מרתון בוסטון – החלום והאימה

רציתי לכתוב פוסט על מרתון בוסטון. רציתי לספר על הנצחונות היפים של ריטה ג'פטו ושל לליסה דסיסה ועל הלקח שהם […]

רציתי לכתוב פוסט על מרתון בוסטון.
רציתי לספר על הנצחונות היפים של ריטה ג'פטו ושל לליסה דסיסה ועל הלקח שהם מלמדים לגבי ריצת המרתון, ועל מרתון בוסטון בפרט.
רציתי לספר על גברה גברמריאם, על הכובע של גברה גברמריאם ומה הקטע שלו, על כמה קיוויתי שהנה הוא מנצח, עם סיומת מרשימה אחרי הפנייה אל בוילסטון סטריט (זה לא קרה).
רציתי לספר על הפריצה הנועזת של אנה דולצה פליקס מפורטוגל, על התהילה הזמנית שתנכסתה באבק חלומות, על איך שבין רגע היא הפכה ל"יקירת המועדון".
לא, לא באמת היה לה סיכוי, אבל למשך כמה קילומטרים וכבר במרחק נגיעה מהסנסציה, קיווינו שאולי בכל זאת.
רציתי לספר על מרתון שחרג מהשטאנץ המקובל בשנים האחרונות, ושבהיעדר מכתיבי קצב, סיפק ריצה בקצב בינוני (חלש אפילו) אבל גם דרמה טקטית שכאילו לקוחה מזמנים אחרים, ושאתגרה את טובי הפרשנים
(למרות התוצאות הצפויות, בסך הכל, בסופו).
רציתי לספר על השמחה האדירה של שליין פלנגן וג'ייסון הרטמן האמריקאיים, גם מהמקום הרביעי.  זו גם עדות נוספת למעמד של מעצמה כמו ארה"ב בספורט הריצה למרחקים ארוכים, שהשליטה בו נתונה לאחרים.
ורציתי לספר על ג'ואן בנויט סמואלסון, הרצה הנפלאה הזו, שהיתה אלופת המרתון האולימפי הראשון לנשים (1984),
ג'ואני קבעה אתמול 2:50:29, שיא עולם חדש לגילאי 55+ (כחצי שעה לאט משיאה האישי).
התכוונתי לספר על הייחוד ועל הדרמה של המירוץ יוצא הדופן הזה.
אבל מסיבות מובנות, זה נראה עכשיו פחות מתאים.  הסיפור של המרתון הזה הפך ברגע אחד נורא לסיפור אחר לחלוטין.
boston

 

שעון הסיום הראה 4:09 והשניות המשיכו לרוץ.

אלו השעון והספרות שנמצאים שם כדי לסמן ולהנציח הגשמה של אלפי חלומות ונצחונות.

ברגע אחד נורא הפכו הספרות לספרות של אימה ומוות, של שבירת היופי והתמימות. הן היו לספרות המנציחות חלום בלהות.
עד לאותו הרגע הנורא אלפי רצים סיימו את מרתון בוסטון ה 117.  המרתון הוותיק ביותר.  המרתון שהפך לאפוס, המרתון שסביבו, יותר מכל, נרקם האתוס.
ברובם הגדול היו אלה אנשים רגילים  – גברים ונשים – שהגיעו למרתון בוסטון המיוחד כהגשמת צפייה של שנים.  הם באו כדי להוציא את המיטב מעצמם ולהתעלות מעל לשיגרת יומם.
עד לאותו הרגע הנורא השתלב מרתון בוסטון באופן נפלא עם חגיגות ה -Patriot's Day של מדינת מסצ'וסטס (סוג של חג עצמאות, באופיו).
עשרות אלפי תושבים יצאו כמדי שנה מביתם, עמדו לאורך המסלול כדי לתמוך, לעודד, להיות חלק מחגיגה של רוח אנושית, כח רצון ואופטימיות אדירה.
עד לאותו הרגע הנורא צפינו ברצים ורצות מעולים מאתיופיה, קניה, ארה"ב, קנדה, פורטוגל, קולומביה, ממשיכים מסורת מפוארת של פסגת התחרות האתלטית.
צפינו בטקטיקות, דרמות ובסיומים מרתקים – כל מה שיכולנו לבקש מאירוע ספורט בסדר הגודל הזה.
ואז, בכמה שניות נוראות – הטוב והיפה התנפץ לרסיסים.  האופוריה הפכה לטראומה.
השמחה וההתרגשות פינו מקום לבהלה, כאב וחרדה.  והלב נשבר למראה התמונה.
שני פיצוצים בזה אחר זה הרעידו את Copley Square, כמה עשרות מטרים לפני קו הסיום על רחוב בוילסטון.
הטרור שב להכות, בשידור חי.  אותו הטרור שלא ניתן להבין אותו, שמזכיר כל פעם מחדש את אין-סופיותו של הרוע האנושי.
לצערנו, מי כמונו כאן בארץ מכירים את זה.
שוב, זהו סוג של מעשה שבפני הרציונאל שלנו אנחנו נותרים חסרי אונים, חסרי יכולת להבין.
האדם הרגיל נותר עם השאלה הפשוטה, התמימה, מלאת האכזבה והתסכול:  למה?
הריצה היא מקום של מציאות אחרת, דמיונית.  היא מקום של צפיות הפוכות.
הריצה היא מקום שאליו אנחנו בורחים ממחלוקות של יום יום, אל סוג של שלווה פנימית.
הוא מקום שבו, בהשאלה ממילותיו של וויליאם ג’יימס, אנו מוצאים (או לפחות מחפשים) את הרקע לשפיות, לרוגע ולעליזות החיים,
היא מקום שבו אנו מיישרים את הקצוות המחוספסים של העצבנות שלנו ונעשים בעלי מזג נוח, נגישים לזולת.
עבור רובנו זהו חלק משמעותי של החוויה.
המרתון הוא גם מקום שיש בו אתוס חזק של שוויון ושל כבוד.  שוויון בפני האתגר (בלי קשר לרקע, ללאום, למעמד) וכבוד ואמפתיה כלפי המתחרים, הזדהות על בסיס התהליך והתחושות,
בלי קשר לשאלה מי הם ומאיזה רקע הם באים.  והמרתון הוא גם ענף ספורט מאד לא לאומני ומאד מנותק מן "הסדר העולמי" הכללי.  כמעט הפוך לו.
הוא הספורט היחידי כמעט שבו רצים מארצות עולם שלישי, שרידות אחרונות לקולוניאליאליזם, הופכים לגיבורים על-אנושיים;  לדמויות נערצות המעוררות השראה ודמיון.
ברמה הגיאו-פוליטית המרתון הוא מקום שבו מתהפכות היוצרות.  עדות נוספת לפשטות ולשוויון ההזדמנויות לכל שבבסיסו.
אתמול הרי כל חובבי הריצה בארה"ב נדבקו אל המסך כדי לצפות במאבק המרתק עד לסיום בין לליסה דסיסה וגברה גברמריאם האתיופים למיכה קוגו הקנייתי.
ואל תטעו, לכל אחד ואחד מהצופים  היה פייבוריט.
הנפגעים העיקריים מהפיצוצים, יש לשער, הם לא רצים, אלא בני משפחה וצופים.  הילד שחיכה שעות כדי לקבל בתשואות את אמא או אבא ברגע הגדול שלהם,
אחרי חודשים של אימונים.  בני המשפחה שעמדו שם שעות כדי לעודד ולחגוג לא רק עם יקיריהם אלא עם עשרות אלפי המשתתפים האחרים, שהגיעו מכל רחבי העולם.
לכן מעשה כזה מייצר תסכול עמוק כל כך.
כי הוא תוקף מחוץ להקשר.
כי הוא שואף לחסל את המקומות הנקיים והבלתי-מעורבים, כי הוא מנסה לפגוע בתקווה, בכוחה של הרוח האנושית.
הוא תוקף את האופטימיות עצמה.  את המחשבה שישנם ערכים ותהליכים אוניברסאליים, שמעבר למחלוקת.
הנקודה המעודדת, החשובה, מצויה בידיעה שאין להתקפה כזו תוחלת.
הרוח האנושית היא בלתי מנוצחת.
געגועי איתן
London Calling: המרתון האיכותי אי פעם

תגובות

  • אופיר

    אוחחחחח!

  • פאןפאן

    חזק ביותר
    לצערינו הרב כבר שמענו תשובות שונות ומשונות לגבי השאלה בפיסקה השניה וכולן באופן מיסטי משהו מוצדקות בעיני המפגע או המפגעים
    הרוע קיים והוא מדבר בכל השפות
    ליבנו עם המשפחות הכואבות את האובדן ועם אילו הנאבקים על חייהם

  • איתמר

    תנחומים למשפחות. צרת רבים (ושותפות גורל) אינה חצי נחמה.
    שאלות:
    1. כתבת שמרתון בוסטון ידוע בתנאי הכניסה הנוקשים לחובבנים (קריטריון כניסה 03:10?). איך מוכיחים עמידה בקריטריון וכמה זמן יכול לעבור מתחרות המטרה ועד להרשמה (לדוגמה, האם תוצאה מ 2007 תקפה)?
    2. איך למרות תנאי הכניסה הנוקשים עדיין היו כאלו שלא סיימו ב 4 שעות?
    3 האם יש מסחר בערכות הרשמה והאם הוא נובע מהתנאים הקשוחים או פשוט בגלל שההרשמה מסתיימת במהרה?

  • איתמר

    צרת רבים (ושותפות גורל) אינה חצי נחמה.

    גם אני שואל למה?

    כתבת לאחרונה שמרתון בוסטון ידוע בתנאי הרשמה קשוחים (קריטריון הרשמה = 03:10?)
    1. איך "משיגים" קריטריון? ומה הזמן המקסימלי היכול לעבור מתחרות המטרה ועד להרשמה (לדוגמא: תחרות ב 2007 תקפה למרתון הנערך אמש?)
    2. איך למרות הקריטריון הקשיח עדיין אנשים חצו את קו הסיום אחרי 4 שעות?
    3. האם יש מסחר בערכות הרשמה? אם כן, האם זה בגלל התנאים הקשוחים או שזו תופעת הרווחת בכל תחרות שבה יש ביקוש רב לעומת ההיצע?

  • נחשון שוחט

    1. ר' הדרישות הרשמיות כאן: http://216.235.243.43/races/boston-marathon/participant-information/qualifying/qualifying-standards.aspx הקריטריון לגילאי 18-34 עודכן ל - 3:05. בגלל הביקוש העצום, גם עמידה בזמן הזה לא מבטיחה השתתפות, אלא הרישום מתבצע בדירוג. חפש פרטים מלאים באתר שלהם. חלון הזמנים לקביעת קריטריון למירוץ של 2014 הוא 22.9.12 ואילך.

    2. דרכים נוספים לזכות במספר למרתון בוסטון הן רישום דרך ה - BAA (השותפה לארגון המירוץ) ובעיקר דרך ארגוני צדקה המקיימים שיתוף פעולה עם המירוץ (כולל התרמת כספים). בנוסף ישנן קטגוריות גיל שעבורן הקריטריון איטי מארבע שעות (אלו אינם הרוב כמובן).

    3. ישנו מסחר בערכות הרשמה. לאחרונה התפרסמו כמה כתבות בארה"ב על "שוק שחור" באי-ביי, קרייגסליסט וכו'. המארגנים מודעים ומחפשים דרכים למנוע את זה אבל אין כמובן שליטה מוחלטת. במסורת של בוסטון יש גם תופעה מוכרת של bandits הרצים את המירוץ ללא מספר. היום זה מתקבל בעין הרבה פחות יפה מאשר בשנות ה - 70.

    מקוה שעזרתי.

  • שמעון כסאח

    נחשון לא הבנתי את המשפט "לכן מעשה כזה מייצר תסכול עמוק כל כך.
    כי הוא תוקף מחוץ להקשר."

    או מתי מעשה כזה הוא בתוך הקשר ולא מתסכל אותך?

    • מישהו

      כשחיילים נהרגים בפעולות טרור, זה מתסכל אבל זה לפחות קורה לאנשים שידעו שהם לוקחים סיכון מסוים.
      כשזה קורה לאזרחים שבאו לראות מרתון, זה נעשה מחוץ להקשר

      • אופיר

        כשחיילים נהרגים זה קרב, לא פעולת טרור. טרור בהגדרה מופעל נגד אזרחים.

        • מישהו

          הפיגוע בצריפין לצורך העניין היה פעולת טרור לכל דבר ולא קרב

          • אופיר

            אני לא חושב שאם היינו תוקפים בסיס אימונים של החמאס היינו קוראים לזה "טרור", גם אם הלוחמים שלהם היו בדיוק באמצע הכנת קפה או לפני יציאה הביתה.

      • שמעון כסאח

        לא זאת הייתה הכוונה, הכוונה הייתה במסגרת של תקיפה נגד אזרחים.

        הניסוח הוא אומלל ויש לתקנו.

        • shohat

          אני לא מבחין בין תקיפות טרור נגד מטרות אזרחיות ואני לא יודע מהיכן הסקת את זה. אני מדגיש את העוות בתקיפה המופנית כלפי אירועים שמסמלים פעילות שאין בה שום קשר, סמלי או אחר, לנקודות העימות (אלא אם מפרשים קיומה של מטרה רחבה יותר - לתקוף את עצם ערכי החופש, או פשוט ברוטליות חסרת אבחנה), והמקרה הזה ממחיש היטב את העוות הזה ומסייע להסביר אותו. לכתוב שההתקפה הזו היא "מחוץ להקשר" או "מתסכלת" זה לא מקטין מהיותן של התקפות טרור אחרות נוראיות לא פחות. וזה כמובן לא עניין לתחרות או לדיון. כלומר, אתה מלביש על הניסוח פרשנות שלך שאין לה שום קשר לכוונה של הפוסט.

          • שמעון כסאח

            לא מלביש שום פרשנות אלא מציין שבהחלט ניתן לפרש את זה כך, ולכן הצעתי לתקן את הניסוח.

  • אליה

    כתבת כרגיל מצויין
    מדוייק
    חד
    וברור
    הלב אכן כואב
    כואב מאוד

  • באבא ימים

    מדוייק מאוד. אני מקווה שמישהו כתב משהו דומה על מינכן.

  • مرعب لحظة انفجار بوسطون 15.4.13 Boston explosion | HOT TREND

    [...] מרתון בוסטון – החלום והאימה עד לאותו הרגע הנורא אלפי רצים סיימו את מרתון בוסטון ה 117. המרתון הוותיק ביותר. המרתון שהפך לאפוס, המרתון שסביבו, יותר מכל, נרקם האתוס. ברובם הגדול היו אלה אנשים רגילים – גברים ונשים – שהגיעו למרתון בוסטון המיוחד כהגשמת צפייה של שנים. הם באו כדי להוציא את המיטב מעצמם ולהתעלות מעל לשיגרת יומם. עד לאותו הרגע הנורא השתלב מרתון בוסטון באופן נפלא עם חגיגות ה -Patriot's Day של מדינת מסצ'וסטס (סוג של חג עצמאות, באופיו). עשרות אלפי תושבים יצאו כמדי שנה מביתם, עמדו לאורך המסלול כדי לתמוך, לעודד, להיות חלק מחגיגה … Read more on ערוץ הספורט [...]

  • matipool

    כואב ועצוב .
    כשילד נהרג זה עושה את זה עוד יותר קשה .
    אכן , אין סוף לרוע האנושי .

  • אריאל גרייזס

    איכשהו, אף פעם לא יוצא לי שהילד שלי יחכה לי בקו הסיום של מירוצים. הוא ואשתי היו יחד איתי כשרצתי את המרתון הראשון שלי אבל בגלל בעיות תחבורה הם הגיעו לסיום הרבה אחריי.
    המחשבה שהילד שלי יהיה שם בקו הסיום לעודד אותי מעלה דמעות של אושר בעיניים, המחשבה על אבא שמסיים את המירוץ כשהוא מחכה לראות את הבן שלו ואז מגלה שהילד נהרג בפיצוץ, העיניים שלי מוצפות דמעות.

  • חיים

    נחשון, מרתון בוסטון הוא בסך הכל עוד מטרה שנבחרה רק בכדי שתהיה מטרה לטרוריסטים. נכון שלאילו העוסקים בטרור ישנן מספיק סיבות "מוצדקות, לפעילות נפשעת זו. אבל לשאר העולם אין כל סיבה לקבל את הטרור מלבד ברמה של אפס סובלנות ומלחמה נמרצת למיגור המוחלט. עצוב כמו גם לך כך גם לי וליתר האנשים הקשורים לעולם הריצה לגלות שעולמנו נבחר "הפעם" למטרתם. אבל ברור לי שאנחנו ננסה להמשיך בדרכנו שהינה דרך של חיים וחיות ולא מסגרת לאנשים החיים מצורך או מכורח של שינאה

Comments are closed.