מלמד אהבה

The E Street Band Loves Ya. סיכום סובייקטיבי ואישי, וכמיהה לזינוקים חדשים.

לא רק בני תבורי היקר אלא גם אני, וחולמים נוספים, חווינו לראשונה ביום ראשון בערב את ברוס ספרינגסטין בברלין. זהו סיכום רשמים אישי וסובייקטיבי במיוחד. ומזווית קצת אחרת.

(תמונת הנושא ע"ב העדפת האותנטיות של נקודת התצפית על פני האיכות).

bruce berlin 2016

***

The E Street Band loves ya…

האיצטדיון האולימפי בברלין. אחרי 32 שירים שנוגנו בזה אחר זה בגיוון שלא ניתן היה לנחש או לדמיין (חלקו נוצר באופן ספונטני וחלקו באופן מתוכנן) – כולם ברמת אנרגיה והבעה אחידה, מקסימלית; אחרי הביצוע הנהדר ל- Shout שכמו נגמר ואז נמשך ונמשך אל חזרה אחרונה ועוד חזרה אחרונה כמחווה לקהל שאינו יודע שובע; אחרי לא פחות משבעה הדרנים (טקס ידוע, הקהל מתורגל היטב); הלהקה ירדה מהבמה, ברוס נשאר. עם גיטרה אקוסטית – האחת שביקש "ללמוד לגרום לה לדבר" – ומפוחית בלבד, ברוס ספרינגסטין סיים לבדו על הבמה בביצוע איטי מאוד ואישי מאוד ל- Thunder Road האלמותי – אולי הרגשי והאישי מכל שיריו (כתבתי עליו כאן). Thunder Road הוא השיר של ההבטחות הגדולות, על הבריחות מהמציאות כשהשיער מתבדר ברוח, והשאיפות והחלומות הנתלים בתמימות גדולה, באהבה.

וברוס ספרינגסטין, בן 67 כמעט, מפויס וכל כך אהוב, אחרי שלוש וחצי שעות שבהן לחץ על כל אחד ואחד מהכפתורים הרגשיים של הקהל הנאמן שלו – של כל הקהל ושל כל הטעמים – עצר, ולרגע קולו של הבוס נשמע כמעט… מבויש.

"The E Street Band love ya". כך, עם המשפט הזה, הוא שלח אותנו, הקהל שלו, הביתה.

עד לפעם הבאה.

***

וברגע הזה היפה כל כך של אינטימיות המונית, הבנתי. חדרה ההכרה. קיבלתי, לפחות עבור עצמי. את ההסבר.

כי השאלה נשאלת: איך הוא עושה את זה? איך אפשר, אחרי יותר מ-40 שנה ובכלל, לעמוד ערב אחר ערב ברמת הצפיות הגבוהה כל כך (שרק עולה ועולה)? הרי מי נמצאים שם בקהל? מאות, אולי אלפים, שראו אותו מופיע כבר לא פעם ולא פעמיים, חלקם 20, 30, 50, אפילו 150. חלקם שהיו שם כבר בטור של ה-River המקורי ולפני כן, ויש ביניהם גם נאמנים עוד מימי Asbury Park, NJ. והם עומדים בתור, מתייצבים ל-Roll Call מדי כמה שעות במהלך יומיים כדי להיות קרובים אליו ככל שרק אפשר, לא רק צופים אלא משתתפים פעילים. ובעיקר, הם זוכרים ומשווים ומשקיעים ולכן מצפים כל הזמן לשיאים חדשים (כמו רצי מרתון, לא אל קו הסיום הם כמהים, אלא לעוד ועוד זינוקים חדשים). האמת, אותם הכי קל, אני חושב, לרצות, נאמנותם כבר קנויה לחיים. ובכל זאת, ההופעה היא בעיני חברי הלהקה קודם כל מחווה עבורם, האוהדים האמיתיים. ההופעה היא הזדמנות לקיים דו-שיח אתם.

רבים הרבה יותר הם מי שכמוני, חולמים לראות את ההופעה המדוברת כבר הרבה שנים. חולמים בספקנות גלויה, מחכים להזדמנות, עד שיום אחד, פתע ופתאום, מחליטים ומעזים. כמו שברוס שר ומפציר ב-Badlands:

You spend your life waiting,
For a moment that just don't come,
Well, don't waste your time waiting,

והנה הם/אנחנו כאן. חצינו ארצות, נסענו במטוסים וברכבות, חיכינו שעות ארוכות ("ראשון בדלת" אם כבר הגענו עד ברלין, הקדשנו לזה בשמחה את היום). הגענו לאחר שנים של שינון מלים ומנגינות, צפייה באינספור ביצועים והופעות, טיפוח עקבי של צפיות מיתיות, דמיוניות, בלתי-אפשריות. אחרי הכל, סיפרו לנו, זה הבוס. האמת? לא בטוח שאותנו קשה יותר לרצות. הכי קל לרצות מאוהבים וחולמים.

וישנם כמובן ה"בלתי-מעורבים", מסוגים שונים: "יש הופעה טובה (ובירה) אז נגיע", "אני כאן בגלל אשתי/בעלי" (תודה ענקית יעלה, שהשקעת הזדמנות לחופשה נדירה בחלום שלי ובשבילי, ונדמה שלא רק פרגנת אלא גם הבנת והתחברת), "מי זה הבוס הזה שכל כך הרבה מקשקשים עליו, בואו נראה מה הוא באמת שווה?", וכמובן, "נו זה ההוא מ- Dancing in the Dark, לא?".

והמשותף לכולם הוא רף הצפיות. Entertain us. תראה לנו משהו שאנחנו לא מכירים. תן לנו את הכל. את הטוב ביותר שיש.

אז ברגע ההוא, בסוף ההופעה, הגיעה ההכרה. איך הוא עושה את זה? איך הוא גורם לכל הקהל המגוון הזה להתמסר כך, לכל אחד ואחד להרגיש שהוא חווה (ולא רק חזה) בחוויית אחד משיאיו.

וההכרה היא זו: שברוס ספרינגסטין בעצם מלמד אהבה.

***

ללמד אהבה זה לזכור את רגעי השיא היפים של העבר, להעריך ולהוקיר אותם ולהתחבר אליהם גם מריחוק הזמן. להרגיש אותם מחדש, גם אם צפויים ומוכרים, באותה אותנטיות ובאותו הרגש, כאילו הם נחווים בפעם הראשונה. Thunder Road,

Born to Run, The River, כמובן, ועוד. אלו הם ה-Staples. צורת ההגשה והחיבור של הלהקה הופכים להיות כאן העיקר, והם מנפצים את חומת הציניות. משאירים את ה-E Street Band ואותנו אתם, צעירים תמיד. ללמד אהבה זה לדעת כיצד להחיות את הרגעים האלה מחדש בנוסטלגיה מתקתקה. אם לא תוותר עליהם, הם לא יוותרו עליך, הם יישארו שלך.

ללמד אהבה זה לא להפסיק להפתיע. לפעמים זה המשחק עם העיבוד, עם אופן הביצוע, עם העיתוי, עם זוויות ופרשנויות מקוריות וחדשות. זה המשחק עם הרפטואר האדיר, עם ה"סט-ליסט" בלשון העוקבים (אוהדי ספרינגסטין אינם שונים מאוהדי כדורסל. יש להם live blog מתעדכן במהלך כל הופעה, גם ממרחק אלפי מייל, וזה כשלעצמו מספר המון). זה לשלב שירים לא צפויים, גם לפי בקשות (מקוריות ויצירתיות!) מהקהל, באופן שנותן לכל הופעה ייחוד וערך מוסף משלה. תחושה שתמיד ישנה הבטחה. שתמיד יהיה שם קסם שונה מכל הפעמים הקודמות, ניצוץ ישן שמתעורר באופן לא צפוי.

עבורי באופן אישי היו שני רגעים מיוחדים כאלו בהופעה בברלין, הראשונה שלי (ואני מתנצל שאשמיט את Candy's Room, בלי לזלזל לרגע). (הערת אגב: גם זה ממש כמו במרתון – "אין אין אין כמו ההופעה הראשונה של ספרינגסטין. חוץ מההופעה השניה כמובן").

הגעתי כמו כולם עם Wishlist משלי (6-7 שירים, בידיעה שההסתברות שאשמע כל אחד מהם נעה בין הסתברות לאליפות של גולדן סטייט בתחילת הפלייאוף – אופס… מה קרה ל-My Love Will Not Let You Down? – להסתברות לאליפות של לסטר בתחילת העונה – לא, לא היה Frankie). אז הגעתי עם Wishlist שלא נרשם ולא פורסם אבל גם אמרתי ליעלה (ולעצמי, במסווה של "הדרכה") שאת השיאים נחווה לא היכן שאנחנו מצפים. ובאמת, ה-Wishlist איבדה את משמעותה לחלוטין מייד בשיר הראשון. שום הבטחה מוקדמת לא היתה יכולה להתקרב להתרגשות כשההופעה החלה עם ביצוע כל כך מלא עצמה ל- Adam Raised a Cain (השיר השני מהתקליט Darkness on the Edge of Town). ועוד איזה ביצוע, ואחריו מעבר מיידי להמנון של Badlands (השיר הראשון מאותו התקליט). איזו החלטה לפתוח עם "אדם גידל את קין", בברלין ודווקא בברלין. למעריצים המקומיים זה עבר לגמרי מעל לראש, נראה לי, כי הביצוע היה חד, חזק ומפתיע כל כך. לנו… לא. הבנו את כובד המשמעות. אמן גדול שהוא גם הומניסט, בדרכו המעודנת.

שני שירים, ו-75,000 איש היו בשלב הזה לגמרי בידיו. נותרו עוד 31 אבל כבר כאן ברור היה שחווינו משהו יוצא דופן ובאמת מיוחד, בלתי-נשכח. 50 ניחושים הייתם נותנים לי לגבי השיר שיפתח את ההופעה ולא הייתי מעלה על דעתי את השיר הזה. הכל כך מדויק. שעכשיו נכנס לתמיד ל-favorites. משני שירי הפתיחה העוצמתיים אפשר היה לעבור בקלילות ל-crowd pleasers הרגילים.

הרגע השני של הפתעה מתוקה ומפנקת, בשבילי, היה בחזרה אל התקליט הראשון ואל התמימות שממנה הכל התחיל, עם It's Hard to be a Saint in the City. אבן יסוד מהקלסיקה הישנה, אל ספרינסטין הצעיר פורץ הדרך מעיירת החוף של ניו ג'רזי ב-1973, עם השירים-סיפורים מעוררי הדמיון והסקרנות. ספרינגסטין בוסרי וניסיוני ומלא עומק, שנשאר אותנטי ומיוחד באותה מידה בברלין של 2016.

I could walk like Brando right into the sun
Then dance just like a Casanova

ענק.

ללמד אהבה זה לדעת ללחוץ על כל הכפתורים, גם כשאחרי כל השנים הם כל כך מוכרים וצפויים. אפשר להגיד בלי בושה: גימיקים. אבל הם עובדים, והקהל רוצה אותם, מבקש אותם, מחכה להם, מתענג עליהם, מתרגש כל פעם מחדש מן הנעם הממכר, משתף פעולה, מכין שלטים, ממלא חלק פעיל במשחק בשירה ובתנועות מוסכמות. הטהרנים  – במיוחד מרחוק – מסתייגים, לפעמים מתקשים, אפילו (כמעט) מבקרים. כשהם שם בקהל? הם מתרצים ומתרגשים ומגרגרים מנחת כשהילד בר המזל התורן נבחר להגשים חלום לאביו כשהוא מוזמן אל הבמה לדקלם Waiting on a Sunny Day ולקבל כמזכרת את המפרט של הבוס. ככה זה באהבה הרי. במינון נכון, יש תועלת גדולה גם ודווקא לטריקים הנושנים-האהובים-המוכרים.

ללמד אהבה זה להבין את הרצונות והחלומות של הצד השני, ולפרגן לו. אבל מה קורה כש"הצד השני" הוא עשרות אלפי אנשים, כל אחד מהם עם Wishlist משלו? ויש לך "רק" 33 שירים. ומה שתנגן וכמה שתנגן וככל שתתאמץ, בדרך מהאיצטדיון לרכבת מישהו ייזכר שלא היה Jungleland ולא היה Rosalita (לא היה רוזליטה? אבל מרוזליטה האהבה בכלל התחילה) ולא היה Bobby Jean (אני עדיין לא מאמין). לא רק שיש לאוהדים wishlist, אלא חלק מהם דוחפים אותה ומקדמים אותה ומתחננים לה, עם שלטים מושקעים, תוך גיוס מיטב היצירתיות והרטוריקה. לספרינסטין וללהקה – בזכות תיאום עוור שטופח משך שנים – יש את המיומנות המוחלטת להיעתר, בהחלטה של רגע, כשהם מחליטים, לנגן מעכשיו לעכשיו כל מה שיתבקשו, אם הבוס רק יחליט שזה הזמן ומצב הרוח המתאים. ואם יחליט וייתן את הספירה, זה יישמע כאילו שרק לקראת הקטע הזה הם התאמנו והתכוננו. אהבה היא גם ורסטיליות, אחרי הכל, היכולת להתאים לנסיבות ולרגש. את ה-Wishlist כולו, אפילו את רובו, לאוהד האמיתי אין שום סיכוי לקבל. הרי האפשרויות הן רבות כל כך, ולאוהד אמיתי ממילא אי אפשר שתהיה wishlist שלא משתנה מעצמה, מרגע לרגע ולפי ההתפתחות, ההקשר ומצב הרוח. ובכל זאת, כשמנגנים 33 שירים והתכנון מגוון מספיק, יהיו מספיק רגעי שיא מהסוג של "וואו, לזה חיכיתי, על זה חלמתי". מספיק בשביל כולם. בשבילי היו אלה, יותר מכל, Backstreets (הראשון בהדרן) ו- The Promised Land – On a rattlesnake speedway in the Utah Desert – חלום נוסף המצוי בתהליכי הגשמה, כי אי אפשר חיים שלמים רק לחכות.

Remember all the movies, Terry, we'd go see
Trying to learn how to walk like heroes we thought we had to be
And after all this time to find we're just like all the rest
Stranded in the park and forced to confess
To hiding on the backstreets, hiding on the backstreets
We swore forever friends on the backstreets until the end.

וזה הוידוי שלי: בשביל השיר הזה בלבד הייתי מוכן לנסוע עד ברלין.

נכון, היו גם כמה חסרים בולטים, שגם זה חלק מללמד אהבה. באהבה צריך להשאיר צפייה לפעם הבאה. דיברנו כבר על הכמיהה לזינוקים חדשים. (היי בוס, אתה חייב לי את Frankie, תרשום).

ללמד אהבה זה גם הפשטות הממכרת של Seven Nights to Rock, Seven Nights to Roll. תזכורת שחשוב לדעת גם להשתחרר. כיף שאתה לא רוצה שייגמר.

ללמד אהבה זה לאהוב בעצמך, באהבת אמת ובדוגמה אישית. וכמה יופי יש באינטרפליי הזה בין ברוס לבין חברי הלהקה. האינטרפליי הקבוע המיוחד כל כך עם סטיבי ואן זאנט; לתת לנילס את כל התהילה והבמה בסולו הגיטרה הנפלא ב- Because the Night; הדרך שבה מוצגים חברי הלהקה; וכמובן המיצג המרגש ומלא האהבה לקלרנס קלמונס נגן הסקסופון האגדי של הלהקה שנפטר לפני חמש שנים, ב- Tenth Avenue Freezeout.

ללמד אהבה, מעל לכל, זה לנגן אחרי ארבעים וכמה שנים, אחרי מאות רבות של הופעות – עשרות בשמונת החודשים האחרונים – כאילו שזו הפעם הראשונה. באותה תשוקה ואמת פנימית והנאה. לחזר, כן לחזר. לתת הכל מעצמך.

ללמד אהבה זה לעולם לא לקחת את האהבה כמובנת מאליה.

The E Street Band loves you הוא לא סתם משפט מסיים. הוא המשפט המסביר ומסכם חוויה של שלוש וחצי שעות.

וההסבר, כמוהו האהבה, יישארו לתמיד.

***

תודה:

אדם נעדר ספונטניות ותעוזה כמוני (להרפתקאות בלתי מתוכננות מהסוג הזה, לפחות, באמצע החיים) חייב להגיד תודה. קודם כל לפיתויים שטמונים בשירים של ברוס ספרינסטין עצמם שקוראים אליי כבר שנים (נוכחים קבועים בדיסוננס הקבוע). אבל זה יהיה מופשט מדי, רחוק מדי. הרי כבר עשר שנים, עד לפני כמה חודשים, קיוויתי שאולי תתממש השמועה הקבועה שספרינגסטין יגיע לישראל (השמועות האלה לא נגמרות טוב). You spend your life waiting for a moment that just won't come.

ואז נחשפתי לקבוצה בפייסבוק בשם Bring Springsteen to Israel. קבוצה מיוחדת במינה, חברים שמשתפים בידע, בניסיון ובעיקר בהתלהבות ובאהבה. שמחים אחד עבור השני, מתרגשים ונמצאים שם כדי ללמד ולהסביר.

שמה של הקבוצה הוא הצהרת מטרה ראויה. ושגרת הפעילות, לאור המטרה ורמת האמון המוחלטת בהגשמתה בזמן הנראה לעין, היא אפוא ברורה: לנסוע יחד או לחוד לקליפורניה ולמנצ'סטר, לסן סבסטיאן ולהאג, לברצלונה וללונדון ולדבלין ולברלין (ועוד היד נטויה!).

במלים אחרות, ולא מעודנות:

Don't waste your life waiting.

אז הפנמתי את המסר, ומהקבוצה הנהדרת והמזמינה הזאת קיבלנו יחד את ההשראה, הנחישות וההחלטה. ובנינו את ההתרגשות ואת הצפייה. צפייה שהתמלאה. אז זה הזמן לומר תודה.

פוסט-סקריפט:

זו הפעם הרביעית שלי בברלין. ובעצם זו הפעם הראשונה שלי בברלין. (והמבין יבין. הזכרונות הם כולם משיאים אחרים, כל כך שונים וממוקדים).

הנה הלקח אודות ההפתעות שמזמנות לך החיים. איך הפכה ברלין, דווקא ברלין, לעיר משמעותית כל כך, לעיר שבה נכתבו הסיפורים שבהם אזכר שוב ושוב ושאותם אספר שוב ושוב.

כל פעם אחרת. כל פעם באהבה ובכמיהה.

איך היתה ברלין לעיר של הזינוקים החדשים.

רשימת השירים המלאה בהופעה

 

בין קאנאי ווינטרפל
ליגת שוקי ההון - העם בוחר פרימו - Brexit

27 Comments

גיל שלי 21 ביוני 2016

נפלא נחשון, אתה ובני תארתם כל כך יפה את ההופעה הנפלאה שהיינו בה, אין שום צורך במילים שלי.
לגבי ברלין, פעם ראשונה שלי בעיר, עיר מדהימה ונפלאה.
אהבתי במיוחד את העובדה שבכל פעם שבברלין מדברים על החומה, על הכאב העצום שהחומה גרמה לברלינאים, למוות, לתחושת הקרבן, הם גם מציינים את התפקיד של אותו אזור בעליית הנאציזם, ומי הם הקורבנות האמיתיים.
זה בעיני שיעור שכדאי לזכור תמיד, תחושת הקרבנות היא מאוד מסוכנת, כדאי מאוד להלחם בה.

נחשון שוחט 21 ביוני 2016

יאללה פרגן לנו גם פוסט שלך, יקירי. זה לא אירוע משמעותי פחות – בוודאי בדברי ימי דה באזר – ממשחק מספר שבע.

גיל שלי 21 ביוני 2016

מצחיק איך יצא במקרה לגמרי, שההופעה הזאת היתה אחת הכנסים הגדולים ביותר של דה באזר לדורותיה – אתה, בני, זאב אברהמי ואני היינו באצטדיון. אביב בן ישראל, מגיב קבוע ואוהד ליברפול מושבע, היה במאושרים שהגיעו במשך ימים כל ארבע שעות להבטיח את מקומם צמוד לבמה. פגשנו גם את האח הצעיר פרוס, בסוף אנחנו כולנו דומים מדי

נחשון שוחט 21 ביוני 2016

גדול! כן, אביב הוא ממובילי הקבוצה שציינתי, ממורי הדרך. קיבלתי ממנו תדריך ועברתי אצלו תחקיר. הוא גם כיכב על המסכים, כולל השלט הנהדר שהזמין את ברוס לבחור ישראלית לריקוד של מוניקה.

ניינר / ווריור 21 ביוני 2016

פוסט מדויק ביותר. עלית וכתבת יפה על מה שעושה את ההופעה הזו לטובה בעולם. אני לא מעריץ גדול של ברוס אבל ראיתי אותו ארבע פעמים וזו הופעת הרוקנרול הטובה מכולן (וראיתי מאות הופעות בחיי). ותמיד הוא נותן לך תחושה שהוא אמיתי בלי גרם זיוף ושהוא שם רק בשבילך. ומבחינתי רק לראות ולשמוע את מקס ויינברג ורוי ביטן זו סיבה מספיק טובה ללכת להופעה הזו.

נחשון שוחט 21 ביוני 2016

נהדר! אם יש אישור ממך, וגם מבני… זה סגור סופית.
מסכים מאוד עם התוספות שלך.

אדם 21 ביוני 2016

מקריאה מהנה שכזו למדתי בעיקר דבר אחד, לא חדש לי כל כך. אתה הוא שמלמד אהבה במיוחד בבחירה שלך להתייחס לאירוע בצורה הזו.

shohat 21 ביוני 2016

וואו. תודה רבה! התרגשתי מהתגובה.

ארז 21 ביוני 2016

פוסט נהדר נחשון. תודה.

יוסי שוחט 21 ביוני 2016

הבאת את הארומה הנפלאה של המופע , חשפת בצורה נהדרת את משמעות כתיבתו של ״הבוס״ , תיארת את תחושותיך לאורך השנים שהגיעו לשיאן בערב אחד . אך יותר מכל , הצלחת באופן נדיר לשתף בתחושותיך , בהנאתך ובאהבתך גם את מי שלא היה שם , ולגרום לו לתחושת החמצה , ובעיקר לציפייה להופעתו הבאה של ברוס . אוהב אותך !

shohat 21 ביוני 2016

תודה גדולה אבא. בזכותכם.

סער 21 ביוני 2016

נחשון תעזור לי בבקשה עם הבורות שלי לגבי איך מגיעים הכי קרוב לבמה. הגעתי ב15 לתפוס מקום ליד השערים, נכנסתי מהר והגעתי עד הגדר שלפני אזור הבמה. מה צריך לעשות , בפעם הבאה, כדי להכנס לאזור המיוחל?
חוץ מזה תיארת,כרגיל,בצורה מרגשת ומדויקת את התחושה בזמן ההופעה.

shohat 21 ביוני 2016

סער זה המקום שגם אנחנו הגענו אליו. בברלין לגולדן רינג צריך היה לרכוש כרטיסים מיוחדים ובתוך האיזור הזה לעבור רול קולס שזה להתייצב כל כמה שעות לפי לו"ז שמפרסמים החל מהיום שלפני המופע. בערים אחרות באירופה יש רול קול פתוח לכל, אם אתה מוכן להשקיע בזה יומיים. בארהב יש גם הגרלות.

shohat 21 ביוני 2016

הסברים מלאים מהמומחים בקבוצה שציינתי.

סער 21 ביוני 2016

תודה

יואב 21 ביוני 2016

בברצלונה, היה מפגש בעשר בבוקר שם אנשים קיבלו מין תג ותור מיוחד שמכניס אותך לאיזור הבמה.
צריך לעקוב אחרי פירסומים ברשת בהקשר הזה.

יואב 21 ביוני 2016

מה שכמובן עשיתי(:

בני תבורי 21 ביוני 2016

נפלא שוחט, פשוט נפלא. על אף שיש לי כמות נכבדה של וינילים שלו, הוא לא נחשב אצלי כמי שהייתי חוצה אוקינוס כדי לראות אותו אבל מעולם לא הפסקתי להתפעל ממנו כמורה דרך בכל הנוגע לרוקנרול. הנסיעה לברלין נולדה ממש במקרה אחרי שיחה עם דורפן וההבנה שזה לא משהו שאני יכול להרשות לעצמי להפסיד. היום אני גם מבין למה. עכשיו אני חושב על כך שכל הנסיעה הזאת שלנו הייתה בסימן מוזיקה, נינט טייב טסה איתנו להופעה בברלין, ספרינגסטין שם ובטיסה חזרה Black Label Society ….

shohat 21 ביוני 2016

ענק בני. זכינו.

יואב 21 ביוני 2016

ראיתי אותו בברצלונה לפני ארבע שנים, זאת היתה הגשמת חלום אמיתית.

תומאס נוימן 21 ביוני 2016

מעולם לא קינאתי כל כך, קנאה מהסוג הטוב

שחר(נו) 21 ביוני 2016

כפרה(: איזה כייף לשמוע אותך ככה מוצף באהבה….

YG 21 ביוני 2016

כתיבה מופלאה על אמן מדהים, שלמדתי לאהוב רק אחרי הופעה שהגעתי אליה לגמרי במקרה בתחילת המילניום.

ומאז הייתי בעוד חמש.. ואהיה עוד

תודה ששיתפת

עדי אבני 22 ביוני 2016

כתיבה מופלאה נחשון, שנשפכת ממנה המון אהבה: לברוס, לבת הזוג, למה שמוסיקה (וספורט) מוציאים מאיתנו רגשית. ויותר מאשר על מושאי האהבה, הפוסט הזה מראה כמה אהבה יש בך. מרגש

shohat 22 ביוני 2016

וידיאו של ההופעה מברלין (בשני חלקים):

https://www.youtube.com/watch?v=6MGKVP6V4v4
https://www.youtube.com/watch?v=8Y4jVhxf7hY

S&M 27 ביוני 2016

תודה. :)

דורון 23 ביוני 2016

תענוג

Comments closed