סותרת את כל הציניות הפרנואידית והפסימית שוודי אלן יורה לנו אל הפנים:

That’s a very good question. Um. Well, there are certain things I – I guess that make it worthwhile. Uh, like what? Okay. Um, for me … oh, I would say … what, Groucho Marx, to name one thing … uh ummmm and Willie Mays, and um, uh, the second movement of the Jupiter Symphony, and ummmm … Louie Armstrong’s recording of “Potatohead Blues” … umm, Swedish movies, naturally … “Sentimental Education” by Flaubert … uh, Marlon Brando, Frank Sinatra … ummm, those incredible apples and pears by Cézanne … uh, the crabs at Sam Wo’s … tsch, uh, Tracy’s face …

אל תוותרו על הצפייה במקור

חשוב שתהיה לכל אחד מאיתנו רשימה כזו, כלומר, רשימה משלו.  רשימה שבה הוא מנסה להתמודד עם שאלה כל כך גדולה, בלתי נגישה,  בלתי ניתנת לפתרון כמו “משמעות החיים” או “ערך החיים”, באמצעות טריוויאליזציה, שמשיגה בעצם בדיוק את האפקט ההפוך.  עזבו לרגע את החיפוש אחר “המשמעות הגדולה” והתמקדו בדברים וברגעים הקטנים שמסבים לכם עונג חטוף:  ריחות וטעמים, יצירות שמרגשות אתכם כל פעם מחדש, נקודות זמן שבהן החושים בלבד מספיקים כדי להתרומם מעל לבנאליות האפרורית.  תגלו שדווקא כאן מצויה האמירה הפילוסופית הרחבה יותר.  אולי בעצם אין דבר חשוב יותר מאשר ההשראה והרגש הבלתי צפויים, ומן היכולת שלנו לחוות אותם.  כי אולי רק כשאנחנו משתחררים ממעטה הרצינות הקודרת ונפטרים מכובד המשקל של הספקנות, אנחנו מגלים את ערך החיים.  אולי השאלה בכלל איננה רציונאלית.

נסו את התרגיל הזה מדי פעם.  עוד נשוב אליו בהמשך.

המחשבה השניה שלי היא שכשאני לעצמי משתרע כך על הספה, מהרהר בפרטי “הרשימה” האישית שלי, אז אין ספק שמקור הרעיון – יצירת המופת “מנהטן” משנת 1979 – חייב להיות שם.   כן, ללא ספק, וודי אלן הוא מיקירי מועדון ארוחת הבוקר, בעיקר בזכות המאסטרפיס הזה שלו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לבסוף, אני חושב שבסצינה הזו טמונים הקסם והגאוניות של וודי אלן.  בסצינה הזו, אם התכוון לכך או לא, הוא הצליח להעביר מסר אוניברסלי, שתקף בכל כך הרבה סיטואציות.  זה הרבה יותר עמוק מאשר המסר על אדם ברגע שבו הוא מבין שהוא מאוהב.  בעיניי, ישנה כאן תובנה ביחס לאופן שבו עלינו להתבונן על החיים שלנו וביחס לשאלות שעלינו לשאול, לפחות מדי פעם…

סצינת הסיום הזו אינה עומדת בפני עצמה.  היא מגיעה לקראת סופו של סרט שכולו רווי בניגודים שמאפיינים את רוב היצירות של אלן (שיאה של היצירה של אלן היתה לדעתי בסוף שנות ה- 70 ובאופן חלקי במהלך  שנות ה – 80 , תקופה שבה עבר מקומדיות סלאפסטיק חביבות אל סרטים של ממש, ולפני שהתקלקל ונהיה אובר-חוכם דביק וקצת טרחני).  מצד אחד יש אצל אלן רצינות פילוסופית מהורהרת, אינטלקטואליות (גלויה או סמויה) ואקזיסטנציאליזם, מצד שני קומדיה זולה ומתחנפת, על גבול הליצנות (זה לא דבר רע, זה עבד מצוין גם אצל שייקספיר).  מצד אחד גישת חיים פסימית, ניורוטית, “מפסידנית”, רוויה בסאטירה נוקבת על חברה ועל יחסי אנוש, מצד שני רומנטיקה, אהבה, תקווה ואופטימיזם.  מצד אחד סלידה ממציאות צבועה ורדודה, מצד שני יכולת לחגוג, להתעלות ולהתרגש.

באירוניה דקה (שאיננה תמיד גלויה על פני השטח) אלן מבסס אמירה אחר אמירה, במהלך הסרט, באמצעות הניגודיות הזו.  חשבתם שאתם מבינים?  נסו שוב, זה לא מה שחשבתם…  זה מתחיל ממערכת היחסים של אייזק (בן ה – 42) עם טרייסי בת ה – 17 (מריאל המינגווי).  לכל אורך הדרך, נדמה שאלן לועג לנטיות (הפרברטיות?) הבלתי מקובלות שלו עצמו:  בסיטואציה המגוחכת והפתטית שבו הוא מחכה ל”חברה” שלו ליד גדר בית הספר שבו היא לומדת;  או כשזוג החברים הקרובים ה”מאמצים” אותו מתייחסים בסלחנות למשחק שלו אבל מחכים שיתעשת, ולועגים לרמת הבגרות האינטלקטואלית והרגשית של חברתו הצעירה;  ואפילו בדיאלוגים העוקצניים ומלאי הסאטירה העצמית שהוא מקיים במהלך הסרט עם טרייסי (ולמעשה עם עצמו).  אנחנו צופים ומזדהים עם אייזק ועם הבעיות שלו, מניחים שהפתרון הוא בהגיון, שמציאת מערכת היחסים המתאימה תציל אותו.  חשבנו שהבנו הכל, נכון?

tracy's face

אבל הדמות של טרייסי מתגלה כדמות האמיתית היחידה בסרט.  היא הדמות השלמה ביותר, הכנה ביותר, בוגרת, ישירה, מורכבת, אינטליגנטית באמת (ולא פסבדו-אינטלקטואלית, יאפית ויומרנית – כמה שההבדל חשוב).  היא ורק היא תציל אותו, אומר לנו אלן, כשמגיעה הפואנטה של הסרט:  Tracy’s face…

וודי אלן אף פעם לא היה פוליטיקלי קורקט.

מן הצד השני, בולטות שתי הדמויות שהן האנטי-תיזה לטרייסי:  מריל סטריפ המדהימה כרגיל, ודיאן קיטון, שכל חיי אעריץ בגלל המשחק המבריק שלה גם בסרט הזה וגם ב”אנני הול” (שדווקא הוא הסרט שנחקק בתודעה כיצירה המשובחת ביותר של אלן, וכתפקיד בלתי נשכח של קיטון).  דיאן קיטון נמצאת שם כדי שנתאהב בה.  ואנחנו מתאהבים.  היא מקסימה.  היא מצחיקה.  היא ניורוטית במידה.  היא עומדת על דעתה.  היא מאתגרת את אייזק וקוראת עליו תיגר.  היא צינית ולועגת ובאותו זמן מושכת, מסקרנת ומפתה.  היא כל מה שאייזק צריך, שאנחנו מאחלים לו.  גם הוא וגם אנחנו מתאהבים בה, בגלל הניגוד הבולט ותוך כדי משחקי הכח.  אבל סטריפ וקיטון הן בסופו של דבר התגלמות האכזבה.  הראשונה היא הגרושה שעוזבת את אייזק בעקבות רומן לסבי, שיחד עם שותפתה מגדלת מרחוק את בנו של אייזק וכותבת בסט-סלר שחושף את קלונו ברבים.  היא מסמלת את חוסר הבטחון ואת תפיסת הכשלון שלו, בצורה הקיצונית ביותר.  היא האשה המאיימת שחושפת את “חוסר הגבריות” שלו.  השניה (דיאן קיטון בדמותה של “מרי”) מתעתעת, חמקמקה, מושגת אך בלתי מושגת, קלת דעת (בדיוק מספיק כדי להיות חמודה), ובסופו של יום בוגדנית.  היא חוזרת בסופו של דבר אל זרועות חברו הטוב ביותר (והנשוי) של אייזק.   ביטוי נוסף לכשלון ולאכזבה, ואולי לאי-התאמה של “כללי המשחק”.

מעבר לעלילה הזו עומדת במרכז הסרט כולו – ניו יורק, ובעצם מנהטן.  האמירה על הזוגיות, האמירה על החיים, האמירה על המודרניות (בתרבות ובאמנות) – כל אלה שזורות באמירה הסימבולית על העיר ניו יורק, שמבטאת את אותה הניגודיות ממש.  התמקדתי בסצינת הסיום, אבל הסצינה המפורסמת יותר בסרט היא סצינת הפתיחה –  ארבע דקות הפתיחה המשכנעות ביותר שהיו מעולם בקולנוע – שיר הלל של אהבה ושנאה, של התלהבות רומנטית ושל תיעוב, לעיר המדהימה ביותר בעולם, והכל לצלילי הרקע של Raphsody in Blue של גרשווין.

 

הסרטים “אנני הול” ו”מנהטן” יצרו ז’אנר דרמטי-קומי ייחודי, שלא היה כמותו לפני כן.  עבודת הבימוי מושלמת.  הצילום (של גורדון וויליס) גאוני (ופורץ גבולות).  הדיאלוגים מושחזים.  והתוצאה מרגשת עד שלא ניתן להישאר אדישים כלפיה.

“מנהטן” עבורי הוא נקודת השיא ביצירה של אלן, כי הוא מסוג היצירות שמשאירות אותנו לחשוב על עצמנו.  והוא עושה זאת כל פעם מחדש.  הוא מושך אותנו אל תוך הניגודים ומשאיר אותנו מבולבלים, שואלים את עצמנו מה נכון ומה לא נכון.  איך באותו מקום ובאותו זמן  (מנהטן, טרייסי, החיים)  אפשר כל כך לאהוב משהו וגם לפחד ממנו ולכעוס עליו?  להרגיש מסופק ומתוסכל?  מושך ודחוי?  חכם וטיפש?  פילוסוף וליצן?  הוא מנפח את הספקנות והפחדנות הניורטית שלנו, את האופן שבו אנחנו מייצרים בעיות ורבים עם עצמנו, בנסיון למצוא תשובות מסובכות ל”שאלות הגדולות”.  וגרשווין הנצחי ברקע.

ואחרי הכל, וודי אלן משאיר אותנו עם מסר של תקווה, שהשימוש בו תלוי רק בנו.

בואו ננסה:

Well, alright, why is life worth living?

טוב, עבורי לפחות, הייתי אומר…

אמממ, סולו הגיטרה של גילמור ב – Comfortably Numb;

מייקל ג’ורדן דואה אל הסל להטבעה ובשבריר שניה  מעביר ליד השמאלית לליי אפ שמשאיר שלושה לייקרס מבולבלים באוויר;

טורנדו רוסיני שהוכן בקפדנות ובגאוניות מתקתקה;

וודי אלן ודיאן קיטון במנהטן;

כוסית של אייריש קרים תוך כדי האזנה לאנטוניו קרלוס ז’ובים;

פריחת נוריות גלילית;

ההרגשה הזו של ריחוף לקראת הסוף של ריצת בוקר בואדי כשהשקדיות בשיא פריחתן והכושר באמת מתחיל להיכנס;

שירת וולט וויטמן, וגם נתן יונתן;

מה שמרק נופלר מסוגל לעשות עם פנדר סטראטוקאסטר וחמש דקות של זמן פנוי…;

ליטוף גלים מלוח, ים-תיכוני;

The Dark Side of the Moon;

העיניים החומות של יעלה (My brown eyed girl)) שתמיד איתי ושתמיד יהיו איתי;

והמבט אל אריאל ודורון, נושמים בעדינות וברוגע במיטותיהם, דקות ספורות לפני שהם מתעוררים לבוקר חדש.

נסו גם אתם.

 

"ביחד נוכל" (לרפי וישניצר)
ההתעוררות בכוח, נו הרגשתם?

תגובות

  • גיל

    מעולה. וודי אלן הוא אחד היוצרים האהובים עליי ביותר. מה שיפה בו שהוא גם אמן וגם אומן. הוא יוצר סרט כל שנה בדייקנות של שעון, גם אם הסרט הזה לא יצירת מופת. הרבה אנשים חושבים שהוא יכל ליצור סרט אחד מעולה כל כמה שנים אבל אני דווקא אוהב את זה ככה. גם אם הסרט לא הכי טוב תמיד יש בו רגעים טובים, ובשנים האחרונות הרבה מהם כאלו. אני מאוד אוהב את הסרטים הישנים שלו כמו בננות וישנוני כי יש בהם משהו בוסרי, בעוד בסרטים האחרונים היצירה הרבה יותר מהודקת. אבל תמיד כיף לראות את הסהרוריות בסרטים שלו.

    גם בזה שהוא יותר כל שנה הוא דוחה את המוות שלו בעוד קצת, משהו שהוא חושש ממנו מאוד.

    • נחשון שוחט

      יפה כתבת.

  • חלפס

    הכל טוב אבל האייריש קרים... :)

    • נחשון שוחט

      יפה כתבת ;)

  • אריאל גרייזס

    יפה. לא לכל הסרטים של אלן התחברתי, את אנני הול אני מאוד אוהב.
    אני חושש שאם אני אערוך רשימה כזאת היא תהיה מורכבת רובה ככולה מרגעי ספורט..

    • אודי

      גם אצלי. האישה, הילדה ופעם בשבועיים ללכת לסבול בסמי עופר. וכמה משחקי מחשב. ואולי סרט, שניים, או סידרה, וכמה ספרים... וכמה אלבומים. פאק, יש הרבה

      • אודי

        I forgot the dog too!!!

  • matipool

    וודי אלן היה אחד מיוצרי הסרטים האהובים עלי לאורך שנים . אהבתי מאד את הסרטים שלו בעיקר באייטיז ובניינטיז .
    שני הסרטים הטובים שלו בעיני או לפחות האהובים עלי הם "שושנת קהיר הסגולה" ו "ימי הרדיו" .
    בשנים האחרונות אנחנו בעיקר ביחסי שלום שלום ( כמו עוד הרבה מאהבות עבר שלי שהלכו והתמוססו ) .
    דרך אגב - לפני 25 שנים , יצא לנו לראות אותו במנהטן עם הבת המאומצת שהפכה אח"כ לאהובתו . עם כובע דמוי כובע טמבל ומעיל גשם תואם , נחבא אל הכלים וביישן .
    לגבי דברים ששווה לחיות בשבילם - זה תלוי אצלי באיזו תקופה של החיים ובאיזה מצב אני נמצא .

    • אסף the kop

      ימי הרדיו סרט נפלא.
      אני בעיקר אהבתי את קומדיות הספלסטיק שלו.

    • matipool

      חלק מהדברים ששווה לחיות בשבילם עבורי ( כשהילדים מחוץ למשוואה כמו שציין אמיר ) :
      משחקים של ליברפול ( במיוחד כשהיא רלוונטית ) .
      ימי שמש בחורף ( פשוט לצאת החוצה מהעבודה / הבית ולהתמכר לאיזה חצי שעה של שמש . כמה טוב זה עושה לי ) .
      חופשות משפחתיות / זוגיות .
      מוזיקה באוזניות בדרך הביתה מהעבודה ברכבת ( בעיקר אייטיז וניינטיז . בואי / ספרינגסטין / אר.אי.אמ / יו-2 / הסמיתס / פוליס / רדיוהד / קייט בוש / להקות שהבליחו לכמה רגעים באייטיז ושירים שלהם נשארו איתי עד היום ) .
      השעה הראשונה של "שיער" .
      שישי בצהריים כשאני נשאר לבד במטבח אחרי הארוחה עם שני אספרסו ארוך , עוגה של חמותי ודה באזר בטאבלט עם החידון של דורפן ושאר הפוסטים .
      אוכל טוב .

  • יואב

    ״צמד המילים הנפלא ביותר בשפה האנגלית-גידול שפיר״/וודי אלן.
    אינף סייד.

  • ד'

    וודי אלן במאי אוברייטד. הול-אופ-פיימר כן, אבל מקסימום עשיריה שנייה..

    • shohat

      טוב! :)

    • גיל

      גם הוא זורק הרבה כמו קובי ולפעמים קולע בול.

      • עמי ג

        בעיני גם מאץ' פוינט החדש יחסית הוא סרט מעולה

  • צור שפי

    אני אוהב את תקופת יצירתו הראשונה, מההתחלה באמצע שנות השישים ועד לסף שנות השמונים. משם העסק לצערי הולך ומתדרדר, מכסימום הבלחות פה ושם. בשנים האחרונות רוב הזמן הסרטים שהוא עושה מביכים עד קשים לצפיה. גם העזיבה של ניו יורק לטובת כל מיני תשדירי תיירות במסווה של סרטים מבירות אירופאיות לא עשתה חסד, לא איתו ולא עם הצופים. אם הוא היה סוגר את הבסטה היצירתית ב-1985 המורשת שלו כקולנוען היתה יוצאת נשכרת. בהמשך למה שגיל כתב בתגובה הראשונה - אלן היה אמן מוצלח שהפך לאומן (ו שרוקה=בעל מלאכה) בינוני. זו כמובן זכותו אבל זכותי לא לאהוב את זה.

    • צור שפי

      אגב, מעניין לראות איך במהלך הזמן משתנה הפרספקטיבה לגבי שני יוצרים אמריקאים באותה שכבת גיל פחות או יותר. השני הוא קלינט איסטווד שמבוגר מאלן בכמה שנים. אני עוד זוכר איך בסוף שנות השישים ובמהלך שנות השבעים אלן היה נחשב לקולנוען חשוב ומתוחכם ואיסטווד לשחקן שטאנצי של מערבונים והרי המזוהמים למיניהם. היום נדמה לי שרוב הסינופילים יסכימו שאיסטווד קולנוען הרבה יותר משמעותי מאלן.

      • גיל

        זה בגלל שקומדיות מוערכות פחות. אף קומדיה למשל לא זכתה מעולם באוסקר לסרט הטוב ביותר.

        • Amir A

          ג'יג'י מ-1958 זו קומדיה מוזיקלית. הדירה של בילי ווילדר מ-1960. שייקספיר מאוהב מ-1998. אבל נכון שבעקרון קומדיות טהורות לא זוכות לאותה הכרה כמו סרטים "רציניים".

          • צור שפי

            אבל אוסקר זו לא אינדיקציה לאיכות. הטענה איננה שאיסטווד קולנוען חשוב יותר בגלל שזכה ביותר אוסקרים אלא בגלל שמכלול העשיה הקולנועי שלו מעניין יותר מאשר זה של אלן.

            • גיל

              זה נכון שזו לא אינדיקציה לאיכות אבל זה מרמז על מה נחשב יותר. גם ספרי קומיקס או הומור נחשבים נחותים לספרים רציניים יותר.

  • Amir A

    נוציא מהמשוואה כמובן את הילדים כי אצל כולם הם יופיעו... אז מה שעלה לי בראש זה
    מרק העוף שאני מכין בימי שישי כשבחוץ משתוללת סופת שלג.
    סתיו שבו השלכת מוצלחת.
    הרגע בטיול הקמפינג השנתי עם המשפחה כשמסיימים לבנות את האוהל ומתיישבים בכיסאות המתקפלים מול המדורה.
    Secrets of the Beehive של דיוויד סילוויאן
    ג'ון, ג'ורג', פול ורינגו. וג'ימי פייג'.
    וכמובן פיקסאר.

    • עמי ג

      וואו. דייויד סילוויאן. מאיפה שלפת אותו פתאום...
      מעולה!
      וגם השאר

    • shohat

      יפה!

    • גיל

      פיקסאר מאוד מאכזבים לאחרונה.

      • Amir A

        inside out היה מצויין לדעתי. לקחו רעיון שעם תסריט רע היה יכול להפוך לקטסטרופה והצליחו ליצור ממנו משהו יפה.

      • כסיפוביץ

        ככה זה תחת חסותה של דיסני
        הכל עטוף במסטיק

  • holden

    בתור אחד שאוהב קולנוע וודי אלן לא מופיע אצלי בכלל ברשימה,
    הגדולים אצלי : סטנלי קובריק, ג'ון פורד, סם פקינפה , קופולה,פיטר ייטס,טרקובסקי אנדריי,אחד האהובים עלי הוא הבמאי האיטלקי ויסקונטי, מי שאוהב קונוע איכותי ממליץ לו לצפות בסאגה : רוקו ואחיו,רידלי סקוט ועוד רבים וטובים.
    באשר לסוגיה הפילוסופית שנזרקה כאן :
    בתור אגנוסטיקן אני חייב להודות שמי שתכנן את החיים איכשהו תכנן אותם שכל הדברים הכי טובים , הכי חשובים והכי נעמים הם בחינם אין כסף!
    אם זה לגלוש על גל ולחטוף שפריץ מלוח על השפתיים הסדוקות,
    לשבת מול הים עם בירה ביד וסנדווי'ץ אבוקדו+בולגרית עם חריף מעשה ידיו של ויקטור מהמכולת.
    לחזור מתל-אביב לחיפה בשעת לילה מאוחרת כשהחלון פתוח והים בצד של " הטובים" ברדיו מנגנים את: " הרוח היא פראית" של דיוויד בואי,

    להיכנס למבואות חיפה ולחכות לרגע שבו אנגס בפיתה חמימה ומעלה אדים של השווארמה המשופרת אצל " במבינו"
    להתפחלץ עם חברים בערב של מנצ'יס ושתייה עד הבוקר, כשבתפריט שותים בקבוקי זכוכית של חצי ליטר ומדי כמה לגימות מגוונים בצ'ייסרים של ויסקי הגון מבית טוב או הנסי vsop' הולך טוב מאוד ביחד בירות בנפרד וכוסיות של ויסקי תוך כדי , למעשה זה הולך טוב כמו סוס וכרכרה בשירו של פרנק סינטרה.

    להתעלס תחת השמיים סמוך למחנה הצבאי בעתלית כשגשם מפתיע של סוף ספטמבר יורד בחוזקה ומרטיב אותנו , שעה שבסמוך שורת חיילים מתאמנים בריצה קלילה.
    כאל לק מהדברים שציינתי עולים כמה לירות, אבל בגדול זה פרוטות,
    בריאות, סקס, הנאה מתרבות, הנאה מיופיו של הטבע ונחת רוח, כל אלו ועוד דברים הם בחינם ומהווים חלק מהיופי של החיים,
    לחים יש מין קוד שאם פיענחת אותו אתה הכי עשיר ביקום

  • אלכס דוקורסקי

    נחשון, נהניתי מאוד לקרוא, למרות שלא צפיתי בסרט (בהחלט אשמח לצפות בו בעקבות הפוסט).
    חושב שגם אצלי, הספורט, הצפיה והעיסוק בו, הוא מרכיב מרכזי ברשימה, שכוללת גם מוזיקה, טבע, משפחה, חברים, ספרים מסוימים וחתולים (:-

    הרבה הצלחה לך ולכל חברי המועדון בבית שאן.

  • דני

    זן ואומנות אחזקת האופנוע (שלא הצלחתי לסיים ארבע פעמים כנער ובסוף סיימתי בתענוג עילאי בגיל23)
    התפסן בשדה השיפון
    Sultan of swing בגרסא הארוכה עם כל הגיטרות בנהיגה בכביש פתוח
    הטבע בחורף ובעיקר לצאת לריצה כשמטפטף קלות
    אלתרמן/זלדה/לאה גולדברג כשהם מולחנים טוב
    שחור חזק במילואים
    בערך כל הסיפורים של או הנרי

  • הופמן

    יפה.

  • יובב

    שןחט
    אני לא רוצה להיות רדוד, אבל יש מצב שאתה פשוט תמשיך לתת לנו מתובנותיך גם בתחומים איזוטריים כמו ריצות למרחקים?

  • סימנטוב

    כילד הייתי מתגנב עם החבר'ה לראות סרטים בבית העם (הסרטים היו מותרים מכיתה ו') בננות, כך את הכסף וברח, כל מה שרצית לדעת על... ועוד כמה. זוכר את הריגוש של ההתגנבות לתוך המבנה אחרי שהסרט התחיל, זוכר את הריגוש שאני עומד לצחוק ולהתרגש יותר ממה שאני מדמיין. השנים חלפי והתרגשתי מיצירותיו עם אישתי בשושנת קהיר, ימי הרדיו, ועוד כמה. וכשהגיע הדוקו על חיו וראיתי שהוא כותב הכל על מכונת כתיבה עתיקה ומשדך פיסות נייר לתיקון הטקסט רציתי לחבק את המסך. התרגשתי מדברי אחותו, נפלתי מהכיסא כשסיפרו על מבחני הבד הקצרים שלו. טוב אני חושב שאני די מחבב אותו...

  • ניר

    אני חושב שוודי אלן נשפט לחומרה מאוד על חייב האישיים, לאו דווקא בגלל מה שקרה במציאות אלא בגלל הדימוי שנוצר לגביו בתקשורת. בתקשורת, וודי שכב עם הבת שלו וזו התפיסה המציאות, במציאות, הקשר שלו אליה בתור אב היה מאוד (מאוד) רופף, ובכלל, אני משתדל לשפוט כמה שפחות אנשים אחרים ומבין את מורכבות החיים, והעובדה שהם עדיין יחד מעידה משהו על הקשר הזה.

    זו סתם הערת אגב, אני מת על אנני הול בלי שום קשר וחושב שהוא בטופ 10 של כל הזמנים מבחינתי.

  • shadow

    הבייבי הוק של מג'יק על בוסטון.

    השלשה של של שארפ על ז'לגריס.

    האליהופ של קובי לשאקיל במשחק שבע מול פורטלנד אחרי החזרה מהקבר והבעת הפנים של שאקיל אחרי זה.

    הגול של זידאן בגמר האלופות.

    ראובן "רובן" עטר בפארק דה פראנס.

    נוסטלגיה.

    זריחות על החוף הקריבי.

    הרגע שבו מישהו עושה אול-אין כשאתה מחזיק בנאטס.

    הרגע שבו אתה מבין שהשגת כרטיסים לגמר המונדיאל.

    מייק-אפ סקס.

    הרגע שבו אתה מגלה שאין באמת אלוהים והחיים הרבה יותר פשוטים ממה שסיפרו לך.

    אוכל של אמא.

    שישי עם החברים.

    בכי מאושר אמיתי.

    כל פעם שאני עולה על מגרש כדורסל.

    מוזיקה שהיא בעצם סוד החיים האלה.

    נ.ב

    תגובות של אסף דה קופ בדה באזר ;)

    • אסף THE KOP

      מנייאק

      בדיוק רציתי לרשום חייזרים ו Shadow !!!!!

      הרסת לי ת'פאנץ'

  • מעיין אוהד מכבי

    משובח ומעורר מחשבה.

Comments are closed.