איש ושמו זאטופק

הכתבה החמישית בסדרה על ההיסטוריה של האימונים למרחקים בינוניים וארוכים מוקדשת לאחד הספורטאים החשובים והמשפיעים שהעולם ראה: אמיל זאטופק - לדמותו המיוחדת ולשיטת האינטרוולים הייחודית שפיתח.

זוהי הכתבה החמישית בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים למרחקים בינוניים וארוכים.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה: "הולדת האינטרוולים"

פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)

הסדרה מתפרסמת במקביל באתר הריצה "מועדון ארוחת הבוקר".

***

zatopekmimoun

"כאשר אדם מתאמן פעם אחת, לא קורה שום דבר. כשהוא מכריח את עצמו לעשות משהו מאה או אלף פעמים, אז ללא ספק הוא התפתח בדרכים שאינן רק פיזיות. יורד גשם? זה לא משנה. אני עייף? זה לא משנה. כח הרצון כבר לא יהיה בעיה" (אמיל זאטופק).

"הוא עושה הכל לא נכון, חוץ מלנצח" (המאמן לארי סניידר, על אמיל זאטופק).

אמיל זאטופק נמצא ברשימה הקצרה של הספורטאים הגדולים בכל הזמנים. במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 הוא זכה בהישג האולטימטיבי (וככל הנראה החד-פעמי) עבור רץ למרחקים ארוכים. במהלך שמונה ימים הוא זכה בשלוש מדליות זהב אולימפיות, בריצות ל-10,000מ', 5,000מ' והמרתון. בכולן גם קבע שיא אולימפי. ספק אם ההישג הזה אי פעם ישוחזר.

בכתבה הזו נראה כי זאטופק הציב סטנדרט דמיוני ובלתי-מושג לא רק בנצחונותיו, אלא גם באופן שבו התאמן. הוא קרא תיגר על מוסכמות ביחס לאפשר בתחרויות, אך קודם לכן באימונים.

את הסיפור של זאטופק אני מעדיף להתחיל, ברשותכם, לא מן הסדר הכרונולוגי וגם לא מתיאור שרשרת הישגיו, אלא דווקא מהסוף – מתיאור אחד הרגעים האנושיים, מבין רבים, שבהם נחשפה אישיותו יוצאת הדופן של הספורטאי הכל כך מיוחד. האלוף המיתי ממשחקי הלסינקי 1952התכונן למשחקים האולימפיים של מלבורן 1956. בפעם הזו המטרה שלו היתה צנועה יותר: הוא קיווה רק להגן על תארו במרתון. גופו, בשלב הזה, כבר היה חבוט לאחר שנים של אימוני קצה. דור חדש של רצים מהירים כבר עקפו אותו. בתקופה הסמוכה למשחקים האולימפיים הוא סבל מפציעה במפשעה ושישה שבועות בלבד לפני המירוץ הוא נאלץ לעבור ניתוח בקע. בכל זאת אמיל התייצב והתחרה, נתן שוב את המיטב. זה לא הספיק. זאטופק סיים את המרתון במקום השישי. המנצח היה אלן מימון הצרפתי, סגנו הנצחי שהיה לחברו הטוב.  ומכאן אני מעדיף לאפשר למימון לתאר בעצמו, בדרכו המקסימה, את הרגע המיוחד (צפו החל מ-7:15 ועד ל-8:45. אל תוותרו).

כזה היה אמיל זאטופק. כשנלחם כדי לסיים במקום השישי המאכזב, הוא התמלא שמחה עבור המתחרה-החבר הטוב, שזכה סוף סוף בזהב (מימון סיים שני לזאטופק בשלוש ריצות גמר אולימפיות קודמות: ה-10,000מ' בלונדון 1948, וה-10,000 וה-5,000מ' בהלסינקי 1952). ברוחב לב, ללא שמץ של מרירות או קנאה. כשהוא טייל לפינלנד וראה כתבה בעיתון המתייחסת לשאלה מיהו האתלט הגדול בכל הזמנים, זאטופק או נורמי, הוא השיב שהוא מתפלא על עצם קיום הדיון, הרי ברור שזה נורמי, אין בכלל שאלה. כשההתאחדות הצ'כית החליטה ב-1950 לשלול מחברו לקבוצה Stanislas Jungwirth את ההשתתפות באליפות אירופה בעקבות התבטאויות שלו נגד המפלגה הקומוניסטית, הודיע זאטופק בהחלטיות שגם הוא לא ירוץ, אם לא תשונה ההחלטה. זאטופק התעקש, ההתאחדות התקפלה (ואמיל זכה בתואר הכפול). כשרון קלארק, השיאן הגדול שמעולם לא זכה במדליית זהב אולימפית עלה למטוס בדרך חזרה מביקור אצל זאטופק הוא נדהם למצוא בכליו את מדליית הזהב של זאטופק מ-1948 ועליה הקדשה אישית: "לא בגלל החברות בינינו, אלא בגלל שמגיע לך". זאטופק היה האלוף שאמר:

"Great is the victory, but the friendship of all is greater."
זה היה האיש. וההשפעה שלו על עולם הריצה למרחקים, אפשר שעל הספורט בכלל, היתה מיתית.

היתה, ונותרה.

***

"When I was young, I was too slow… I thought, why should I practice running slow? I already know how to run slow. I must learn to run fast by practicing to run fast… People said, 'Emil, you are a fool', But when I first won the European Championship, they said: 'Emil, you are a genius!'" (Emil Zatopek)

זאטופק נולד בשנת 1922 במוראביה צ'כוסלובקיה. הוא היה השביעי מבין שמונה ילדים. הוא גדל בתנאים קשים ובגיל 16 יצא לסייע בפרנסת המשפחה. הוא החל לעבוד במחלקת המחקר של חברת הנעליים Bata ובאופן אקראי נדרש להשתתף במירוץ שהחברה נתנה לו חסות. זאטופק סיים במקום השני. בעקבות זאת החל להתאמן אחרי שעות העבודה. בגיל 23 התגייס לצבא הצ'כי. בשלב זה היו לזאטופק תוצאות של 3:59דק' ל-1,500 ו-14:55דק' ל-5,000מ'. ההצטרפות לצבא אפשרה לו להקדיש יותר זמן לאימונים ולפתח בהדרגה את שיטת האינטרוולים הייחודית שלו. פריצת הדרך שלו הגיעה באליפות אירופה של שנת 1946, כשסיים חמישי בריצת ה-5,000מ' (המנצח היה סידני וודרסון האנגלי) עם שיא לאומי של 14:25דק'. מכאן הועבר זאטופק למסלול קצונה. באותם ימים כבר העלה זאטופק את עומס האימונים לרמות שלא היו מוכרות בעבר. את רוב הריצות ביצע במסלולי שטח, בנעלי צבא (כדי לחסוך כסף וכהגנה מפני נקעים). בשנת 1947 כבר דורג ראשון בעולם עם תוצאה של 14:08דק' ל-5,000מ' וזכה במספר נצחונות יוקרתיים, ביניהם ניצחון על שיאן העולם ל-10,000מ', הפיני היינו.

שנת 1948, המשחקים האולימפיים בלונדון. כאן נחשף העולם לקטר הצ'כי, אמיל זאטופק, והתאהב. תחילה ניצח זאטופק בריצת ה-10,000מ' בהפרש עצום של 47 שניות (לפני מימון), בשיא אולימפי של 29:59.6דק'. כעבור שלושה ימים התייצב לגמר ה-5,000מ' שהתנהל לרוב אורכו כתחרות צמודה בינו לבין גאסטון רייף הבלגי. הריצה התקיימה על מסלול בוצי בגשם. כ-1,200מ' לסיום פרץ רייף קדימה והגדיל את הפער מזאטופק. בכניסה להקפה האחרונה היה זאטופק שלישי, בפער של כ-40 מטר מרייף. ואז, באופן מפתיע, אמיל פתח בספרינט וצמצם את הפער לצהלות הקצובות של הקהל: "זאטופק, זאטופק". בסיום: רייף ניצח בשיא אולימפי של 14:17.6דק'. זאטופק סיים רק שתי עשיריות אחריו, פשוט נגמר לו המסלול…

צפו בתקציר הריצה המדהימה (לצפייה לחצו על הקישור):

***

 "A runner must run with dreams in his heart, not money in his pocket." (Emil Zatopek)

בשנת 1949 החל זאטופק לשבור שיאי עולם. ביוני באוסטרבה רץ 29:28.2דק' ל-10,000 ושיפר את שיאו של היינו. היינו החזיר לעצמו את השיא ובאוקטובר חזר זאטופק שוב עם 29:21.2. בשנת 1950 המשיך להדהים כששיפר את השיא ב-18 שניות נוספות ל-29:02.6דק'. משם המשיך לאליפות אירופה לניצחון כפול ב-5,000 וב-10,000מ', כולל ניצחון משכנע ומהדהד על רייף: זאטופק פתח פער של 20 שניות מרייף בסיבוב האחרון.

לאחר שעקב תאונה בילה את חציה הראשון של שנת 1951 בגבס, חזר זאטופק לאסוף שיאים בסתיו: בריצה ראשונה קבע את שיא העולם לריצת שעה (19.558ק"מ) ול-20,000מ' (61:16) ושבועיים לאחר מכן, בריצה אחת, שיפר שוב את השיאים ל-20,000מ' (59:51!), ריצת שעה (20,052ק"מ – האדם הראשון שרץ מעל 20 קילומטר בריצת שעה), ובדרך גם את השיא לעשרה מייל (48:12דק').

זאטופק היה הרץ הטוב בעולם, בפער עצום. הזמן הגיע, הבמה היתה מוכנה. לא רק הבמה, ההיסטוריה.

***

 "It's at the borders of pain and suffering that the men are separated from the boys." (Emil Zatopek)

במשחקים האולימפיים בהלסינקי נדרש זאטופק לרוץ ארבע ריצות במהלך שמונה ימים (כולל ריצת המוקדמות ל-5,000).

ראשונה היתה ריצת ה-10,000מ. זאטופק עבר להוביל אחרי 6 הקפות והרצים החלו לנשור בזה אחרי זה, אחרי שמונה קילומטרים גורדון פירי היה האחרון לנשור, זאטופק נותר לבד וניצח בפער של 15 שניות, לפני אלן מימון, בשיא אולימפי של 29:17.0דק'.

שניה הגיעה ריצת ה-5,000מ', מהדרמטיות שנראו. 200 מטר לסיום נראה היה שמימון, כריס צ'טאוויי האנגלי והרברט שאדה הגרמני מצליחים לברוח לזאטופק (שכמו תמיד, נראה סובל). ואז זאטופק מצא את "הרוח השניה", את ההילוך הנוסף, וחלף על  פניהם עם סיומת אדירה (צ'אטווי נפל וסיים חמישי בלבד). זהב שני ושיא אולימפי נוסף: 14:06.6דק', שוב לפני מימון. מומלץ לצפות גם בתקציר הריצה הנהדרת הזו (לחצו על הקישור):

ושלישית, ריצת המרתון – מרחק שזאטופק מעולם לא התחרה בו קודם לכן, כשהמועמד לניצחון (על הנייר) היה ג'ים פיטרס הבריטי (עליו אכתוב בהמשך הסדרה). זאטופק עשה את הבלתי ייאמן: ניצחון ב-2:23:03ש', לפני גורנו מארגנטינה ויאנסן משוודיה.

התמונות, התמונות, קסומות, יפהפיות ונדירות. צפו ושימו לב: כמה הוא אוהב את זה. וכמה הקהל אהב אותו. צפו ותתאהבו בעצמכם (לחצו על הקישור):

"We are different, in essence, from other men. If you want to win something, run 100 meters. If you want to experience something, run a marathon." (Emil Zatopek)

ב-1953 שיפר שוב זאטופק את שיא ה-10,000מ' ובשנת 1954 – שהיתה שנה תחרותית ופוריה במיוחד (בזכות, שיאנים-מתחרים כמו ולדימיר קוטס הרוסי וכריס צ'טאוויי), בגיל 31, קבע זאטופק את שיאיו המהירים ביותר. הוא היה לאדם הראשון שרץ 10,000מ' בפחות מ-29 דקות (28:54.2דק') והיה הראשון לשבור את שיאו הותיק של גונדר הייג ל-5,000מ' (13:57.2דק'), לפני שקוטס, צ'טאוויי ושוב קוטס שברו את השיא העולמי בעצמם. באליפות אירופה באותה שנה, זאטופק ניצח שוב בריצת ה-10,000מ' אך סיים שלישי בלבד ב-5,000מ' וכבר לא היה יריב לקוטס וצ'טאוויי .בשנת 1955 דורג שמיני ואחד-עשר בלבד בעולם, לפי תוצאה, בריצות ה – 10,000 וה-5,000מ', בהתאמה. שיאיו המהירים ביותר כבר היו מאחוריו.

***

התמצית: 17 שיאי עולם, למרחקים שבין 5,000מ' עד 30,000מ'. 4 מדליות זהב אולימפיות ומדליית כסף נוספת. הטרבל ההיסטורי, היחיד בדברי ימי המשחקים האולימפיים. האדם הראשון שירד מ-29 דקות ל-10,000מ', האדם הראשון שרץ מעל 20 ק"מ בריצת שעה, זוכה עיטור "האריה הלבן" היוקרתי מטעם הנשיא הצ'כי, זוכה מדליית "פייר דה קוברטין" מטעם הועד האולימפי הבי"ל, ואחד מ-12 האתלטים הראשונים שנבחרו להיכל התהילה של האתלטיקה.

זאטופק היה נשוי לדנה זאטופקובה, שזכתה במדליית הזהב האולימפית בהטלת כידון, רק דקות ספורות לאחר ניצחונו בריצת ה-5,000מ'. כזאטופק אמר בבדיחות הדעת לעיתונאים שהניצחון שלו סיפק את ההשראה לזריקת הניצחון שלה, דנה השיבה: "באמת אמיל? אז תנסה להפעיל את ההשראה שלך על בחורה אחרת ונראה כמה רחוק הכידון יגיע".

והסיכום מפי רון קלארק: "There is not and never was a greater man than Emil Zatopek" 

***

שיטת האימונים – Speed and stamina

"I must learn to run fast by practicing to run fast. So I ran 100 m very fast… People said "Emil, you are crazy. You are training to be a sprinter. You have no chance. I said. Yes, but if I run 100 m 20 times, that is 2 km and that is no longer a sprint" (Emil Zatopek)

"…running is easily understandable. You must be fast enough–you must have endurance. So, you run fast for speed and repeat it many times for endurance. (Emil Zatopek)

אמיל זאטופק מזוהה עם שיטת האינטרוולים. אבל למען האמת, אין קשר בין האינטרוולים כפי שהוא ביצע אותם לבין שיטת האינטרוולים המעוגנת בתורת האימון (שעל מקורותיה דובר בפרק הקודם בסדרה, על ולדמר גרשלר, ושתפותח בהמשך על-ידי פרנץ סטמפל, רוג'ר באניסטר ואחרים). זאטופק אכן ביצע "אינטרוולים". כל הזמן. והרבה. אך בהתייחס לטווחי אימון, לקצבים ולאפקט האימוני, האימונים שביצע היו שונים בתכלית.

הרעיון הבסיסי של שיטת זאטופק התבסס על שילוב בין שלושה מרכיבים. בראש וראשונה "הליכה לקצה" – פיזית ומנטלית. במובן הזה, הוא היה פשטני, ברוח "קשה באימונים, קל בקרב". הוא פשוט התאמן ארוך יותר וקשה יותר מכל מה שנוסה לפניו (מיד אפרט).

המרכיב השני היה מרכיב של קצב מהיר (או שינויי קצב) בשיטת האינטרוולים. הרעיון הפשוט היה לשלב כל הזמן קטעי ריצה מהירים. אבל בניגוד לשיטת גרשלר, המדידה, המבוקרת, המתבצעת בתנאים סטריליים (על מסלול קבוע), זאטופק רץ אינטרוולים בכל ריצה, בכל מקום, בתנאי שטח משתנים, ובדרך כלל ללא מדד של קצב (או של דופק). הכל לפי ההרגשה.

המרכיב השלישי היה גם הוא פשוט: לרוץ הרבה. כמה הרבה? יותר. כמה שאפשר…

אז איך כל זה התחבר? זאטופק פיתח שגרת אימון בסיסית, שאליה הוסיף והעמיס ככל שהתקדם והשתפר, עם השנים.

עד 1947 כבר נהג לבצע שגרת אימון שהתבססה על אימונים כאלו: 5 חזרות של 150 או 200 מ', עם 150 מ' קל ביניהם.  לאחר מכן 20 חזרות של 400 מטר מהר, עם 150 מטר קל ביניהם. ושוב 5 פעמים 150 או 200 מטר. כך חמישה ימים בשבוע (עם ריצה קלה של שעתיים בסוף השבוע).

ככל שהתקדמו השנים העיקרון נשמר, ונפח האימונים גדל. ב-1948 נהג לרוץ כ-18 קילומטר ליום בשיטה זו. החל מסוף 1949 התחיל להתאמן בנפח של 28 קילומטר ליום. בשנת 1954, לנוכח התחרות מצד רצים חזקים, החל זאטופק להתאמן פעמיים ביום, ובשיא העומס ביצע מעל 30 ק"מ וגם 40 ק"מ ליום: 40 כפול 400 מטר מהר, 200 מטר קל. וכל זה פעמיים ביום(!). בחודשים מסוימים רץ זאטופק בשיטה זו עד 230 קילומטר לשבוע.

כל מי שהתאמן בריצה למרחקים קורא את זה, וזה נשמע פשוט דמיוני, על-אנושי, בלתי-אפשרי.

וכאן באמת נכנסת השאלה, שלאיש אין תשובה ברורה לגביה: באיזה קצב רץ זאטופק את החזרות האלה.

לפי המקורות שמצטט טים נוקס, לרוב רץ זאטופק את קטעי ה-400 בזמנים (לא מהירים במיוחד לרץ ברמתו) של 67 עד 77 שניות. אך זה היה מורכב יותר. כזאטופק יצא לאימון של 40 או 50 פעמים 400מ', הוא התחיל בקצב מתון, כחימום, אחר כך הגביר את הקטעים מהירים לקצב מהיר, ובשלבים המתקדמים לאימון, כשהתעייף, הקצב הואט. מן סתם בחלק מהאימונים הקצב היה איטי מאד ביחס לכל מושג של "אימון אינטרוולים" המוכר לנו. המאמן הגרמני ואן אאקן, בן זמנו של זאטופק, הרחיק לכת כשפירש את אימוניו כתמיכה בגישת הכמות על פני האיכות. ואן אאקן הסביר שהאינטרוולים של זאטופק שלו נעו בין קצב איטי לאיטי מאד (הכל יחסי, כמובן). בהמשך, גם ארתור לידיארד הסביר ששיטת האימון של זאטופק השפיעה עליו מאוד. חוקרת הפיזיולוגיה המפורסמת ורוניקה בילאט העריכה את קצב האינטרוולים של זאטופק כ"קצב קריטי" critical pace, שהוא מעט איטי מקצב 10,000מ', בממוצע (זהו קצב קרוב לסף חומצת חלב, כלומר הקצבים היו אירוביים ברובם של האימונים). דרך אחרת לתאר זאת היא כקצבים שבין קצב תחרות 5,000מ'-10,000, כאשר חלק מהחזרות איטיות יותר, בקצב מרתון.

הגישה היתה פשוטה מאד, תובענית מאוד (זאטופק עבר מספר תקופות פציעה, כצפוי), והשיגה תוצאות שמעולם לא נראו קודם לכן.

יש לציין שלזאטופק היתה מודעות גם לצורך בהורדת עומס. הוא נהג להסביר שהוא מבצע שבועיים של אימונים קשים במיוחד, שבוע שלישי של הורדת עומס משמעותית, ואז מתחרה.

עיקרון נוסף שהדגיש זאטופק הוא החשיבות של התקדמות הדרגתית:

"You can't climb up to the second floor without a ladder….When you set your aim too high and don't fulfill it, then your enthusiasm turns to bitterness. Try for a goal that's reasonable, and then gradually raise it." 

שיטת זאטופק שינתה ללא הכר את הפרספקטיבה לגבי רמת עומס האימונים האפשרית, והדרושה, כדי להגיע לשיא היכולת בריצה למרחקים. הגם שהשיטה שלו אינה נחשבת לשיטת אימון מאוזנת ומומלצת כיום, היא – כמו דמותו המרשימה של זאטופק – סיפקה השראה לדורות של מאמנים ושל רצים. וכמו דמותו, גם שיטת האימון שלו היתה ונותרה מיתית.

***

וריאציה נוספת של אינטרוולים – מיהלי איגלוי

.בהתייחס להתפתחות שיטת האינטרוולים, חשוב לציין גם את ההשפעה של המאמן ההונגרי הנודע מיהלי איגלוי.  השיטה שפיתח איגלוי שילבה בין העקרונות שהתווה גרשלר (כפי שהוסברו בפרק הקודם: חזרות קצרות של עד 400מ', רציונאל פיזיולוגי, אימון מאוד מבוקר ונשלט במדדיו) לבין הנפח הגבוה (ריבוי חזרות) של שיטת זאטופק. איגלוי היה חסיד מובהק של האינטרוולים על פני כל שיטה אחרת.

כאתלט, החל מיהלי איגלוי את הקריירה שלו בקפיצה במוט ובהמשך היה לרץ למרחקים בינוניים. הוא התחרה ב-1,500מ' במשחקים האולימפיים בברלין 1936 וגם היה חבר הנבחרת ההונגרית שקבעה את התוצאה הטובה בעולם למרחק 4*1,500מ'. במהלך השנים בהן התחרה, שהה איגלוי בפינלנד, שוודיה ובגרמניה, למד וחקר את שיטות האימון המקובלות. הוא הושפע גם מאימוני של הרץ הפולני קוסוצ'ינקי. אחרי המלחמה היה איגלוי לפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בודפשט והחל משנת 1950 החל לאמן רצים. שנת 1952 מונה למשרת מאמן הנבחרת ההונגרית.

בשנת 1955 שלושה רצים הונגריים – חניכיו של איגלוי – כבשו את מסלולי המירוצים – ואת טבלת השיאים – בסערה. ההצלחה של קבוצת הרצים ההונגריים היתה יוצאת דופן בכל קנה מידה. László Tábori היה לאדם השלישי שרץ מייל בפחות מארבע דקות (3:59.0דק'), Istvan Rozsavolgyi קבע שיאי עולם למרחקים של 1,000ו-2,000מ' (לימים, לאחר עזיבתו של איגלוי, יזכה במדליית הארד בגמר ה-1,500מ' במשחקים האולימפיים ברומא) ו-Sandor Iharos שקבע חמישה שיאי עולם באותה שנה. כל השלושה החזיקו בזמן זה או אחר בשיא ה-1,500מ' ודורגו במקומות 1,2,4 בעולם, לפי תוצאה, למרחק בסוף 1955 (שנה בלבד לאחר השנה ההסיטורית של באניסטר ולנדי, שלה יוקדש הפרק הבא). השלישיה ההונהגרית המשיכה להפגין כושר מעולה ולשבור שיאים גם במהלך שנת 1956, בצפייה למשחקים האולימפיים, אך הפלישה הרוסית להונגריה באותה שנה חיבלה בהכנות ובמיקוד ונחשבת לסיבה העיקרית לאי-ההצלחה שלהם במלבורן (טאבורי סיים רביעי בלבד ב-1,500מ', רץ הונגרי נוסף, יוזף קובאץ', זכה במקום השני בריצת ה-10,000מ'). איגלוי, בכל אופן, הוביל את הרצים ההונגרים להישגים חסרי תקדים, ולדומיננטיות יוצאת דופן, גם אם לפרק זמן קצר. ההצלחה של רציו עוררה עניין רבה.

איגלוי וטאבורי לא חזרו ממלבורן להונגריה, אלא היגרו יחדיו לארה"ב. שם (בקליפורניה) היה איגלוי למאמנם של אלופי ריצה נוספים וביניהם בוב שול (האלוף האולימפי ל-5,000מ' בטוקיו 1964), ג'ים בייטי (הראשון שרץ מייל בפחות מארבע דקות באולם, שהחזיק בשיא העולם לשני מייל. הקריירה שלו נקטעה עקב פציעה) והמיילר המפורסם ג'ים גרל (החזיק בשיא ארה"ב למייל – 3:55.4 – למשך תשעה ימים בשנת 1962, לפני שהשיא עבר אל ילד הפלא ג'ים ראיין). רציו של איגלוי קבעו לא פחות מ-49 שיאי עולם לאורך השנים.

גם שיטת האינטרוולים של איגלוי התבססה על ביצוע מספר רב של חזרות למרחקים קצרים יחסית של 100 עד 400 מטר. גם אצלו בוצעו האימונים הללו כמעט מדי יום (רצים שהתאמנו אצלו מדווחים על שגרה של שני אימונים ליום, ששה ימים בשבוע, ואימון אחד ביום ראשון).

  • איגלוי הציג חידוש של חלוקת האימון ל"סטים". כך למשל, ביצעו הרצים שלו אימונים כגון: שלושה סטים, שכל אחד מהם כלל 5 חזרות של 400 מטר; או 4 סטים של 4 פעמים 400 מטר. קטעי ההתאוששות בין החזרות היו קצרים יחסית (ריצה קלה של מחצית מרחק החזרה עד מרחק החזרה המלא). בין הסטים היתה מנוחה ארוכה יותר. דוגמה נוספת לאימון (מובאת בספרו של פרד ווילט): 15×100, 15×150, 10×400, 15×150, 15×10 (אלו חמישה סטים נפרדים שבוצעו באותו אימון). כלומר, מצד אחד אנו רואים את החזרות הקצרות והנשלטות בסגנון גרשלר. מצד שני נפח גדול מאד של חזרות, בסגנון זאטופק. בהחלט מין גישת ביניים.
  • איגלוי נהג להגדיר מספר דרגות קצב לרציו, ולהתאים את ההוראות לכל סט שביצעו. easy, fresh, good, hard, all out.
  • איגלוי חייב את רציו לבצע את האימונים כשהוא משגיח עליהם ומנהל את האימון. בדרך כלל, הרצים לא ידעו מה יהיה משך האימון וכמה סטים יידרשו לבצע. בכל פעם התאים את ההוראות לרץ בהתאם לטביעת העין שלו והערכתו את המאמץ ודרגת העייפות. ג'ים גרל תיאר את הרצים כ"בובות על חוט ששימשו לבחינה ויישום של התיאוריה של איגלוי". היינו בעצם כמו Running Junkies הוא סיפר. השליטה שלו על האימונים שלהם היתה מוחלטת.
  • בדומה לשיטת זאטופק, גם רציו של איגלוי התבססו אמנם על אינטרוולים, אך צברו נפחי ריצה גבוהים יחסית (גבוהים מאד בהשוואה לשיטת גרשלר). בדומה לשיטת זאטופק, הם "נגעו" בקצבי ריצה (וטווחי אימון) שונים במסגרת רוב האימונים, ובוודאי לאורך זמן.

האימונים של זאטופק ושל איגלוי בפרספקטיבה היסטורית

  • שתי השיטות סימנו עליית מדרגה משמעותית לפחות בשני היבטים: האחד, אימונים בהיקף ובאינטנסיביות גבוהות בהרבה ממה שהיה מוכר ונחשב למעשי קודם לכן. השני, בשילוב שבין כמות לבין איכות ("גם וגם").
  • לעומת זאת, שתי השיטות אינן תואמות לתורת האימונים המקובלת כיום, לפחות בשני היבטים: ההפרדה ליחידות אימון שונות, עם מטרות שונות, מוגדרות; ושגרת האימון המבוססת על מספר מצומצם ומוגדר של אימונים קשים, עם ימי התאוששות (בקצבים קלים) ביניהם, שלהם חשיבות רבה לא פחות מאשר לאימונים הקשים.
  • בשיטת האימון של זאטופק ניכר האומץ הפשטני. הוא ראה לנגד עיניו אידיאל ויצא לרדוף אחריו. כיום מקובלת גרסה מתוחכמת הרבה יותר, שמפזרת את המאמץ על פני יחידות אימון שונות ובאופן מוגדר יותר. תבנית האימון נראית שונה בתכלית, עד ששיטת האימון של זאטופק נדמית כמעט אבסורדית. אך במבט רחב יותר, מדובר ביישום מתקדם יותר של לקחים שנלמדו מן ההצלחה של זאטופק: הצורך בצבירת קילומטרים רבים, בקצבי ריצה מגוונים. לרוב מדובר ברדיפה אחר אותו האידיאל המקסימליסטי, ה"תמהוני", של הרצון למתוח את גבולות המעטפה. במובן הזה היתה לזאטופק תרומה משמעותית להתפתחות תפיסת האימון. ועל מעמדו ההיסטורי כדמות מופת – לא יכול להיות חולק.

***

"What has passed is already finished with.

What I find more interesting is what is still to come."

Emil Zatopek

מקורות:

Tim Noakes, The Lore of Running (4th edition) pp. 382-384

Emil Zatopek Profile @ Racing Past

Steve Magness, A Brief History of Interval Training  – The Zatopek Method @ Learning from the Past – 

Emil Zatopek Quotes @ 10k Truth

Mihali Igloi Profile @ Racing Past

Mihali Igloi Training Thread @ Letsrun.com (הכולל עדויות והסברים מאת רצים שהתאמנו אצל איגלוי)

הולדת האינטרוולים
חלומות ("זאטופקיזם") (איליה בר זאב)

תגובות

  • אלכס דוקורסקי

    Pure delight
    הלוואי שהייתי יודע איך לכתוב זאת בצ'כית (-:
    תודה רבה!!!
    הצילום של זאטופק (עם ההבעה המיוסרת על פניו), מוביל את ריצת ה-5,000 בהלסינקי, בעיקול האחרון, לפני מימון, שאדה וצ'אטווי, ששרוע על הארץ - הוא אחד הסמליים ביותר של האתלטיקה הקלה, והספורט בכלל, במאה העשרים.

  • אריק קוקס

    כתבה מדהימה
    כילד שאך זה התחיל להתעניין האתלטיקה התוודעתי לשמות המוזכרים בסיפור המעשה גסטון ריף ולדימיר קוטס אלן מימון רון קלארק יונגווירט והרצים הבריטים ומבחינתי זו גם חלק מן ההיסטוריה הפרטית שלי
    כל הכבוד לאוסף המקורות ולהשקעה

  • YG

    מאסטר פיס. תודה רבה, אקרא את זה שוב!

  • אורי גולדבורט

    ראשית יפה מאוד. ההערות הבאות לא מובאות כדי להמעיט כהוא זה, אלא לסייע לך בדיוק:

    נחשון: באליפות אירופה 1954 זטופק לא סיים שלישי בריצת 10,000 מטרים, אלא ניצח בה. הוא סיים שלישי ב-5000 מטרים וולדימיר קוץ שיפר בה ב-6 עשיריות את שיאו העולמי הטרי של זטופק. (אני כבר רואה את יורם דומב קופץ ואומר שהפרטים לא חשובים). השיא השני שלו ב-20 קילומטר לא היה 59:18 ד' , כפי שכתבת, אלא 59:51.8 ד' . בכלל, שיאי מסלול לא נקובים בשניות שלמות אלא בעשיריות שנייה. {שוב אני רואה את מישהו כותב "מה זה חשוב"?}. לעניות דעתי, אגב, השיפור של זטופק את שיא ריצת השעה הוא - איכותית - הישגו הגדול ביותר.

    חבל, שלא השתמשת בדברים מפורטים מפי זטופק עצמו בראיון, שקיימנו ז'ק כהן ואני איתו ועם אשתו דנה בתל אביב בשנת 1992 ומופיע במלואו ב"עולם הריצה". אפשר עדיין להוסיף...

    • נחשון שוחט

      תודה אורי. השגיאה לגבי אליפות אירופה ב-1954 היא שלי (קריאה שגויה של מקור). השגיאה לגבי זמן השיא ל- 20,000מ' היתה במקור עליו הסתמכתי (שהוא מקור שלא מאכזב בדרך כלל, להבא אבצע הצלבה נוספת). אלו תיקונים בהחלט חשובים ואתקן בגוף הפוסט.
      אם יש לך טקסט של הראיון מעולם הריצה אשמח לשלב קישור אליו. נשמע מעניין מאוד, ואני משער שהיתה חוויה גדולה להיפגש לשיחה עם דנה ועם אמיל. יישר כח.

      • אלכס דוקורסקי

        קראתי לפני כמה שנים את הראיון ב"עולם הריצה". כבר לא זוכר את כל הפרטים, אבל בהחלט היה מאוד מעניין.
        איכשהו, זוכר יותר מכל את הסיפור (הנכון?) על מותו המקאברי של אלכסנדר אנופרייב, מדליסט הארד ב-10,000 בהלסינקי, מידי זאבים, חיות שלא נוהגות לפגוע בבני אדם לרוב.

  • חלפס

    מצוין. תודה

  • אורי קינן

    נחשון יקר, ענק ענק!!!!!!
    התחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק!
    יישר כוח גדול!

  • איציק

    פוסט נפלא על רץ גדול.
    שאלה, זאטופק פרח בגיל 24. זה נראת כפריחה מאוחרת למדי. האם זה היה מקובל באותה התקופה או שהוא יוצא דופן?

    • נחשון שוחט

      תודה איציק! זאטופק התגייס לצבא בגיל 23, ואז התאפשר לו להתאמן באופן קבוע ובאופן הרבה יותר אינטנסיבי. כל רץ ונסיבות חייו. באופן כללי אפשר להגיד שבריצות למרחקים של 5,000-10,000 לאורך רוב ההיסטוריה גיל 24 לאורך לא נחשב לגיל מאוחר להתפתח. אם ניקח למשל את ולדימיר קוטס הנזכר - הוא היה אלוף רוסיה לראשונה בגיל 24 ובגיל 27 זכה לראשונה באליפות אירופה (הניצחון על צ'טאוויי וזאטופק). קוטס זכה בדאבל ה-5,000-10,000 במשחקים האולימפיים במלבורן.

      • איציק

        תודה על התשובה. כאשר אני מסתכל על הרצים היום מאתיופיה וקניה, נראה שהם מגיעים לצמרת העולמית (לאו דווקא שיא עולם או אלוף עולם) בגילאים 18-20. יש אפילו כאלו שעושים תוצאות מצויינות במרתון כשטרם מלאו להם 20. מתשובתך אני מבין שזו תופעה יחסית חדשה ויחודית לרצים האפריקאים.

        • נחשון שוחט

          זו תופעה שקשורה באופן הדוק, קודם כל לנסיבות חיים, לאפשרות ולתרבות.

          הרב אליוט האוסטרלי החל להתאמן אצל המאמן פרסי צ'רוטי כבר בגיל 17, בגיל 20 קבע שיא עולם למייל (שנת 1958), הוא פרש מריצה, בלתי מנוצח, בגיל 23 (על צ'רוטי ואליוט ייכתב בסדרה). ג'ים ראיין האמריקאי ירד מ-4 דקות למייל בגיל 17 וגיל 19 כבר היה שיאן עולם (1966). אמנם אלו מרחקים בינוניים, אך ההבדל העיקרי הוא מסגרת אימונית מסודרת בגיל הנוער, מה שלא היה לזאטופק.

          אתה צודק בשתי נקודות:
          1. בקניה ובאתיופיה מטפחים בשלושים השנים האחרונות רצים מגיל צעיר (החלוץ בתחום היה האח קולם או'קונול) והרבה יותר רצים מגיעים לרמה עולמית בגיל צעיר.
          2. מאז סמי וונגי'רו שרץ 26:41 בגיל 18 ובגיל 20 כבר היה אלוף אולימפי למרתון (ז"ל), בעקבות הכסף הגדול בריצות הכביש ולא מעט הצלחות של רצים צעירים, במידה רבה נזנחה ההנחה שיש להתמקד בריצות מסלול בגילאים הצעירים יותר ולעבור למרתון בגיל מבוגר, ולכן רואים הרבה יותר רצים בגילאי 18-20 מתחרים במרתון.

          • אריאל גרייזס

            לגבי נקודה 2, אני מניח שהכסף הגדול של המרתונים הוא זה שהשפיע על המעבר הזה הכי הרבה, לא?

            • נחשון שוחט

              כן. הכסף הגדול (וריבוי המירוצים/הזדמנויות) יחד עם המחשת ההיתכנות.

  • 7even

    אגדה

  • ערן ד

    מרתק ונהדר נחשון!
    אם יש מישהו שהוא נסיך הריצות הארוכות בארץ, זה אתה!

  • סימנטוב

    "he is one Czech that will always be honored"
    זוכר בתור ילד כשהיה עולה סרטון עליו כמה הוקסמתי מהקושי שמשדר הסגנון ריצה שלו ובכל זאת הוא מנצח, הייתי מוקסם.
    קריאה כל כך מושקעת רפרנסים וציטוטים נהדרים תודה!!

  • אריאל גרייזס

    נהדר, נחשון.
    מחשבה שעלתה לי בראש במהלך הקריאה בפרק הזה - האם יש כזה דבר "כשרון" בריצה למרחקים ארוכים? ברור שאם נסתכל על הרצים האפריקאים אז יש להם סוג של יתרון מובנה (סיבים לבנים, אדומים וכו') אבל אם נסתכל על התקופה של זאוטפק, נראה שלפעמים היכולת להצליח נגזרה פשוט מכמה קשה (ונכון) הרצים התאמנו. מה אתה חושב בתור רץ - האם כל אחד שהתחיל להתאמן מספיק מוקדם ומתאמן מספיק היה יכול להגיע לתוצאות יפות (לא ל2:05 במרתון אבל כן לרדת מ2:30 נניח) או שכן יש עניין של כשרון התחלתי?

    • נחשון שוחט

      שאלה מעניינת במיוחד. מפנה אותך לפוסט "קליל" שכתבתי על הנושא לפני כמה שנים - "כישרון מול עבודה קשה": http://bc-running.com/bcrunning/?p=3057
      לדיון מרתק בשאלה הזו, בהתייחס לענפי ספורט שונים (כולל פרק אחד על ריצה למרחקים ארוכים) אני ממליץ על ספרו של David Epstein, The Sports Gene, שנכתב בעצם כתשובה לתיאוריית 10,000 השעות של מלקולם גלאדוול. קריאה פשוט מרתקת.
      בהתייחס לשאלה שלך:
      א. יכולת של 2:30ש' למרתון מחייבת מידה לא מבוטלת של כישרון. זו תוצאה שמקבילה לסאב 2 דקות ל800, סאב 32 ל-10 ק"מ. ככל שאתה מעלה את הרף - אחוז קטן יותר מה- pool הוא בעל פוטנציאל להגיע לתוצאה, ככל שיתאמן (ולעומת זאת ישנם מי שיקבעו את התוצאה כמעט ללא אימונים. בקלה רץ 7:30 דק' ל-3,000 בגיל 18, איטי משיא הנוער של אוגוסטין צ'וגה).
      ב. מאמנים של רצים קנייתים ואתיופיים מסבירים שהם בודקים יכולת ריצה -400מ' של נערים, ומצפים לתוצאה די ראשונית של 51-52 שניות ל-400 כדי להיחשב לפוטנציאל (זה כמובן לא מוחלט).
      ג. שאלה מעניינת היא האם היכולת להתאמן בהיקפים וברמות גבוהים במיוחד היא עצמה עניין לכישרון. אפשטיין כלל בספרו פרק מעניין במיוחד על ה- talent of trainability - הוא מדגים כיצד התגובה/שיפור של אנשים שונים לאימונים בעצמה נוטה להשתנות, וגם את זה הוא מגדיר כחלק בלתי-נפרד מה"כישרון".
      ד. הרמה של זאטופק היתה יוצאת דופן לזמנו. כיום התוצאות שלו אינן קרובות אפילו למינימום אולימפי. חשוב לראות את הדברים בקונטקסט ההיסטורי.

      התשובה הקצרה היא שבריצה למרחקים ארוכים השיפור האפשרי, האישי, הוא עצום, עבור רוב האנשים מעבר לדמיון (רוב הרצים לא מתקרבים בכלל למיצוי היכולת שלהם) ואנו כל הזמן עוסקים בצמצום הפער בין "הכישרון הפוטנציאלי" לבין מימושו. אבל במונחים אבסולוטיים בוודאי שהכישרון משחק תפקיד מאוד משמעותי. והמשפט שאני אוהב במיוחד: אתה לא יכול להפוך חמור לסוס מירוץ. מקסימום לחמור מהיר במיוחד.

      • אריאל גרייזס

        תודה, תשובה מצוינת. השאלת המשך המעניינת היא עד כמה "כשרון" הוא משהו מולד וכמה מזה באמת קשור באמת לכמה מוקדם אתה מתחיל וכמה שעות של אימונים צברת בגיל צעיר. הרי חלק נכבד מהעניין אצל הרצים המזרח אפריקאים היה (אני לא יודע אם עודנו) העובדה שהם היו צריכים לרוץ לבית ספר כל יום 20 ק"ב לכל כיוון (ככה לפחות היו הסיפורים על גברסילאסי, אם אני זוכר נכון). ברור שמישהו כמוני, שהתחיל לרוץ בגיל 30, אף פעם לא יוכל לחלום על לרדת מ2:30 למרתון, לא משנה כמה אני אתאמן. השאלה אם הייתי מתחיל לרוץ בגיל 0, האם עדיין הייתי חמור או שהיה לי סיכוי להיות סוס. האם יש דוגמאות לרצים מעולים שהתחילו לרוץ בגיל מאוחר יחסית? אני מתכוון לרוץ לרוץ, לא באמת להתחרות

        • איציק

          חמור תמיד נשאר חמור ;)

        • נחשון שוחט

          אני מקוה שהלינק יעבוד (עמוד 209, פסקה אחרונה) - https://books.google.co.il/books?id=BQYa8Mo8AT8C&pg=PA209&lpg=PA209&dq=paul+tergat+never+walked+to+school&source=bl&ots=wzXkK-C4zz&sig=d3xPeLQATH0y6YLjUZrb26qSQ1I&hl=en&sa=X&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false

          השאלה של nature v. nurture או כישרון מול תמריץ/הרגל/התפתחות היא שאלה אינסופית.
          טיעון ההליכה לבית הספר איננו "נקי" משני כיווניו: דוגמאות (כמו טרגט וקיפקיטר) לרצים שלא הלכו לבית הספר וגילו שהם מוכשרים בגיל מאוחר יותר, יחסית. ודוגמאות רבות לכך שאימונים רבים מגיל צעיר אינם תנאי מספיק. ההסבר להצלחה הקנייתית, לדעתי, מחייב שילוב בין גורמים גנטיים (שכיחות רמת כישרון יוצאת דופן בקרב אוכלוסיה מסוימת) עם הרגלי החיים והתמריצים האדירים שחושפים שיעור גדול מאד מהאוכלוסיה לאימונים מגיל צעיר.

        • אלכס דוקורסקי

          אריאל, הדוגמאות הן לא רבות במיוחד (גם ההגדרה של גיל מאוחר, משתנה כל הזמן).
          עם זאת, מעניין לקרוא על סטיבן מיי הבריטי, שעד גיל 33 עישן וסבל מעודף משקל. כיום, בגיל 40, הוא בעל שיא אישי של 2:17 במרתון...
          כנראה שיש אי אלו גורמים גנטיים חיוביים שסייעו לו, לצד הרבה מאוד עבודה קשה, כמובן.
          http://spikes.iaaf.org/post/marathon-miracle

          • אריאל גרייזס

            אז אתה אומר שעוד יש לי סיכוי.. :-)
            תודה על התשובות. מעניין

            • אלון

              תתחיל לעשן

  • איציק

    שאלה נוספת: בכול הלינקים של ריצות באיצטדיון רואים ריצה במסלול אובלי של 400 מטר. אתה בכתבות שלך מציין ריצות במסלולים שונים כגון 400 מטר מלבני או 500 מטר. ממתי 400 מטר אובלי כפי שהוא היום הפך לסטנדרט לריצות באיצטדיון פתוח? האם שבירת שיא המסלול אחר תחשב עדיין לשיא?

    • נחשון שוחט

      לתשובה מדויקת אני אצטרך כאן עזרה מיורם אהרוני, דודי אייגר, אורי גולבורט או אריק קוקס... היסטורית היו מסלולים של 500 מ' (מכאן כנראה מרחק התחרות הסטנדרטי של 1,500מ', למשל במשחקים האולימפיים בפריס 1900 היה מסלול באורך 500מ', אך כבר אז התחרו ב-200, 400) ולעומת זאת באנגליה ובארה"ב העדיפו את מרחק המייל. אני לא יודע להשיב מיידית על השאלה מתי נוצרה סטנדרטיזציה מחייבת למסלולים של 400מ'.

  • גיל

    נחשון, אתה הזאטופק של הכתיבה על ריצות. איך אני אוהב את זאטופק והסיפור שלו והצורה שבה הוא רץ היא המראה הכי מפורסם באתלטיקה.

    בלי לקחת כלום מהמאמר שווה אולי להבא גם לומר כמה מילים על מה קרה עם הספורטאים אחרי הפרישה, במיוחד כשזה מעניין כמו במקרה שלו שהוא תמך באביב של פראג והושפל על ידי המפלגה הקומוניסטית.

  • צח

    נחשון ידידי,
    כל שבוע אתה עולה לדרגה חדשה.
    כנראה ששיטות האימון שלך בכתיבה טובות כמו של זאטופק בריצה.
    אחרי כל פוסט כזה, החשק לרוץ גובר וגובר.

  • Amir A

    תודה נחשון. מישהו שאל אותו פעם למה הוא נראה כל כך אומלל כשהוא רץ?

    • נחשון שוחט

      1. שני ציטוטים מספרו הנהדר של ז'ק אשנוז, "לרוץ". אשנוז נטל לעצמו מידה לא מבוטלת של חופש ספרותי.

      “הוא כל כך נחוש עד שהחברים מתחילים לדאוג לו. אתה לא נורמלי, אמיל, הם נבהלים, בסוף עוד תהרוג את עצמך. מוטב שתעבוד על הסגנון שלך. מה פתאום, הוא עונה, סגנון זה שטויות”.

      “יש רצים שנראים כאילו הם עפים, יש כאלה שנראים כאילו הם רוקדים, אחדים נראים כאילו הם צועדים ואחרים נראים כאילו הם מתקדמים בישיבה על רגליהם. יש גם כאלה שנראים כאילו הם פשוט שועטים למקום שאליו נקראו. אמיל אינו דומה אף לא לאחד מאלה. אמיל נראה כאילו הוא חופר, או מתחפר, כאילו הוא בטרנס או עובד על דחפור. בלי שום קשר לתורת הריצה המקובלת, בלי שום ניסיון להיראות אלגנטי, אמיל מתקדם בכבדות, במקוטע, כמתענה, בחוסר עקיבות, הוא לא מסתיר את האלימות הכרוכה במאמץ שלו”.

      2. לא תמיד, לא תמיד (הצילום הנהדר מהמרתון האולימפי בהלסינקי - השניות האחרונות בקליפ שמופיע בגוף הפוסט)

      https://www.youtube.com/watch?v=3c4Z8cbcIiA&feature=youtu.be&t=2m40s

    • אלכס דוקורסקי

      אם אינני טועה, הוא אכן נשאל על כך בצורה כזאת או אחרת. זה גם אולי מקור הכינוי שלו, "הקטר הצ'כי".
      הוא ענה משהו בסגנון של "אני לא בלרינה (או רקדנית בלט) אלא רץ...".

      • נחשון שוחט

        הנה הציטוט:
        Zatopek's awkward running style was to become legendary, being compared unfavourably even with that of the Scotsman Eric Liddell, who had won gold in Paris in 1924. The New York Herald Tribune described him "bobbing, weaving, staggering, gyrating, clutching his torso ... he ran like a man with a noose around his neck. He seemed on the verge of strangulation." The New York Times felt his action was that of "a harried soul on the rack of physical and spiritual torture". Another journalist suggested he looked "like a man wrestling with an octopus on a conveyor belt". "Track and field is not ice skating," Zatopek said. "It is not necessary to smile and make a wonderful impression on the judges."

        • אלכס דוקורסקי

          בדיוק. תודה על ההפניה.

          • אסף

            בעיניים מאוד לא מקצועיות מי שקצת הזכירה לי את זאטופק בריצה הלא אלגנטית וה"סובלת" שלה היא פולה רדקליף.
            תודה על הסדרה הנהדרת.

  • א ח

    נחשון .....תעשה לי ילד...

    יש מצב שיהיה לו / לה שיעור יתר בכל חלקי הגוף..
    אולי קרחת..

    אבל יהיה גם את הגנים שלך...שווה לא?

    הרגשתי כאילו הייתי בהלנסקי...:)

  • יורם אהרוני

    כרגיל מעולה ואולי כדאי לחדד את ההבדלים בין אימונים לריצות בינוניות, אימונים לריצות ארוכות ואימונים לריצת מרתון. העובדה שזטופק ניצח במרתון האולימפי ב-1952 ממחישה את העובדה כי בעצם תיאורית האימונים למרתון הייתה בחיתוליה בתקופתו והתפתחה יותר מאוחר. לשאלה על היקף המסלולים. הנה ההיקפים של המסלולים בהם התקיימו המשחקים האולימפיים: אתונה 1986 - 333.3 מטר; פריס 1900 - מסלול דשא של 500 מטר (הפעם היחידה שהיא מסלול דשא במשחקים האולימפיים); סט.לואיס 1904 - 1/3 מייל (536.45 מטר); לונדון 1908 - 1/3 מייל; סטוקהולם 1912 - 383 מטר; אנטוורפן 1920 - 389.8 מ'; פריס 1924 - 500 מ'; אמסטרדם 1928 ואילך - 400 מטר. כפי שנחשון כתב בפוסט קודם השיאים של הרביג ב-400 ו-800 מ' הושגו על מסלול של 500 מ'. בשנות ה-60 ההיקף הגדול ביותר של מסלול שבו היו מאושרים שיאים בריצות בינוניות וארוכות היה 440 יארד.

    • shohat

      יורם תודה רבה! זה מאוד מעניין.
      ההערה לגבי ההבדל בין אימונים לריצות בינוניות לבין אימונים לארוכות/מרתון נכונה כמובן ותתחדד. בשני הפוסטים הבאים - הראשון על באניסטר ולאנדי, הבא אחריו על ג'ים פיטרס (המרתוניסט הטוב בזמנו. שהפסיד לזאטופק בעיקר בגלל היעדר טייפר) ועל באדי אדלין. אחר כך נגיע ללידיארד ורציו שאצלם ההבדל היה פחות מובהק, אך עדיין קיים כמובן.

    • איציק

      תודה רבה

  • דורון

    מהנה מאוד.

    תודה

  • צור שפי

    כל הסופרלטיבים על הפוסט נכונים. יוצא מהכלל.

  • רפי וישניצר

    נחשון הכתבות כתובות בצורה מושכת לקריאה. מבוססות על מקורות רבים. אתה מצליח בדבר לא פשוט למצוא את הדומה והשונה בשיטות האימון השונות. ההורים שלנו נולדו בחבל הסודטים בצ'כיה. כילדים שמענו על זטופק .כאשר יובל ואנוכי הפכנו לרצים קראנו על אימוניו של זאטופק...
    סיפור המעיד על אופיו של זאטופק: בערב שטרם גמר 10.000 מ אולימפיאדת הלסינקי 1952 הגיע עיתונאי לחדרו של זאטופק לראיון. אחר סיום הראיון העיתונאי אמר שאין לו מקום לישון. זאטופק אסף שמיכות ופנה לשון בחדר האמבטיה. העיתונאי ישן על מיטתו של זטופק. למחרת זאטופק ניצח בריצת 10.000 מ. סיפור אחר: אחר שניצח גם ב 5000 מ זאטופק התייצב למרתון.המועמד לניצחון היה פיטרס הבריטי. אחר כ 17 ק ? זאטופק שאל את פיטרס "האם אנחנו לא רצים לאט מידי ? פיטרס הפסיק את המרתון זמן קצר אחר כך וזאטופק היה לאלוף אולימפי בריצת המרתון הראשונה בחייו.
    באחת התחרויות בהן השתתפתי שוחחתי עם רץ מרחקים בינוניים אותו היכרתי מ חרות קודמת : איגלויי עבר מארצות הברית לאמן ביוון . היוונים כינסו את רצי המרחקים הטובים שיכנו אותם במגורים באיצטדיון. בוקר וערב הם רצו איטרוולים.האימונים שהובילו להישגים בהונגריה וארצות הברית לא הועילו ביוון.הרץ אמר שנמאס לו לרוץ פעמיים ביום אינטרבלים על מסלול.
    לאריאל: קבוצת חוקרים מסקנדינביה בראשותו של
    דר. סאלטין חוקרת רצים קנייתים מול רצים מסקנדינביה עשרות שנים. אין הבדל בין חלקת סיבי השרירים של הקנייתים לאירופאים. אין הבדלים בין רמות ההמוגלובין בין הקנייתים לאירופאים. דר. סאלטין וחביריו בדקו את דחי המיים של השוקיים וכפות הרגליים של שתי קבוצות הרצים .נימצא שדחי המים של רגלי הקנייתים היה נמוך מאשר של הסקנדינבים. נערכו חישובים מטמטטים שהצביעו על אפשרות שעליונות הקנייתים בריצות המרחקים היא בשל רגליהם הקלות יותר. לא נמצא שוני בין צריכת חמצן מירבית של קנייתים ואירופאים. אני תוהה האם אולי הקנייתים ממצים טוב יותר את החמצן שהגיע דרך הדם למיטוכנדריות בשרירים בהשוואה לאירופאים ? (המיטוכנדריות הם "המנועים" בהן נוצרת אנרגייה משילוב סוכר וחמצן.) קבוצתו של סאלטין ערכה ניסוי מעניין עם שתי קבוצות נערים האחת בדנמרק השנייה בקנייה. הנערים שלא היו רצי מרחקים קיבלו תוכניות אימון זהות. קיבלו שעונים מתוחכמים שבדקו את תנועותיהם במהלך היממה. הדנים היו יותר פעלתנים מבחינה גופנית מאשר הקנייתים. בתום תקופת האימונים הדנים והקנייתים רצו 5000 מ....התוצאות של הקנייתים היו טובות בהרבה משל הדנים.
    רפי

    • נחשון שוחט

      רפי היקר,
      תגובה מדהימה! הסיפור על השינה על הרצפה ערב גמר ה-10,000מ' בלתי נתפס. לא הכרתי אותו.
      דמותו של זאטופק כמו של רצים נוספים אליהם נספר כאן, מעוררת געגועים לפשטות שסימלה פעם הריצה למרחקים.
      כידוע לך, הציטוט על חוסר האפשרות להפוך חמור לסוס מירוץ הוא מפיו של אחד החוקרים בקבוצה שביצעה את המחקר שתיארת.
      ולמען הקוראים נספר שאתה ביצעת מחקר דומה כאן בארץ שבדק רצים ממוצא אתיופי לעומת רצים שאינם ממוצא אתיופי, והעלה ממצאים דומים, כלומר שההסבר ליכולות הריצה העדיפות איננו במדדים של מערכת הלב-ריאה.
      תודה רבה על התוספות המעניינות ועל הפרגון!

    • איציק

      כנראה כיוון שהדנים היו פעילים יותר אז הם כבר היו עייפים לקראת ריצת 5000 ;)
      מעניין מאד, תודה רבה.

  • אורי בר זאב

    כתבה נהדרת!

  • יהודה

    תודה.
    בהמשך לדברים שכתבת לרפי וישניצר, כשהייתי ילד חלק חשוב מהדיבור על ספורט התיחס להתנהגות ספורטיבית שהיית למעשה אנושיות במיטבה וזטופק היה דוגמת מופת שלה. אם רוצים להבין מה קרה מאז ומה הפסדנו באובדן ההקשר הספורטיבי כמקום שאליו מתנקז המיטב של האנושיות שלנו, צריך להשוות את האידיאל טיפוס של זטופק לזה של מייקל ג'ורדן. כשאלבר קאמי אמר ש''כל מה שאני יודע על מוסריות ומחויבות האדם אני חייב למשחק הכדורגל''. הוא חשב אל זטופקיות ולא על ג'ורדניות.

  • אורי אלבר

    נחשון היקר. תודה ענקית! כתבה מרתקת. הצלחת לתפוש אותי וממש נשאבתי פנימה. שילוב נפלא גם של עובדות וידע מקצועי יחד עם רגש ואהבה. אני רץ המון אבל ממש לא מתקרב לרמות לידע שרץ כאן וממש שתיתי בשקיקה כל פיסת מידע והיו כאלה בשפע.. נותן השראה ואמביציה להשתפר. ועוד הערה, באמת געגועי לצניעות ולענווה שהייתה פעם בקרב הספורטאים והיום כבר הרבה יותר נדירה ועוד משהו. איזה כיף לקרוא תגובות רבות שכולן מפרגנות ומעשירות ויוצרות דיון סופר מרתק ולא הסטדנדרט השכיח היום ברוב התגובות.

Comments are closed.