זהו הפרק הראשון בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של אימוני הריצה למרחקים בינוניים וארוכים. מומלץ לקרוא לפניו את המבוא לסדרה, הכולל גם את תוכן העניינים.

זהו פרק ראשון והוא גם, אולי, הפרק הקשה יותר לכתיבה, בדיוק על שום מהותו: ה"פרה-היסטוריה". בכל אחד מהפרקים הבאים יהיה נושא מרכזי. יהיו אתלט או קבוצה, מאמן או גישה, שבהם אתמקד. ניתן יהיה לאפיין שלב מובהק בהתפתחות תורת האימון.

הפרק הראשון, לעומת זאת, עוסק במה שקדם לכך: בגישושים ראשונים באפילה; באינטואיציות ראשוניות ולעתים מנוגדות לחלוטין; באלופים בפזורה, שזכו לפרסום והצלחה בנסיבות מאוד שונות.

הסדרה הזו חותרת לאפיין התפתחות היסטורית של שיטה. וכדי לעשות זאת, יש צורך לקבוע נקודת התחלה: המקום שבו ניתן לסמן ניצנים של שיטה, מקורות חשיבה שמהם נבעה הזרימה שנמשכת עד היום.

ואשר למה שלפני נקודת ההתחלה? הפרה-היסטוריה? תראו בפוסט הזה שלא חסר שם עניין (בוודאי), לא חסרו דמויות מיוחדות, ולא חסרה הרוח.

אך הרלוונטיות המקצועית לימינו קלושה. מדובר, כפי שנראה, בניסויים מוזרים וראשוניים; בפרצי כישרון שחסרו בסיס של ידע והבנה; בניסיונות אינטואיטיביים ובוסריים, פה ושם, לייצר שיטה; ובעיקר ביצר הטבעי הנפלא לרוץ ולהתחרות.

היצר הזה חסר מלכתחילה מבנה וארגון, מקורות הסתכמות, ובכל זאת הוא בער והתפרץ. חד-משמעי ונועז. וכך, פה ושם, הוא סיפק תחזית לעתיד להתרחש. זוהי הגחלת

חלק מן ההישגים, מייד תיווכחו, מעוררים השתאות לנוכח האופן שבו הושגו.

את "נקודת ההתחלה" אגדיר כתקופת השליטה הפינית של ראשית המאה ה-20 (מ-1908ׂ) – שלה יוקדש הפרק הבא, המשמעותי. הפרה-היסטוריה היא התקופה שקדמה לכך ובה עוסק הפרק הזה. 

אז נתחיל מהשאלה הראשונה – איך החלו תחרויות הריצה?

חקר ההיסטוריה מתעד ריצות תחרותיות בעת העתיקה, כעניין חוצה-תרבויות (ביוון כמובן, במצרים, באסיה, באיזור עמק הריפט במזרח אפריקה, באירלנד ועוד). למרות שהנושא מעניין בפני עצמו, אני לא אקח אתכם כל כך רחוק לאחור. גם לא נדבר על "הרצים-השליחים" שסיפקו כידוע את ההשראה היסטורית לריצת המרתון המודרנית, אלא נקפוץ ישר אל אנגליה של המאה ה-17. תחשבו על בני אצולה רכובים בכרכרות, כשלפני הכרכרה "רץ" שמשרת את אדונו: מפנה את הדרך ממכשולים, משמש כ"משמר קדמי" מחשש לתקיפות של שודדים, רץ לעיירה הסמוכה להזעיק עזרה אם מתרחשת תקלה, מבצע שליחויות ומעביר הודעות. רבים מבני המעמד הנמוך תלו בעיסוק זה את פרנסתם. אך משם הזמנים מתקדמים. שיפורים טכנולוגיים ובעיקר באיכות הדרכים מאפשרים למהירות הנסיעה לעלות. השימוש ב"רצים" נמשך אבל הם נשחקים, רבים מהם מתקשים לשרוד (חלקם ממש מתים). טים נוקס כותב, בהסתמך על מילרוי, שעד לסוף המאה ה-18 הפך השימוש ב"רצים" מסוג זה בלתי-מעשי ומיותר. והנה, מאגר של רצים  "מאומנים" ישנו, וקיים מעמד האצילים המחפש לעצמו שעשועים. כך רבים מה"רצים" עברו הסבה והפכו ל"רצים מקצוענים" – professional pedestrians. במלים של נוקס: רצים מאומנים שהתחרו זה נגד זה (בדרך כלל בפורמט של אחד-מול-אחד) תמורת פרסים כספיים, ובשילוב (כלומר כשהמטרה המרכזית היא) הימורים. מרחקי התחרות החלו ממייל והגיעו גם עד לתחרויות שנמשכו שישה ימים.

כך נולדה הריצה המקצוענית בבריטניה,ובהמשך לכך, במאה ה-19, גם ריצת "החובבים" (Amateur), עם אבחנה תרבותית משמעותית בין שתיהן. הרצים המקצוענים שימשו ככלי המשחק בשעשועי הפנאי של בני המעמד הגבוה: ההימורים. הרצים מבחינתם רצו לצרכי פרנסה והישדרות, ולא לשם העיסוק בספורט. ריצה מקצוענית נחשבה באותם ימים לעיסוק נחות (אף שהרצים המצליחים זכו לתהילה ואהדה). במקביל לפופולריות של הריצה המקצוענית החלה להתפתח בבתי הספר (ובהמשך לכך באוקספורד וקיימברידג') הריצה ל"חובבים" שאליה נקשר אידיאל ה"ספורט" הפיסי-רוחני-תרבותי. מירוץ החובבים הותיק ביותר, לפי נוקס, הוא מירוץ ה-Crick Run המתקיים מדי שנה ב-Rugby School מאז שנת 1837 למרחק של 12 מייל (לכבודו של בעל האתר נציין בהערת אגב ששמונה שנים מאוחר יותר, ב-1845, שלושה מתלמידי בית הספר הזה כתבו את הגרסה הראשונה לכללי משחק הרוגבי, ובמקור: the rugby style of game).

האבחנה בין רצים "מקצוענים" – Professionals לבין רצים "חובבים"  – Amateurs – היתה מהותית וקטיגורית. עד לשנת 1912 (אז החלה ההכרה של שיאי עולם מטעם ה-IAAF) תועדו שיאים בנפרד לשתי הקטגוריות. התנועה האולימפית דגלה בעקרון של שלילת השתתפות מקצוענים (גם שנים רבות לאחר שנהייתה אנכרוניסטית) עד לשנות ה-70.

crickrunbig

(מירוץ ה-Crick Run, 1927, תשעים שנה לאחר היווסדו).

האם יתכן שהאדם הראשון שרץ מייל בפחות מארבע דקות הוא לא מי שחשבנו?

רובכם מכירים את שני רגעי השיא המיתולוגיים של ריצת המייל (וכמובן שיוקדש להם פרק נפרד בסדרה זו).  ב- 6.5.54 רוג'ר באניסטר היה לאדם הראשון שרץ מייל בפחות מארבע דקות.  בהמשך אותה השנה, במשחקי האימפריה בואנקובר, ניצח באינסטר את ג'ון לנדי האוסטרלי בריצה שכונתה ה- Race of the Century. והנה, לפני כמה שנים צצה טענה חדשה, בהחלט מפתיעה, מפיו של היסטוריון הספורט פיטר ראדפורד.  ראדפורד גילה תיעוד לריצות של מייל בפחות מארבע דקות, כבר במאה ה–18.  לטענתו ג'יימס פארוט רץ את ריצת המייל הראשונה המתועדת בפחות מארבע דקות כבר בשנת 1770. בנוסף וכדי לבחון את הסבירות לכך שתיעוד זה מדויק חקר ראדפורד את ההקשר הוא סקר למעלה מ-600 תוצאות ריצה מתועדות מהמאה ה-18 ואיתר בהן תוצאות יוצאות דופן נוספות, כגון ריצות למרחקים של 20-30 מייל שוות ערך ל – 2:10 עד 2:11 למרחק המרתון, ותוצאות מקבילות באיכותן למרחק הקלאסי של עשרה מייל. שאלת היכולת לסמוך על הדיווחים הללו נותרה שנויה במחלוקת (לא צפוי שינוי במעמדו ההיסטורי של באניסטר, ובצדק). אך לכל הפחות, ברור שהאובססיה לראות מחסומי יכולת נשברים איננה חידוש של ימינו.  לחצו לקריאה נוספת, מעניינת במיוחד בנושא המחקר של ראדפורד.

כעת נוכל לפנות להצגה של כמה מהרצים הבולטים של המאה ה-19 ולבחון כיצד התאמנו (מן התיעוד המועט שהותירו אחריהם).

(אציין שהסקירה כאן מסתמכת בעיקר על ספרו של טים נוקס, The Lore of Running, מהדורה רביעית, עמ' 363-368. באופן כללי, הפרק השישי לספרו של נוקס, ששמו Learning From the Experts, הוא מאגר בלתי נדלה של מידע, סיפורים ותובנות).

 Deerfoot:

בשנת 1962 ג'ורג' מרטין החליט שהוא מתרשם מפסיק מהכישרון של ג'ון לנון ופול מקרטני כדי להחתים את ה-Beatles על חוזה הקלטות.

מתברר (ואני נשבע לכם שאני לא ממציא את זה) שבשנת 1861 חי ג'ורג' מרטין אחר – רץ בדימוס ומארגן מירוצים – שבמהלך ביקור עם שלושה מרציו בארה"ב התרשם מכישרונו הבלתי-רגיל של אינדיאני-אמריקאי בשם Deerfoot.

כך קרה שבגיל 36 חצה Deerfoot את האוקיינוס לסדרת מירוצים נגד טובי הרצים הבריטים של התקופה. במהלך כעשרים חודשים חצה Deerfoot את בריטניה לאורך ולרוחב, ביקר בכל הערים הגדולות, והתחרה כמעט ללא הפסקה, למרחקים שבין מייל ל-11 מייל (18 ק"מ). בשיאו הוא היה כמעט בלתי-מנוצח. הישג השיא של Deerfoot נקבע במירוץ האחרון שלו בבריטניה בשנת 1863. הוא עבר את מרחק ה-10 מייל בזמן של 51:26דק' ועבר 18.60ק"מ ב"ריצת שעה" (בדרך לתוצאת סיום של 1:02:05 למרחק של 12 מייל). כדי לשים את ההישג הזה בפרופורציה אפשר לציין שג'ים פיטרס – רץ המרתון הטוב בזמנו (למרות ההפסד המפורסם לאמיל זאטופק) היה הרץ הבריטי הראשון ששיפר את הישגו של Deerfoot בריצת שעה (ב-16 יארד). זה קרה… 90 שנה לאחר מכן.

וגישת האימון? התשובה של Deerfoot לשאלה היתה פשוטה, יחסית: "I have never trained". כן, יש שאלות?

הגישה כאן היא הגולמית ביותר. להתחרות, להתחרות ולהתחרות. זכרו את ההקשר: אמרגנים שמצאו רצים מוכשרים וגייסו אותם לצרכיהם. הקריירה של Deerfoot לא היתה ארוכה וספק אם מוצתה. הוא עשה מה שצריך היה לעשות, והוא עשה את זה טוב. נדמה מהתשובה שלו, שלא היה מבחינתו אלמנט של ספורט.

נוקס מצטט את Lovesey בתיאור שלוש השפעות חשובות שהיו ל-Deerfoot: טקטיקה נועזת של שינויי קצב (שגברה על שמירת הקצב השמרנית של הרצים הבריטים נגדם התחרה), העלאת העניין והכבוד שרכשו לעיסוק בריצה, וההשראה שסיפק לרצים הבריטים המוכשרים של התקופה.

Deerfoot, famous Indian runner.

Len Hurst:

בשנת 1896 היה הבריטי לן הרסט המנצח  ב"מרתון פריס-קונפלאן" הראשון, למרחק של 40 ק"מ. הזמן שלו היה 2:31:00. זו תוצאה מהירה ב-27 דקות מהתוצאה הניצחון של ספירידון לואיס היווני במרתון האולימפי הראשון, באותה שנה.

באותו המירוץ בשנת 1900 קבע הרסט תוצאה של 2:26:48ש' (זכרו, ל-40 ק"מ, מקביל לבערך 2:35 ש' למרתון המלא). לשיא תהילתו (ולסטטוס אגדה) הגיע הרסט כשניצח במירוץ לונדון לברייטון (למקצוענים), בשנת 1903.

בשונה מ-Deerfoot, הרסט הותיר אחריו תפיסה מגובשת ביחס לחשיבות ואופן האימון, שעיקריה: נער הרוצה להגיע ל- class honours במקצועות של 10 מייל ומעלה יידרש לאימונים עקביים למשך שנתיים-שלוש; הוא יידרש להסתפק בריצה-הליכה בקצב שייראה במוחו השאפתן כאיטי להחריד; לא ניתן להשיג מהירת וסבולת הדרושות להצלחה בריצה למרחקים ללא אימון יסודי; "Remember, never overdo yourself or pump yourself quite out", כתב בשנת 1900.

ומעשית? הרסט נהג לבצע הליכות יומיות של 5.75 ק"מ עד 6.75 ק"מ, ובזמן אימונים למרתון רץ בין 10 ל-30 ק"מ ליום (לפי מילרוי).

ומה לגבי תוספי תזונה? במהלך התחרות הוא שתה תערובת של ביצה ושרי.

 Joe Binks:

ב-1902 קבע ג'ו בינקס שיא חובבים למייל של 4:16.8 דק'.

בינקס נהג להתאמן ערב אחד בשבוע. האימון נמשך כשלושים דקות וכלל 5-6 חזרות של 110 יארד במהירות מקסימלית, ואחריהן ספרינט למרחק 200 עד 300 יארד.

זה מה שנקרא כישרון טהור… ושום דבר שמתקרב לאימון.

Alfred Shrub:

אלפרד שראב היה הרץ הדומיננטי ביותר בין השנים 1900 ל-1904 (בריטניה לא שלחה קבוצה למשחקים האולימפיים שנערכו באותה שנה בסיינט לואיס, ארה"ב). שראב זכה ב-20 אליפויות בריטניה וקבע שיאי עולם למרחקים שונים בין 3 ק"מ (9:09.6דק') ל-18 ק"מ. הוא העמיד את שיא ה-10 מייל על 50:40.6 דק' ואת ריצת השעה על 18.76 ק"מ. הישגים שהקדימו את זמנם.

בשנת 1905 הוכרז שראב כ"מקצוען". העובדה שביכולתו מסוגל היה לנצח את ריצת ה-4 מייל במשחקים האולימפיים בסיינט לואיס בפער של שתי דקות מהמנצח בפועל גורמת להרהר אם בתנאים אחרים, היינו עשויים לזכור אותו בזכות מדליות זהב רבות, אולי לא פחות משל נורמי. אבל כזו היא ההיסטוריה, וכזו היא הריצה. אין "אם ואילו".

אני מתאר בצמצום רב את הקריירה של שראב (ישנם עוד סיפורים מעניינים לספר) אך ראוי לציין שניתן לראות אצלו, לראשונה, שגרת אימון מסודרת. שראב תיעד, למשל, את אימוניו ב-12 הימים לפני שקבע את שיא העולם ל-10 מייל. בשבוע השני לפני התחרות הוא רץ 68 ק"מ סה"כ (בארבעה ימים בהם ריכז 7 יחידות אימון). בבקרים הוא רץ בקצב יציב למרחקים של 6.5 ק"מ (ופעם אחת 12.8 ק"מ). אחר הצהריים ביצע ריצות מהירות מאד (שתי ריצות של שני מייל, וריצת 10 מייל, שבה רץ קרוב לשיא העולם הקיים, שהיה שייך לוולטר ג'ורג'). השבוע הבא אחריו היה דומה מאוד, עם שיפור נוסף לשיא ה-10 מייל באימון (מתחת ל-51 דקות!).

השיטה פשטנית ולא מתוחכמת, אך ניתן לראות אצל שראב, בהחלט, ניסיון אינטואיטיבי להבנייה: שגרת אימון, ימי אימון וימי מנוחה, ריצות קלות לעומת ריצות חזקות. זו כבר קריאת כיוון משמעותית לקראת ההמשך.

alfshrubb

(1904, אלף שראב משפר את שיא העולם לשישה מייל, לעשרה מייל ולריצת שעה – כולם במירוץ אחד).

 

את הרץ המעניין מכולם, בעיניי, השארתי לסוף – וולטר ג'ורג'

כתבתי עליו כאן פוסט בעבר – "By George" –  ואני מעתיק את הדברים גם לכאן, למקומם הראוי, עם מספר תוספות ושינויים.

ג'ורג' ברנרד שו כתב:  "אתה רואה דברים כפי שהם ושואל למה.  אבל אני חולם על דברים שלא היו ושואל למה לא".

וולטר ג'ורג' היה "אלוף האלופים" של התקופה הויקטוריאנית.  רץ-העל הראשון. וזהו הסיפור שלו.

gbshaw

 

בשנת 1878 עמד שיא העולם לחובבים בריצת המייל על 4 דקות, 24 וחצי שניות (כך מדדו ורשמו אז).  שיא "המקצוענים" עמד על 4:17 ורבע.  וולטר ג'ורג' היה אז צעיר אנגלי בן 19, שוליה לכימאי, שהספיק להתנסות במעט תחרויות, על בסיס אימונים מינימליים. מושג מקצועי של ממש – לא היה לו.  אבל הוא רשם במחברת הרישומים הפרטית שלו שהוא ירוץ מייל ב – 4:12 דקות.  הוא גם רשם את הספליטס (זמני ביניים) שהעריך שיידרשו לשם כך:  59, 2:02, 3:08.  נועז?  כן, אפשר להגיד…

45 שנים מאוחר יותר, בשנת 1923, העמיד פאבו נורמי  את שיא העולם על 4:10.4 דק'.

בחצי המאה כמעט שבין הרישום הנועז במחברת ועד לנורמי, רץ אחד בלט מעל לכל השאר. הוא הרץ שהדיון בהיסטוריה של התפתחות הריצה למרחקים ארוכים כעיסוק ספורטיבי רציני כמעט תמיד יתחיל ממנו.  הרץ הזה היה וולטר ג'ורג'.

בשנת 1882, בגיל 23, וולטר ג'ורג' קבע שיאי עולם לחובבים בכל המרחקים משלושת-רבעי מייל ועד לריצת 10 מייל.  היו חסרים לו 37 יארד בלבד לשבירת שיא ריצת השעה.  הוא זכה ברצף של אליפויות אנגליה במירוצי שדה. באליפות האתלטיקה הוא ניצח את תחרויות החצי מייל, מייל וארבעה מייל  – כולן באותו היום.  ב – 1884 חזר על ההישג והוסיף לו גם את האליפות בריצת ה–10 מייל כמה ימים לאחר מכן.  הוא רץ 10 מייל ב– 49:29דק'.

עד לשנת 1884 שיפר ג'ורג' את שיא החובבים למייל שלוש פעמים, והוריד אותו מ – 4:26 עד ל – 4:17 ושתי חמישיות.  מי שכתבו עליו מזכירים גם ריצת אימון בשנת 1885 שבה רץ 4:10.2 דק', תוצאה לא רשמית כמובן. המסלול נמדד ונמצא ארוך בשישה יארד.

בזמן שלג'ורג' לא היו מתחרים בקרב החובבים, בקרב המקצוענים שלט באותה התקופה וויליאם קאמינגס הסקוטי.  שיאו (משנת 1881) היה 4:15 וחמישית השניה.

שני אתגרים נשארו לוולטר ג'ורג':  לנצח גם את קאמינגס כדי לפתור את השאלה האחת שנותרה פתוחה, והדברים ההם שרשם אז במחברת ההיא, שבע שנים לפני כן.

במרדף אחר השיא והחלום, השיטה של ג'ורג' היתה להיצמד לספליטס. פעם אחר פעם הוא פתח ב-59 שניות לסיבוב הראשון, 2:02 בנקודת החצי. כך שוב ושוב, עד שהצליח להגיע להקפה שלישית ב- 3:07-8. אז נותר לו להתחזק מספיק כדי לרוץ את הסיבוב האחרון ב- 64 שניות (ולא, אל תנסו את השיטה הזו בבית).

ג'ורג' – קאמינגס 1 – 

ביום ה – 31 לאוגוסט 1885 נאספו כ – 30,000 איש(!) באיצטדיון לילי ברידג' (שליש מייל להקפה, מסלול מלבני*) כדי לצפות בתחרות הגדולה בין ג'ורג' לבין קאמינגס.  כשג'ורג' הגיע לאיצטדיון הוא נאלץ לטפס בסולם מעל לקהל כי לנסות לחצות דרך ההמון היה מסוכן מדי.  ההימורים העדיפו את קאמינגס.  אבל ג'ורג' פתח מהר.  58 גבוה לרבע המייל הראשון. 2:01 בחצי המרחק.  קאמינגס נשאר צמוד אליו. בכניסה לרבע האחרון, ב– 3:07.5 כשהקהל בשיא הצפייה, ג'ורג' המשיך ללחוץ.  200 מטר לפני הסוף קאמינגס הבין שהוא הפסיד ועבר להליכה. ג'ורג' ראה את זה ועבר להליכה גם כן (כי הדבר החשוב היחיד היה הניצחון), עד שהבחין שקאמינגס חוזר לרוץ שוב. ג'ורג' ניצח בזמן של 4:20דק', למרות ה"הפסקה" המוזרה.  גם זה סוג של ניצחון, אבל אנטי-קליימקס (שונה כל כך ממושגי הספורט של היום).

קאמינגס החזיר לג'ורג' כשניצח אותו בתחרויות למרחקים של 4 מייל ו–10 מייל בהמשך אותה השנה.

(* בתגובה לפוסט המקורי שפרסמתי, העיר יורם אהרוני: "שתי הריצות בין ג'ורג' וקאמינגס נערכו באותו האצטדיון, לילי ברידג'. היו שם שני מסלולים: מסלול רגיל של 440 יארד ומסלול מלבני של שליש מייל (536 מטר). ב-1885 נערכה הגרלה, קאמינגס זכה בה ובחר במסלול המלבני. הריצה החוזרת, ב-1886 נערה במסלול הרגיל של 440 יארד")

ג'ורג'  – קאמינגס 2 – 

בדיוק שנה לאחר מכן, ב–23.8.86 התקיים ה – Rematch, ה -Mile of the Century המקורי. הפעם בפני 20,000 צופים שצרו על המסלול.

ג'ורג' וקאמינגס רצו מהר, וכתף אל כתף:  58.25, 2:01.75, 3:07.75. הפעם קאמינגס פרץ קדימה והוביל בעשרה יארד. פרץ, אבל מוקדם מדי. ג'ורג' תפס אותו בכניסה לישורת האחרונה וניצח את הריצה בשיא עולמי של 4:12 ו3/4 דק'!

אחד הצופים תיאר דממה מוחלטת שנפלה באיצטדיון בצפייה לפרסום הזמן הרשמי. ועם ההודעה על התוצאה הוא תיאר את השאגה:

‘Such a roar thrills me now as I write this… thousands broke loose from every quarter and rushed madly across the ground towards the victor’.

הפעם הבאה שהעולם יראה תוצאה כזו תהיה ב–1915, כשנורמן טייבור האמריקאי יקבע 4:12.6 (29 שנים!).  והשיאן הבא אחריו יהיה נורמי.

וולטר ג'ורג' קיים את התחזית/החלום שלו, והקדים את העולם בשלושים שנה.

Walter_george_jpg

אימונים ותפיסה – 

העיון מלמד עד כמה תורת אימון בריצות למרחקים בינוניים וארוכים לא היתה קיימת.

קאמינגס, לפי התיעוד, התבסס על הליכות ארוכות, ריצה קלה של מייל אחד ליום, ופעם-פעמיים בשבוע ריצה של מייל מהיר.

ג'ורג' צוטט כמי שהגדיר פילוסופיית אימון שהתבססה על "beer and enjoyment".  הוא נהג לשתות, וגם לעשן.

מבחינה מקצועית, בשנים הראשונות האימונים שלו התבססו על תרגיל שכונה 100-up: בעצם מעין ריצה במקום  תוך הרמת הברכיים לגובה החזה בשיא המהירות, כמאה פעמים.  הוא נהג לבצע את התרגיל הזה כל יום.  בנוסף הוא ביצע תרגילי גמישות למיניהם.

בהמשך הקריירה שלו, החל מ – 1882, ג'ורג' נהג לרוץ פעמיים ביום – ריצות איטיות של 1-2 מייל וריצות מהירות של 400 עד 1200 יארד + תרגילי ספרינט.  הוא המשיך לבצע באדיקות את "תרגיל המאה".

בין האימונים הוא נהג  לעשות אמבטיות במי מלח  – brine.

במושגים שמאז נורמי, בוודאי של ימינו, אלו כמובן לא היו ממש אימונים.  ואפשר רק לדמיין לאילו תוצאות ג'ורג' וקאמינגס היו מגיעים אילו גם ידעו להתאמן.

בספרו מ – 1968 מסכם Lovesey את החשיבות ההיסטורית של ג'ורג' להתפתחות אימוני הריצה:  "George's contribution to running was that his intellectual approach to training brought a sense of purpose to the sport".

ואולי הוא פשוט סיפק דוגמה היסטורית שהציתה את החלום.  הוא היה אחד מגיבורי תקופת הפרה-היסטוריה של הריצה.

בשנת 2010 נבחר וולטר ג'ורג' ל–Hall of Fame של האתלטיקה הבריטית.

מקורות והפניות לקריאה נוספת:

לצורך כתיבת הפוסט נעזרתי במקורות האלה:

Tim Noakes, The Lore of Running, בפרק Learning From the Experts   (ספר ההדרכה הראשון שהייתי ממליץ עליו, ולו רק בזכות הפרק הזה).

מקורות שונים באינטרנט (הצפויים…) המסתמכים על הספר   Hadgraft, Rob (2006). Beer and brine : the making of Walter George, athletics' first superstar

נוקס הסתמך בעיקר על ספרו של Lovesey:

Peter Lovesey, Five Kings of Distance

ג'ורג' נגד קאימינגס באתר Racing Past

על אלף שראב באתר Bolton Revisited

על תרגיל ה – One Hundred Up אפשר לקרוא כאן (כולל הסברים של וולטר ג'ורג').

טבלת התפתחות שיא העולם בריצת המייל

 

 

 

ההיסטוריה של אימוני ריצה למרחקים - מבוא לסדרה
פאבו נורמי והפינים המעופפים