השפעת המרתון על ריצות של נערים בישראל/ יורם אהרוני

מומחה האתלטיקה יורם אהרוני מציע מבט היסטורי על ריצת המרתון בישראל, מנתח את הקשר בין "קדחת המרתון" להשתתפות נערים במירוצים ארוכים ומסביר מסלולי ההצלחה העיקריים.

אני מתכבד לארח בבלוג את יורם אהרוני. יורם מוכר לכם מכתיבה מקצועית מרתקת לאורך שנים במגזין "עולם הריצה" – כחבר מערכת מאז 1984 – באתר של מכללת וינגייט ובמקומות נוספים. הוא גם מרבה לשתף בידע הרחב ובדעות שלו בדיונים כאן בדה באזר.

יורם הוא מומחה בעל ידע אנציקלופדי על אתלטיקה קלה ומאחוריו עשרות שנות ניסיון בחינוך גופני ובאימון, במיוחד של אתלטים צעירים.

בהקשר של סדרת הכתבות המתפרסמת כאן בנושא ההיסטוריה של אימוני הריצה, יורם שלח אליי כתבה מעניינת במיוחד המתייחסת להיסטוריה של ריצת המרתון בישראל וממשיכה לדיון מקצועי בהשפעת "קדחת המרתון" על השתתפות נערים במירוצים ארוכים, תוך הצעת תובנות ולקחים.

יורם, תודה רבה!

***

69 ישראלים  סיימו ריצת מרתון על אדמת ארץ ישראל ב-14 מירוצים מ-31.3.1934 ועד מרתון הכנרת הראשון שהתקיים בתאריך 31.12.1977. מספר המסיימים במירוצים אלה נע בין אחד לשמונה רצים.  מספר רצים ישראלים יצאו לריצות מרתון בחו"ל לפני 1977 והבולטים בהם היו ציון חצרוני ודני משרקי. הישגו של חצרוני במרתון אנסחדה בהולנד ב-1973 (2:28:43) היה הישג השיא הישראלי (שיאים רשמיים במרתון מוכרים רק משנת 2004 ולכן ההישגים הטובים לפני כן מכונים "הישגי שיא"). מרתון הכנרת (לימים מרתון טבריה) שינה כליל את התמונה. 99 יצאו לדרך בשבת ב-11 בבוקר מכפר נחום דרך טבריה לעין גב. כדי להגיע למרחק המדויק נדרשו הרצים לעשות  שני "מעקפים": סיבוב בתוך קיבוץ מעגן וממש לפני "ההגעה אל הארץ המובטחת" – שער הכניסה לקיבוץ עין גב –  נדרשו הרצים להמשיך עוד קצת בכביש, לבצע סיבוב פרסה ורק אז להיכנס אל הקיבוץ. כהכנה למרתון הכנרת הראשון ארגן מועדון "איילות" שני מירוצים אצל איליה בר-זאב במושב ערוגות: חצי מרתון ב-12.11.1977 ו"אליפות ישראל במירוצי רחוב" ל-30 ק"מ ב- 3.12.1977. עד כמה שאני זוכר במירוץ ה-30 ק"מ רצנו למסמיה, משם לקסטינה, שוב למסמיה, שוב לקסטינה וסיימנו בערוגות. אחרי המרוץ הרגשתי לא טוב וכאשר עצרנו בבית קפה ברמלה בדרך הביתה הזמנתי כוס תה. התה לא שיפר את הרגשתי אבל אז ביקשתי ממישהו שישב לידי לטעום קצת מהגלידה שהוא הזמין. כפית אחת של גלידה עשתה פלאים ומאז זה המתכון הסודי שלי לשיפור ההרגשה  כאשר אני תשוש מפעילות גופנית. הדבר ניכר כמובן גם במשקל גופי…

למרות מספר המסיימים חסר התקדים "הוליד" מרתון הכנרת הראשון רק שתי כניסות ל-TOP TEN  הישראלי. רוב הרצים היו חסרי ניסיון בריצה ובהכנות הנדרשות לה והמסלול כלל בנוסף לעליה הקצרה הקיימת עד היום במסלול (מהמושבה כנרת לבית ירח) גם שתי עליות ארוכות: מנקודת הזינוק עד כביש טבריה –  ראש-פינה ומהמושבה מגדל לטבריה.  המנצח, יאיר קרני (2:39:01) היה היחיד מבין הרצים המצטיינים בארץ למרחקים עד 10,000 שניצל הזדמנות זו להתנסות ראשונה במרתון. בין המשתתפים היו כמה רצי עבר מצטיינים: רפי וישניצר, אליהו קומאי ויוסף צברי והיו גם כמה רצים שבתוך כמה שנים הורידו דקות רבות משיאיהם האישיים: אמיתי אלמוג, דוד ספטרו, ברי שור, ז'ק כהן, יצחק קלמרו ויותם גרופר. קיימת טענה כי גם שם טוב סבג השתתף אך שמו לא מופיע בתוצאות הרשמיות.  השתתפו גם ההלך שאול לדני (3:51:50), איליה בר זאב וכמובן האחיות זהבה שמואלי (3:02:58) ומזל שלום (3:48:18, ארבעה ימים לפני יום הולדתה ה-18) – חלוצות ריצת המרתון בין נשי ישראל.

בשנים הבאות החל איגוד האתלטיקה לערוך השתלמויות מקצועיות  בנושא אימוני מרתון ומועדון איילות הוציא עלונים שבהם הופיעו גם מאמרים מקצועיים פרי עטם של  איליה בר זאב, רפי דותן, ד"ר רפי וישניצר ואחרים. וכך למשל כתב דותן בעלון מספר 4 שהופיע בדצמבר 1979: "…מומלץ כי מקור הפחמימות בארוחה האחרונה (שלפני המרתון) יהיה דווקא, או בעיקר אורז…"

בשנת 1978 חלה התקדמות גדולה בתוצאות: פחות מחודשיים אחרי מרתון הכרת הראשון קבע קרני הישג שיא במדינת אורגון בארה"ב – 2:26:00. ביום העצמאות ה-30 לישראל קבע רפי דותן 2:29:59 שע' ב"מרתון בית-עזרא". אני השתתפתי שם בחצי מרתון ובנקודת הסיום לא היו מים וגם ההסעה שהייתה אמורה לקחת אותנו אל שטח הכינוס בוששה להגיע ונאלצנו ללכת ברגל עד לאחד המושבים ולבקש מים מאנשים שצפו בביתם בחידון התנ"ך בערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה אז בארץ. אלי אביסרור היה ראשון הישראלים במרתון הכנרת השני  (30.12.78) בהישג  שיא – 2:24:47. מוקדם יותר באותה השנה זכה אביסרור בתארים לאומיים ב-5000 מ'  וב-10,000 מ'. אני חוזר לרגע לאחור אל מרוץ תל-קציר, שהיה אחד מאירועי הריצה הבולטים בארץ בשנות השישים ותחילת שנות השבעים. ב-1970 במירוץ לגיל 15  עשיתי שגיאה של טירון (טוב, זה היה מרוץ השדה הראשון בו השתתפתי…) –  יצאתי לאט ונאלצתי לבזבז הרבה כוחות בעקיפת עשרות ילדים שפתחו מהר. בשנה שלאחריה שונו קבוצות הגיל והשתתפתי בתחרות לגילאי 16. בן אגודתי, ניר גלעדי (כיום פרופסור לנוירולוגיה) הוביל בכמה עשרות מטרים ואני הייתי במקום השני כשלפתע חלפו על פני בסערה שני רצים קטני קומה, אחד שחרחר והאחר ג'ינג'י, הדבר שבר אותי לחלוטין כי הבנתי שהיום במדליה כבר לא אזכה… בסיום התברר כי היו אלה אלי אביסרור (השחרחר) ועוזי כהן (14:14.3 ב-5000 מ' ב-1977) שהיו בכלל במירוץ לגילאי 19 שהוזנק קודם לכן למסלול אחר…בשנת 1979 החזיר לעצמו קרני את הישג השיא במרתון ביוג'ין, אורגון (2:19:15) ובשנת 1980 הוא קבע ביוג'ין 2:18:46. זהבה שמואלי חזרה להתחרות במרתון במירוץ מרתון הכנרת הרביעי (4.1.1981) וקיזזה יותר מ-10 דקות משהישג השיא (2:52:45)  ויותר מאוחר בשנה קבעה בניו יורק 2:49:52. בשלוש השנים שבין מרתון הכנרת הראשון והרביעי התמקדו זהבה ומאמנה איליה בר-זאב בשיפור הישגיה במרחקים קצרים בהרבה והיא קבעה בין היתר 2:10.18 ב-800 מ', 4:22.1 ב-1500 מ' ו- 9:24.4 ב-3000 מ'. במרתון הכנרת החמישי (22.12.1981) קבע קרני את הישג השיא האחרון שלו 2:17:34. שמואלי וקרני נבחרו לייצג את ישראל במרתון באליפות העולם הראשונה במרתון בהלסינקי 1983. זהבה קבעה קודם לכן בלונדון הישג שיא חמישי  ואחרון שלה – 2:40:29.

4th-tiberias-marathon-finish-line

(יורם אהרוני בסיום מרתון הכנרת הרביעי, 1981. התמונה באדיבות איגוד האתלטיקה).

ממוצע עשרת הזמנים הטובים לגברים הלך והשתפר  ב-6 השנים הראשונות של מרתון הכנרת: 1977 – 2:47:04, 1978 – 2:34:43,  1979 – 2:39:35 (מרתון הכנרת בשנה זו היה ארוך מהתקן בשל טעות במדידת המסלול), 1980 – 2:38:48 (בשנה קלנדרית זו לא נערך מרתון הכנרת מאחר שהמרתון הרביעי נערך כאמור בינואר 1981 והחמישי בדצמבר 1981), 1981 – 2:34:49, 1982 – 2:27:44. ב-6 השנים הבאות נרשמה סטגנציה: 1983 – 2:30:31, 1984 – 2:28:12, 1985 – 2:34:36, 1986 – 2:36:53, 1987 – 2:34:05, 1988 – 2:32:26.

השפעת המרתון על השתתפות נערים במירוצים ארוכים:

לפני "קדחת המרתון" לא השתתפו ילדים ונערים במירוצים למרחקים ארוכים. בחוברת שהוציאה IAAF  (פדרציית האתלטיקה הבין לאומית) בשנת 1979  מרחקי הריצה המרביים שהומלצו לגילאים השונים היו:  12 – 1000 מ'; 14 – 2000 מ'; 16  – 3000 מ'; 18 – 5000 מ', 20 – 10,000 מ'. בבריטניה מרחק התחרות הגדול ביותר עד גיל 20 היה 5000 מ'. באמצע שנות השמונים, כאשר החלו להיערך אליפויות העולם לנוער עד גיל 20, בלחץ מדינות אפריקה נכללו בתחרות מרוצים ל-10,000 מ' על מסלול ובשלוש האליפויות הראשונות (1986, 1988, 1990) גם מירוץ כביש ל-20 ק"מ.

בישראל לא הייתה קיימת הגבלת גיל על השתתפות במירוצים. יתר על כן, ברוב המירוצים לחצי מרתון שהיו בארץ  מסוף שנות השבעים ובמשך שנות השמונים היה דירוג לנוער עד גיל 19 ולפעמים גם לנערים עד גיל 16. נערים רבים ניסו כוחם במירוצים אלה וכמובן גם במירוצים הרבים ל-10 ק"מ. עד למרתון הכנרת הראשון לא העלה איש בדעתו שהנערים והבוגרים ירוצו לאותם מרחקים. במעט המירוצים שהיו כמו  "הקפת התבור", מירוץ תל-קציר, ו"מירוץ סיני" בקרית טבעון היו תמיד גם מרחקים מתאימים גם לילדים ולנערים. כבר במהדורות הראשונות של מרתון הכנרת נרשמו  גם השתתפויות של ילדים במרחק המלא. זכור לי ילד אחד שבגיל 14 סיים בין הראשונים באליפות הפועל במירוצי שדה (אליפות בה היו מקצים לילדים מגיל 12 ואילך). בגיל 14 הוא רץ את המרתון הראשון שלו ומאז החל לרדת בדירוג בין בני גילו במרחקים הקצרים יותר. ההשתתפות במירוצים הארוכים פגעה ללא ספק בהתפתחותם של הנערים כרצים. בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים הייתי בצוות המאמנים של היחידה לקידום ספורטאים צעירים מצטיינים. במחנות האימונים שקיימנו בחופשות שאלתי את הנערים שהיו בגיל 16-15 לגבי השיאים האישיים שלהם.  גיליון אופייני נראה כך: 400 מ' – אין תוצאה, 600 מ' – כנ"ל, 800 מ' – כנ"ל, 1500 מ' – כנ"ל. כמעט לכולם היו רשומות תוצאות ב-10 ק"מ ולרובם גם בחצי מרתון. למותר לציין שאף אחד מהם לא התפתח להיות רץ בוגר מצטיין. קל יחסית להתרגל לרוץ מרחקים ארוכים בקצב איטי יחסית; קשה יותר לרוץ מרחקים בינוניים בקצב מהיר. נערים המתרגלים לרוץ 20-10 ק"מ בקצב איטי יתקשו להתאמן בקצבים מהירים למרחקים קצרים יותר.

מאמצע שנות השמונים החלו להצטרף עולי אתיופיה למעגל הרצים בישראל ומהר מאד הם החלו לשלוט במירוצי הנוער, מבלי שקבעו תוצאות טובות יותר מאשר הנערים המצטיינים בעשור שלפניהם. ניקח כדוגמה את ממוצע  שלושת הראשונים באליפות הנוער בריצת 3000 בשנים 1977 – 1985 (לפני הצטרפות העולים מאתיופיה) ובשנים  1986 – 1996 (אחרי הצטרפותם): 1977 – 9:01.3, 1978 – 8:56.9, 1979 – 9:02.9, 1980 – 8:51.8, 1981 – 8:47.8, 1982 – 9:00.1, 1983 – 8:46.1, 1984 – 8:47.8, 1985 – 8:59.2. ממוצע  לכל התקופה – 8:55.2 ד'.

1986 – 8:51.7, 1987 – 8:54.5, 1988 – 8:53.7, 1989 – 8:58.5, 1990 – 9:05.9, 1991 – 8:57.8, 1992 – 8:55.0, 1993 – 8:53.1, 1994 – 9:09.9, 1995 – 8:51.9, 1996 – 8:50.8. ממוצע לכל התקופה – 8:57.6 ד' (והממוצע לשלושת הרצים הטובים שאינם ממוצא אתיופי – 9:21.7). וכאן אפשריים שני הסברים: א) העולים מאתיופיה הצילו את הריצות למרחקים בינוניים וארוכים; ב) נערים בני המשפחות ותיקות בארץ הדירו רגליהם מתחרויות הריצה מאחר שהרגישו (שלא בצדק!) כין אין להם סיכויים להתמודד מול עולי אתיופיה.

זכור לי  מאחד ממחנות האימונים נער אחד בן 16 (לא ממוצא אתיופי)  שבתחילת שנות ה-90 דווקא הייתה לו תוצאה יפה מאד בריצת 1500 מ' – משהו בסביבות 4:02 דקות. בשיחה אתו התברר לי כי הנער רץ בממוצע כ-120 ק"מ בשבוע  ועושה חלק ניכר מהאימונים שלו עם רצי מרתון שבקבוצת האימון שלו. הוא לא המשיך להתקדם ולא שיפר עוד את שיאו האישי. חשוב לציין כי הנערים שהגיעו למחנות האימונים הומלצו על האגודות שלהם ונחשבו לטובים ביותר בארץ באותה התקופה.

 יש דרכים רבות להצלחה בריצות ארוכות כבוגרים אבל ניתן להצביע על שלושה מסלולים עיקריים: א) התחלת אימונים בגיל מבוגר יחסית,  אחרי גיל 16 ולפעמים אפילו בגיל מאוחר יותר. מדובר לא פעם באנשים שעסקו כילדים ונערים בענפי ספורט אחרים ובגיל מאוחר יותר התחילו להתאמן בריצה. ב) התחלת אימונים לפני גיל 16 אך בלי לחץ להגיע להישגים בגיל צעיר. כאן מדובר בדרך כלל על אתלטים שהצטרפו כבר כילדים לקבוצות אתלטיקה אך עסקו במגוון מקצועות והתחרו גם בריצות למרחקים קצרים ולפעמים גם בקפיצות.  שלמה אזולאי היה בגיל 14 שלישי באליפות הפועל בריצת 100 מ',  שישי ברוחק וראשון ב-600 וב-1500 מ'. עוז כץ היה שלישי באליפות הפועל לגיל 14 בקפיצה לגובה ואני זוכר גם את עדנה לנקרי קופצת לגובה כנערה. שיאו האישי של סטיב אובט בקפיצה לרוחק בגיל 14 היה טוב יותר משיאו האישי של קרל לואיס באותו הגיל. ג) התחלת אימונים בגיל צעיר בלי לחץ להגיע להישגים  תוך תקופה קצרה ובוודאי בלי להשתתף באופן קבוע בריצות למרחקים ארוכים. יחזקאל חליפה  אמנם רץ מרתון לפני גיל 16 אך מהר מאד הוא ואיליה בר זאב מאמנו חזרו למסלול אימונים מתאים לגיל. העלאת הקילומטראז' בגיל הנוער צריכה להיות מאד הדרגתית והיא צריכה להיות מלווה גם בעלייה בהישגים במרחקים הבינוניים. לא פעם אנחנו רואים ריצות 10,000 מ' בהן המשתתפים עוברים את 800 המטרים האחרונים בשתי דקות ואף מהר מכך. מי שהשיא האישי שלו ב-800 מ' הוא מעל 2:10 ד' והוא לא עושה מאמצים לשפר אותו לא יוכל להגיע להיות רץ בוגר מצטיין.

הדרך הרביעית  שהייתה נפוצה מאד בשנות השמונים בעקבות המרתון לא הובילה כנראה להצלחה וכללה כאמור ריצת קילומטרים רבים באימונים, השתתפות באופן קבוע במירוצים ל-10 ק"מ ולפעמים גם לחצי מרתון ומרתון מלא תוך הזנחת האימונים והתחרויות למרחקים בינוניים.

cross-country2015-252

(התמונה מאליפות ישראל במירוצי שדה לשנת 2015, באדיבות איגוד האתלטיקה).

שלושער בשלישי
קיצור תולדות - ירון גרופמן

27 Comments

יאיר 28 בספטמבר 2016

מעניין.
שאלה: יש היום יותר מאמנים מרצים (כמעט). הם לא יודעים את זה?
הם לא מדריכים את הרצים הצעירים כמו שצריך?
הם דוחפים אותם לחצי מרתון ולמרתון?

אלכס דוקורסקי 28 בספטמבר 2016

אינני חושב שזו קביעה נכונה. אין הרבה מאמני אתלטיקה במדינה.

אלכס דוקורסקי 29 בספטמבר 2016

מה גם שכדי להירשם למירוץ כביש כלשהו (נניח, 10 ק"מ, שהוא המרחק הנפוץ ביותר), אין צורך להתאמן באיזושהי אגודת אתלטיקה. כל מה שצריך הוא להירשם באינטרנט.

יורם אהרוני 29 בספטמבר 2016

ענף הריצות למרחקים ארוכים הוא כיום למעשה ענף ספורט נפרד עם נקודות השקה מעטות לענף האתלטיקה. רוב אלה המכונים "מאמני ריצה" לא צמחו בתוך ענף האתלטיקה ויש לכך משמעות רבה. בשנות ה-70 חלה התקדמות גדולה בריצות הבינוניות לנוער בישראל וזאת הודות לפעילות של מאמני אתלטיקה שידעו לקדם נערים. הנערים התחרו בריצות ל-800 עד 3000 מ' על המסלול, במרחקים קצת יותר גדולים במירוצי השדה וכמעט לא השתתפו במירוצי כבישים. אני לא זוכר דוגמה של מירוץ ל-10 ק"מ לפני 1977 בו השתתפו נערים.

נחשון שוחט 29 בספטמבר 2016

"יותר מאמנים מרצים" – אהבתי. זה משפט שאני גם אומר.
ההערות של אלכס ושל יורם מתחברות לנושא שדיברנו עליו בתגובות לפוסט הקודם: בארץ החשיפה העיקרית היא לענף מירוצי הכביש המכיל אוכלוסיה רחבה ומאוד מגוונת (בגילאים, ביכולות, במטרות, ולכן גם בגישת האימון). לעומת זאת באופן יחסי ישנן מעט מאוד מסגרות אתלטיקה אמיתיות (ומאמני אתלטיקה) כשהפער בולט במיוחד בגילאי הנוער (בבתי ספר תיכון). זהו אחד הגורמים לתופעה שיורם מתאר בכתבה. רצים צעירים רבים ממהרים לריצות הכביש מבלי לפתח כשירויות אתלטיות במסגרות מקצועיות רלוונטיות לפני כן.
צריך לציין שישנם מספר פרויקטים מאוד יפים שמפתחים רצים צעירים (מאוד מוצא חן בעיניי הפרויקט של "רצי הסימטה" בדרום תל אביב, למשל).

עוד הערה בהקשר הזה היא שמעטים מאוד בישראל יכולים להתפרנס מאימון אתלטיקה בלבד (עבור רוב המאמנים זהו עיסוק נוסף, או תחביב, וחלקם גם מתנדבים ומוציאים מכיסם). לעומת זאת אימון רצים עממיים הוא עבור רבים עסק כלכלי. קהל היעד שונה, הגישה שונה, וגם תפקיד המאמן הוא שונה מאוד.

איציק 28 בספטמבר 2016

תודה רבה.
נראה שעולם איבד רץ 1500 ברמה עולמית…

אלכס דוקורסקי 28 בספטמבר 2016

יורם, מעניין מאוד. תודה רבה על הדברים.
מסכים בהחלט לגבי השפעתה, מחוללת הקסמים, של הגלידה.

ניתאי 29 בספטמבר 2016

מעניין מאוד.
שאלה: אחת האגדות על רצי הארוכות האפריקאיים זה שהם רצים עשרות ק"מ כל יום לביה"ס ודרך זה מתרגלים ומפתחים את הריצה. זה כמובן סותר את החלופות שכתבת. זו באמת אגדה? או שמדובר באמת בדרך רביעית?

יורם אהרוני 29 בספטמבר 2016

הגעה פעילה לבית ספר לא רק שאינה סותרת את מה שכתבתי אלא גם גם תומכת בדעה שכדי להצליח בריצה כבוגר צריך "להתאמן בלי לדעת שהתאמנת" כילד, כלומר, להיות ילד מאד פעיל גופנית. זה יכול להיות דרך פעילות בענף ספורט אחר או פשוט בפעילות יומיומית כמו הליכה, ריצה ורכיבה על אופניים

Selby 30 בספטמבר 2016

האם יש דוגמאות קיצוניות של רצי עילית או כמעט עילית שהיו מאוד לא פעילים כילדים או אפילו בעלי עודף משקל או סתם לא בריאים?
לא חסרים סיפורים מהאינטרנט של אנשים נניח בשנות השלושים לחייהם שהורידו המון משקל עודף והגיעו לתוצאות מרשימות אבל אני תמיד שואל בספקנות מה הם עשו בנעוריהם ומסתבר שגם אז היו מצטיינים ורק לאחר מכן הגיעה הסדנטריות. בעיניי הבסיס הוא הכל וככל שמתחילים מאוחר יותר כך התקרה שאליה ניתן להגיע נמוכה יותר.
זאת שאלה שמעניינת אותי בעיקר מסיבות אנוכיות כי זה המקרה שלי ואני סקרן לדעת לאן הייתי יכול להגיע אם הייתי מתחיל בגיל צעיר, או שבכל מקרה זה עניין של כישרון וגנים.

Ivan Pedroso 29 בספטמבר 2016

תודה רבה, היה מעניין לקרוא.

היסטוריון של ספורט 29 בספטמבר 2016

נחשון ויורם תודה רבה.
אתם שניכם מופלאים.
אני זוכר כילד צופה בזהבה שמואלי …..
גם את קרני אני זוכר.

ק. 29 בספטמבר 2016

מרתק.
באמת נראה שעם שניכם בדה באזר מרוכז רב הידע על אתלטיקה בישראל (לפחות האינטרנטי, כמובן שיש את מולי אפשטיין וויינגרטיין וגם את איליה ורפי וישניצר שאני לא מכיר אבל מןזכרים פה הרבה)

יורם אהרוני 29 בספטמבר 2016

את הידע באתלטיקה הישראלית אני שואב מתוך חומר סטטיסטי שהחל מ-1970 מרוכז בחוברות שנתיות המוציא איגוד האתלטיקה. אורי גולדבורט כתב חוברת המסכמת את התקופה שבין 1935 ו-1970 והיה זה שאסף את הנתונים לגבי המחצית הראשונה של שנות ה-70. מאז, אלה העוסקים במלאכת ריכוז הידע והפצתו הם בעיקר דוד אייגר ואריק קוקס והם נעזרו לאורך השנים גם באנשים אחרים אשר סייעו להם בכך.

גיל שלי 29 בספטמבר 2016

אני זוכר שלפני שלושים וארבע שנים היה נער ישראלי בשם צפריר משהו שרץ מרתונים, יש לך מושג מה נהיה ממנו?

shohat 29 בספטמבר 2016

צפריר דינרי, רץ 2:58 במרתון הכנרת 1981, בגיל 13. לא המשיך בריצה תחרותית.

גיל שלי 29 בספטמבר 2016

כן, תודה, זכרתי שהוא מבוגר ממני בשנה

matipool 30 בספטמבר 2016

למדנו באותה כיתה בי"א / י"ב ( הוא היה יותר רשום בכיתה מאשר למד . גם ככה זו הייתה מגמה גיאוגרפית .. ) . פוטנציאל עצום שלא מומש .
סיפרו בזמנו שבטירונות צנחנים , אחרי ריצות ופעילויות כשכולם היו גמורים , הוא ביקש מהמפקדים להמשיך לרוץ .
נפגשנו לפני שנתיים בפגש מחזור . הוא עדיין שמור טוב ונראה לי שהסתדר די טוב בחיים .

פה איתמר 29 בספטמבר 2016

תודה יורם

bhr 30 בספטמבר 2016

יאיר קרני רץ תוצאות יפות מאוד היה יכול להשתתף בריו לפי הקרטריון הנוכחי, או שסתם נדמה לי?

יורם אהרוני 30 בספטמבר 2016

הקריטריון הבין לאומי לריו 2016 היה קל מאד – 2:19:00. מדינה הייתה יכולה לשתף עד שלושה רצים שקבעו את הקריטריון הזה. בתקופה בה רץ יאיר קרני הייתה כל מדינה יכולה לשתף אתלט אחד בכל מקצוע ללא קריטריון בכלל ורק אם רצתה לשתף שניים או שלושה אתלטים במקצוע, כולם היו צריכים לעמוד בקריטריון. ראה רשימה שלי – קריטריונים להשתתפות בתחרויות האתלטיקה במשחקים האולימפיים 1984 – 2016
goo.gl/Yk98pT

יג 1 באוקטובר 2016

אסף לב קיבל השבוע תואר דוקטור על עבודה אתנוגרפית על ריצת המרתון בישראל. מאד מעניין..
יורם, הוא ילמד לצדך השנה בוינגייט -בקש ממנו עותק

רוני גוסרסקי 19 בנובמבר 2016

מרתק. תודה.

איציק 19 בנובמבר 2016

האם זה אותו רוני גוסרסקי שהכרתי לפני כ-30 שנה בבאר-שבע?

רוני גוסרסקי 19 בנובמבר 2016

כנראה שכן :)
איזה איציק אם יורשה לי?

איציק 19 בנובמבר 2016

איציק לפידות (דאז וויטוביצקי)

Comments closed