ביל באוורמן (2) – גישת האימון

"המחשבה כי ככל שאתה עובד קשה יותר תשתפר יותר היא פשוט garbage. השיפור הגדול ביותר מושג על-ידי האיש או האשה שעובדים בצורה האינטליגנטית ביותר".

זהו החלק השני לכתבה השתים עשרה בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים לריצות למרחקים בינוניים וארוכים.

בחלק הראשון לכתבה – "ביל באוורמן – המאמן כמנהיג (או מטה-מאמן)" – הובא סיפורו יוצא הדופן ותוארו ההישגים שלו ושל רציו.

החלק השני מוקדש לתיאור גישת האימון של באוורמן, החידושים שהנחיל ומקומם בהקשר ההיסטורי.

פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)

bill-bowerman

***

 

"Several of my critics have said: 'Bowerman just tacks up a piece of paper in the locker room and turns his runners loose'. They're partially right. I do give the athletes a relatively free rein and for good reason. One of my principles is 'Don't overcoach!"

בתרגום חופשי: "כמה מן המבקרים שלי אמרו: 'באוורמן פשוט מדביק דף נייר בחדר ההלבשה ומשחרר את הרצים שלו לרוץ.  הם צודקים באופן חלקי. אני אמנם מאפשר לרצים שלי מידה רבה יחסית של חופש, ומסיבות טובות. אחד העקרונות המנחים אותי הוא: 'Don't overcoach"

מבין ציטוטיו הרבים של ביל באוורמן – כייצוג של תפיסת אימון ייחודית – זהו הציטוט האהוב עליי. Don't overcoach.

כאשר מנסים ללמוד על גישת האימון של באוורמן מתוך עיון ביומני אימונים, אפשר בקלות להתברבר וללכת לאיבוד בפרטים. הוא אימן במשך כמה עשורים, במהלך תקופה רצופה של גילויים והתחדשות. הוא אימן רצים במקצועות שונים (המומחיות שלו היתה רצים למרחקים בינוניים, אך הוא הצליח מאוד גם באימון ספרינטרים ורצי 5,000מ' עד המרתון). הוא היה מוכן ללמוד מאנשים רבים ושילב אלמנטים משיטות שונות (את שיטות האימון הראשוניות פיתוח בשנות החמישים בסיוע חניכו Peter Mundle, רץ 3000מ' מכשולים שחזר לאורגון לאחר תקופת אימון באנגליה אצל Chris Brasher, שהתאמן שנים יחד עם רוג'ר באניסטר ובהמשך היה לאלוף אולימפי בריצת המכשולים; באוורמן למד בדקדקנות את שיטות האימון של מיהלי איגלוי; ובשנות ה60 קיים חברות והתכתבות קבועה עם ארתור לידיארד). הוא האמין באימון אינדיבידואלי, כלומר שלעולם יש לבחון את התגובה של הרץ המסוים לסוגי האימון, לעקוב אחר רמת המאמץ, ההתאוששות וההתקדמות, לבקר, ולבצע התאמה לצרכים של הרץ כפי שהמאמן מזהה אותם. קריאת יומני אימונים או עדויות של רצים שהתאמנו תחתיו חושפת סוגי אימון רבים ומגוונים, שגם נטו להשתנות. היעדר קיבעון. ובכל זאת שיטתיות ברורה.

המושג Don't overcoach סותר לכאורה את שיטת האימון הנדמית כמרובת פרטים ומורכבת. ולכן הוא החשוב מכל. לפי שיטת באוורמן, סוגי האימון השונים הם לעולם אמצעי ולא מטרה. הכל נתון להתאמה ושינוי. קיים חופש יחסי לרץ. לעולם לא "כופים" או "מאלצים" את האימון, ולעולם מתבצעת ההתקדמות באופן הדרגתי ומבוקר. וכך, באופן שיטתי, נבנית המוכנות, ומתבצע החידוד. עד שמגיע הזמן… להתחרות. מצד אחד, באוורמן היה דיקטטור. No ifs and buts. היית צריך להקשיב לו ולעשות את מה שהוא אומר. אחרת לא תהיה שם (במקרה של קני מור, הוא ציווה עליו לרוץ לא יותר מחמישה קילומטר בימי התאוששות, כולם תחת פיקוחו ואיים עליו שאם יגלה שהוא רץ קילומטר אחד יותר, הוא יעוף מהקבוצה. והתוצאה, כעבור שבועות, היתה שיפור של 27 שניות בשיאו לריצת השני מייל). מצד שני, הוא האמין מאוד בשונות בין הרצים, בין בני אדם בכלל, פיזית ונפשית. הוא לא האמין בהכתבה נוקשה של דרישות האימון אלא בהתוויית מסגרת, במתן הנחיות כלליות ו"שיגור" הרצים לגלות את היכולות שלהם. והיתה לו טביעת עין מעולה. הוא ידע לבחור את נקודת ההתערבות. מתי לדחוף את הרץ, מתי להגיד לו "מספיק להיום" ולשלוח אותו ל"שחרור".

אם ננסה לפשט את פילוסופיית באוורמן למספר עקרונות, נוכל להדגיש כך: עקביות, מתינות, התקדמות הדרגתית, אינדיבידואליזציה, שימת הדגש החשוב על ההתאוששות מהאימונים הקשים. ולסיכום: תורה של איזון.

את שיטת באוורמן קשה לתייג. הוא הושפע רבות משיטות האינטרוולים שהיו פופולריות בשנות ה-50 (כפי שתואר בפרקים על גרשלר, באניסטר ולנדי, וזאטופק) אבל אימוני האינטרוולים שלו כמעט תמיד היו מתונים יותר, מבוקרים. הוא הושפע רבות (באופן מוצהר) מארתור לידיארד, אבל הוא הסתייג מקידוש ה"מאה מייל לשבוע" ויישם מודל אחר לחלוטין של מחזוריות (שדומה יותר, לדעתי, לשיטת קו-הורוויל שהיתה לגישה הדומיננטית בשנות השמונים, ותתואר בהמשך הסדרה). את שיטת באוורמן נכון לאפיין, לכן, כאקלקטית ודינמית.

בכתבה זו אתייחס לעשרה עקרונות מאפיינים, ולדוגמאות. זו איננה הצגה מפורטת וממצה של אימוני באוורמן, כמובן, אלא שרטוט של עיקרי הגישה.

***

1. "עליך לאזן את היהירות של האמביציה שלך עם הצניעות של האימונים שלך".

המשפט הזה איננו של באוורמן, אלא של קני מור. וקני מור מציין כמקור ההשראה למשפט את האלוף האוסטרלי הבלתי מנוצח הרב אליוט. ובכל זאת, הוא מתאר עיקרון ראשוני, שאניח לו לדבר בעד עצמו. נדמה לי שהוא משקף היטב את הפילוסופיה של באוורמן: שאף לגבוה ביותר, אך זכור שהדרך לשם מחייבת עבודה סבלנית, מתונה, ברובה חסרת תהילה.

2. The Hard/Easy principle

בהקשר הכולל של התפתחות תורת האימון, העיקרון המזוהה ביותר כתרומה של ביל באוורמן הוא עיקרון ה-Hard/Easy. כלומר התפיסה שלפיה לא נכון להתאמן קשה מדי יום, אלא יש לווסת בין אימונים קשים, לבין ריצות התאוששות קלות ביניהם. הרץ צריך להתייצב לאימון הקשה הבא לא עם עייפות מצטברת, אלא לאחר שהתאושש והוא מוכן למאמץ הבא. עבור מי שקרא פרקים קודמים בסדרה, מובן שמדובר בהתפתחות משמעותית בצורת החשיבה. זו היתה תפנית ביחס לשגרת אימוני האינטרוולים הקשים, היומיומיים, של גרשלר, באניסטר וזאטופק; או ביחס לריצות הארוכות המהירות והמתישות שביצעו מדי יום רצים כמו פיטרס ואדלין.

מן הסתם, באוורמן לא היה המאמן הראשון שיישם את גישת ה-hard/easy, שיש בה הגיון אינטואיטיבי.  אפשר, למשל, למצוא ביטוי של הגישה גם בשיטה של לידיארד. וזהו עיקרון שגם המציאות והלימוד מן הניסיון מאלצים את רוב הרצים ללמוד גם בלי שתכננו. אך באוורמן היה מן הראשונים לנסח את הכלל המעשי כמפתח  – יותר מכך, כעיקרון יסודי – לתורת האימון הנכון.

מה שבאוורמן תיאר כאמת הכרחית, אינטואיטיבית, נתפס כיום כעיקרון שמעבר למחלוקת, המיושם בווריאציה כזו או אחרת בכל תכנית אימון. כיום גם ניתן להסביר את חשיבות העיקרון במונחים פיזיולוגיים ברורים. לא זו בלבד שתהליך השיפור אינו יכול להתבסס על האימונים הקשים בלבד, ולא זו בלבד שאימונים קשים ברציפות מובילים לעייפות ולסטגנציה (גם לסיכוני פציעה מוגברים) אלא שהשיפור עצמו מבוסס על ההתאוששות ("בנייה מחדש"/ regeneration כפי שמכנה המאמן רנאטו קאנובה את ריצות ההתאוששות) לא פחות מאשר על האימונים הקשים. השיפור הפיזיולוגי מבוסס על מעגל: האימון הקשה הוא התמריץ להסתגלות. הרץ דוחף את הגוף מעבר לסף הקודם, לאיזור תובעני וקשה. בתהליך הזה נגרם נזק (פיזי, ממשי) לתאי שריר (בין השאר תופעת ה-DOMS – עייפות שרירית המורגשת יום-יומיים לאחר המאמץ). ההסתגלות עצמה מתבצעת בעקבות האימון הקשה, בימי ההתאוששות. הגוף בונה עצמו מחדש, מתחזק, מכין עצמו למאמץ הבא. כאשר מבינים זאת, אז מבינים שהויסות בין סטרס ועומס (הגוברים באופן הדרגתי) לבין ההתאוששות הוא הכרחי. הויתור על ההתאוששות לא רק שלא מועיל, אלא מחבל בהשגת השיפור.

נחזור לימי באוורמן, ונדגים באמצעות אימוניו של קני מור לקראת המרתון האולימפי במינכן 1972 (מור סיים כאמור במקום הרביעי, הישג חייו). קני מור התאמן במחזורים של 9 ימים. תחילת המחזור ואימון עיקרי היה ריצה ארוכה, בקצב חזק יחסית, למרחק 32 עד 45 קילומטרים. אחריו בוצעו שני ימי התאוששות, ריצות קלות ולא ארוכות במיוחד. האימון הקשה הבא היה אינטרוולים ארוכים (למשל 5 פעמים 1600 מטר). שוב שני ימי התאוששות קלים. ואז אימון בקבצים מהירים יותר, למשל 20 פעמים 400 מטר. שוב שני ימים קלים, ותחילת מחזור חדש.

גם רצי הבינוניות של באוורמן נהגו להתאמן שלושה אימונים קשים לשבוע, שכללו בדרך כלל שני אימוני אינטרוולים, וריצה ארוכה/טמפו של 16 קילומטר בערך. ובין האימונים הללו שולבו ימים קלים, בהם ההקפדה היתה שלא לרוץ חזק (אמנם לעתים בוצעו ריצות "פרטלק" שכללו שינויי קצבים, אך מאוד במתינות).

3. גישה אקלקטית – איזון בין סוגי אימון והתאמה אישית.

באוורמן נהג לגוון בין סוגי אימונים רבים, כאשר אופן השילוב השתנה בהתאם למרחק המטרה ולתפיסת הצורך של הרץ. מעבר לאימוני האינטרוולים שהיוו רכיב קבוע ברוב חודשי השנה, שולב גרסה מסוימת של ריצות פרטלק (לעתים גם בתוך אימוני האינטרוולים. כך שולב פרק אימון בקצב חופשי בין פרקים של קצבי מטרה מוגדרים). בוצעו אימוני חיזוק בחדר כושר באופן קבוע. באוורמן היה מן המאמנים שהאמינו בשיפור הסגנון (כלכליות הריצה). הוא השקיע בכך וגם הבין בכך. ניתן למצוא תכניות אימון קבוצתיות בהן מוגדרים מעל 20 סוגי אימון שונים (אחד מהם, אגב, היה פשוט "שיחת קבוצה"). באוורמן האמין באפשרות השימוש בכל קשת הצבעים שעומדת לרשות המאמן,

הגישה הכללית היתה אקלקטית. היישום היה אידיבידואלי. וכך הסביר באוורמן: "המורה לעולם איננו חכם מדי מכדי ללמוד מתלמידיו. אבל בזמן שרצים הינם שונים זה מזה, עקרונות היסוד לעולם אינם משתנים. לכן מה שדרוש הוא להתאים את דרכי האימון למקצוע ולאינדיבידואל. אתה מבין, מה שטוב בשבילך יכול להיות שגוי  – not worth a damn – לבחור הבא".

באחד הדיונים בגישת באוורמן בפורום של האתר letsrun.com מצאתי שיתוף של הרץ הנורווגי  Knut Kvalheim באימונים שביצע בפועל, בשנות ה70, תחת הדרכתו של באוורמן.

נעצור לרגע ונפתח סוגריים. קוואלהיים היה שיאן נורוורגיה בריצות למרחקים שונים שבין 1500 ל-10000מ'. הוא סיים תשיעי בריצת ה5000מ' במשחקים האולימפיים במונטריאול. שיאו האישי לריצת ה10000מ' – 27:41.26דק'. Knut הוא גם אחיו של Arne Kvalheim, שהיה אחד מרצי רביעיית שליחים של ה-Oregon Track Club, תחת באוורמן, שקבעה שיא עולם לריצת ה-4 כפול מייל ב-1968. שימו לב לקומבינציית האחים בחבורת ה-סאב 4 למייל: 3:52.6 לצעיר, נוט, 3:56.4 לארנה (לפי האתר Bring back the mile, הם מדורגים במקום ה-11 בלבד בדירוג "קומבינציית אחים" בחבורת הסאב-4, שזה די מדהים).

קוואלהיים תיאר אימון אופייני של רצי הבינוניות של אורגון כך: 15 דקות ג'וג (חימום).  4 חזרות של 400מ' ב-60-62 שניות עם 200מ' ריצה קלה ביניהם (הניחו רץ ברמה של 4 דקות למייל). לאחר מכן ריצת 4 מייל רצופה בקצב מתגבר עם סיום מהיר (זו ריצה בקצב חופשי יותר) ולסיום 6 כפול 100מ' מהר. דוגמה נוספת: 15 דקות ג'וג. תרגיל עיקרי: 400מ'/600מ'/ 400מ'/ 200מ' (קצב 59-61 שנ' ל-400) עם ריצה קלה של חצי מרחק החזרה ביניהם. יציאה לריצה רצופה של 5 מייל בקצב משתנה (הגברות באופן חופשי ל800 מטר בערך כל פעם), וסיום עם 6 חזרות מהירות של 200מ' כ"א. מעניין לשים לב שנפח החזרות המוגדרות בדוגמאות האלו – החלק ה"עצים" של האימון – איננו גבוה, כשחלק משמעותי בוצע בקצב חופשי בהתאם להרגשה של הרצים.

ניתן לקרוא הדיון המרתק בהשתתפות קוואלהיים כאן.

4. מחזוריות/הדרגתיות נוסח באוורמן. date pace/ goal pace.

העיקרון הבא הוא חשוב ביותר. בכתבה הקודמת בסדרה הצגתי בפירוט את עיקרון המחזוריות של ארתור לידיארד כפרדיגמטי ממש לתורת אימוני הריצה. בתיאור הביוגרפיה של באוורמן ציינתי את הקשר המצוין שנוצר בין שני המאמנים, את ההתכתבות והביקורים ההדדיים ואת ההשפעה שהיתה ללידיארד על באוורמן, באופן מוצהר. מכאן מגיעים לשאלה המעניינת: היכן מתבטאת המחזוריות בגישת באוורמן? והאם גישת באוורמן תואמת לגישת לידיארד?

כאשר מציבים את השאלה הזו מזהים השפעה מאוד משמעותית נוספת של באוורמן (ומאמנים נוספים מן התקופה). הדבר שבולט מיד הוא שבאוורמן לא יישם מחזוריות נוקשה נוסח לידיארד. לא היתה אצלו אבחנה ברורה בין תקופת בסיס אירובית (Marathon conditioning phase אצל לידיארד) לבין תקופת אימונים אנאירוביים שמגיעה רק בהמשך – הרציונאל שהוא התשתית של גישת לידיארד. ואפילו להיפך, רצי באוורמן נהגו, לרוב, לבצע אימוני אינטרוולים לאורך העונה כולה. המסקנה השניה היא שניתן לזהות בכל זאת מבנה ברור של הדרגתיות ומחזוריות. שיטה זו הקדימה במעט את שיטת פרנק הורוויל ופיטר קו (אביו של סבסטיאן קו) שהיתה לגישה הדומיננטית לאימון רצי בינוניות בשנות ה-80. והיא דומה מאוד מבחינת הרציונאל שלה לגישה של המאמן האיטלקי רנאטו קאנובה, המאמן רצי עלית בעולם היום (קאנובה מציג את גישתו כגישת ביניים המשלבת בין העקרונות של לידיארד לבין העקרונות של הורוויל וקו). שתי הגישות – הורוויל-קו וקאנובה – הינן סדורות יותר מזו של באוורמן. אבל הפרקטיקה מצויה בבירור כבר שם, והיא השפיעה מאוד.

עכשיו אסביר ואמחיש.

רציו של באוורמן נהגו לבצע אימוני אינטרוולים, פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, לאורך רוב שבועות השנה (הערה: יש לקחת בחשבון מבנה עונה בנבחרת של אוניברסיטה. בסתיו רצים cross country. בחורף מתחילים אימוני מסלול, כאשר התחרויות הן באביב  – תחרויות קטנות יותר תחילה – ואל תוך הקיץ, התחרויות הגדולות). ההדרגתיות התבטאה בקצבים של הריצות, ובמינון (הוספת יותר חזרות).

באוורמן פיתח שיטה ששילבה בין date pace לבין goal pace. הראשון, "קצב נוכחי" התייחס לכושר העכשווי של הרץ. מדי כמה שבועות בוצע באימון "מבחן זמן". למשל ריצת מייל כאשר שלושה סיבובים מעט איטיים מקצב תחרות והסיבוב האחרון במקסימום מאמץ. מכאן נגזרו קצבי אימון של date pace. השני הוא "קצב מטרה", אליו מכוון הרץ (או לפיו כיוון באוורמן את הרץ) כמטרה לשיא העונה (מוערכת). תחילה בוצעו האימונים בקצב date pace וגם לאט יותר, באופן מתון מאוד, כשהמינונים לא גבוהים. בהמשך בוצע שילוב במסגרת כל אימון בין date pace (רוב החזרות שבוצעו) לבין goal pace (מספר מצומצם של חזרות אחרונות). כדוגמה כללית, הרץ עשוי היה לבצע 8 חזרות (200 עד 600 מטר) בקצב date pace, אימון לא קשה במיוחד, ולאחר מכן 2-4 חזרות בקצב המטרה להמשך. ככל שהתקדמה העונה והרץ נכנס לכושר, בהדרגה בוצעו יותר חזרות בקצב ה-goal pace ופחות חזרות בקצב ה-date pace, כאשר המטרה הסופית היתה להשוות ביניהם. ה-date pace אמור להגיע בסופו של התהליך ל-goal pace, וזהו שלב המוכנות לתחרות.

bowermanpre

Oregon track and field coach Bill Bowerman and Steve Prefontaine In intense discussion. Runner's World April 2006.

Photo courtesy of The Happy Rower @ flckr

5. קילומטרז'

משפט מפורסם נוסף שמצוטט מפי באוורמן:

"If someone says, 'Hey, I ran 100 miles this week. How far did you run?' ignore him! What the hell difference does it make?…. The magic is in the man, not the 100 miles."

לכאורה, כפירה נוספת בגישת לידיארד. בפועל המסר אחר (ולא בטוח בכלל שלידיארד היה מסתייג מהמשפט הזה).

באוורמן לא היה חסיד של קילומטרז' נמוך. הוא האמין בהתאמה ובגמישות. הוא סלד מנוסחאות נוקשות. מאחר ואימן רצים בתקופת לימודיהם, הוא גם דאג ללימודיהם, הוא גם סידר להם עבודות מתאימות כדי שירוויחו קצת דמי כיס. הוא נזהר מאוד להבטיח שיוכלו לאזן בין כל המתחים והמטלות, ושלא לסחוט אותם עד הסוף. כאשר אימן רצים לאחר לימודיהם, נסיבות החיים אפשרו להם לרוץ בעומס גבוה יותר.

רוב רציו של לידיארד רצו בין 110 ל-130 קילומטר לשבוע (רצי הבינוניות פחות, רצי ה-5000-10000 יותר). חלק מרציו בהחלט רצו גם מאה מייל לשבוע, כפי שהמליץ לידיארד. בעיניי באוורמן, המספר (ועצם הספירה) בכלל לא משנים. ברוב הימים בוצעו שתי ריצות ליום. חלקן קלות מאוד (לרוב לא נספרו בכלל). וחלקן אימונים של ממש. הקילומטרים נצברו מתוך קיום שגרת האימון. המספר המסוים אף פעם לא הוגדר או היה מטרה.

 6. מתינות

באוורמן, כמו לידיארד, האמין באימון מתון, שרובו בטווח השליטה – train don't strain. "המחשבה כי ככל שאתה עובד קשה יותר תשתפר יותר היא פשוט garbage. השיפור הגדול ביותר מושג על-ידי האיש או האשה שעובדים בצורה האינטילגנטית ביותר". 

7. אימון 30/40 המפורסם

האימון הזה היה פיתוח של ביל דלינג'ר, שעבד בצמוד לסטיב פריפונטיין, ולא של באוורמן (כאן מצוטטת תשובה של קני מור המסבירה כיצד האימון פותח מאימון במתכונת דומה שהנהיג באוורמן). הוא הפך לחלק מהמיתולוגיה של פריפונטיין ורצי התקופה ומאמנים רבים פיתחו וריאציה על התימה. האימון תואר בספרו של Mike Sandrock, Running Tough. הוא שימש כאימון ייעודי להכין את פריפונטיין לריצת ה-5000מ' (או שלושה מייל) תוך שילוב מעברים בין קצב מהיר מקצב תחרות לקצב איטי מקצב תחרות, בריצה רצופה. אימון קשה במיוחד.

הריצה היתה למרחק 3 מייל (4800 מטר) ברציפות ובשינוי קצב כל 200מטר. 200 מטר ב-30 שניות (קצב 2:30דק' לקילומטר, או 4 דקות ל1600), 200 מטר ב-40 שניות (קצב 3:20דק' לקילומטר). (רץ ברמה נמוכה יותר יוכל לבצע אימון זה במעבר בין 200מ' בקצב מעט מהיר מקצב תחרות 5000מ' לקצב איטי יותר בעשר שניות).

בהמשך לכך נוצרה מסורת תחרותית בקבוצה, בניסיון לקבוע שיא ההקפות (מעבר ל-12) בהן מסוגל הרץ להחזיק בקצב האמור (30-40).

8. תפיסת תפקידו של המאמן והריצה בהקשר החיים

המאמן צריך לנתב דרך כללית. הוא צריך ללמד, לחנוך ולהלהיב. הוא צריך לעקוב ולבקר. להתערב היכן שהעין המנוסה שלו מזהה שהרץ – הנחת המוצא לצורך העניין שכל רץ הוא טיפש – עושה טעות. רץ מהר מדי. לא נח מספיק. מתחרה באימונים ושורף את עצמו. היו לו בדרך כלל שיטות טובות לגרום לרץ להבין בעצמו, לעתים בדרך הקשה, את הטעות.

המאמן והרץ, יחד, הם תלמידים. של הריצה, אבל לא רק של הריצה:

"Men of Oregon, I invite you to become students of your events. Running, one might say, is basically an absurd past-time upon which to be exhausting ourselves. But if you can find meaning, in the kind of running you have to do to stay on this team, chances are you will be able to find meaning in another absurd past-time: life."

9. תחרויות

האימונים הם ההכנה הארוכה, המתונה. הלימוד האמיתי, החיוני, מתבצע בתחרויות, כשהרץ נדרש לחפש בתוכו ולגלות הרבה יותר. כך כתב קני מור:

"Bowerman (without ever pronouncing the word pain) taught that you redefine yourself a little with every honest, killing effort. You might not win, but you will have been brave. If you can admit that to yourself, bravery is a hell of a thing to build on" (Kenny Moore, p. 199).

הוא ציפה מהרצים שלו ל"גבורה" הזו, הפנימית. ועובדה היא שרבים מהם מצאו אותה. ועם זאת, הוא היה מציאותי ומפוכח, ונהג להזכיר: "אלוהים קובע כמה מהר תרוץ. אני יכול רק לעזור עם המכניקה". הוא לא שפט את רציו רק לפי דירוג הישגיהם אלא בעיקר לפי הנחישות שהפגינו ותכונות האופי שמצא בהם, ושעזר להם למצוא.

 

10. לאלף נמרים

אחתום עם שיעור אחד נוסף מבאוורמן. שיעור שמלמד הרבה על צורת החניכה והטמעת הצפיות, על הקשר בין המאמן הסמכותי לבין הרץ המשתדל, ולעתים כושל.

"I don't believe in chewing on athletes. People are out there to do their best. If you growl at them and they're not tigers, they'll collapse. Or they'll try to make like a tiger. But the tigers are tigers. All you have to do is cool them down a little bit so they don't make some dumb mistake like running the first quarter of a mile in 55 seconds" (Kenny Moore, p. 200).

הנמרים הם נמרים. וביל באוורמן היה מאלף נמרים מצטיין.

 

 

 

 

ביל באוורמן - המאמן כמנהיג (או: "מטה-מאמן")
מורשת הרצים הבריטים/ יורם אהרוני

תגובות

  • יורם אהרוני

    All you have to do is cool them down a little bit so they don't make some dumb mistake like running the first quarter of a mile in 55 seconds" (Kenny Moore, p. 200). אני לא יודע באיזה הקשר נאמרו דבריו של קני מור והאם התכוון לרבע מייל ראשון בתוך ריצת מייל, אך אם מדובר ברצי צמרת המנסים לקבוע שיא עולם במייל, להתחיל על 55-56 שניות לרבע הראשון זו פחות או יותר הנורמה (עם חריגים פה ושם): הרב אליוט בריצה ב-1958בה נחתך הכי הרבה זמן מהשיא הקודם - 2.7 שניות (3:57.2 - 3:54.5) התחיל על 56.4 שניות. פיטר סנל ב-3:54.4 ב-1962 היה מאד חריג והוא היחיד ששבר שיא במייל בעידן שאחרי בניסטר עם רבע ראשון מעל לדקה - 61.3. בשיא השני שלו ב-1964 התחיל סנל על 56.4. מישל ז'אזי - 57.5, ג'ים ראיין גם כן חריג ובשיאיו התחיל על 57.9 ו-59.0.פילברט באיי - 56.9 (ובשיא העולמי שלו ב-1500 התחיל עם 400 ב-54.9 ללא מושך), ג'ון ווקר - 55.8, סבסטיאן קו בשיאיו - 57.8, 56.1, 55.3, סטיב אובט בשיאיו - 55.7, 56.6, סטיב קראם - 57.5, נור א-דין מורסלי - 54.9, הישאם אל גרוז' - 55.2.

    • shohat

      יורם תודה רבה על הנתונים. כמה הערות: א. כבר לא נוכל לנזוף בבאוורמן שהוא לא מבין. ;) ב. מעניין כמה רצים בשנות ה60 וה70 פתחו על 55 שניות והפסידו שם את המירוץ. ג. כתבת נכון. הכל בתוך הקשר. ד. הגיוני ביחס לנתונים שציינת שרציו הטובים ביותר של באוורמן פתחו על 57-58 וגם לאט יותר בשיאים שלהם. פירוט לגבי חלק מהריצות קני מור מביא בספרו (לא חזרתי לבדוק). וההבדל בין 57 ל55 הוא גדול מאד. ה. גם בזמננו ניתן לצטט את מאמן קולורדו מרק ווטמור שאמר ש"את רוב המירוצים (למרחקים בינוניים) מפסידים ב200 המטר הראשונים)". ו. לבסוף, לא המספר 55 הוא המסר, אלא הצורך להיזהר מפתיחה מהירה מדי של רץ מצוין בגלל התלהבות-יתר.

    • נחשון שוחט

      כדי לדייק/לתקן, זה הציטוט שאליו התכוונתי: "Most mistakes in a race are made in the first two minutes, perhaps in the very first minute."
      Jack Daniels, Exercise Physiologist and Coach

  • יורם אהרוני

    כאשר בודקים זמני ביניים של ריצות ארוכות אצל רצים שניסו לקבוע את ההישג הכי טוב שיוכלו וזה לא משנה אם מדובר בתלמיד בית ספר בריצת 2000 מ' או בשיאן עולמי בריצת 10,000 (לא מדובר על מרתון, שם יש בעיה של ירידת סוכר בדם אם מתחילים מהר מדי) רואים כמעט תמיד דפוס אחיד: התחלה מהירה מהקצב הממוצע, התייצבות על הקצב הממוצע, ירידה אל מתחת לקצב הממוצע ובסוף הגברה. השימוש במכתיבי קצב בשיאי עולם קצת משבש את זה כי אז הרץ לא רץ לפי תחושות אלא על אוטומט אחרי המוביל. הבעיה הגדולה של הרבה רצים בכל הרמות היא לשמור על קצב המתאים להם בתוך ריצה המתפתחת בקצב אחר ומבחינה זו פשוט הצדעתי לרצה היפאנית האמיצה מיוקי אואהרה במוקדמות 5000 בריו
    goo.gl/mfDmwj

    • נחשון שוחט

      הספר של באוורמן לא אצלי כעת, אז אחזור ואבדוק הפרטים המדויקים ביום ראשון. מהזיכרון, כשג'ים ביילי רץ 3:58 וניצח את ביילי הוא סיים עם הקפה אחרונה של 55 וחצי שניות. הפתיחה היתה איטית הרבה יותר (נדמה לי 58 ואז האטה בהקפות 2 ו-3). דיירול ברלסון תמיד העדיף פתיחה מתונה והגברה. כשניסה לרוץ עם פיטר סנל הוא לא הצליח. הרצים שבאוורמן אימן לא היו רצים של 3:50 למייל ומטה (טובי הרצים היום) אלא קבעו תוצאות שיא של 3:55-3:58. 3:55 זה ממוצע של מעל 58 שניות לסיבוב. באוורמן חשב שטעות לפתוח ב-55 שניות.
      אנחנו קצת נתלים כאן בנקודה שולית והופכים טפל לעיקר.

  • דן סלפטר

    מרתק כרגיל.
    מציף עניין של פרשנות: לטעמי באוורמן, במיוחד לפי ההעמקות שנתת אודות פילוסופית האימון שלו, הוא "ההפך הגמור" מדוקטרינת ה"hard/easy".
    ולמה אני מתכוון:
    הדיוט יכול בקלות לפרש את זה כאילו התאמנו רציו קשה מאוד (מה זה אומר בכלל?) או קל מאוד.
    אני מוצא בתפישת האימון שלו דווקא הרבה תכנים שהייתי קורה להם "medium" ובמיוחד זה בא לידי ביטוי באמצעות ההדרגתיות על ידי הגדרת date pace ו goal pace.
    הכל עניין של הגדרות אבל היה חשוב לי להציף את הנושא לדיון/הבהרה.

    שאפו

    • shohat

      תודה רבה דן!
      אתייחס לשאלה. אפשר שישנם יישומים מיבהקים יותר של עיקרון ה-hard-easy (כשהאימונים הקשים קיצוניים יותר) ונכון שגישת באוורמן התאפיינה ככלל במתינות (במיוחד כלפי מי שרצו בתקופת הלימודים).
      לא ניתן להמעיט מהשינוי בחשיבה בהקשר ההיסטורי (שהיום הוא עבורנו מובן מאליו). בשנות ה50 וה60 השפיעו מאד הגישות של איגלוי (כל יום אינטרוולים ועוד אינטרוולים), זאטופק (מדי יום אינטרוולים יחד עם צבירת קילומטרז מאד גבוה), באניסטר/סטמפפל (קילומטראז נמוך אך אינטרוולים כל יום). רצי המרתון הבולטים כמו ג'ים פיטרס ובאדי אדלין רצו בקצבים מהירים כמעט מדי יום. באוורמן אמר שחייבים לצמצם לשלושה אימונים קשים לשבוע (או לתשעה ימים, בדוגמה של קני מור באימונים למרתון) כשביניהם ריצות קלות המאפשרות התאוששות. בתקופתו זה היה שינוי תפיסה משמעותי.

      • דן סלפטר

        היסטורית - אני מאוד מסכים.
        עם זאת, אמנם אצל איגלוי רצו (בשיטת) אינטרוואלים כמעט כל יום אך גם שם תמיד היה ויסות בעצימויות וזה לא היה תמיד עצים, אלא יותר לפעמים כמו עוד ריצה עם מלא מתגברות.

        • נחשון שוחט

          תודה על החידוד.
          למען הקוראים שפחות מעורים בעולם הריצה: דן הוא מאמנם של הרצים האולימפיים מארו טפרי ולונה צ'מטאי (הנשואה לו) ושל רצים ישראלים בכירים נוספים ביניהם ימר גטהון, דוד טאייצ'או ועוד.
          דן, אני שמח מאד שאתה מוסיף תוספות והבהרות לדיונים כאן.

          • דן סלפטר

            תודה על הפלטפורמה ה(כמעט) יחידה בארץ לדיון ענייני על אימון.

  • דן סלפטר

    *קורא להם.

  • אלכס דוקורסקי

    מעניין מאוד, כרגיל.
    תודה רבה.

  • יורם אהרוני

    בשנות החמישים והשישים לא כולם ידעו מה עושים במדינות אחרות. היו עדיין רצים שלא שמעו על לידיארד, סראטי, גרשלר, איגלוי ואולי אפילו לא הכירו את המונח פרטלק ובעצם חקרו את גבולות היכולת שלהם (רון היל, דיויד בדפורד). כאשר התחילו לרוץ מרתון בישראל במספרים גדולים, החל ממרתון הכנרת הראשון, גרף השיפור בהישגים היה תלול מאד בשנים הראשונות כי פשוט לפני כן לא היה כאן ידע כיצד להתאמן למרתון וכיצד לחלק את הכוחות במהלך המירוץ. כפי שנאמר פה הייתה גם מטוטלת: בשנות החמישים בעקבות זטופק המון אימוני הפוגות, בשנות השישים, בעקבות לידיארד - הרבה יותר קילומטראז' ומחזוריות באימונים ואחר כך התחילו לבוא האיזונים אבל החל משנות השבעים גם התנסות בפרוצדורות לשיפור הישגים כמו "סימום דם" ( אם תרצו - חלב אילי הצפון, דם צבים וכדומה), סטרואידים (בסוף שנות השבעים כבר נתפסו רצים) ואחר כך EPO

  • יורם אהרוני

    אם נחזור למציאות שלנו בישראל בשנות השבעים והשמונים, היו מספר אגודות שאולי הבולטות שבהן היו הפועל ירושלים ומכבי חיפה שלא היו להם רצים ורצות למרחקים שמעל 800 מטרים. כל האימונים שלהם היו על המסלול. אני זוכר שיחה במחנה אימון לפני כ-30 שנה עם נערה ונער ממכבי חיפה, בני 15 או 16. הנער היה רץ של 2:00 ב-800, אלוף המדינה לגילו (אלוף הקדטים). הצעתי לו שיצא לרוץ ביערות הכרמל, ירוץ קצת על חוף הים וכו' אבל הוא אמר שההורים שלו לא ירשו לו זאת וזו גם הייתה התשובה של הנערה. לפיכך, מה שהכתיב את שיטת האימונים במקרה שלהם היה שהאימונים נערכו כולם על המסלול. הנערה שרצה בסביבות 5 דקות 1500 מטר הייתה עושה 5 אימוני מסלול בשבוע.

  • אריאל גרייזס

    מעולה כרגיל, נחשון. במיוחד אהבתי את החלק הקודם (רק עכשיו הצלחתי להשלים) וההיסטורי. עכשיו שאני באורגון, מרגיש חובה להגיע ליוג'ין מתישהו

    • נחשון שוחט

      תודה אריאל! איזה כיף לך, תהנה המון!

  • רון

    מרתק כרגיל נחשון, תודה!

  • צביקה

    נחשון, איזה כיף (כרגיל)
    ואם מותר לספר שבחיו של אדם בפניו, אז דן הוא גם מנהלה המקצועי (כמעט בהתנדבות) של קבוצת הריצה של צה"ל (שהיא הרבה יותר מקבוצת ריצה) שהובילה ומובילה את מהפיכת הכושר הגופני בצהל. לי יש את הזכות להיות אחד מעשרות רבות (למען האמת כ 200) המתאמנים בקבוצה.

Comments are closed.