"רץ שאינו מכיר את לידיארד הוא כמו פיזיקאי שאינו מכיר את ניוטון"

הפרק התשיעי בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של אימוני הריצה למרחקים בינוניים וארוכים מביא אותנו לנקודת הציון ולדמות החשובה והמשפיעה מכל - המאמן הניו זילנדי ארתור לידיארד. לידיארד היה מי שהניח את היסודות של תורת האימון כפי שאנו מכירים אותה.

זוהי הכתבה התשיעית בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים למרחקים בינוניים וארוכים.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה: "פרסי סראטי ופילוסופיית הסטוטאנס" 

פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)

הסדרה מתפרסמת במקביל באתר הריצה "מועדון ארוחת הבוקר".

מתוך נאמנות לעיקרון המחזוריות וההדרגתיות נוסח לידיארד, ומחשש ל"עומס יתר", פרק זה לסדרה יחולק לשני פוסטים נפרדים. חלק זה, הראשון, יספר את הסיפור. החלק השני, שיפורסם בימים הקרובים, יתאר ויסביר את עיקרי שיטת האימון לגופה.

***

Arthur Lydiard4

"רץ שאינו מכיר את לידיארד הוא כמו פיזיקאי שאינו מכיר את ניוטון" (ג'ורג' מאלי ('מאלמו'), בעבר שיאן ארה"ב לריצת 3,000מ' מכשולים ולריצת חצי מרתון)

שבעה עשר או שמונה עשר פרקים יהיו בסדרה הזו, לכשתחתם. פרק זה, התשיעי, הוא ללא ספק החשוב ביותר.

אני לא יכול להבטיח שהוא יהיה המעניין ביותר, היפה ביותר, המרגש ביותר או מעורר ההשראה מכולם (מכל הבחינות האלה אני לא מפלה, ההשתדלות זהה). אבל כאשר סוקרים פרקי היסטוריה במגמה לאתר ציוני דרך ותפניות, חידושים ומקורות השפעה – אז צריך גם לדעת לומר "הנה כאן, בדיוק כאן". כאן התהוותה התפיסה. כאן נוצרה השפה. כאן הונחו היסודות החיוניים ביותר. כאן הופקו התובנות שהם עבורנו,מאז, הא'-ב'. כאן, אם תרצו/אם תרשו, נמסרה תורה – היא תורת אימוני הריצה.

אינני מכיר אף רץ, אני חושב, כיום, המתאמן לפי שיטת האימונים המפורטת בספריו של ארתור לידיארד, אחת לאחת. אך במבט רחב יותר, המתבקש, אני יכול גם להגיד שאין אף רץ רציני, תחרותי, שאינו מכבד את עקרונות היסוד שהתווה, כשהראשון מביניהם הוא כמובן עיקרון המחזוריות – Periodization. בהמשך סדרה זו אציג אסכולות אימון מודרניות המתחרות עם זו של לידיארד, מסתייגות ממנה ואפילו מנוגדות לה בהיבטים מסוימים (במיוחד אסכולת קו-הורוויל). הן קוראות תיגר על כמה מהנחות היסוד. גם נפתח מעט את הדיון הזה, אך נזכור שגם האסכולות המתחרות אינן עומדות על רגליהן, ללא ההשפעה שלו.

ארתור לידיארד היה מאמן הריצה למרחקים החשוב והמשפיע מכולם, ואני אתחיל בציון שש סיבות עיקריות מדוע:

  •  ניו זילנד. כן, ניו זילנד. בין 1960 ל-1964 חיו במדינת האי היפה והמרוחקת בין 2.3 מיליון ל-2.5 מיליון אנשים. זה הכל. לידיארד אמר שהוא מאמין ש"אלופים גדולים חיים בכל מקום. בכל כפר, בכל עיירה, בכל מדינה". כדי לגלות זאת "דרוש רק האימון הנכון". והוא אמר זאת מתוקף ניסיונו האישי. במהלך שנות ה-50 ואל שנות ה-60 נאספה סביבו, ב-Aukland, חבורת רצים מקומיים. משתי אולימפיאדות חזרה חבורת הרצים הזו (חכו עוד טיפה, תיכף נספר עליהם) עם שש מדליות, ארבע מהן מזהב. הם שברו שיאים והעולם נדהם, לא יכול היה להתעלם מן ההצלחה הבלתי-מסתברת הזו של קבוצת הרצים מהמדינה הקטנה. עניין של קילומטרים ושל אמונה. העולם גם לא יכול היה להתעלם מהאיש המיוחד שעמד מאחורי ההצלחה. (המסורת הניו זילנדית המפוארת בריצות הבינוניות נמשכה גם הלאה, בהובלת רצים ושיאנים גדולים כמו ג'ון ווקר – שהיה האדם הראשון שרץ מייל בפחות מ-3:50 – יקיר המועדון רוד דיקסון, דיק קוואקס, ועוד, גם ניק וויליס המצטיין בימינו, השיאן הלאומי ובעל מדליית כסף אולימפית).
  • אין כל אפשרות להפריז בתיאור היקף ההשפעה של לידיארד על דורות של מאמנים, בארצות שונות. באופן רשמי וישיר, הוא שימש כיועץ מקצועי לנבחרות ולמאמנים של פינלנד (בסוף שנות ה-60 ולקראת תור הזהב השני של שנות ה-70), יפן, דרום קוריאה, מקסיקו וונצואלה. באופן לא רשמי, עשרות מאמנים למדו, העתיקו, יישמו והמשיכו לפתח את תורתו, באירופה, בארה"ב, ביפן. בעצם איפה לא? מאמנים מובילים רבים היום מצהירים על עצמם כ"תלמידים" או disciples של לידיארד ומציגים גישותיהם כפיתוח של גישת הבסיס. גם אצלנו בישראל, מאמני אתלטיקה מובילים כמו איליה בר זאב ורפי וישניצר (כאחיו יובל, שהיו בשיאם כרצים בתחילת שנות ה-70) הושפעו באופן משמעותי מאוד משיטותיו של לידיארד. במהלך למעלה מחמישים שנה התקדמו המדע וגם הספורט, נלמדו ונקלטו שינויים ועדכונים (גם לידיארד בעצמו שינה ועדכן את ספריו ככל שחלפו השנים). ועם זאת ההשפעה הבסיסית של נותרה חזקה. חזקה במובן שהרציונאל שלה ממשיך להיות שיעור המבוא ההכרחי על אבני היסוד של תורת האימון.
  • תורת האימון לפני לידיארד – כפי שנסקרה ותוארה בפרקים הקודמים, המשמעותיים (והרומנטיים) לסדרה – היתה ערב רב של ניסויים, פריצות דרך מקומיות, גילויים והצלחות. מידע בסיסי ביותר היה עדיין חסר, וראינו שזה הוביל לטעויות. אין ספק שנצברו גם קודם ללידיארד תובנות חשובות ורבות – דוגמאות לסוגי אימון יעילים והכרחיים –  אך חסרה כל כך תיזה רעיונית סדורה, מאגדת, הגיונית ועקבית. זו היתה התרומה החשובה ביותר של לידיארד: היכולת לראות את התמונה הגדולה יותר. לתאר התפתחות למשך שנים, בחלוקה למחזורים. לנווט את הרצון לעשות יותר ויותר אל תכנית שיש בה שלבים מובחנים, בנייה הדרגתית לקראת השיא, אבחנה בין "בניית הבסיס" לבין תקופת האימון הספציפי, ודגש משמעותי על התזמון. מרגע שחשיבותה של ההבניה הזו הופנמה, תפיסת האימון כבר לא חזרה – לא יכלה לחזור – לאחור. כאלו הם הרעיונות הגדולים ביותר, פורצי הדרך, ברוב התחומים: אחרי שמבטאים אותם, הם נדמים ברורים מאליהם. קשה להבין שאי פעם חשבו אחרת…
  • ארתור לידיארד, בספריו וביוזמות מקומיות, הנחיל את תרבות הריצה למרחקים גם להמונים. רבים מחשיבים אותו, באמצעות ספריו, ל"אבי הג'וגינג". ביקור של המאמן האמריקאי ביל באוורמן אצלו בסוף שנות ה-60 (באוורמן היה דמות חשובה נוספת שאליה נגיע בהמשך הסדרה) הוביל להעתקת הרעיון והגישה לארה"ב, אחד המאיצים ל"ראנינג בום" הראשון של שנות ה-70. חלק מהקסם היה גם בכך שרציו של לידיארד, האלופים, היו בעצמם כל כך פשוטים, נגישים, אנושיים.
  • רעיונותיו של לידיארד הקדימו את המחקר המדעי, במידה רבה. הוא ביסס אותם על ניסוי וטעייה ועל הגיון ואינטואיציה (ביומרנות ובנחרצות-ידענית, יש לומר). אפשר שבכך, ובזכות ההצלחה של השיטה, הוא סימן גם לחוקרים דרך ומטרה. היום הפיזיולוגים מסוגלים לספק הסברים טובים יותר המתקפים חלק ניכר מהעקרונות והדגשים של לידיארד.
  • האישיות, הפשטות, והנגישות. חלק בסיסי מאוד מהמסר של לידיארד, בעיניי, היה שהריצה היא בסופו של דבר עניין די פשוט. האימון הנכון מתכנס אל מספר עקרונות יסוד שהפנמתם חשובה הרבה יותר מהניסיון לשלוט ולמשטר קצבים ומינונים. עד מותו במהלך מסע הרצאות בארה"ב בדצמבר 2004, בגיל 86, לידיארד המשיך בהנגשת הידע והתפיסה שלו, לשתף ולהסביר (מעת לעת עדכן מעט את פרטי ה"תכנית"/"השיטה"). בסופו של יום, להיות תלמיד של לידיארד זה לא רק לשנן מספריו, אלא לאהוב את הריצה, קודם כל, את התהליך, את ההבטחה. לצורך כך לאמץ את הגישה הסבלנית, את הדרך הארוכה.
  • אני, מיותר לציין, חסיד מובהק של גישת לידיארד. (כחניך של רפי, זה כמובן לא מפתיע). בתקופה שבה התחלתי להיחשף לעושר הידע והמקורות (2002-2003) הרצים האמריקאים המצליחים של שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 ואיתם כמה מאמנים וכותבים, היו בעיצומו של מסע שכנוע נוקב, יהיר ושאיננו מתנצל – הם פשוט רצו על המקלדת: הבעיה הקשה – הרמה הירודה כל כך,  היסטורית – של רצי הבינוניות והארוכות בארה"ב בשנות ה-90 ובתחילת המאה, הם התעקשו, נובעת מעניין פשוט: "שכחתם/הזנחתם את לידיארד". התמכרתם ל"אימוני המהירות". צריך לחזור אל המקורות, אל אבני היסוד. רבים הקשיבו, וגם התוצאות לא איחרו לבוא.

"I have a saying 'train, don't strain.' The Americans have the saying 'no pain, no gain' and that's why they have no distance running champions. They get down to the track with a stopwatch and flog their guts out thinking that it'll make them a champion, but they'll never make a champion that way." (Arthur Lydiard)

שלושה חלקים יהיו לכתבה הזו, מכאן: "הסיפור", "השיטה" ו"המורשת".

murray-halberg

הסיפור

זה קרה תוך שעה אחת באיצטדיון האולימפי ברומא, ביום השני לספטמבר 1960. זהב, ועוד זהב – שני חניכיו המצטיינים של לידיארד בהם כל כך האמין. מארי האלברג (בתמונה מעל) היה לאלוף האולימפי בריצת ה-5,000מ'. פיטר סנל הדהים עם ניצחון משכנע בריצת ה-800מ', בזכות פיניש אדיר. נעצור לרגע. צפו בריצה הזו בעצמכם:

סנל בן ה-22, שהתחיל להתאמן באתלטיקה באופן מסודר בגיל 19 (לפני כן התאמן בסוגי ספורט שונים, ביניהם טניס) נבחר רק ברגע האחרון להצטרף לנבחרת הניו זילנדית. הוא הגיע לרומא לגמרי לא מוכר, רחוק מלהיות פייבוריט, עם שיא אישי של 1:49.2דק' בלבד ועם ניסיון תחרותי לא משמעותי. במקצי המוקדמות שיפר את שיאו עם 1:48.1 בבוקר ו-1:48.6 (שני לרוז'ר מואנס הבלגי) אחה"צ ובחצי הגמר למחרת כבר התקדם ל-1:47.2. הסיום החזק שלו בגמר הקנה לו את הניצחון בשיא אולימפי של 1:46.3דק'. ועכשיו, לך תספר לעולם שזה לא קרה בזכות אימוני מהירות מדהימים אלא בזכות ריצות שבועיות של 22 מייל וההתעקשות של לידיארד, שהיה מודע היטב לכישרון ולמהירות, לבנות לו קודם כל את ה-stamina שתעמיד אותו, יחד עם המהירות, על מדרגה אחרת ביחס לכל מתחריו. עוד נחזור אל סנל, ברור. המשך יבוא…

האלברג, שהיה הרץ המנוסה והמוכר יותר, רץ ריצה סבלנית ומבוקרת מאוד, לפי תכנית (עד לסיבוב השמיני שייט במקום האחרון, ללא מאמץ). הוא הדהים את מתחריו עם הקפה אחרונה של 61 שניות. ממש כמו אצל סנל, הוא היה חזק מכולם ועם יכולת לבטא את העדיפות היחסית שלו בתזמון מושלם. אין ספק שמשהו שם פשוט עבד.

זה היה הערב החלומי של השני לספטמבר. שמונה ימים לאחר מכן, ביום התהילה של אבבה ביקילה זכה חניך נוסף של לידיארד, בריאן מאגי במדליית הארד בריצת המרתון והשלים את הסנסציה הניו זילנדית.

אם עושים rewind, הסיפור סביר עוד פחות. מי היה ארתור לידיארד, ואיך בכלל הוא הגיע לריצה? ומניין הגיעו הרצים הללו, world beaters אחד אחד?

לידיארד בעצמו מעולם לא התאמן במסגרת רצינית. בגיל 27, כמו רוב האנשים בגיל הזה שאינם פעילים, הרגיש שהוא משמין ושכושרו הגופני יורד. בריצה קלה למרחק 6 מייל עם חבר הוא הרגיש לא נוח, שהדופק עולה. וכמו רבים כל כך – מאות אלפים ברחבי העולם – שיילכו בעקבותיו עשורים לאחר מכן בטרנד הג'וגינג, הוא פשוט החליט לקחת את עצמו כפרויקט. התחיל להתנסות, לרוץ יותר ויותר, להשתפר. תוך כמה חודשים כבר רץ ריצות יומיות של עד 15 מייל, ולא עצר שם. מתוך אמונה בריצה הארוכה, הרצופה, החופשית, הוא ערך ניסויים עם מרחקי ריצה שבועיים שונים. התובנה העיקרית שאליה הגיע היתה שהריצות הארוכות הביאו לשיפור משמעותי ביכולותיו בריצות למרחקים הקצרים. זה היה היסק קאונטר-אינטואיטיבי ומנוגד לעקרונות שהודגשו על-ידי רוב אלופי התקופה עליהם דיברנו בפרקים הקודמים, ששמו את הדגש על ריצה מהירה, קבועה, יום יומית.

לידיארד הגיע לרמת ריצה מכובדת בהחלט לתקופתו. עם תוצאה של 2:39ש' הוא היה לרץ המרתון הטוב ביותר בניו זילנד. הוא סיים במקום ה-13 במשחקי האימפריה של 1950 והיה אלוף ניו זילנד למרתון בשנים 1953 ו-1955. אך אלו הערות שוליים בלבד, קוריוזים כמעט, בביוגרפיה שלו.

האתלטים המקומיים התחילו לשים לב. בזה אחר זה הם הצטרפו אל שגרת הריצות שלו ונוצרה קבוצה, או "דבוקה" מבלי שמעולם הוקמה קבוצה רשמית. מבלי שנערכו "גיוס" או מבחנים. מבלי שהוגדרה בכלל פונקציה של מאמן. לקראת המחצית השניה של שנות ה-50 הצטרפו לחבורה, בין השאר, לאורי קינגג'ף ג'וליאן, ביל ביילי, ג'ון דייויז וכמובן האלברג, סנל ומאגי. לידיארד היה עבורם סוג של מנטור. מייעץ. מדרבן, מדריך. וכך, על בסיס החבורה הזו ומתוך השגרה שלה, החלה להתהוות השיטה. אותה השיטה שלאחר מכן תוצג בפירוט מלומד בספרים. שתועתק על-ידי מאות מאמנים ואלפי רצים ברחבי העולם, שתזכה לאינספור ניתוחים, דיונים ופיתוחים. זה התחיל הרבה יותר פשוט: מריצת 22 המייל השבועית המפורסמת ל- Waiatarua, עם טיפוס של 500מ', ובחזרה. מבחנים של קילומטרים, קילומטרים של מבחנים.

סיפרתי על המשחקים של 1960. אבל הסיפור של לידיארד, של סנל ושל שאר רציו, לא היה רגע סינדרלה חד-פעמי.

בארבע השנים הבאות היה פיטר סנל לאחד מגדולי הרצים שהעולם ראה. בינואר 1962 הוא שבר את שיא העולם לריצת המייל (של הרב אליוט האוסטרלי) בעשירית השניה – 3:54.4דק'. בפברואר, על מסלול הדשא בכריסטצ'רץ' הוא רץ את אחת הריצות המרשימות בהיסטוריה, כשקבע באותה הריצה שיא עולם ל-800מ'  – 1:44.3דק', וגם את השיא ל-880 יארד. שיא ה-800מ', בהתחשב בתנאי הריצה (עד דשא) שקול לתוצאה מהירה מ-1:43 על מסלול טרטן מודרני. כלומר כבר בשנת 1962 רץ סנל ברמה שהיתה מותירה אותו תחרותי (במירוצים הגדולים ביותר) גם בשנות ה-80 ולמעשה אפילו היום.

באותה השנה מארי האלברג קבע שיאי עולם לשני מייל ושלושה מייל (פעמיים) ופספס בשתי עשיריות השניה את שיאו העולמי של קוטס ל-5,000מ'.

ההישגים והניצחונות נמשכו. סנל היה בלתי-מנוצח למרחקים של 1500מ' ו-800מ' בין 1960 ל-1964. גולת הכותרת היתה, כמובן, הדאבל האולימפי היוקרתי – 800 ו-1,500מ' במשחקים האולימפיים בטוקיו.  חברו לאימונים וחניך נוסף של לידיארד ג'ון דייויז, זכה במדליית הארד ב-1500 כדי להשלים את החגיגה (סנל היה בליגה משל עצמו).

בדצמבר 1964 סנל שיפר שוב את השיא העולמי למייל והעמיד אותו על 3:54.1דק'.

ב-1965 פיטר סנל פרש מריצה תחרותית. הוא המשיך ללימודי דוקטורט בארה"ב בפיזיולוגיה של הספורט והינו פרופסור חוקר במחלקה לרפואה פנימית במרכז הרפואי של אוניברסיטת Texas Southwestern.

סנל נבחר בין 24 החברים הראשונים בהיכל התהילה של איגוד האתלטיקה העולמי.

בשנת 1990 נבחר ארתור לידיארד כאחד מבין 20 חברי ה- Order of New Zealand – תואר הכבוד הגבוה ביותר בניו זילנד. לידיארד וסנל שניהם נושאים בתואר OBE.

אז אלו הקבלות וההצדקות, ההישגים והדרמות. לאורם נוכל לעבור להסבר העקרונות והשיטה. על כך בפרק הבא, שיפורסם במהלך השבוע הקרוב.

 peter snell quote

מקורות והפניה לקריאה נוספת

Nobby Hashizume, Arthur Lydiard's Athletic Training The Lydiard Foundation – האתר המקיף והבהיר ביותר המסביר את גישת האימון של לידיארד (הנושא המרכזי של הפרק הבא). נכתב על-ידי המאמן היפני נובי השיזומה מקורבו וממשיך דרכו של לידיארד.

Peter Snell @ Garth Gilmour , No Bugles No Drums – אחת מביוגרפיות הריצה הטובות ביותר.

Garth Gilmour, Arthur Lydiard- Master Coach

Peter Snell Profile @ Racing Past

Murray Halberg @ Racing Past

Garth Gilmour, A Clean Pair of Heels – The Murray Halberg Story (עוד לא קראתי…)

הכל נשאר במשפחה
המלפפון הבלונדי של הקיץ

23 Comments

ירון ג 26 ביולי 2016

תודה נחשון. מפורט, בהיר, סדור ועם נשמה.
בעקבות הערתך על תרבות הספורט באורגון מחכה כבר לפרק על באוורמן.

Ivan Pedroso 26 ביולי 2016

מרתק!

ובכלל, איזה כיף שהסדרה שלך חזרה. אני נורא אוהב את היכולת שלך לספר את הסיפורים האלה בצורה כ"כ מרתקת.

מודה שהכרתי את לידיארד רק בקווים כלליים.

ואגב, זה גורם לי לתהות – האם יש רץ-על שהפך למאמן-על?
נגיד בכדורגל אפשר לציין רק את קרויף ואולי את בקנבאואר (למרות שקריירת האימון של השני מורכבת בעיקר מאימון הנבחרת – היא הייתה מאוד מוצלחת).

בריצה קופץ לי לראש סאלאזאר, אבל מניח שקריירת האימון שלו הרבה יותר מוצלחת מאשר קריירת הריצה.

נחשון שוחט 26 ביולי 2016

זו שאלה טובה. סלאזאר דוגמה טובה. הוא היה רץ ברמה העולמית הגבוהה ביותר – שלושה ניצחונות רצופים במרתון ניו יורק ושיא עולמי לרגע (המסלול התברר כקצר ב-27 שניות), היה גם סגן אלוף עולם למירוצי שדה. וההצלחות כמאמן ידועות.
מן הסתם הרבה מאוד מאמנים היו רצים מצוינים, והרבה מאוד רצים מצוינים עברו לקריירת אימון, אבל קשה מאוד למצוא דוגמאות לרמה של מדליות אולימפיות, שיאי עולם וכד' גם כמאמנים וגם כרצים.
לאסלו טבורי (שיאן העולם ההונגרי שערק לארה"ב) אימן שיאנית עולם למרתון (בתקופה שמרתון הנשים היה עוד בחיתוליו) ומנצח מרתון ניו יורק.
התשובה הטובה ביותר שיש לי בשליפה היא פטריק סאנג, מאמנם של אליוד קיפצ'וגה, ג'פרי קמוורור (אלוף העולם למירוצי שדה ולחצי מרתון, שני לפארה באליפות העולם ל-10,000מ'), גם את האלופים האולימפיים סטפן קיפרוטיץ' וברימין קיפורטו, ורצים ורצות נוספים ברמה העולמית הגבוהה ביותר. סאנג היה סגן אלוף אולימפי ופעמיים סגן אלוף עולם בריצת 3,000מ' מכשולים בשנות ה-90 המוקדמות. לצערו נאלץ להתחרות מול מוזס קיפטאנוי האגדי.

Ivan Pedroso 26 ביולי 2016

מעניין, תודה!

מוזס קיפטנוי… איזה רץ אגדי. ואיזה שם שמתגלגל נפלא על הלשון…

אלכס דוקורסקי 26 ביולי 2016

נחשון, תודה רבה. מצטרף לדברים של הכותבים מעלי.
הרשימות שלך הן שיעור (מעניין ביותר) בהיסטוריה ובתורת האימון, גם יחד.

אם אינני טועה, האלברג עבר בצעירותו פציעה מאוד קשה, שנגרמה לו במשחק ראגבי ואף סיכנה את חייו. בעקבותיה, יד אחת שלו נותרה משותקת. הדבר מעצים את הישגו ברומא.

אלון 26 ביולי 2016

נחשון היו בקבוצה שלו גם רצות ברמה גבוהה?

נחשון שוחט 26 ביולי 2016

בשנות ה-60 בקבוצה המקורית ובימי התהילה – לא. קח בחשבון שהשתתפות הנשים בריצות למרחקים באותה התקופה היתה זניחה (אחרי 1928, עד 1960, לא נערכו תחרויות רשמיות למרחקים מעל 200מ'. ורק ב-1984 שולבו במשחקים האולימפיים ריצות למרחק 3000מ' ומעלה).
בשנות ה70 אימן רצות בניו זילנד, רובן לא הגיעו לרמה העולמית הגבוהה, הוא היה תומך נלהב של המאבק לשילובן של נשים. בין השאר יעץ ללוריין מולר שבאותה תקופה אומנה על-ידי ג'ון דייויז הנזכר בפוסט, בהמשך אומנה על-ידי רוד דיקסון ו – Ron Daws. היא סיימה חמישית במרתון האולימפי הראשון לנשים, 1984, שלישית במרתון האולימפי בברצלונה. בין הישגיה גם ניצחון מרתון בוסטון, שיא אישי של 2:28, וגם קבעה שיא ניו זילנד ל-1500מ' לאחר מכן. מולר מייחסת הצלחתה לגישת לידיארד (כל מאמניה היו ממשיכי דרך ותלמידים מובהקים של לידיארד).
כאן, במילותיה שלה (היא כתבה את המאמר): http://www.runnersworld.com/race-training/essential-lydiard

ב-1999 לידיארד פרסם עם גארת' גילמור ספר בשם Distance Training for Women Athletes.

גור אילני 26 ביולי 2016

מעניין מאד
מקווה שיקרה האפקט ההפוך והריצות שלי מחוף פרישמן עד הדולפינריום וחזרה יעזרו לי למרתון יום אחד…

ערן ד 27 ביולי 2016

מרתק. תודה נחשון!

א ח 27 ביולי 2016

ארוך מעניין כתמיד…
אמנם קראתי בשלוש פעימות , אבל תענוג ..
האהבה והתשוקה שלך נראית( ממש נראית..:) דרך המילים..
חולה על התחת שלך..

ניר אילן 27 ביולי 2016

נחשון היקר.
נהנתי. כרגיל.
תודה.

אלכס דוקורסקי 27 ביולי 2016

ניר, סחטיין על התוצאה ב-5,000 בבלגיה.
יפה מאוד!

ג׳וגר 27 ביולי 2016

אחלה כתבה! כמה שאלות:
1. הזכרת שלידיארד היה בעצם אבי הראנינג בום הראשון. למה בכלל הראנינג בום התחיל?
2. למה ומתי הוא הסתיים?
3. מתי ולמה התחיל הראנינג בום השני? אם אתה הולך לדבר על זה בעתיד אז אחכה בסבלנות
4. לפי ה Wall Street Journal גם הראנינג בום השני הסתיים לו או מסתיים לו ברגעים אלו ממש
http://www.wsj.com/articles/how-millennials-ended-the-running-boom-1462473195
דעתך?

shohat 27 ביולי 2016

הראנינג בום הראשון החל בערך ב1972 בעקבות הניצחון של פרנק שורטר במרתון. הוא כלל אלפי רצים. רובם בגילאי 20-30 שרצו הרבה מאוד ורבים מהם מהר מאוד. הוא הוביל ליותר ויותר מירוצים ומרתונים עירוניים, רובם עם כמה מאות משתתפים. רצי צווארון כחול עם מכנסים קצרים ושפם. הגיבורים שלהם היו סטיב פריפונטיין פרנק שורטר, ג'ף גלאוויי וביל רודג'רס. ב1983 מכל 100 אמריקאים רצו מהר מ2:20 במרתון ניו יורק.

למה הוא פסק? לא יודע. רייגונומיקס? מוסיקת פופ?

הראנינ בום השני החל באמצע שנות ה90 בתקופת שפל ברמת הרצים התחרותים למרחקים בארהב (למעט בוב קנדי). הוא כלל מאות אלפים. בגילאים 30 ו40 פלוס. הרבה מאוד נשים. לא אתוס תחרותי אלא "גם אני יכול/ה". הגיבוריםמשלו היו אופרה וינפרי, פי דידי, ג'ף גלאוויי אחרי שמכר את נשמתו לשטן וג'ון הפנגווין בינגהאם. והאייפוד. זמן החציון למרתון עלה למעל 4:30.שעות.

האם הוא גווע? לא חושב. אולי שיאו מוצה.

ג׳וגר 28 ביולי 2016

תודה! מהכתיבה שלך אני מרגיש איפה הלב שלך נמצא :)

נחשון שוחט 28 ביולי 2016

אני בעד שני הסוגים. בתנאי שנשמרת הפרופורציה.
בסדרה זו מתוכנן פרק (הפרק ה-11, מתקרב) בשם: הראנינג בום של שנות ה-70 וה- Florida Track Club (ההשראה למועדון ארוחת הבוקר).
כן, בהחלט שאבתי הרבה השראה מהרצים האמריקאים של שנות ה-70 ומהכתיבה של ג'ון פארקר, בוב הודג', מאלמו (המצוטט בפוסט) ואחרים, כמו גם מרצים אחרים מארצות שונות שעליהם כתבתי. היה שם משהו מאוד בסיסי ואמיתי.

ג׳וגר 31 ביולי 2016

חייב לשאול משהו. אתה כותב על הrunning boon הראשון ״היו שם הרבה בני 20-30״ לעומת השני שבו היו הרבה בני ״30-40״
האם עקרונות של לידיארד ובכלל עקרונות running boom הראשון ישימים רק שאתה בין 20 ל 30? מבחינת התוצאות שאפשר להשיג
שואל בתור רץ מרתון בן 40….

נחשון שוחט 1 באוגוסט 2016

עקרונות לידיארד רלוונטיים בכל גיל. מעל גיל 40 ובהתייחס למירוצי כביש (להבדיל מריצות בינוניות) הם גם מתחזקים – כלומר אימוני האינטרוולים מרכזיים עוד פחות.

מוזמן לקרוא כאן:
http://bc-running.com/bcrunning/?cat=9

ג׳וגר 1 באוגוסט 2016

כלומר בגיל 40 ה100 מייל בשבוע (כמספר אצבע וקריאת כיוון לא כמספר ברזל) יביא לשיפור ניכר בהישגים מול אימוני אינטרוולים שיביאו שיפור אינקרמנטלי בלבד? (ויעלו את הסיכוי לפציעה?)

shohat 1 באוגוסט 2016

אל תתפס למאה מייל כמספר. לזה צריך להגיע בהדרגה ובתלות לשאר העיסוקים בחיים (צריך איזון והתאוששות). אבל התשובה בגדול היא שהרכיב המשמעותי ביותר הוא שגרת ריצות יומיומית, קילומטראז מצטבר, כשבהדרגה לא מעט מהזמן בטווח האירובי הגבוה. לא ניתן בתשובה אחת כאן לכלול הסברים מפורטים. הכתיבה המקצועית שלי לאורך השנים מרוכזת באתר מועדון ארוחת הבוקר, תמצא שם הרבה עצות והסברים.

ג׳וגר 2 באוגוסט 2016

כן ברור לא עולים מ 60 או 80 קמ בשבוע ל 160 בקפיצה אחת.
הלכתי ללינק ששלחת. המון מידע . מדהים. קצת חסר tour guide מאיפה להתחיל לאן להמשיך. מרגיש שצריך לשם מדריך כמו במוזיאון שקצת יסביר לך מה מתאים למתי

אבל שאפו על הסידרה המדהימה ועל כל המאמרים המעולים! מקווה שיהיה לך כח להמשיך לכתוב כי (כמעט) אין כותבים על עולם הריצה בארץ

shohat 2 באוגוסט 2016

הדבר הראשון שהייתי קורא הוא זה (Hadd's approach to distance training)
https://www.angio.net/personal/run/hadd.pdf
זו קריאת חובה לכל רץ חובב.

באתר מועדון ארוחת הבוקר יש גם ריכוז של פוסטים נבחרים (היכל התהילה)
http://bc-running.com/bcrunning/?cat=26

דורון 27 ביולי 2016

נהנתי ולומד המון.

האיזכור של האחים וישניצר ואיליה בר זאב אכן נכון ויפה ויכול להתאים גם לכותרת . אבל זה סיפור אחר.

Comments closed