אתמול נערך בלוס אנג'לס ה – Olympic Trials Marathon לבחירת הנבחרת האמריקאית למרתון האולימפי בריו (היום, ממש עכשיו, מתקיים מרתון לוס אנג'לס הפתוח).

הפתעות גדולות לא היו שם (למעט פרישתו של דיית'ן ריצנהיין), גם לא זמנים מהירים (כצפוי, בתנאי החום והמסלול שאיננו קל) אך מרתון המבחנים האולימפיים הוא באופן מסורתי מרתון של דמויות ושל סיפורים, ולא של תוצאות.

סיכום בחמש נקודות:

1. שפת גוף – מב קפלזיגי הנפלא, הבלתי-נגמר, סיים שני וישתתף במשחקים האולימפיים בפעם הרביעית, בגיל 41. נדבר עליו מייד. הוא סיים ב-2:12:20ש' והמתין על קו הסיום. כעבור 40 שניות חצה את קו הסיום הרץ השלישי, ג'ארד וורד, בריצת השיא של חייו (4 שניות לאט משיאו האישי לפי השעון), בוודאי בהישג חייו, והשניים התחבקו בשמחה ופרגון. מייד לאחר מכן הם ניגשו אל המנצח גיילן ראפ, ביום היסטורי מבחינתו. לחיבוק המשותף של שלושת המנצחים. אבל איזה הבדל היה בין החיבוקים. הרתיעה והריחוק ניכרו באופן ברור כל כך בשפת הגוף של מב ושל וורד. ההבדל בין שמחה אותנטית לבין ג'סטה קצרה וקרה.

וזו אולי הכותרת לסיפור: לריצה האמריקאית יש מאתמול תקוות גבוהות במיוחד, אפשר שמרתוניסט ברמה העולמית הגבוהה ביותר שעשוי אולי להתחרות כשווה מול הרצים המזרח אפריקאיים. הסיפור הוא על מנצח שסימן את עצמו שוב כאחד מגדולי הרצים האמריקאיים בכל הזמנים. ואיכשהו, נדמה שרבים כל כך (ואני ביניהם) שמחו בשביל קפלזיגי הרבה יותר, ואפילו הזדהו עם הרתיעה באותו החיבוק על קו הסיום.

משהו מעצבן שם, אצל גיילן, אצל המאמן שלו. משהו שקשה לשים עליו את האצבע בדיוק. משהו בזחיחות שלהם, בשיטות שלהם (ההצהרות על חיפוש כל יתרון תוך כיפוף – אך לא שבירה – של הכללים) בסיפורים שיוצאים מתוך המחנה, בסימני השאלה המרחפים. בהתנהלות כולה. משהו שם גורם לרתיעה. לחוסר רצון לעלות על ה-Bandwagon. משהו שמסייג ומרסן את ההתלהבות מן ההישגים הכל כך מרשימים.

מי שקורא בבלוג שלי לאורך זמן יודע שאני לא נוהג לכתוב כך, בדרך כלל. אני משתדל לחפש תמיד את הדברים החיוביים, את הסיבות להתלהב ולפרגן. אבל באופן אמיתי, טבעי, קשה לי להתחבר לגיילן ראפ, ולאור מה שקורה באתלטיקה בתקופה האחרונה – זה רק נהיה קשה יותר ויותר.

או שאפשר להגיד פשוט כך: גיילן ראפ הוא ללא ספק המנצח הגדול של מרתון המבחנים האולימפיים של שנת 2016. ואיכשהו זה בעיקר גרם לי לאהוב ולהעריך את מב קפלזיגי יותר.

2. המנצח – רבים (ושוב, גם אני ביניהם) היו סקפטיים לגבי מרתון הבכורה של גיילן ראפ. ראפ הוא נער הפלא מזה שנים. הוא כבר קיים את ההבטחה כשזכה במדליית כסף אולימפית בריצת ה-10,000מ' בלונדון 2012, שני לחברו לאימונים מו פארה. הוא כבר רץ 26:44.36דק' ל-10,000מ' (מדורג 15 בכל הזמנים בעולם, שיאן ארה"ב כמובן). פעם אחר פעם הוא משתיק את הספקנים. מופיע בכושר שיא לתחרויות הגדולות. וכן, כך היה גם הפעם. המרתון אתמול היה הראשון עבורו, סימן שאלה גדול. והוא נחתם עם סימן קריאה. זה לא רק הניצחון אלא האופן שבו הושג. לאורך רוב הריצה ראפ, בגופיה מחוררת,  כמו שמאמנו סלאזאר לבש במרתון האולימפי באותו מקום לפני 32 שנים, נראה בלתי-מוטרד לחלוטין, כאילו שהוא בג'וג קליל של בוקר שבת. אחרי 22 מייל (בערך 33 קילומטר) הוא הגביר את הקצב והוריד את הפטיש, בקלות ובאופן משכנע. למרות החום, הוא רץ את החצי השני ב- 64:41 דק' והותיר תחושה ברורה שהוא מסוגל לרוץ מהר הרבה יתר. טים האצ'ינגס הפרשן המצוין (שאן.בי.סי. שאלו מיורוספורט לצורך השידור המיוחד הזה) הסביר בהתלהבות שכל מה שראפ עשה עד היום עשוי להתברר כהכנה לקריירת המרתון. "He found his event". האצ'ינגס הפריז עד כדי השוואתו לפולה ראקליף (לאט לאט, לא צריך להגזים). ריצת המרתון היא יצור חמקמק ומורכב, ולכן לא הייתי ממליץ לחלק לא מדליות ולא תוצאות שיא חזויות. זה עוד נתון להוכחה. אבל ראפ בהחלט סימן אתמול שהוא מוכן, שהמעבר למרתון מבחינתו מושלם, שהוא בגיל הנכון ובעמדת הפתיחה האידיאלית, שהוא עשוי עוד להפוך לרץ המרתון האמריקאי המהיר מכולם ואולי להתחרות כשווה מול הטובים בעולם. בראיון על קו הסיום הוא דיבר בביטחון על הכוונה לבצע את ה"דאבל" הקשה בריו: 10,000מ' ושמונה ימים לאחר מכן את המרתון. אלברטו סלאזאר אישר שזו אכן התכנית. ובכך יצא לדרך אתמול באופן רשמי אחד הסיפורים שיהיה מעניין לעקוב אחריהם לקראת המשחקים בריו. אתמול, מכל מקום, ראפ היה המנצח הגדול.

3. החברות – במירוץ הנשים מי שסומנו כשלוש המועמדות הבולטות סיימו גם כשלוש הרצות בנבחרת, אך לא לפי הסדר החזוי ולא לפי התסריט הרגיל. ראשונה סיימה איימי קראג (בעבר הייסטינגס), בזמן של 2:28:20ש', שניה סיימה דזי לינדן 34 שניות אחריה, בריצה חכמה תוך ניהול קצב סבלני ונכון, כהרגלה. שלישית הגיעה, בקושי בולט, לאחר דעיכה וכשהיא מתמוטטת על קו הסיום אל זרעותיה/לרגליה של חברתה הטובה קראג, הפייבוריטית שליין פלנגן (2:29:19ש'). פלנגן בכל זאת שרדה כדי להקדים את קארה גאוצ'ר בניסיון הקאמבק הנואש שלה. הסיפור של ריצת הנשים הוא מעל לכל סיפור החברות בין פלנגן לקראג. פלנגן, בעלת מדליית ארד אולימפית, אלופת הטרייאלס מ-2012, שיאנית ארה"ב ל-10,000מ', בעלת תוצאת המרתון השניה לאמריקאית בכל הזמנים (2:21:14ש') היא ללא ספק הבכירה מבין השתיים. פלנגן וקראג התאמנו ביחד, ברחו מן הדבוקה ביחד וציפו לנצח ביחד. בשלב מסוים, במפתיע, היתה זו דווקא פלנגן שהחלה לסבול. "את בסדר?" שאלה אותה קראג. ושליין ענתה: "לא, ממש לא". וכאן, כשהן מובילות את המירוץ ובידיעה שדבילה וגאוצ'ר מתאמצות לסגור את הפער, כשהחום נותן אותותיו בפלנגן, קראג הפכה למובילה שהיא גם מלווה. היא לא ברחה קדימה אלא נשארה עם פלנגן לאורך מספר קילומטרים, דרבנה אותה, הגישה לה בקבוקי מים. רק לקראת הסוף היא הגבירה את הקצב כדי להבטיח את הניצחון לפני דבילה הסוגרת (שחלפה על פני פלגנן בקלות). מייד לאחר שסיימה, הסתובבה קראג בצפייה דרוכה, לוודא שפלנגן מסיימת בשלישיה הראשונה.

היו מי שהרימו גבה: "זו תחרות", "כל אחת לעצמה", "זו עזרה לא הוגנת". ואני דווקא חושב שזו היתה תמונה נדירה ויפה כל כך, של הרצון לעשות את זה ביחד. זה דבר שרק מי שחוו את החברות הקרובה והשותפות באימונים יוכלו להבין. והיה יפה לראות דווקא את הרצה המשנית, התלמידה, ביום הגדול שלה, עוזרת למנטורית שלה ומקבלת אותה בהתרגשות על קו הסיום.

4. הוא ענק – אני לא יודע איך, אבל כל פעם הוא עושה את זה שוב (כסף במרתון האולימפי באתונה 2004, הניצחון הסנסציוני במרתון ניו יורק, הניצחון הסנסציוני במרתון בוסטון). אני לא יודע למה, אבל כל פעם הוא גורם לי להתרגש ולשמוח בהצלחתו. בעצם אני כן יודע: כי הוא מייצג את כל מה שיפה ואמיתי בספורט הזה. בצניעות, בהתמדה, בסבלנות, בפרופורציה, בפרגון לרצים סביבו, בהגשמת החלומות הסדרתית. קוראים לו מברוטאם קפלזיגי. הוא הגיע בגיל 10 לארה"ב מאריתריאה. הוא ספורטאי למופת. מדוע הוא יקיר המועדון הסברתי כאן (סעיף 13) (ועל האימונים שלו כתבתי כאן).

5. קארה – המקום הרביעי, האכזרי מכל, שמור הפעם לקארה גאוצ'ר. מצד אחד, היא חזרה לרמה תחרותית מרשימה אחרי כמה שנים קשות במיוחד שכללו פציעות, משברים, דרמות אישיות וגם החלטה לפרוש. היא הפסידה לשלוש רצות שהן כיום חזקות ממנה, באופן לא מפתיע. מצד שני, היא כל כך רצתה, ואפשר היה לראות שהיא רצה על כאלו מטענים של רגש (חיוביים ושליליים כאחד) ושל כח רצון… הרגשות התפרצו ממנה בראיון בסיום – אכזבה וכעס, גם מרירות וטינה. היא לא היתה במיטבה. היא פרגנה למתחרות שלה, היא ביטאה את האכזבה שלה, אך בעיקר שלחה מסר (לא מעודן) למנצח הגדול ולמאמנו (מאמנה לשעבר) כשהכריזה: Justice is coming! (בהתייחס להלשנה שלה על שימוש בחומרים משפרי ביצועים בקבוצה של סלאזאר, להם היתה עדה לגרסתה, ולחקירה שמנהלת USADA בפרשה). לא היתה שם קלאסה, זה לא כיבד לא אותה ולא את המעמד (עיתוי והקשר הם תמיד דבר חשוב, גם בנושאים החשובים האלה). ועדיין עורר המעמד המוקצן איזו אמפתיה כלפי רצה שנתנה את כולה לספורט הזה, שידעה ימים יפים יותר, ושיצאה אל המרתון הזה כדי להיאבק בכל כך הרבה שדים. נאבקה והגיעה קרוב, אך לא מספיק. (הבוקר היא נשמעה מפויסת, כשכתבה בדף הפייסבוק שלה: Emotions were pretty raw post race yesterday. But this little guy snapped me back to reality. I am at peace with the result because I left it all out there. We have a fantastic Olympic marathon team, and I'm proud to be the alternate.)

קארה גאוצ'ר בזמנים טובים יותר.

***

והצדק אתם שואלים, מה לגבי הצדק? האם זו ונדטה פרטית או "שריקת משרוקית" חיונית (whistle-blowers)?

הזמן, אולי, יגיד. אינני יודע.

בינתיים, קבלו אותו:

 

 

 

 

 

האלופים השוודים ומקורות הפרטלק
הולדת האינטרוולים