מורשת הרצים הבריטים/ יורם אהרוני

יורם אהרוני כותב על תרומת הרצים הבריטיים להתפתחות הריצה למרחקים בינוניים וארוכים, בחציה הראשון של המאה העשרים. וגם על "חובבים" לעומת "מקצוענים" כהגדרה תרבותית.

"Of all ahtletic forms, running is perhaps the most taxing and the most exciting; that is, when carried to the extreme" (Alf Shrubb)

אני שוב שמח לארח את יורם אהרוני, שכותב הפעם על תרומת הרצים הבריטיים להתפתחות הריצה למרחקים ארוכים ובינוניים במחצית הראשונה של המאה ה-20.

***

בפרק הראשון של הסדרה המעולה של נחשון שוחט על התפתחות הריצות למרחקים ארוכים  יש כמה אזכורים חשובים לתרומה הבריטית להתפתחות הריצות החל מאמצע המאה ה-19. מילות מפתח: עיצוב דמותה של האתלטיקה המודרנית (להבדיל מזו של המשחקים האולימפיים ביוון בעת העתיקה), הפרדה בין חובבים ומקצוענים, אלפרד שראב, וולטר ג'ורג'. כדאי תמיד לחזור ולקרוא את מה שכתב נחשון.

כדאי אולי לחדד בנושא המילה מקצוענים. המילה הזו הייתה מילת גנאי בהקשר הספורטיבי לפחות עד סוף שנות הששים של המאה ה-20.  הכדורגלן  רפי לוי, זה שהבקיע צמד לרשתה של יוגוסלביה בניצחון המפתיע של נבחרת ישראל ב-1960, הלך אחר כך לשחק כדורגל מקצועני בחו"ל, והוא, וגם כדורגלן נוסף של הנבחרת, ג'רי חלדי שעשה כמוהו נחשבו בישראל של שנות ה-60 כבוגדים. מוטל'ה שפיגלר היה הראשון בכדורגל הישראלי שהיה לו האומץ לומר בריש גלי כי הוא כדורגלן מקצועני ומאז, בהדרגה, השתנה היחס למושג.

נחזור לריצה בתחילת המאה ה-20. תרומה חשובה נוספת של הבריטים הייתה בייסוד התחרות  הבין לאומית השנתית במרוצי-שדה ב- 1903 (הפכה 70 שנה מאוחר יותר לאליפות העולם במרוצי שדה) ומי אם לא אלפרד שראב היה המנצח בשתי המהדורות הראשונות.

london-1908

ב-1908 ארחה לונדון לראשונה את המשחקים האולימפיים.  פדרציית אתלטיקה בין לאומית עדיין לא הייתה קיימת (שלבי ההקמה של ה-IAAF  החלו מיד בתום משחקי סטוקהולם 1912) ו"שיאי העולם" מאותה התקופה אינם זוכים כיום למעמד רשמי.  הבריטים הצטיינו במחצית הראשונה של המאה ה-20 בריצות למרחקים בינוניים יותר מאשר במרחקים הארוכים. רץ בשם הרולד וילסון היה הראשון שרץ 1500 מ' בפחות מ-4 דקות –  נמדד לו זמן של  3 דקות, 59  שניות ו-4/5 השנייה, במבחנים לקראת משחקי לונדון 1908. זמן זה נחות בהרבה מהזמן הטוב באותה תקופה במייל של וולטר ג'ורג'  – 4 דקות 12 ו-3/4 שניות שנקבע עוד ב-1886 (קצב 3:55.6 ד' ב-1500 מ') וזמנים של רצים אחרים בריצת המייל בתקופה שלפני יסוד ה-IAAF. וילסון זכה במדליית הכסף בלונדון 1908 בזמן של 4:03.6 "בערך" כי נמדד רק זמנו של המנצח,  מל שפרד מארה"ב, שעשה במשחקים אלה דאבל מרשים: 1:52.8 ד' ("שיא עולמי") ב-800 מ' ו-4:03.4 ב-1500 מ'. וילסון נהרג במלחמת העולם הראשונה בצרפת בשנת 1915 ,בגיל 31. הרץ הבריטי הגדול הבא, ארנולד ג'קסון, היה לא רק חובב אלא גם חובבן – אחד כזה שאימוניו רחוקים מאד מהסטנדרטים המקצועיים שהיו מקובלים בתקופתו. בנוסף לריצה הוא עסק גם בכדורגל, חתירה והוקי. בריצת 1500 מ' במשחקי סטוקהולם 1912 התקיימו שבעה מקצים מוקדמים והשניים הראשונים בכל מקצה העפילו לגמר: שבעה מארה"ב, שלושה שבדים, שני בריטים, גרמני וצרפתי. יש הרואים עד היום את הגמר הזה כגדול בהיסטוריה האולימפית. הנרי ארנו מצרפת הוביל את הרצים ב-1:05 ו-2:08, מהר יותר מאשר בריו 2016 (104 שנים יותר מאוחר) שם עברו הרצים בגמר 400 מ' ב-1:06.8 ו-800 מ' ב-2:16.6. אבל (Abel) קיביאט מארה"ב היה בראש אחרי 1200 מ' (3:09, עדיין מהר ממתיו סנטרוביץ' בריו 2016  – 3:12.) כשאחריו חבריו לנבחרת  ארה"ב מל שפרד, נורמן טאבר וג'ון פול ג'ונס שרצו בדבוקה בניסיון לחסום את הדרך לרצים האחרים. ג'קסון נאלץ לבצע הקפה רחבה מאד ורק במטרים האחרונים הצליח לעבור לראש ולנצח ב-3:56.8. נדרש שימוש בציוד הפוטו-פיניש שהופעל אז לראשונה כדי לקבוע שקיביאט זכה במדליית הכסף וטאבר בארד. לשניהם נקבע זמן של 3:56.9 ד'. שיא העולם של קיביאט היה אז 3:56.8 (3:55 ו-4/5, כפי שנרשם אז). ארנולד ג'קסון התגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה והתקדם במהירות בסולם הדרגות. בסוף המלחמה, בגיל 27,  הוא הגיע לדרגת בריגדיר-גנרל (משהו כמו תת-אלוף). שישי באותה ריצה היה פיליפ בייקר מבריטניה שאחרי נישואיו לאישה בשן אירן נואל שינה את שמו לנואל-בייקר. הוא זכה במדליית הכסף ב-1500 מ' במשחקי אנטוורפן 1920 ועד היום הוא היחיד שזכה הן במדליה אולימפית והן בפרס נובל – הוא זכה בפרס נובל לשלום ב-1959 על פעולותיו ארוכות השנים לצמצום מרוץ החימוש בעולם.  המנצח ב-1500 מ' במשחקי אנטרוופן 1920 היה הבריטי אלברט היל, שהיה כבר הרביעי שעשה את הדאבל האולימפי של 800/1500. קדמו לו אדווין פלאק  מאוסטרליה ב-1896, ג'יימס לייטבודי מארה"ב ב-1904, וכאמור מל שפרד ב-1908. יש המציינים כי הוא היה הבריטי היחיד   שעשה זאת עד קלי הולמס באתונה 2004…אלברט היל פתח ברצף בריטי של ארבעה ניצחונות אולימפיים ב-800 מ'. היל היה חניכו של המאמן המפורסם סם מוסביני, מאמנו של הרולד אברהמס. בסרט זוכה פרס האוסקר "מרכבות האש" גולמה דמותו של מוסביני על ידי השחקן איאן הולם.  מוסביני היה מאמן מקצועני (אחד המתפרנס מאימון) דבר שלא היה מקובל בבריטניה בעידן החובבי. לצערנו, גם בישראל 2016, רבים הסוברים כי מאמן אתלטיקה זה לא מקצוע… ההתנגדות למוסביני מסבירה אולי את אחת הבעיות של האתלטיקה הבריטית באותה תקופה – להתאמן נחשב אז בחוגים מסוימים כמשהו השקול למעשה מרמה. הספר שכתב מוסביני על אימון והתפרסם ב-1913 הוא אחד מספרי האימון    הראשונים בענף האתלטיקה.. מפורסמת האמרה שלו כי בתחרות ריצה יש שני דברים חשובים בלבד – יריית אקדח הזינוק וקו המטרה. כאשר שומעים את הראשון צריך לעשות הכול כדי להגיע כמה שיותר מהר אל השני…לבד מאמירה טריוויאלית זו אפשר למצוא אצלו  כמה עקרונות התקפים גם כיום: הצורך לעבוד עם נערים בהדרגה ולא להעמיס עליהם יותר מדי באימונים. הוא האמין בפיתוח הדרגתי של עצימות האימונים עד גיל 23. הוא היה מתנגד חריף לעישון (לא דבר של מה בכך בתקופתו) אבל כוס בירה פה ושם הייתה בהחלט נסבלת מבחינתו…  כמו כן הוא היה אולי הראשון שהמליץ לרצים לעבור למרחקים גדולים יותר במהלך הקריירה "במקום לפרוש מפעילות, נסו להתחרות במרחקים ארוכים יותר". מוסביני גרס שעליית החובבות על חשבון המקצוענות באתלטיקה גרמה לכך שמאמנים מקצוענים לא היו יכולים להתפרנס עוד בבריטניה ולכן היגרו לארה"ב. היחס לחוקי החובבות בארה"ב היה כנראה ליברלי הרבה יותר (אלא אם כן אתה לא בן הגזע הלבן כמו ג'ים תורפ או יותר מאוחר ג'סי אוונס). ג'וני הייז, מנצח המרתון המפורסם של לונדון 1908, עבד לכאורה בחנות של  בלומינגדיילס אבל למעשה בכל תקופת ההכנה למשחקי לונדון 1908 הוא היה אתלט מקצועני  לכל דבר ותפקידו היחידי בבלומינגדיילס היה לבוא ולאסוף את הכסף… בשנים מאוחרות יותר אפשר גם להסתכל על הדוגמה של בייב דידריקסון שבתקופה שקדמה למשחקי לוס אנג'לס 1932 עבדה לכאורה כמזכירה אבל למעשה התפקידים היחידים שלה היו לשחק כדורסל ולעסוק באתלטיקה.

shrubb_lg

אלברט היל פתח ברצף של 4 ניצחונות בריטיים ב-800 מ' במסגרת האולימפית. דגלאס לאו ניצח בפאריס 1924 עם שיא אירופי – 1:52.4 ד'. שיא העולם באותה תקופה היה עדיין השיא הראשון שאושר אחרי יסוד IAAF – 1:51.9 ד' של טד מרדית' מארה"ב בגמר בסטוקהולם 1912. מרדית' המשיך שם גם ל-880 יארד (804.672 מטר) וקבע שיא עולם נוסף – 1:52.5 ד', מקרה נדיר במסגרת האולימפית בו נקבעו שיאים בשני מרחקים באותה הריצה. שיאו של מרדית' נשבר באליפות אנגליה ב-1926 על ידי הרץ האורח מגרמניה, אוטו פלצר שעבר 880 יארד על מסלול דשא באצטדיון סטמפורד ברידג' ב-1:51.6 ד' והקדים במעט את לאו שקבע 1:52.0 ד' "בערך" ( לא נמדד לו זמן ולא נמדד גם זמנו של פלצר ב-800 מ'). חודשיים מאוחר יותר, בתחרות בברלין  שבר פלצר גם את שיא העולם ב-1500 מ' כשקבע 3:51.0 והביס את בעל השיא הקודם, פאבו נורמי שסיים שלישי אחרי השבדי אדווין וידה.  אחרי התחרות בברלין הוצע לפלצר סכום כסף דמיוני של רבע מיליון דולר על ידי יזמים מארה"ב שרצו לארגן שורת מפגשים שלו עם נורמי ווידה על אדמת ארה"ב. פלצר דחה את ההצעה וכתב: "ספורטאי אינו צריך תגמול כספי כי הפעילות הספורטיבית מטבעה מעניקה לך את התגמול. אתה לא יכול להפוך את הפעילות לג'וב בלי לעקור אותה משורשיה – ההנאה הפנימית שבפעילות. אם אנחנו רוצים לתמוך בספורט החובבי ולהעדיף אותו על פני המקצועני עלינו לעשות זאת בחוכמה ולשנות את החוקים כך שיתאימו לערכים שלנו ולגישה שלנו לחיים בתקופתנו." הוא הגיע למשחקי אמסטרדם בכושר ירוד בשל פציעה ולא הצליח לעלות לגמר ב-800 ו-1500 מ'. בשנות שלטון הנאצים הוא נרדף על ידם בשל היותו הומו-סקסואל. הוא נכלא לתקופות שונות והורשה לעזוב את המדינה ב-1939. אחרי שנתיים לא קלות בסקנדינביה, בהן שימש גם כמאמן במועדון ספורט יהודי בשבדיה, הוא חזר לגרמניה בהאמינו כי היחס אליו ישתנה  אך לא כך קרה והוא נכלא במחנה מטהאוזן לצורך "חינוך מחדש". הוא שרד את התקופה אבל בגרמניה של אחרי המלחמה  הומו-סקסואליות עדיין הייתה עבירה פלילית. הוא הורשה לצאת למשחקי מלבורן 1956 כעיתונאי ובמשך כמה שנים נדד בין כמה מדינות בהן ניסה לעבוד כמאמן: סין, עירק, איראן ויפאן. רשויות החוק בגרמניה המשיכו לרדוף אותו גם מרחוק והם שלחו מכתבים למדינות רבות והזהירו כי פלצר הוא לא רק הומו-סקסואל אלא גם קומוניסט! הוא מצא בכל זאת עבודה במשכורת זעומה כמאמן בהודו אך ב-1967 (בגיל 67) עבר התקף לב ובגלל מצב בריאותו חזר לטיפולים בגרמניה. הוא נפטר ב-1970 בדרכו למגרש החנייה אחרי תחרות אתלטיקה כשהסטופר עדיין לצווארו…. נחזור שוב אל הבריטים. לאו זכה שוב בתואר האולימפי כשניצח באמסטרדם 1928 עם  1:51.8 ד' והקדים בין היתר את סרפין "סרה" מרטין מצרפת שזמן קצר לפני המשחקים קבע שיא עולם באליפות צרפת – 1:50.6 ד'.

מחסום ה-1:50 ב-800 נפרץ על ידי הבריטי תומי המפסון בגמר האולימפי בלוס-אנג'לס 1932 שקבע זמן חשמלי של 1:49.70 (אושר כ-1:49.8 בהתאם לחוקים דאז) והקדים רק ב-20 המטרים האחרונים את אלכס וילסון מקנדה  (1:49.9). המפסון, שהיה בן 25 בעת שזכה בתואר האולימפי התחיל  להתאמן בצורה מסודרת פחות או יותר רק בשנתו האחרונה באוניברסיטה, כלומר, לא לפני גיל 21. מי שהחזיק אז בשיא ב- 880 יארד היה  בן איסטמן מארה"ב שקבע זמן קצר לפני המשחקים 1:50.9 וזמן לא רשמי טוב מן השיא ב-800 מ' – 1:50.0. במשחקי לוס אנג'לס 1932 הוא העדיף להתחרות רק בריצת 400 מ' וזכה במדליית הכסף. איסטמן שבר שוב את השיא ב-880 יארד ב-1934 (1:49.8) וגם הפעם הזמן ב-800 (1:49.1) היה לא רשמי ולכן לא אושר כשיא עולם.

אחרון הבריטים המצטיינים בריצות הבינוניות בשנות ה-30 היה סידני וודרסון ששבר ב-1938 את השיא ב-800 כשקבע 1:48.4 במרוץ handicap (מרוץ בו חלק מהרצים מזנקים עם מקדמה, לא חוקי כיום לקביעת שיאים).  המרוץ היה ל-880 יארד וגם בו קבע סידני וודרסון שיא עולם – 1:49.2. אחיו של וודרסון, סטנלי, שימש "ארנבת". השביל הפנימי היה לשימושו של סידני  וודרסון בלבד. ראשון הגיע לקו הגמר סטנלי וודרסון – 1:48.0y (הייתה לו מקדמה של 85 יארד). סידני וודרסון הגיע שני לקו הגמר. סידני וודרסון היה ידוע יותר כרץ למרחקים ארוכים יותר. היה אלוף אירופה בריצת 1500 מ' בשנת 1938 ובריצת 5000 מ' בשנת 1946. ב-1937 הוא שבר  את השיא במייל כאשר קבע 4:06.4, גם כן במרוץ handicap.

sydney_wooderson

(סידני וודרסון, קרדיט תמונה, Public Domain)

 

שני פרקים חשובים הקדיש נחשון שוחט בסדרה לרצים הגדולים של המחצית הראשונה של המאה העשרים – פרק על הפינים ופרק על השבדים. נראה לי שגם במדינות אלה, כמו בארה"ב  נטו להתגמש עם  חוקי החובבות. בסופו של דבר כמה מהגדולים ביותר כמו פאבו נורמי וגונדר הייג  הורחקו מהאתלטיקה החובבית בשל עבירות על חוקים אלה.

אי אפשר לסכם את התקופה בלי  להתייחס לרץ אגדי – יאנוש קוסוצ'ינקי מפולין. הוא נולד ב-1907, שיחק כדורגל בילדותו ורק בגיל 19 החל לעסוק באימוני ריצה. מאמנו היה האסטוני אלכסנדר קלומברג (מדליסט אולימפי בקרב-10) שהיה מאמן לאומי של פולין. קוסוצ'ינקי זכה בתואר האולימפי ב-10,000 מטרים בלוס אנג'לס 1932 והקדים שני רצים פיניים. זמן קצר לפני המשחקים הוא שבר את שיא העולם בריצת 3000 מ'  בתחרות באנטוורפן – 8:18.8 ד'.  לקוסוצ'ינסקי  (בהדרכת קלומברג) מייחסים שתי פריצות דרך באתלטיקה: א) הוא כנראה היה מהראשונים שהשתמשו באימוני הפוגות ושימש השראה לאלה שבאו אחריו כמו הייג וזטופק; ב) הוא היה אולי הראשון שרץ גם למרחקים ארוכים על המסלול בנעליים סמורות (ספייקס) מה שמחייב סגנון ריצה הקרוב יותר לזה של הריצות הבינוניות. "קוסו" הצטיין במגוון מרחקים מ-800 ועד 10,000 וגם במרוצי שדה. הוא פרש זמנית ב-1934 אך חזר וזכה בתואר הלאומי ב-10,000 בשנת 1939.בתקופת הכיבוש הנאצי הוא היה חברת במחתרת הפולנית והוצא להורג על ידי הנאצים ב-1940.

בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה נכנסו מדינות רבות נוספות לתחרויות האתלטיקה והחלו להתפרסם הרבה ספרים ומאמרים על תורת האימון. כמו כן שופרו ללא הכר תנאי האימון של הספורטאים. בשנות החמישים , השישים והשבעים הם היו צריכים לפעול עדיין במסגרת חוקי החובבות, אך גם אלה הלכו ושינו את הגדרתם. בחוקת האתלטיקה של 1961/62 הוקדשו  עדיין כמעט שלושה עמודים שלמים לחוקי החובבות. לנושא הסימום  לעומת הוקדשו בחוקה זו רק 12 שורות… (כיום  חוקי הסימום הם חטיבה שלמה בחוקה המשתרעת על פני עשרות עמודים).

אסיים בשני סיפורים דווקא מענף הכדורסל הנוגעים לחובבות ואימונים, שהרי כל רץ הוא קודם כל כדורסלן מתוסכל… בשנות ה-60 היו בליגה הבכירה בישראל כמה קבוצות של קיבוצים.  בעונת 1966  למשל 5 מתוך 14 הקבוצות בליגה הבכירה היו של קיבוצים. הקבוצה המצליחה בין קבוצות הקיבוצים הייתה של משמר העמק שדורגה לא פחות מ-7 פעמים במקום הרביעי בליגה בין השנים  1958 ו-1967. שמועה זדונית רצה בקיבוצים האחרים, כי בימי המשחקים (ימי ששי בדרך כלל) השחקנים של משמר העמק עובדים בענפי המשק רק 4 שעות!

כאשר הייתי בכתה ח' זכתה קבוצת הילדים בה שיחקתי במקום הראשון בליגה של "הפועל" בעמק המזרחי. עברנו שני סיבובי משחקים ללא הפסד. בתום הליגה הוחלט לקיים גם משחקי גביע ובהם הורשו להשתתף גם קבוצות שלא נטלו חלק בליגה. הגענו לגמר נגד  הקבוצה של קיבוץ גבע, שלא השתתפה בליגה הסדירה וניצחנו אחרי משחק צמוד למדי. בתום המשחק אמר ילד מגבע משפט בלתי נשכח: " אנחנו יותר טובים אבל אתם מתאמנים!!!"

נקודה למחשבה
קללת המבורג

6 Comments

חובב 1 בנובמבר 2016

תודה רבה על הפוסט. הערה גראפית: הפסקה הראשונה אורכה ~50 שורות. קשה מאד לקרוא בלוק כזה של טקסט על המסך.
מקום על המסך לא עולה כסף, ריווח, שורות חדשות ושורות רווח יעזרו מאד.
תודה!

אלכס דוקורסקי 1 בנובמבר 2016

יורם, סקירה מעניינת מאוד. תודה רבה.
כתבת על הרבה אתלטים מצטיינים ודמויות מרתקות, שחיו בשנים של תהפוכות ומלחמות, אי שקט פוליטי וחוקים שמנעו מהם לחיות את חייהם כפי שרצו.

אוטו פלצר, שנאלץ לעזוב את מולדתו וחי בתנאים קשים בהודו, שערערו את בריאותו, (ואף על פי כן היה בעל רצון עז לקדם את האתלטיקה בכל מדינה בה חי), שילם מחיר כבד מאוד על הדרך בה רצה לחיות את חייו האישיים.
מאמנו של קוסוצ'ינסקי, אלכסנדר קלומברג האסטוני, גם כן נפל קורבן למשטר רצחני, כשנעצר בידי המשטרה החשאית הסובייטית, וישב 12 שנה במחנות בסיביר. מיותר לציין, שהשנים האלה לא תרמו במיוחד לבריאותו והוא הספיק לחיות שנתיים בלבד לאחר שהשתחרר.

סידני וודרסון, שהצטיין במגוון מרחקים בין 800 מטר ל-5,000, סבל מליקוי די חמור באחת מעיניו, מה שרק מעצים את הישגיו המרשימים ממילא.

פה איתמר 2 בנובמבר 2016

מעניין מאד

איציק 2 בנובמבר 2016

תודה רבה, מאד מעניין.
שתי האנקדות בסוף פשוט נהדרות.
נדמה לי שמאמן, ולא רק מאמן אתלטיקה, עדיין לא מוגדרים כמקצוע במדינת ישראל (להבדיל ממורה ספורט).

Ivan Pedroso 3 בנובמבר 2016

תודה רבה, מעשיר.

אני מצטרף להערה של חובב לגבי העיצוב של הפסקה הראשונה.

אבל באמת מעניין מאוד. הסיפור על אוטו פלצר מדהים. והאנקדוטות בסוף משעשעות.

איאן ראש 24 בנובמבר 2016

מאוד מעניין. תודה.

Comments closed