זוהי הכתבה השניה בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים למרחקים בינוניים וארוכים ובמרכזה סיפורו יוצא הדופן של אחד הספורטאים הגדולים והמיוחדים שהעולם ראה.

ל"מצטרפים" לסדרה – מוזמנים לקרוא הכתבה הקודמת: "פרה-היסטוריה" ופוסט המבוא לסדרה הכולל את תוכן העניינים הצפוי.

זה איננו פוסט שגרתי לאתר בלוגים (בפירוט ובאורך). ובכל זאת, נדמה לי שהאכסניה מתאימה. תודה מראש על הסבלנות. ותהנו!

***

מזה מאות שנים קיים במסורת הפינית הביטוי "סיסו" (Sisu). כמו רוב הביטויים בעלי המשמעות המיוחדת, זהו ביטוי שקשה לתרגם באופן מדויק או ממצה. הוא מכוון לתאר תכונה רוחנית בלתי-מסוימת, מופשטת, של עצמה פנימית, שנתפסת אצל הפינים כגאוה לאומית. ניסיונות ההגדרה כוללים "נחישות אולטימטיבית", "עמידות במצבי קיצון", "יכולת מנטלית להפיק יכולת מעבר לצפוי/הנורמלי", "אומץ לב", "קשיחות", "התמדה" ועוד.

בספרם מ-1967 – The Lonely Breed – תיארו המחברים נורמן האריס ורון קלארק (בעצמו אחד הרצים הגדולים בהיסטוריה וכמובן מגיבורי סדרת הכתבות הזו) את מי שנותר בעיני רבים לגדול הרצים בכל הזמנים, פאבו נורמי, במשפט הבא:

"sphinx-like, apart, stern and silent, with uncompromising self-discipline, with white-hot ambition, bearing the closest possible resemblance, in athletics, to Napoleon Bonaparte".

ה-sisu על מכלול רכיביה, ותכונות האופי שהפגינו הרצים הפיניים הגדולים של ראשית המאה ה-20, הם ללא ספק חלק מרתק מהסיפור. במקביל, נקודת המבט המקצועית תזהה את תקופת הדומיננטיות הפינית, שתתואר כאן בפירוט, כמהפכנית ופורמטיבית לעיצוב מונחי תורת האימון. ארשה לעצמי כאן אנלוגיה נועזת: כפי שמהפכת ההשכלה (תקופת האורות) ביססה את קדם-ההנחות של השיח הרציונאלי והמוסרי של ימינו, כך מושגי האימון של הרצים הפיניים של שנות ה-20 וה-30 נותרו הבסיס לפיתוחה של תורת האימון הרלוונטית עד ימינו. אין ספק, היישומים השתכללו, ההבנה מעמיקה יותר, לקחים הופקו והוכנסו שינויים משמעותיים. אך המקור מצוי שם, בבקרים הקפואים של יערות פינלנד בינואר, ובסיפורו יוצא הדופן של אחד הספורטאים המיוחדים והאניגמטיים שהעולם ראה. הפיני המעופף, פאבו נורמי.

Paavo_Nurmi_(Paris_1924)

(פאבו נורמי באיצטדיון האולימפי בפריס, 1924)

***

על דומיננטיות בלתי-מסתברת של אומה קטנה:

אילו הייתי מגיש לכם טקסט מקצועי שמתיימר לנתח דומיננטיות בלתי-מסתברת, לאורך שנים, בתחום הריצה למרחקים ארוכים, של רצים המגיעים ממדינה מאד קטנה; והטקסט מדגיש את ההסברים העיקריים האלה: קשיחות מנטלית שהיא תוצר של תנאי חיים קשים, הכרחיים באותה המדינה (עבודה פיסית קשה והרגלי חיים מגיל צעיר, למשך דורות), יתרון פיזיולוגי אינהרנטי לקבוצה ("רגליים חזקות ומערכת לב-ריאה מאד מפותחת" כתוצר של התפתחות קבוצתית לנוכח אורח החיים התובעני), מבנה שטח ותנאי אקלים התומכים בריצות ארוכות ובהסתגלות הדרושה, אימון נכון (חדשני) וטקטיקה… אילו הייתי מגיש לכם טקסט כזה ומבקש שתנחשו לרצי איזו ארץ הוא מתייחס- ללא הכותרת והמבוא עד כה – בוודאי הייתם מנחשים שהוא מדבר על הרצים הקנייתים או האתיופיים של ימינו.

אך זהו בדיוק הניתוח שהציע פאבו נורמי במכתב שכתב בשנת 1923 – כששיאיו הגדולים ביותר עוד היו לפניו – כדי לנמק מדוע הוא חושב שהרצים הפיניים הם הרצים הטובים בעולם (המכתב נמצא רק לאחר מותו, באוקטובר 1973. בתקופה שבה התחרה היה נורמי מאוד סודי ומסוגר). הוא התייחס במכתב להסבר אחד נוסף: המסורת הפינית של טיפולי מאסז' וסאונה, כך שניתן להוסיף גם סעיף של "שיטות התאוששות". מדהים להיווכח כמה הניתוח האינטואיטיבי נותר אקטואלי, מעניין ורלוונטי בימינו. מדהים עוד יותר להיווכח בפרספקטיבה היסטורית עד כמה מוחלטת היתה הדומיננטיות הפינית בריצות למרחקים ארוכים, למשך שנים.

עד 1936 (כולל) כל מדליות הזהב בריצת ה-10,000מ' במשחקים האולימפיים הלכו לרצים פיניים, חוץ מפעם אחת (שבה פינים סיימו במקומות 2 ו-3) (ריצת ה-10,000מ' קוימה לראשונה ב-1912, כך שסה"כ מדובר בחמש משש הראשונות). כך בדיוק גם בריצת ה-5,000מ' (5 מ-6 מדליות הזהב האולימפיות הראשונות). הדומיננטיות כללה גם את המרחקים הבינוניים (1,500מ', 3,000 מכשולים- כל מדליות הזהב בין 1924 ל-1936- מירוצי שדה אישי וקבוצתי שנכללו אז במשחקים האולימפיים). ניקח לדוגמה את המשחקים האולימפיים בברלין 1936 (נורמי שימש כבר כמאמן ולא כרץ): הרצים הפיניים זכו ב-14 מדליות, כולל סוויפ של המדליות בריצת ה-10,000מ'. כל זאת ממדינה בת פחות מארבעה מיליון תושבים.

התופעה יוצאת דופן כל כך לפי כל קנה מידה, כך שהיא מסקרנת, ויש בה סיפור מרתק, כמעט מיתולוגי. ודומיננטיות כזו מצדיקה גם, כמובן, ניסיון לאפיין את הפרדיגמה המקצועית שאפשרה אותה.

פאבו נורמי – ציוני דרך:

סיפורו האישי של נורמי, המוביל והסמל, יעמוד כמובן במרכז הכתבה הזו. אבל לפני שנכנס לסיפור עצמו, אתן כמה כותרות:

  • בשנת 1996 נבחר פאבו נורמי על-ידי המגזין Time לגדול הספורטאים האולימפיים בכל הזמנים.
  • בשלוש אולימפיאדות (1920, 1924, 1928) הוא זכה בתשע מדליות זהב ובשלוש מדליות כסף. ואלו לא רק הניצחונות אלא גם האופן שבו הושגו. כפי שתקראו בהמשך, נורמי היה זוכה בוודאות במדליות נוספות אלמלא חסמו ממנו השתתפות.
  • נורמי שבר במהלך הקריירה 33 שיאי עולם רשמיים (וכמות גדולה הרבה יותר של שיאים שלא הוכרו רשמית), במרחקים שבין 1,500מ' ועד לריצת שעה (נדבר בהמשך גם על חוויית המרתון שלו ופוטנציאל שלא מומש).
  • נורמי היה הרץ הראשון אי פעם שהחזיק בו-זמנית בשיאי העולם למרחק המייל, 5,000מ' ו-10,000מ'. נכון להיום… הוא גם האחרון שעשה כן.
  • בשלב מסוים היה בלתי מנוצח, בכל המרחקים, במשך למעלה מ-4 שנים.

הכל טוב ויפה במספרים, אבל הדרך, הדרך. שם הסיפור באמת מתרומם.

הרץ שממנו הכל התחיל – הנס קולמיינן:

נורמי הוא המרכז. אך מסביבו סיפור כולל: לפניו, במקביל אליו (כמו שותפו לנבחרת והמתחרה העיקרי וילה ריטולה), ואחריו (רצים שהמשיכו את המסורת, חלקם תחת הדרכתו וכולם בהשראתו).

הכל התחיל עם רץ אגדי נוסף, בשם הנס קולמיינן (Hannes Kolehmainen), שהיה אבי-השושלת. בשנת 1910, בגיל 20, החל קולמיינן להתאמן באופן יסודי למשחקים האולימפיים של שנת 1912 (שטוקהולם).

במשחקים, במהלך של שמונה ימים, זכה קולמיינן במדליות זהב בריצת ה-5,000מ' (שיא עולם דאז של 14:36.6),ב-10,000מ' (שיא עולם של 31:20.8) ובריצת שדה למרחק 8,000מ'. הוא גם קבע את הזמן המהיר ביותר בריצת השדה הקבוצתית למרחק 3,000מ'.

במשחקים האולימפיים הבאים, באנטוורפן 1920, ניצח קולמיינן בריצת המרתון בזמן של 2:32:35.8ש'. (תיקון: תודה ליורם אהרוני שתיקן אותי בתגובות. ריצת ה-3,000מ' הקבוצתית היתה על מסלול ולא בשדה. קולמיינן קבע את שיא העולם הרשמי הראשון למרחק, אך הפינים לא עלו לגמר. הפירוט המלא בתגובה של יורם למטה).

בין לבין, נוצר קשר בין קולמיינן לבין נורמי הצעיר, שהתפעם מהישגיו, והיה זה אולי, בגיל 15, הרגע שהגדיר את עתידו. שיטות האימון של קולמיינן אינן מתועדות, אך מכך שהוא התכתב עם נורמי ויעץ לו (באימוני לקראת המשחקים האולימפיים באנטוורפן) ומן הידוע לגבי מסורת האימונים הפינית, ניתן להעריך שכבר אצלו נכללו האלמנטים העיקריים שנורמי יישם ושיכלל: הליכות ארוכות, חשיבות השילוב של אימוני מהירות בתדירות גבוהה (כפי שיעץ לנורמי לעשות, במכתב משנת 1918) ושימת דגש על ניהול קצב מחושב ונכון. בנושא האחרון הזה קולמיינן היה למעשה החלוץ. ריצת השיא שלו ל-5,000מ' (זהב אולימפי) היתה הפעם הראשונה שבה שיא נקבע בספליטס כמעט שווים: 7:17.0, 7:19.6). (ר' Tim Noakes, The Lore of Running, 4th ed., 368).

kolehmainen

(קולמיינן מקדים את ג'אן בואין הצרפתי בגמר ה-5,000מ' בשטוקהולם)

סיפורו של נורמי:

כל כך הרבה הישגים, כל כך הרבה אנקדוטות יוצאות דופן, ושילוב בין מקצועיות לבין אישיות. הכתבה הזו לא תוכל להכיל את הכל… אבל אנסה לספר על העיקר.

התחלות קשות – , From Small Things Baby, Big Things One Day Come:

פאבו נורמי נולד בשנת 1897 בעיר טורקו, העיר החשובה בפינלנד. הוא גדל בתנאי עוני קשים. הוא החל לרוץ כבר מגיל 9, בסגנון של "תחרות סביב הרחוב" שהתפתח לריצות של עד 10 קילומטר עם ילדי השכונה. כבר בגיל 11 התחרה מול רצים בוגרים ורץ 5:02 דק' ל-1,500מ'.

אך החיים זימנו לנורמי הצעיר אתגרים קשים ומורכבים בהרבה. בגיל 12 התייתם מאביו (אחיו נפטר שנה קודם לכן). כדי שהמשפחה תשרוד נאלץ נורמי לעזוב את בית הספר ולהפסיק את "אימוניו". והוא נהג לייחס ל"תחליף" – הוא הכורח – תרומה משמעותי להישגיו בעתיד. נורמי הילד עבד כשליח של מאפייה ונדרש לדחוף עגלה עמוסה בשקי קמח מן המאפייה בעליה הקשה אל תחנת הרכבת, הלוך-ושוב, וחוזר חלילה. נורמי האמין בכל ליבו שדווקא חוסר הנוחות, הקושי והכורח – להבדיל מחיי "רווחה ועצלות" – הם החיוניים לבנייתו של רץ אלוף. גם בשנים הקשות ההן ניצל נורמי כל זמן פנוי לביצוע הליכות או ריצות. בגיל 15 עקב נורמי אחר הצלחתו האדירה של קולמיינן בשטוקהולם והיתה זו ההשפעה הגדולה ביותר על חייו. בגיל 15 החל לבצע אימונים תכליתיים יותר ובגיל 17 הצטרף לאגודת הריצה של טורקו. בשלב זה החל גם להתנסות בתחרויות מסודרות וקבע שיא פיני לנוער לריצת 3,000מ'. בתקופה זו אימוניו היו מאד בוסריים. הוא התאמן רק במשך הקיץ וכמעט שלא ביצע אימוני מהירות בכלל, עד שקולמיינן דרבן אותו לבצעם.

צבא ואימונים לקראת המשחקים האולימפיים:

ההזדמנות של נורמי להתאמן ולמצות את כישרונו הגיעה עם גיוסו לצבא בשנת 1919. נורמי היה אז אלוף מקומי לריצות שדה ובעל התוצאה החמישית בטיבה בפינלנד לריצת 5,000מ'. זו היתה רמה מרשימה ומבטיחה מספיק כדי לזכות באמון ובגיבוי של מפקד החטיבה. נורמי היה לתקוה הגדולה של היחידה (עדיין לא של האומה כולה) והתאפשר לו להקדיש את עצמו לאימונים לקראת המשחקים האולימפיים באנטוורפן. בשלב זה נמשכו אימוניו גם אל חודשי השנה הקרים (גם בתנאים של 30 מעלות מתחת לאפס) וכללו ריצות והליכות בנעלי צבא, לרוב בחושך מוחלט. נורמי שילב בתקופה זו גם אימונים של Cross Country Skiing שתרמו לפיתוח היכולת האירובית. בכל אחר הצהריים, בקביעות, ביצע נורמי ריצות מהירות מאד למרחקים של בין 80מ' ל-800מ'.

כבר בתקופה הזו, ובהמשך לקולמיינן, הביא נורמי חידוש משמעותי: הוא נהג לרוץ, בכל האימונים המהירים, עם שעון עצר בידו (הבינו, לא היו אז גארמין, טיימקס איירונמן או אפילו קסיו). שעון העצר והדגש הספרטני על אמדן ולימוד הקצב היו לטריידמרק של נורמי – הרגל מובן מאליו לרצים באשר הם כיום. אנקדוטה נוספת מן התקופה היא שנורמי נהג לרוץ אחרי רכבת כשהוא אוחז במעקה האחורי שלה כדי לשפר את המהירות (ולא, חברים, את זה אל תנסו בבית…)

סמוך לפני המשחקים האולימפיים, לנוכח התקדמות של נורמי והתגברות הצפייה להצלחתו האולימפית, הוא הועבר ליחידת משמר אזרחי, אז התאפשר לו להתאמן במסגרת המקצועית ביותר, תחת הדרכתו של בכיר המאמנים הפינים, לוטי פיקאלה Lauti Pihkala.

בשלב זה שגרת האימונים של נורמי היתה כבר די מבוססת (גם אם לא שוכללה עדיין לאופטימום): הוא נהג לבצע הליכות ארוכות, בשטח, מדי בוקר (10 עד 20 ק"מ, לעתים עד 30 ק"מ בימי ראשון) – מעבר לריצה בכל עליה; אימון מהירות כפי שתואר לעיל, ואימון שלישי בערב. הרעיון המרכזי היה שילוב בין בניית הסבולת בהליכות ארוכות (התפיסה של הרצים הבריטיים של התקופה) לבין רכיב קבוע של אימוני ספרינט (התפיסה האמריקאית).

הגיעו המשחקים האולימפיים, ונורמי קיים את ההבטחה. נורמי זכה במדליית הכסף בריצת ה-5,000מ' (שני ל-Guillemot הצרפתי), בזהב בריצת ה-10,000מ' גולת הכותרת (לפני אותו Guillemot). לאלו הוסיף מדליות זהב אישית וקבוצתית בריצת השדה למרחק 8,000מ'. באותם המשחקים ניצח קולמיינן בריצת המרתון. הפינים זכו לנצחנות גם במקצועות הקפיצה והזריקות וסה"כ קבוצה של 23 אתלטים חזרה הביתה עם לא פחות מ-25 מדליות (כמות זהה ל-167 הספורטאים האמריקאיים).

שיאה של האגדה – 1923-1925:

תקופת השיא של נורמי הגיעה ב-1923-1925. זו גם התקופה שבה התבססה שגרת האימון המדויקת שלו (לגביה אפרט בהמשך). ההופעה שלו במשחקים האולימיפיים של 1924 היא הופעה שלא תשוחזר. היא נמצאת שם על האוורסט של ההישגים האולימפיים, יחד עם הלסינקי של אמיל זאטופק.

את שיאו העולמי הראשון קבע נורמי באוגוסט 1923, 4:10.4דק' (שיפור של 1.8שנ' לשיאו של נורמן טייבור, שיאו של נורמי יחזיק 8 שנים). ההכנה לריצה ההיא מדגימה את תמצית אישיותו של נורמי. התחרות נערכה בשטוקהולם על מסלול לא רגיל שהיקפו 385מ'. נורמי שקידש את גישת התרגול הספציפי והסימולציה, סימן לעצמו מסלול של 385מ' בהלסינקי ועליו התאמן כדי ללמוד את הקצב הדרוש לכל הקפה וכך חזה מראש בדיוק את השיא העולמי שקבע.

גישת לימוד הקצב היתה בסיסית עבור נורמי והגדירה את התפיסה הטקטית העיקרית שלו. הוא הצהיר פעם: "אם אתה רץ נגד השעון אתה לא צריך להשתמש בספרינט. האחרים לא יכולים להחזיק אם הקצב מהיר מספיק מההתחלה ועד לסיום".

ואין כמו המשחקים האולימפיים של 1924 (פריס) כדי להדגים את הגישה ואת היישום.

לקראת המשחקים בפריס סבל נורמי משני מכשולים (או הכשלות). ראשית, התאחדות האתלטיקה העולמית ששני מנהליה הבכירים היו שוודים, הובילו לקביעת לוח זמנים שנועד להכשיל את הדומיננטיות הפינית: גמר ה-1,500מ' וגמר ה-5,000מ' נקבעו בהפרש זמן של 55 דקות ביניהם – אתגר לא מעשי. בהמשך לכך, קיבלה ההתאחדות הפינית החלטה משלה: נורמי, אלוף ה-10,000מ' לא יתחרה במקצוע העיקרי שלו, אם כדי לשפר את סיכוייו ב-1,500 וב-5,000מ', ואם כדי לאפשר לרץ הבכיר הפיני השני, וילה ריטולהאפשרות למדליית זהב משלו.

התגובה של נורמי לשתי ההתפתחויות האלו היתה תגובה של "בוס" אמיתי. איך אמרנו? sisu? בבקשה, הנה תמצית ה-sisu:

ראשית, נורמי התכונן לאתגר ה"דאבל תוך שעה", אחת לאחת. בשלב ראשון הוא התאים את אימוניו. אחרי ריצת בוקר וכמה ספרינטים קצרים בסופה, הוא ביצע אימון מרכזי בצהריים שכלל "טסט" למרחק של 400 עד 1,000מ' (תרגול עד שני-שליש ממרחק התחרות). אחר כך נח 55 דקות בדיוק וביצע "טסט" למרחק של 3,000 עד 4,000מ'. בנוסף שילב מדי פעם אימוני חזרות של עד 600מ'. כך למשך כמה חודשים.

בחודש יוני ארגן נורמי תחרות הכנה/סימולציה שבה התחרה בדיוק לפי הלו"ז האולימפי. בריצת ה-1,500מ' הוא קבע… שיא עולם של 3:52.6דק'. אז נח 55 דקות לפי הפרוטוקול. ואז רץ 5,000מ' ב… כן, שיא עולם נוסף של 14:28.2דק'. כן, נורמי היה מוכן.

ארבעה ימים חמים בפריז:  במהלך ארבעה ימים, בתנאי חום, זכה פאבו נורמי בחמש מדליות זהב (קחו בחשבון שנדרשו גם ריצות מוקדמות מעבר לריצות הגמר). תחילה בריצת ה-1,500מ', הוא הכתיב קצב מהיר מאד (2:31 ל-1,000 המטרים הראשונים) ופתח פער שאפשר לו להאט בסיום כדי לנצח בצורה נוחה בזמן של 3:53.6דק' (שיא אולימפי, אלמלא ההאטה היה קובע שיא עולם). שוב נח 55 דקות ואז גבר על חברו-יריבו הגדול ריטולה ב-5,000מ' בשתי עשיריות השניה (14:31.2, גם כן שיא אולימפי). לאלו הוסיף מדליות זהב במירוץ ה-3,000מ' הקבוצתי ובריצת השדה למרחק 10,000מ' בתנאי חום קשים (1:25 דק' לפני ריטולה) ואת מדליית הזהב הקבוצתית.

חכו, יש עוד. עוד לא סיפרתי כיצד הגיב נורמי להחלטה שלא לאפשר לו לרוץ את ה-10,000מ' (5 ימים לפני הופעת הדאבל שלו). וכך היה: בזמן שוילה ריטולה קבע באיצטדיון האולימפי שיא עולמי של 30:23.2 דק' וזכה במדליית הזהב, רץ נורמי לבדו באופן עצמאי 10,000מ' בפחות מ-30 דקות! התוצאה לא רשמית ונורמי בעצמו הודה כעבור שנים שאפשר שמדידת המסלול לא היתה מדויקת. ובכל זאת… איזה דבר, זה כבר לא רק sisu. זו גם ההגדרה הכי טובה ל-moxie שאי פעם שמעתי.

ב-31 לאוגוסט 1924 סגר נורמי את דיון ה"אילו" באופן סופי (אמנם בלי מדליה אבל עם הצהרה חד-משמעית) כששיפר את שיא העולם הטרי של ריטולה והעמיד אותו על 30:06.2דק'.

ובכך לא תמו עלילותיו של נורמי. בסוף אותה השנה הוא נסע ל"טור" של צפון אמריקה (ארה"ב וקנדה). במהלך ארבעה חודשים התחרה נורמי 55 פעמים, ב-21 ערים שונות. הוא ניצח 53 פעמים. הוא קבע שיאי עולם לא רשמיים 30 פעם (3 מהם הוכרו כשיאים רשמיים). הוא גם הריץ את עצמו אל תוך הקיר וסבל, באופן מובן, מפציעות (גיד אכילס) וקושי להתאושש.

אבל וואו, איזו תקופה. גם כשקוראים את זה היום, לא יאומן כי יסופר.

1928-1932 – המשך הדומיננטיות והמרתון שלא היה:

מכאן אקצר, למרות שהישגים וסיפורים לא חסרים גם בהמשך. במשחקים האולימפיים של 1928, בגיל 31, זכה נורמי שוב בזהב בריצת ה-10,000מ' שלה הוסיף שתי מדליות כסף (ריטולה ניצח אותו בריצת ה-5,000מ'. יש לציין שריטולה הוא בעצמו רץ אגדי, שצבר סה"כ באותה תקופה חמש מדליות זהב אולימפיות ושלוש מכסף). בהמשך השנה קבע פאבו נורמי שיא עולם לריצת שעה  – 19,210מ' – שהחזיק מעמד לא פחות מ-17 שנה.

Ville_Ritola_and_Paavo_Nurmi_1928

(ריטולה מוביל את נורמי, אמסטרדם 1928).

נורמי המשיך להיות מאד דומיננטי ותכנן לסיים בהופעת שיא נוספת במשחקים האולימפיים של 1932 (בלוס אנג'לס). נורמי היה רשום גם ל-10,000מ' וגם למרתון, שנועד הפעם להיות גולת הכותרת (שחזור הישגו של קולמיינן מאנטוורפן).

הפעם הזו, שתי בעיות היו בעוכריו של נורמי.

הראשונה היתה שיטת הסימולציה המוצלחת כל כך שלו. היא לא הועתקה נכון אל המרתון. נורמי רץ את מרתון הבכורה שלו (למרחק קצר של 40.2 ק"מ) בפינלנד, ביוני וניצח בזמן של 2:22:03 – הזמן המהיר אי פעם למרחק (משתווה ל- 2:29 למרחק המלא). הריצה הותירה אותו עם שרירים כואבים ועם דלקת בגיד אכילס. בכל זאת, נורמי אמור היה להתחרות בלוס אנג'לס. בכל זאת, נו, סיסו, לך תדע…

הבעיה השניה היתה מכרעת עוד יותר. התאחדות האתלטיקה העולמית החליטה לפסול את מעמד החובבן של נורמי בטענה שקיבל "טובות הנאה" במהלך סבב מירוצים בגרמניה. האלוף הגדול נפסל בסמוך למשחקים, לכל החיים, ומאז התאפשר לו להתחרות במעמד של חובבן בפינלנד בלבד.

כמה חבל.

Paavo_Nurmi_runs_marathon_in_1932

(נורמי בריצת המרתון היחידה שלו, 1932)

המורשת:

נורמי פרש מריצה תחרותית בספטמבר 1934, עם ניצחון בריצה האחרונה שלו – 31:39דק' ל-10,000מ'. הוא המשיך כמאמן הרצים הפיניים למשחקים האולימפיים בברלין (הצלחה כבירה שכבר תיארתי כאן למעלה, כולל סוויפ המדליות ב-10,000מ'). הוא היה לסמל ואגדה בפינלנד ובעולם כולו. הוא נשא את הלפיד האולימפי בפתיחת המשחקים בהלסינקי 1952.

בחיים האזרחיים הוא זכה להצלחה גדולה, כשהקים חברת בנייה והתעשר מאוד. הוא המשיך לחיות הרחק מאור הזרקורים ומיעט מאוד לדבר. דמותו נותרה שקטה, מכונסת ואניגמטית.

רוג'ר רובינסון הדגיש, בכישרון רב, את הניגודיות באישיות של נורמי: הרץ המחויב ביותר שהעולם ראה, שנראה כמי שרץ ללא הנאה; הרץ שאהב לנצח אבל אף פעם לא חייך. הרץ שלמד בדקדקנות את מדע הריצה אך לא נמנע מלשתף בידע. רץ עם תכונות גבורה ועצמה חמקמקות, שקשה לאפיין אותן במדויק.

הוא היה אגדה.

שיטת האימון:

ניתן למצוא וריאציות שונות לתיאור שגרת האימונים של נורמי ושל הרצים הפיניים הנוספים של התקופה. המידע נאסף ממקורות שונים, ולא חסרה כתיבה בנושא. המקורות האותנטיים הם מכתבים שהותיר נורמי, דיווחים אנקדוטליים וחוברת שכתב המאמן הפיני Jaakko Mikkola בשנת 1929 (ותורגם לאנגלית) שכלל פירוט של מסגרת האימונים של רצי הנבחרת הפינית (ר' נוקס, 376-377). יש לקחת בחשבון שהאימונים של נורמי בפרט התפתחו לאורך השנים. הוא לא רק חידש אלא גם למד והתחדש בעצמו, בניסוי וטעיה.

אני לא אתיימר לסקירה ממצה אלא אדגיש את התיאור העיקרי שעולה מן המקורות השונים, בלי לרדת לרזולוציות הכי מדויקות.

  • אימונים לאורך כל השנה – זו התפתחות מרכזית שנורמי למד ולימד. בתחילת דרכו נהג להתאמן בקיץ בלבד. החל מ-1919-1920 הבין שדרושים אימונים לאורך כל השנה.
  • אבחנה בין תקופות האימון – מבלי שזה מוצהר, ניתן להבחין בגישה של מחזוריות ברורה באימוניהם של נורמי ושל הרצים הפיניים האחרים של התקופה. בחודשי החורף הקרים היו מבצעים הליכות ארוכות (רצי מרתון למרחקים של 15 עד 35 ק"מ, רצי ה5-10 10 עד 20 ק"מ, רצי הבינוניות 8 עד 15 ק"מ). בהמשך היו ההליכות מסתיימות בריצה של 3-10 הקילומטרים האחרונים. שגרה זו קוימה 4-5 ימים בשבוע. משם היה מעבר לתקופת אימונים מהירים (מייד אפרט) – התקופה האינטנסיבית והקשה ביותר. היתה תפיסה, אמנם לא ברורה ומסודרת מספיק של "טייפר".
  • שילוב בין אימוני סבולת ממשוכים לבין אימוני מהירות בקביעות – בתקופת האימונים העיקרית השילוב הזה בוצע מדי יום.
  • דוגמה לשגרת אימון טיפוסית של נורמי בתקופת הכנה עיקרית – זהו תיאור ה"שטנאץ" של אימוני נורמי (כאמור, במקורות שונים וביחס לתקופות שונות, ישנם הבדלים מסוימים, אך העקרון דומה): אימון בוקר – הליכה (בקצב מהיר) למרחק 12 ק"מ בשטח. בסיומה 4-5 ספרינטים על המסלול. אימון צהריים – כלל חזרות מהירות (בתקופת ההכנה לפריס 1924 ביצע, כפי שתיארתי, ריצה מהירה למרחק 400-1,000מ', מנוחה, ואז ריצה מהירה למרחק 3,000-4,000מ'). אימון ערב – ריצת טמפו של 4-7 ק"מ בשטח.

 

Paavo_Nurmi_sytyttää_olympiatulen_1952

(הדלקת הלפיד האולימפי, הלסינקי 1952. באופן סמלי, ה"לפיד" הועבר במשחקים האלו לזאטופק. קרדיט תמונה:  "Paavo Nurmi sytyttää olympiatulen 1952" by Räshid Nasretdin) –

ניתוח השפעות עיקריות ולקחים במבט היסטורי:

מכאן ניתן לפנות לנתח את גישת האימון של נורמי ואת התרומה שלו לתורת האימון המוכרת. כפי שציינתי בראשית הדברים, במובנים רבים התרומה שלו היתה מהפכנית ופורמטיבית. זהו, בלי ספק, הבסיס של גזע העץ. יחד עם זאת, הגישה חסרה עידונים ואיזונים.

כמה נקודות עיקריות:

  • Constancy – התרומה הראשונה של נורמי והפינים היא בהבנה שהתפתחות מיטבית של רץ למרחקים בינוניים וארוכים מחייבת "כל-זמניות". זו מחויבות קבועה, יומיומית, לאורך זמן. ניתן להבחין בהבדל הברור ברמת ובעומק המחויבות של נורמי וחבריו ביחס לרצי ה"פרה-היסטוריה" שסיפורם הובא בכתבה הקודמת בסדרה.
  • שילוב בין סבולת למהירות – עצם השילוב הזה, מובן מאליו כיום, הוא במידה רבה חידוש של הרצים הפינים, מקולמיינן דרך נורמי. עדיין לא שוכללה תורת "אינטרוולים" סדורה. עדיין לא הצטבר ידע מספק בנוגע לכמות ולתדירות האופטימלית, בנוגע ליחס בין סטרס לבין התאוששות. אך ניתן לראות יישום בסיסי וברור לעיקרון של שילוב היכולות (ולכן גם האימונים) הדרוש. מעניין לציין שבמבט בדיעבד, כתב נורמי לאחר שפרש שהוא טעה ב"שיטה חד-צדדית" שלדעתו הדגישה יותר מדי את ביצוע ההליכות הארוכות, על חשבון אימוני מהירות. הלקח הזה בוודאי רלוונטי בהתייחסות יומיומית. נורמי הסביר שההליכות הארוכות מדי בוקר, בתנאי שטח קשים, בקור, הותירו את השרירים שלו מאד נוקשים, דבר שפגע ביכולת לבצע את אימוני המהירות. שגרת האימון בוצעה בשיטה של "גם וגם"- דחיסת כל הרכיבים (הליכה ארוכה, ספרינטים, אינטרוולים וטמפו) – כולם באותו היום. פיתוח היחס המאוזן נותר לממשיכי הדרך. אך אבני היסוד נקבעו ונותרו במקומן עד היום.
  • פייסינג ומתודיות – קולמיינן, ונורמי עוד יותר, היו חלוצי מעקב ומשוב הזמן/השעון. הגישה שלהם לריצה היתה מאוד מתודית, עם דגש על עיקרון הספציפיות. נורמי הדגיש כאמור הכנה מאוד מדויקת לקראת המטרה. הוא הציב מטרת זמן. הוא בנה את היכלת לרוץ באימונים שני-שליש ממרחק התחרות בקצב מטרה. ראינו מהתיאור לעיל עד כמה ההכנות שלו למירוצים בראי דרישת הספציפיות היתה ממוקדת ומדויקת. ראינו שורשים לגישה זו באימוניו של וולטר ג'ורג' שתוארו בפרק ה"פרה-היסטוריה". ואכן, גם לוולטר ג'ורג' היתה השפעה מוצהרת על נורמי בתחילת דרכו. אך מה שוולטר ג'ורג' עשה באופן מאד אינטואיטיבי הפך אצל נורמי למתודה של ממש. אין כמעט רץ המתאמן היום מבלי לקיים מעקב קבוע אחר זמני האימון ושילוב רכיב של תרגול קצב ספציפי לקראת התחרות.
  • התאוששות וגורמים נלווים לאימונים (מסאז' וסאונה) – נורמי הדגיש את אלו כאחד ממפתחות ההצלחה שלו לאורך זמן.
  • בעיית המינונים – אין ספק שכאשר בוחנים את לוח התחרויות של נורמי (55 תחרויות בארבעה חודשים?) וגם את שגרת האימונים הקבועה והצפופה, ניתן להבין שחסר היה ידע שהיא מאפשר מימוש אופטימלי עוד יותר. המינונים של הסטרס – מכל הסוגים – היו גבוהים מאד ובעיניי מדהים שנורמי שרד ברמה הגבוהה ביותר משך כל כך הרבה שנים תוך קיום שגרת אימונים ותחרויות כזו. התמהיל הנכון בין סטרס (ותחרות) לבין התאוששות הכרחית כדי לבנות מחדש הוא נושא שעדיין היה חסר. נורמי, גדול האלופים, הוא בסופו של דבר רץ של 30 דקות ל-10,000מ' – תוצאה מצוינת עבור חובבנים (או רצות עלית בקרב הנשים) כיום. ניתן להניח שהיה רץ זמנים מהירים משמעותית אילו היה יודע על התפתחות תורת האימון מאז.

נורמי היה, בלי ספק, מי שפרץ את הדרך. הוא האב הקדמון. הוא מקור השראה ייחודי גם בחלוף כמעט מאה שנה. והוא, כנראה, הרץ למרחקים החשוב והמשמעותי בכל הזמנים!

תודה על הסבלנות.

רשימת מקורות והפניה לקריאה נוספת (המסומן בכתום – ניתן ללחוץ לקריאה):

Tim Noakes, The Lore of Running (4th ed., 2002), chapter 6 "Learning from the Experts".

Racing Past – Profile: Paavo Nurmi

Roger Robinson, "The Mystery of the Flying Finn" Runners World (July, 2014)

   (Paavo Nurmi @ Running Science, by Owen Anderson (Excerpt @ Humankinetics.com

Paavo Nurmi – The Flying Finn @ Nurmi-Study.

Lost Legends of Sport: Lifestyle of a Champion

Drake Baaer, "This Untranslatable Finnish Word Takes Perserverance to a New Level", Business Insider (June 2014)

פרה-היסטוריה
יובל רץ הוא זיכרון מופלא