לאסה וירן וחזרתם של הפינים המעופפים

זוהי הכתבה השלוש עשרה בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים לריצות למרחקים בינוניים וארוכים.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה (בשני חלקים): "ביל באוורמן – המאמן כמנהיג (או מטה-מאמן)", "ביל באוורמן – גישת האימון"

פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)

הסדרה מתפרסמת במקביל גם באתר "מועדון ארוחת הבוקר".

***

שנים רבות לאחר המשחקים האולימפיים במונטריאול 1976 ישב ילד צעיר בעיירה הפינית הקטנה Myrskyla מול הטלוויזיה. הוא צפה בתכנית דוקומנטרית על אחד מגדולי האתלטים בהיסטוריה. תוך כדי הצפיה  שאל הילד את אמו בפנים מבולבלות: "אמא, למה לאיש המהיר הזה יש את השם של סבא?". האם חייכה לעצמה.

את הסיפור הזה סיפר Matti Hannus, הרץ שגם כתב על היסטוריית הריצה הפינית, לאדם צ'ייס מ-Runner's World, והסבא, הלא הוא לאסה וירן, אישר אותו בראיון לצ'ייס.

הסיפור מייצג היטב את אישיותו וגישתו של לאסה וירן, כאדם וכרץ: חודשים ושנים של חיים ואימונים בפרופיל נמוך, בשקט, בסבלנות, בענווה, מופנמות המגיעה לעתים כמעט כדי אדישות, כשכל כולו מרוכז בעצמו ובמטרה הרחוקה שלנגד עיניו. ולעומת זאת ברגעי השיא, במבחנים החשובים ביותר, לפרקי זמן קצרים ונבחרים, במשחקים האולימפיים ומול טובי הרצים – מעטים, אם בכלל, היו הרצים שהתקרבו לשלמות כלאסה וירן – מפגן מופלא של מוכנות, של שליטה, של חידוד, של ביטחון עצמי מוחלט המגיע כדי יהירות. Sisu, בלשונם של הפינים (תיכף נחזור לדבר על התכונה הזו). לאסה וירן היה מזן הרצים שידעו בתזמון מדויק להתעלות מעל ומעבר למצופה, לעתים גם מעבר לדמיון.

"הם יכולים לעשות מה שהם רוצים למשך חמישה וחצי מייל. אבל שתי ההקפות האחרונות הן שלי". זהו המשפט המזוהה עם לאסה וירן. זהו, בשינויים קלים ולא ממש חשובים, התיאור של ארבעה ניצחונות אדירים שלו בריצות גמר אולימפיות, שאחריהם חזר אל הכפור.

כאשר עוברים לדון בעקרונות האימון, לאסה וירן ומאמנו Rolf Haikkola מזוהים עם המושגים הבאים: קילומטרז' גבוה ובניית בסיס אירובי אדיר משך שנים (בהשפעה חזקה של ארתור לידיארד); אימונים בתנאי גובה (וירן היה מהחלוצים בתחום הזה, שסימן את הדרך לרצים אירופאיים רבים); ויותר מכל עם ה-Peaking (שוב בהשפעת לידיארד) – בניית העונה כולה כדי להגיע לשיא מוחלט של היכולת בתזמון מדויק. ספק אם היה עוד רץ כמוהו בהיסטוריה, שידע להגיע לשיאי יכולת כאלו במשחקים האולימפיים לעומת יכולת בינונית למדי ברוב התקופות האחרות. (יש מי שבעיניהם ההבדלים הללו ביכולת הפכו את וירן לרץ שנוי במחלוקת. אתייחס לכך מעט, ורק בשולי הכתבה הזו).

וירן היה הרץ הבולט והמצליח ביותר מקרב "הגל השני של הפינים המעופפים". אזכיר שהפרק הראשון בסדרת הכתבות הזו הוקדש לתיאור השליטה של הרצים הפינים בהובלת פאבו נורמי והנס קולמיינן בתחילת המאה העשרים (בין 1912 ל-1936). גל שני של "פינים מעופפים" החל ב1968 ונמשך עד תחילת שנות השמונים.

כרגיל, אביא תחילה את הסיפור ולאחר מכן אנתח את גישת האימון ואת הלקחים שניתן ללמוד ממנה.

***

Lasse Viren of Finland

הגל השני של הפינים המעופפים (והשפעת ארתור לידיארד)

הגל השני של הפינים המעופפים החל עם הגעתו של המאמן הניו זילנדי ארתור לידיארד לפינלד. בעקבות ההצלחה יוצאת הדופן של הרצים הניו זילנדים בהדרכת לידיארד, הוא הוזמן לשמש כיועץ למאמני הנבחרת הפינית בין השנים 1967-1969. השפעתו של לידיארד היתה ניכרת ובעצם הניעה את ההצלחה שנמשכה למעלה מעשור. נקודות הדמיון בין שתי המדינות רבות. שתיהן בעלות אוכלוסיות קטנות מאד. שתיהן בעלות מסורת ספורטיבית עמוקה, עם אתוס ייחודי. בשתיהן מתאפשרת גישה טבעית-כפרית פשוטה כדרך חיים וכדרך ריצה. בשתיהן גדלו רצים שהותירו חותם נצחי על תחום הריצה למרחקים ארוכים.

כתבה זו תתמקד בלאסה וירן, אך לפני כן ראוי להזכיר כמה מהרצים הבולטים הנוספים בגל השני של הפינים המעופפים:

Jouko Kuha- שיפר בשנת 1968 את שיא העולם לריצת 3000מ' מכשולים (8:24.2דק'), סנונית ראשונה.

Pekka Vasala – האלוף האולימפי ל-1,500מ', מינכן 1972. וסאלה ניצח שני רצים אגדיים: קיפ קיינו הקנייתי ורוד דיקסון הניו זילנדי.

Tapio Kantanen – זכה במדליית הארד במינכן 1972 בריצת 3,000מ' מכשולים. הרצים הפינים חזרו ממינכן עם שלוש מדליות זהב ועוד מדליית ארד.

Juha (the cruel) Waatainen – ניצח ה"דאבל": 5,000מ' ו-10,000מ' באליפות אירופה, הלסינקי 1971.

Kaarlo Maanika – זכה בשתי מדליות במשחקים האולימפיים במוסקבה 1980 – מדליית כסף בריצת ה-10,000 ומדליית ארד ב-5,000 (לאחר פרישתו הודה כי ביצע blood doping, באמצעות עירויי דם אוטולוגיים).

Pekka Paivarinta – אלוף העולם למירוצי שדה 1973 (הישג יוקרתי במיוחד באותה תקופה, מול טובי הרצים בעולם).

Olavi Suomalainen – מנצח מרתון בוסטון 1972. ויתר על ההשתתפות במרתון האולימפי במונטריאל 1976 לטובת לאסה וירן.

Martti Vainio - אלוף אירופה 10,000מ', 1978. שלישי באליפות העולם 5,000מ', 1983 (תוצאה זו נפסלה לאחר שנמצא כי השתמש בסטרואידים).

אלו הרצים שהגיעו להישגים הבולטים ביותר, מתוך קבוצה גדולה עוד יותר של רצים שהתחרו ברמה העולמית. וכולם ממדינה עם אוכלוסיה של 4.64 מיליון איש בלבד (ב-1972).

Sisu:

על ה-Sisu כתבתי בפרק הראשון לסדרה, שסיפר על פאבו נורמי והגל הראשון של הפינים המעופפים. כמה עשורים מאוחר יותר, אמנם רצים אחרים, אך האתוס נותר חלק בלתי נפרד מן הסיפור. ולכן אעתיק גם לכאן את ההסבר:

מזה מאות שנים קיים במסורת הפינית הביטוי "סיסו" (Sisu). כמו רוב הביטויים בעלי המשמעות המיוחדת, זהו ביטוי שקשה לתרגם באופן מדויק או ממצה. הוא מכוון לתאר תכונה רוחנית בלתי-מסוימת, מופשטת, של עצמה פנימית, שנתפסת אצל הפינים כמקור לגאווה לאומית. ניסיונות ההגדרה כוללים "נחישות אולטימטיבית", "עמידות במצבי קיצון", "יכולת מנטלית להפיק יכולת מעבר לצפוי/הנורמלי", "אומץ לב", "קשיחות", "התמדה" ועוד.

בספרם מ-1967 – The Lonely Breed – תיארו המחברים נורמן האריס ורון קלארק (בעצמו אחד הרצים הגדולים בהיסטוריה וכמובן מגיבורי סדרת הכתבות הזו) את מי שנותר בעיני רבים לגדול הרצים בכל הזמנים, פאבו נורמי, במשפט הבא:

"sphinx-like, apart, stern and silent, with uncompromising self-discipline, with white-hot ambition, bearing the closest possible resemblance, in athletics, to Napoleon Bonaparte".

טובי טאנסר כתב, בהתייחס ללאסה וירן:

"Sisu refers to the quality in a person which drives him above and beyond the norm in any task for which stamina, willpower and determination are necessary".

 ה"סיסו" מתאר תכונה של קשיחות מנטלית יוצאת דופן.

סיפורו של לאסה וירן

פרנק שורטר התייחס בספרו אל וירן כאל רץ "שיש לו את כל מה שנדרש כדי לנצח – הכישרון, האינטליגנציה, הנחישות, המשמעת, וחוש טקטי מולד שמאפשר לו לזהות את נקודות החולשה של המתחרים שלו". ארתור לידיארד, בספרו, תיאר את וירן כ"גדול הרצים למרחקים ארוכים שהעולם ראה, אולי". שלושה שיאי עולם, ארבעה ניצחונות אולימפיים, והישג כמעט "זאטופקי" באולימפיאדת מונטריאול 1976. נתחיל אבל, מן ההתחלה.

ההתחלה היתה צנועה. וירן נולד וגדל בעיירה הקטנה Myrskyla הממוקמת כ80 קילומטרים מהלסינקי. אוכלוסיית הכפר מנתה כ-3,000 איש בלבד אך שני רצים פינים בכירים יצאו מן הכפר, ובזה אחר זה הם גם חנכו את לאסה וירן. הראשון היה Perti Sariomaa שהחל לאמן אותו בערך בגיל 20. משנת 1970 החלה מערכת היחסים המקצועית הצמודה של וירן עם Rolf Haikkola, שהוליך אותו להישגיו הגדולים. הייקולה היה מי שהזמין את לידיארד לחנוך את המאמנים הפינים, ותלמידו המובהק.

כבר מגיל צעיר אהב וירן לרוץ ולעסוק בסקי קרוס-קאנטרי. הוא עזב את בית הספר כדי לעבוד בחברת ההובלות המשפחתית. בתקופה זו הקפיד לרוץ שלוש פעמים בשבוע וכנער הראה ניצוצות של כישרון, כולל שבירת שיאי פינלנד לנוער. בשנים הראשונות הללו אימוניו של וירן לא היו פורמליים, אבל היתה חשיבות רבה לבסיס האירובי המשמעותי שפיתח כבר מגיל צעיר. במהלך שנת 1969 (וירן הוא יליד 1949) הוא קבע הישגים משמעותיים ראשונים – שיא לאומי בריצת 3000מ' מכשולים, תוצאה יפה של 13:55.0 ל-5000מ' וזכיה באליפות פינלנד לבוגרים. בגיל 20 הסתמן ככישרון ברמה הבינלאומית, אך איש לא יכול היה לנבא כמה רחוק עוד יגיע.

בשלב זה החליטו Sariomaau ווירן כי הצעד הנכון ביותר עבורו הוא ללמוד בארה"ב, באוניברסיטת Brigham Young בסולט לייק סיטי. וירן שהה במכללה כמה חודשים, התנסה לראשונה באימונים בתנאי גובה (פרובו נמצאת בגובה של 1,450מ' מעל פני הים), אבל לא אהב את שגרת אימוני האינטרוולים ואת הריצות התדירות על כבישים. ב-BYU לא הגיע לאף הישג ראוי לציון. אחד מחבריו לקבוצה, הרץ הבריטי סטיב הינדלי תיאר כיצד נהג וירן לרוץ 17 מייל ליום, אך נדמה כאדיש באימוני מהירות ובמירוצים, היה מכונס אל תוך עצמה וכאילו ראה מטרות אחרות משאר חברי הקבוצה. וירן גם ביצע "ניסויים", כמו לרוץ 3 סיבובים בתחרות של ריצת מייל בקצב שיא עולם ולעבור לריצה קלה בסיבוב האחרון. באביב של שנת 1970 הוא חזר לפינלנד, אז החל הקשר עם Haikkola. היה זה הייקולה שהזמין את ארתור לידיארד לחנוך את המאמנים הפינים בסוף שנות הששים, וכעת כמאמן החל לנסות את השיטות על הכישרון הנדיר שנפל לידיו.

במהלך 1970-1971 וירן התאמן והשתפר בהדרגה. ב-1970 רץ 13:43דק' ל5000מ'. שנה לאחר מכן התקדם ל-13:35.2 ושיפר בכמעט דקה את שיאו ל-10,000מ' – 28:17.4דק'. אך באליפות אירופה, כשהתמודד לראשונה בתחרות משמעותית מול טובי הרצים בעולם, סיים וירן במקומות ה-17 (10,000מ') ו-7 (5,000מ') בלבד. ימים לאחר מכן רץ 13:29.8דק' ל-5,000מ'. וירן הצליח לטפס אל הסטנדרט התחרותי העולמי, אך היה עדיין רחוק מלאיים על הניצחון.

ואז הגיעה 1972.

שנת 1972 של וירן מעניינת לא רק בזכות ההופעה ההיסטורית שלו במשחקים האולימפיים, אלא גם בהיותה דוגמה להכנה ההדרגתית שהביאה אותו לשיאים הללו בתזמון כל כך מושלם. בחורף שהה וירן בקניה למשך שלושה חודשים. כל מה שהוא עשה, בערך, היה לרוץ. שלושה אימונים מדי יום, בתנאי גובה. לאורך כל השנה הוא השתמש בתחרויות כחלק מהאימון וההכנה וללא עניין מיוחד בהישג שיקבע. יש זמן… בחודש יוני התחרה ארבע פעמים למרחק 5000מ', כשהזמנים בינוניים למדי (התחיל מ-14:45 והתקדם עד ל-13:37). בחודש יולי המשיך באותה שגרה, כשבתחרות האחרונה הדהים עם 13:19.0. זו היתה התוצאה השלישית בכל הזמנים למרחק עד אז. יומיים לאחר מכן שיפר באופן משמעותי את שיאו ל3000מ' ושבוע לאחר מכן, בביסלט, ניצח בריצת ה10,000 היוקרתית בקלות ובזמן מרשים: 27:52.4 (בעקבות ריצה זו החליט להתחרות גם ב10,000מ' במינכן). מסע ההתחדדות של וירן לקראת מינכן המשיך לשיא עולמי לריצת שני מייל, בה ניצח בקלות כמה מהרצים הגדולים של התקופה: אמיל פוטמאן, דיק קאווקס, דייב בדפורד וקוריקה.

לפתע נראה לאסה וירן לא כרץ עלום שם, אלא כמתחרה שהמועמדים יהיו חייבים לקחת בחשבון. הם עדיין לא שיערו עד כמה.

lasseviren-in-munich

ריצת ה10,000מ' – לאחר ריצת מוקדמות מתונה ושמרנית מבחינתו (הסתפק במקום הרביעי) התייצב וירן לריצת הגמר כשמולו המתחרים העיקריים: דייב בדפורד הבריטי (לימים שיאן העולם למרחק), מירוטס ייפטר האתיופי (לימים אלוף אולימפי כפול), פרנק שורטר האמריקאי (שעתיד לנצח במרתון, במשחקים הללו), אמיל פוטמאן הבלגי, איאן סטיוארט הסקוטי ומוחמד גאמודי מטוניסיה. בדפורד הוביל 3000מ' בקצב בלתי אפשרי (קצב ל-27:01 כששיא העולם של רון קלארק עמד על 27:39.4) וכצפוי דעך בהמשך. אחרי 4,600מ' בערך וירן וגאמודי נתקלו זה בזה ושניהם התרסקו אל המסלול. גאמודי נשאר על הארץ, ווירן קם מיד. עד שחזר לרוץ נוצר פיגור של כשש שניות אחרי הדבוקה, וכמובן ישנה הטראומה של הנפילה. וירן לא איבד גרם מן הנחישות והביטחון. הוא ניצל את ההאטה בקצב שלאחר הפתיחה המהירה כדי לצמצם חזרה אל הדבוקה (תוך פחות מהקפה). בכל זאת, קשה היה להאמין שהנפילה והאנרגיה הנוספת שנדרש להוציא כדי לחזור אל הדבוקה לא ישפיעו בהמשך. אחרי 7000מ' וירן עבר קדימה ונטל את ההובלה. אחרי 8000מ' נותרו 5 רצים בתחרות (הארו, וירן, שורטר, ייפטר ופוטמאן). ייפטר עבר להוביל, עד ש600 מטר מהסיום וירן תקף והחל ספרינט ממושך לסיום. הרץ היחידי שהצליח להתחרות היה פוטמאן שאיים לעקוף, אך וירן מצא הילוך נוסף בישורת האחרונה. וירן רץ את 800 המטרים האחרונים ב-1:56דק'. לא רק שזכה בזהב (לפני פוטרמאן וייפטר) אלא שגם שיפר את שיא העולם של קלארק: 27:38.35דק', וזאת למרות הנפילה והזמן שהפסיד בגללה. כל מומחי האתלטיקה שצפו בריצה שפשפשו את עיניהם. לאסה וירן נראה לפתע ברמה אחרת מכל מה שהכירו וידעו. מה אפשר לעשות מול יכולת כזו?

והיתה זו רק המערכה הראשונה.

ריצת ה5,000מ' – ריצת ה5,000מ' באולימפיאדת מינכן נחשבת עד היום לאחת התחרותיות והמרתקות בכל הזמנים. מול וירן התייצבו שוב דייויד בדפורד בעל תוצאת השנה והתוצאה השניה בכל הזמנים (13:17.2), פוטמאן שהפסיד לו בשניה אחת בגמר ה10000מ', איאן סטיוארט וגאמודי, וגם סטיב פריפונטיין, שהיה התקווה האמריקאית הגדולה. סטיוארט ופריפונטיין האמינו שיוכלו לרוץ את המייל האחרון בפחות מארבע דקות, וכך לנצח – זו גם היתה התכנית של פריפונטיין. קצב הריצה היה איטי יחסית למשך 3,000מ' (קצב ל-13:53). ארבע הקפות (בערך מייל) לסיום פריפונטיין החל להוציא את התכנית שלו לפועל, ואת מה שקרה משם אין שום סיבה לנסות לתאר במלים. מוטב לראות. זו היתה אחת התחרויות הדרמטיות והבלתי נשכחות, שבסופה ניצב לאסה וירן חסין מפני כל ההתקפות, ושוב – ברמה אחרת מכולם. את הוידיאו הזה של סיום הריצה, תאמינו לי, תרצו לראות :

וירן ניצח בזמן של 13:26.4דק'. הריצה המחישה לא רק את היכולת המדהימה שלו אלא גם את החושים הטקטיים, השליטה והרוגע. ניתוח הריצה מלמד שוירן ידע לרוץ מרחק מינימלי לעומת מתחריו שרצו חלקים ניכרים בחלק החיצוני של המסלול הראשון וגם במסלול השני. בפועל פריפונטיין רץ בסה"כ כמעט 90 מטר יותר מוירן. (השילוב הזה בין העדיפות הפיזית ליכולת הסיום ולעירנות הטקטית מזכירה מאוד את השליטה של מו פארה).

שיא עולם נוסף – ארבע ימים לאחר השלמת הדאבל המרשים, וירן חזר להלסינקי ובפני 40,000 אוהדים משולהבים שבר את שיא העולם ל5000מ' – 13:16.4 דק'.

בכך השלים וירן את אחת השנים המרשימות ביותר לרץ למרחקים ארוכים. ושוב אנו יודעים בדיעבד שזו היתה רק המנה הראשונה. You ain't seen nothing yet.

בין אולימפיאדות – לא אתעכב על תיאור שנות 1973-1975 של וירן. הוא המשיך לרוץ, המון, אבל סבל גם מעודף תשומת הלב ומחויבויות שנבעו ממעמדו כגיבור הלאומי החדש, מפציעות פה ושם (כולל ניתוח בירך), מירידת מוטיבציה ועניין. בשנים אלו לא זכה בהישג ראוי לציון למעט מדלית ארד יחידה – מתחת לסטנדרט שלו – מריצת ה5000מ' באליפות אירופה 74. ב-1973 דורג במקומות 15 ו-8 בעולם בלבד (לפי תוצאה) ב-5000מ' וב-10000מ', בהתאמה. ב-1975, אחרי הניתוח בירך, דורג במקומות 29 ו-21 בלבד (עם 13:34 ו-28:11). גיבור אולימפיאדת מינכן נראה בשנים האלו מאוד אנושי, אפילו בינוני.

1976 – שני רק לזאטופק

ב-1976 חזרה על עצמה ההכנה המדויקת. חודשים של אימוני חורף בתנאי גובה, תחילה בקולומביה ואחר כך שוב בקניה – תקופה שבה רץ קילומטרז' גבוה מאוד. חודש לפני המשחקים האולימפיים במונטריאול חזר והתקרב לכושרו ממינכן עם 27:42.95 ל-10,000מ' ב"משחקים העולמיים" בהלסינקי (12 שניות איטי משיא העולם שקבע בינתיים בדפורד). בזמן שנותר התחרה שבע פעמים נוספות כחלק מההכנה.

ריצת ה-10,000מ' במונטריאול היתה ניצחון קל עבור וירן. שני קילומטרים לסיום התפתח מירוץ בין שנים – קרלוס לופש הפורטוגזי (לימים שיאן העולם למרתון) שהוביל, ווירן. 450מ' לסיום וירן הגביר וללופש לא היה מענה. וירן זכה במדלית זהב אולימפית שלישית בזמן מצוין של 27:40.4 והקדים של לופש בקצת פחות מ5 שניות.

בריצת ה5000מ' שוב הפגין וירן את אותה השליטה המוכרת. הוא הכתיב קצב מהיר מאד ל2000מ' האחרונים – 5:08 דק' – וכאשר בהקפה עטו ה"ספרינטרים" העדיפים בזה אחר זה לתקוף אותו – קוואקס ודיקסון הניו זילנדים, וגם הילדנברנד הגרמני – וירן לא התרגש. המסיימים החזקים גילו ששני הקילומטרים המהירים נטלו מהם את "העוקץ". שוב נראה וירן כמי שמתאמץ פחות מכולם. מדליית זהב רביעית.

צפו בהקפה האחרונה:

המרתון, והרף של זאטופק – אמיל זאטופק היה (וככל הנראה גם יישאר) האדם היחיד שניצח גם ב- 5,000מ' גם ב-10,000מ' וגם במרתון באותם משחקים אולימפיים. לאסה וירן היה (וככל הנראה גם יישאר) הקרוב ביותר לשחזור ההישג. חשוב להבין שהתנאים והנסיבות היו מוטים מאוד לחובת וירן. זאטופק זינק למרתון שלושה ימים לאחר הניצחון שלו ב-5,000מ'. לוירן היו 18 שעות בלבד להתאושש. היו גם הבדלים באיכות ובעומק התחרות (במיוחד לאור הקריסה של ג'ים פיטרס במרתון של 1956). וירן התחרה מול האלוף האולימפי פרנק שורטר (איתו התאמן פרק זמן מסוים בקולורדו), וולדמר ציירפינסקי המזרח גרמני (שזכה בזהב, השנוי במחלוקת).

וירן הצליח לרוץ עם המובילים עד לנקודת ה-25 קילומטר, אז ציירפינסקי ושורטר ברחו קדימה. הוא סיים את המרתון במקום החמישי, בזמן מרשים מאוד למרתון ראשון ובמיוחד לאור לו"ז התחרויות של השבוע האחרון והשפעתם – 2:13:10ש'. ציירפינסקי ניצח ב-2:09:55.

וירן אמנם לא היה מסוגל לשחזר את הישגו זאטופק, אבל בקנה מידה אובייקטיבי והוגן יש לומר – כנראה שזה הכי קרוב שניתן לדמיין, 20 שנה מאוחר יותר. והריצה שלו במרתון היתה מרשימה לא פחות מזו של זאטופק (תוצאת הניצחון של זאטופק היתה 2:23:03ש').

lasse-viren-onitsuka-tiger-1

(וירן בסיום ריצת ה-5,000מ'. תחילה נפסל בגלל שחלץ את נעלי ה-Tiger ונתפס כאקט של פרסום הנעלים. המשלחת הפינית ערערה על הפסילה, בהסבר שוירן חלץ את הנעלים בגלל יבלת, וניצחונו אושר).

פוסט מונטריאול – וירן כבר לא חזר לאותה הרמה. היכולת שלו דעכה בהדרגה. הוא התחרה בכמה מרתונים. מכל בחינה נראה היה שהוא מעבר לשיאו. ובכל זאת ב-1980 הוא חזר לרגע אחרון של תהילה. שוב הכנה מדויקת, במתכונת דומה. שוב תזמון מדויק של הכושר. ושוב ריצה שבה ידע להוציא מעל ומעבר. בפעם הזו, בריצת ה-10,000מ', וירן נכנע 300 מטר לסיום, כשמירוטס ייפטר האתיופי – Yifter the shifter – פתח בפיניש האימתני שלו. וירן ידע שבפעם הזו הוא לא יוכל. הוא שייט אל קו הסיום במקום החמישי, 8 שניות אחרי ייפטר. וסיכם בלי טיפת מרמור או חרטה: "זו היתה אחת התחרויות הטובות ביותר שלי". הוא אמנם כבר לא היה אלוף- הזמן עשה את שלו. אבל ידע והוכיח שוב, בעיקר לעצמו, שנשאר לו ה-sisu.

וירן זינק גם לריצת המרתון במוסקבה, אבל פרש לאחר 30 קילומטר.

חבר פרלמנט – לאחר סיום קריירת הריצה חזר וירן לפינלנד, עבד בבנק ובהמשך שוב בחברת ההובלות המשפתית. בין השנים 1999-2007, ו-2010-2011 הוא כיהן בפרלמנט של פינלנד.

 

שנוי במחלוקת – האם לאסה וירן ביצע blood doping?

לאסה וירן הוא כנראה הרץ הגדול הראשון, במונחים היסטוריים, שמרחף מעליו בעיני פרשנים הרבים צל החשד ל-blood doping. יש הרואים בו "חלוץ" גם מהבחינה המפוקפקת הזו. מהיכן נובע החשד? מהעיתוי ההיסטורי וההיחשפות הראשונה לתופעה, מהאשמות של רצים מתחרים (ביניהם רוד דיקסון), מהודאות בדיעבד של רצים פינים אחרים (ספציפית מדובר בקרלו מאניקה שהוזכר לעיל, שהתחרה במוסקבה 1980), ומהפער המשמעותי בין היכולת של וירן במשחקים האולימפיים ליכולת שלו מחוץ להם, כפי שתואר.

צריך לציין שהמחלוקת מתייחסת לשאלת השימוש בעירוי דם עצמי  – autologous – השיטה הפרימיטיבית ביותר של מניפולציית דם. מדובר בהוצאת כמות של דם מהגוף ושמירתו (בהקפאה) כך שכמות כדוריות הדם האדומות בגוף יורדת (לכן ההמוגלובין וההמטוקריט), הרץ ממשיך להתאמן והגוף מייצר כדוריות אדומות מחדש, ואז לפני התחרות מחזירים לגוף את הדם שהוצא ונשמר, כך "מוקפצת" כמות הכדוריות האדומות. מדובר בפרוצדורה מסוכנת, שלא נאסרה בתקופת וירן וגם לא היו בדיקות שיכלו לגלות אותה.

בשנת 1977 ביקש קני מור מווירן, במהלך ראיון, להגיב לטענות מצד מתחרים כי הוא משתמש בשיטות המקנות לו יתרון בלתי-הוגן. התשובה המפורסמת של וירן, באנדרסטייטמנט סרקסטי, היתה שהיתרון שלו נובע משתיית Reindeer Milk.

ברשותכם אני משאיר את השאלה הזו פתוחה, ובשולי הכתבה הזו.

אימוניו של וירן, ומה ניתן ללמוד מהם

יש המתארים את אימוני של וירן, תחת הדרכתו של היילוקה, כ"קוקטייל" ששילב אלמנטים מהשיטות של לידיארד, פרסי סראטי, מיהלי איגלוי ופאבו נורמי – כולן שיטות שזכו להסברים מפורטים בפרקים הקודמים לסדרה זו.

אין ספק שההשפעה הדומיננטית היתה של לידיארד: במחזוריות הנוקשה ובתקופת ה- Marathon Conditioning, בהגיון התכנית המוביל לתקופת שיא מאוד מוגדרת (קצרה יחסית), בשימת הדגש על ריצה בקצב אירובי גבוה, בקילומטרז' הגבוה. נקודת דמיון נוספת היתה בהעדפת הריצה החופשית לפי תחושת מאמץ על פני הגדרת זמנים נוקשה. אולם וירן לא התאמן לפי שיטת לידיארד במלואה.

הדמיון לשיטת סראטי היה בגישה הטבעית ובהעדפת ריצות בשטח, פרטלקים ועליות על פני אימוני המסלול – מהם וירן פשוט לא נהנה, ודי ברח מהם. מאיגלוי שילב אלמנטים מסוימים בלבד בחודשי הקיץ, כשעבד באופן אינטנסיבי יותר על המהירות. ומפאבו נורמי שאל את אימוני הסימולציה לקראת התחרות (אותן ביצע בדרך כלל במסגרת תחרויות הכנה).

אתאר כאן כמה מהנדבכים העיקריים לאימוניו של וירן:

קילומטרז' גבוה והתפתחות אירובית – 

הצלחתו של וירן קשורה, ראשית, להתפתחות אירובית לאורך שנים. כבר מגיל צעיר בצע פעילות גופנית אירובית, למרות שהתחיל באימונים מסודרים וקשים רק לקראת גיל 20. מאז שנת 1970 נהג וירן להתאמן בקילומטרז' גבוה, במיוחד בתקופת החורף (הכנה). לעתים מעל 200 קילומטר לשבוע. וירן האמין שיש לרוץ פעמיים ביום, לפחות, במהלך כל השנה (ובכל השלבים). ברוב הימים ביצע ריצה של בין 15 ל25 קילומטר בקצב אירובי מהיר (עד קצב 3:20 לקילומטר). את רוב הריצות ביצע בקצב חופשי ללא הגדרת קצב. הוא העדיף תמיד לרוץ בשבילים ובין יערות ונמנע מכבישים ומאימוני מסלול. מעניין שהקילומטרז' הגבוה של וירן היה נמוך, לעתים משמעותית, מזה של רצים פיניים אחרים של התקופה. וירן הסביר את ההצלחה שלו בכך שמאוד אהב לרוץ, להתאמן. "זה אף פעם לא היה עניין של הקרבה מבחינתי. נהניתי מהריצות ומהאימונים הקשים". ההנאה קשורה גם לכך שהוא בחר להתאמן היכן וכיצד שנהנה להתאמן, ולא ראה את אימוני המסלול המקובלים כצורך מקודש.

אימונים בתנאי גובה – 

וירן התנסה באימונים בגובה לראשונה ב-1970, בפונט רומיאו בצרפת. מאז הקפיד מדי שנה לחזור לתקופת אימונים בתנאי גובה.. הוא התאמן לפרקי זמן בקניה, בקולומביה ובקולורדו שבארה"ב. וירן נהג להתאמן בגובה בתקופת הבסיס דווקא (בחורף האירופאי) ונהג לחזור לאירופה לאביב ולקראת הקיץ. כיום, אגב, הגישה הרווחת היא שהאפקטיביות המירבית מחייבת שהיה בתנאי גובה עד מספר ימים לפני תחרות המטרה. כך או כך, אין ספק שוירן ראה את תקופת הבסיס האירובית, בתנאי גובה, כרכיב מרכזי והכרחי לבניית המוכנות שלו להמשך העונה.

אימוני מהירות וביצוע תחרויות כאימון -

ככל שהתקרב לתקופת תחרויות המטרה, הגביר וירן את האיכות של האימונים, תוך הורדת הקילומטרז'-  מחזוריות ו"חידוד" קלאסיים. וירן העדיף לעשות גם זאת בריצות שטח לא פורמליות, באמצעות כל מיני וריאציות של חזרות לפי זמן וגם ביצוע אימוני עליות קשים, למרחקים קצרים. אחד האימונים שנהג לבצע היה ריצה למרחק של 5 קילומטר כשהוא רץ 50 מטר מהר מאוד ו-50 מטר בשיוט, לסירוגין.

המאפיין הייחודי לוירן היה השימוש בתחרויות לצורך אימוני הקצב שלו. וירן השתתף בהרבה מאוד תחרויות (לא פחות מ-44 תחרויות במהלך שנת 1972) אבל הוא התחרה בכמה בודדות מהן בלבד. וההבדל משמעותי. רוב התחרויות היוו מבחינתו הזדמנות לתרגל ריצה מהירה ולהשתפר בהדרגה. הוא התייחס אליהן כאל אימונים לכל דבר. תחרויות מסוימות – כדוגמת מירוץ שנתי למרחק 25 קילומטר בפינלנד – שימשו אותו להערכת מצב ההתקדמות שלו ביחס לשנים קודמות, לפני המעבר לתקופת התחרויות העיקרית. "אימוני המהירות הטובים ביותר הם תחרויות", הוא אמר. וצריך להזהיר: הכרחיים כאן המתינות והריסון של וירן.  רוב הרצים שינסו להתחרות 44 פעמים בשנה, ולא יבדילו בין "תחרות כאימון" לבין "תחרות" – יישרפו, יתעייפו או ייפצעו. את האלמנט הזה לאימוניו של וירן אסור ומסוכן להוציא מההקשר.

Peaking – 

כאמור, לאסה וירן מזוהה יותר מכל עם ה-Peaking המוצלח: היכולת להגיע לשיא הכושר בתקופה מסוימת ומוגדרת, יחסית קצרה (כמה שבועות) ובתזמון מדויק. מדובר באחד מהאתגרים המשמעותיים ביותר בתורת האימון, שנראה שהייקולה ווירן פיצחו באופן מושלם. וירן הסביר ש"לעבוד לקראת peak בכל שנה מחדש זה דבר מאוד קשה, פיזית ועוד יותר מכך מנטלית".

יש מקום להתעכב על העניין המנטלי. רצים רבים מתקשים ביישום גישת המחזוריות הנוקשה. אין להם סבלנות, האגו מפריע. הם מתקשים לחזור אחורה לקצבים איטיים. הם מתקשים להפנים את העיקרון שהבסיס שייבנו בשקט וסבלנות יהיה המפתח ליכולת לבצע בצורה טובה יותר את האימונים הקשים בהמשך. הם נתקפים בחוסר ביטחון כאשר הקצב נדמה "איטי מדי". השעון נהיה מכלי עזר לאדון. לכל מי שמרגיש כך לפעמים (ואלו בעצם כל הרצים) – מומלץ לחזור מדי פעם לסיפורו של וירן והלקחים ממנו. המחזוריות איננה רק פיזית, אלא בהחלט גם נפשית. ישנן תקופות שראויה – נחוצה – להן השלווה. לעומת תקופות של נוקשות וריכוז עילאי. אין בין השתיים סתירה אלא השלמה. וזהו בעיניי השיעור החשוב שכדאי ללמוד מלאסה וירן. שליטה בשדים, אם תרצו.

"ריקון" Emptying – 

נקודה מעניינת נוספת: כחלק מהחידוד הסופי לקראת תחרות המטרה, וירן נהג לבצע מה שכינה "ריקון". חמישה ימים לפני התחרות הוא ביצע, למשל, ריצה של 5,000מ' במאמץ מירבי על המסלול, שאחריה נח והתאושש. גישה זו איננה רווחת כיום ביישום קיצוני כל כך. מה שכן מקובל הוא לבצע מעין סימולציה כאימון קשה אחרון כמה ימים לפני המירוץ. רצי 800-1500מ' למשל, עשויים לבצע ריצה של שלושת-רבעי המרחק בקצב תחרות. רצי 5,000מ' או 10,000מ' עשויים לבצע אימון חזרות בקצב התחרות או מהר יותר, המכוון לחידוד ספציפי. רצי מרתון רבים מבצעים ריצת ריקון (של מאגרי הגילוקן) – כשעה וחצי בקצב די מהיר – כשבוע לפני המרתון.

lasseviren-statue

(פסלו של לאסה וירן ליד האיצטדיון האולימפי בהלסינקי. ממולו ניצב פסלו של פאבו נורמי)

סוף דבר

שלושה שיעורים, בשלושה ציטוטים. מפי האיש:

"Dream barriers look very high until someone climbs them. Then they are not barriers anymore."

"Run as much miles as I did and you'll learn the secret of running, but I can't guarantee you'll win in Olympics."

"The important things are to train hard, and not give up hope."

 להעז לחלום, לרוץ הרבה (מאוד) ולעולם לא לאבד תקוה.

כל התורה כולה.

 

מקורות והפניה לקריאה נוספת:

Lasse Viren Profile @ Racing Past.ca  כאן תוכלו לקרוא הסקירה המפורטת ביותר של הקריירה שלו

Toby Tanser, Last of the Nordic Gods – Lasse Viren's Training and Triumphs (Runner's World, September 2004)

Adam W. Chase, Finding Sisu – Lessons from Lasse Viren on a quest to Finland (Runner's World, February 2013)

Share on FacebookTweet about this on Twitter

22 תגובות ל “לאסה וירן וחזרתם של הפינים המעופפים”

  1. איציק

    תודה, מרתק כתמיד.
    נראה שוירן אכן נראה כרץ כפייתי של המסלול הפנימי כדי לא לבזבז אנרגיה על מטרים מיותרים.
    האם השיא של וירן כמו שכתבת ב-10,000 28:38.35דק' אן שזה אמור להיות דקה מהיר יותר?

    להגיב
    • shohat

      כן, כמובן. כבר תיקנתי. תודה!

      להגיב
  2. ארז

    שוחט,
    אולי זאת הומופוביה מודחקת, אבל הפינים המעופפים בכותרת קצת הלחיצו אותי.

    להגיב
  3. אלכס דוקורסקי

    נחשון, מרתק ומעשיר כרגיל.
    תודה רבה.

    להגיב
  4. יורם אהרוני

    הישגיו של וירן בגיל 12 לא בישרו על כשרון נדיר: 60 מ' הוא רץ ב-9.5 ש', קפץ לרוחק 3.55 מ', קפץ לגובה 1.10 מ' והדף כדור ברזל למרחק של 5.92 מ'. הוא מספר כי הסבולת שלו התגלתה כאשר רדף במשך שעות ארוכות אחרי עגל שברח ליער מחוות דודו, שם עבד בחופשת הקיץ. בביוגרפיה שלו, שנכתבה יחד עם אנטרו ראיוורי, מצוין כי בגיל 14 רץ וירן 1000 מ' ב-3:14 ד' ואיש עדיין לא ציפה ממנו לגדולות. זה היה אולי מזלו הטוב. כך יכול היה וירן להתאמן ולפתח את יכולתו בהדרגה וללא לחץ. אפילו הישגיו בגיל 16 לא עוררו עדיין תשומת לב מיוחדת: את הישגו ב-1000 מ' הוא שיפר ל-2:49.2 ד' ו-3000 מ' הוא עבר ב-9:33.8 ד'. רק כדי להכניס דברים לפרופורציה אפשר לציין כי השיאים הישראליים לגיל 15 הם 2:35.55 ד' ו-8:52.42 ד', בהתאמה.
    המשחקים האולימפיים במינכן 1972 היו הראשונים מאז 1920 בהם היו מוקדמות ב-10,000 מ' ומאחר שלרצים לא היה ניסיון באליפויות עם מוקדמות בריצה זו כמה מהם רצו מהר מדי: אמיל פוטמנס מבלגיה ודייב בדפורד מבריטניה השתתפו במקצה הראשון ופרצו בקצב מסחרר. לקראת הסוף שאל בדפורד את פוטמנס אם ללכת על שיא עולמי ופוטמנס השיב כי חבל על המאמץ כי זה רק מקצה מוקדם…בישורת האחרונה האטו מאד השניים והמשיכו לפטפט ביניהם. פוטמנס קבע שיא אולימפי 27:53.28 ד' ובדפורד 27:53.64 ד'. השיא העולמי עמד אז על 27:39.4 ד'. במקצה השני הגיע ראשון מוחמד גאמודי מתוניסיה (27:54.69 ד') לפני מאריאנו הארו מספרד (27:55.89 ד') , פרנק שורטר מארה"ב (27:58.23 ד') ולאסה וירן (28:04.41 ד'). המקצה השלישי התנהל בקצב שפוי יותר והגיע בו ראשון מירוטס ייפטר מאתיופיה (28:18.11 ד'). בסופו של דבר התברר כי זמן של 28:23 ד' הספיק לעלייה לגמר .
    לניצחונו של וירן בריצה ל-5000 מ' במינכן 1972 תרמה העובדה שהמוקדמות נדחו ביום אחד עקב עצירת המשחקים בשל רצח יא' חברי המשלחת הישראלית. וירן מציין בביוגרפיה שלו כי לאלה שהשתתפו קודם לכן בריצת 10,000 מ' כמוהו וכמו פוטמנס, דחיית המוקדמות אפשרה יום התאוששות נוסף. לאלה שהחליטו להתרכז רק ב-5000 מ' כמו פריפונטיין וואאטאינן – היה זה יום נוסף של עצבים בהמתנה לתחרות…

    להגיב
    • כח הגברה

      מה שאתה מספר על התוצאות של וירן בגילאים הצעירים הוא מדהים.
      אני רצתי 1000 ב- 3:17 בגיל 14, בתחרות איזורית כזו או אחרת בהדר יוסף – וסיימתי במקום סביר באמצע (משהו כמו 15 מתוך 30).
      בכלל לא עסקתי אז באתלטיקה – שיחקתי כדוריד, ופשוט השתתפתי בתחרות בחלק מנבחרת בית הספר, בתור רץ לא רע שהיה פנוי או משהו כזה… מעולם לא התאמנתי אימון אתלטיקה אחד. גם לא חשבתי שאני מוכשר במיוחד. אולי פרשתי מוקדם מדי, כי דווקא אהבתי לרוץ…

      להגיב
      • shohat

        כדאי לשמור על הקשר. זה כמו הסיפור על כך שג'ים ראין רץ את תחרות המייל הראשונה בחייו במעל 6 דקות (איטי מקצב מרתון שלי). לפני שסיים תיכון הוא ירד מארבע דקות ובגיל 19 היה כבר שיאן העולם. בדרך כלל אין הרבה משמעות לנתונים האלה על התנסויות ראשונות של רצי עלית לפני שהתאמנו בצורה רציפה ומסודרת.

        להגיב
        • יורם אהרוני

          המקרה של וירן לא דומה לשל ראיין. וירן התחיל להתאמן בצורה כזו או אחרת כבר בגיל 14 אבל למזלו איש לא דחף אותו להישגים בגיל צעיר. השיפור מ-3:14 ב-1000 מ' ל-2:49 הוא יפה מאד ובהחלט מראה על התקדמות. גם 3000 מ' ב-9:33 זו לא תוצאה שסתם תלמיד בבית ספר עושה, זה מראה שהוא התאמן. הרבה נערים בישראל רצו מהר יותר מ-9:33 ב-3000 בגיל 16 אבל רובם לא התקדמו יותר. זה לא ממש משנה מה היו התוצאות בגיל 16, כל זמן שהן מראות על התקדמות. יש גם ספורטאים שנעצרים בגיל הזה בגלל פציעה (סבסטיאן קו למשל) אבל חוזרים שנה אחר כך וממשיכים להתקדם. אחת הבעיות שהיו בפינלנד אחרי הישגיהם של וירן ובני דורו שהוזכרו במאמר היא שמאמנים החלו לאמן ילדים באינטנסיביות והיו שם הרבה מאד ילדים שרצו בגיל 14 1000 מטר בפחות מ-3 דקות. המאמנים האלה שכחו לבדוק איך התאמן וירן בגיל הזה.

          להגיב
          • כח הגברה

            תודה לשניכם.
            לא באמת חשבתי שפספסתי קריירה אולימפית, ואני עדיין חושב שאני לא מוכשר במיוחד…
            המספרים האלו פשוט הממו אותי, ולמרות שלקחתי אותם להשוואה לא ממש רלוונטית מול ההישגים שלי לפני 30 שנה, הם מעידים המון בעיני על וירן, על האהבה שלו לריצה ועל ההתמדה שלו – גם כשהתוצאות לא הבריקו באופן מיידי, וכנראה גם על הסביבה בה התפתח והתאמן.

            להגיב
          • shohat

            יורם גם אני רצתי 1000 בפחות משלוש דקות בגיל 14. זה לא אומר הרבה.
            וירן רץ 14:59 ל5000 ו8:32 בגיל 18, שיאי פינלנד לנוער אז. ובגיל 20 עשה קפיצת מדרגה משמעותית בהיקף האימונים.
            לטענה שהיה יתרון בכך שלא התאמן באופן אינטנסיבי מגיל צעיר מאד אני מסכים. קשה לי לקבל את הזמנים שלו ל1000מ' בגיל 14 כאינדיקציה כלשהי לכישרון.

            להגיב
  5. אריאל גרייזס

    סתם מחשבה – מה בעצם ההבדל בין בלאד דופינג כמו שוירן אולי עשה לבין ללכת להתאמן במקום גבוה בשבועות שלפני התחרויות. נכון שאחד זה פעילות חודרנית והשניה לא אבל האפקט אותו אפקט – הגדלת כמות הכדוריות האדומות בדם.
    חוץ מזה, מצוין כרגיל

    להגיב
    • shohat

      אני חושב שההבדל מאוד משמעותי. הדמיון. הוא אך ורק ברציונאל הפיזיולוגי ובמטרה: הגדלת כמות כדוריות הדם האדומות. מכאן והלאה השוני עצום: בשיטה, בסיכון, באפקט, באתיקה. בוא נדבר על כמה נקודות:
      1. תמיד כשאתה מתאמן, אתה מייצר סטימולוס להסתגלות ולשיפור. אתה יכול לשחק ולהתנסות עם סוגי האימונים השונים, התנאים הסביבתיים ועוד. וזה חלק מהאתגר. אבל בגדול אתה מנסה לייצר הסתגלות טבעית ע" הגיון פיזיולוגי, כאשר אפקט השיפור איננו אחיד. כך גם אימונים בתנאי גובה. לפעמים יעבדו, לפעמים פחות. תלוי בבן דם, תלוי באופן הביצוע. ויש תהליך תמידי של לימוד. כל זה שונה מהותית ממניפולציה מלאכותית שלא באמצעות אימון.
      2. למיטב הבנתי באימונים בתנאי גובה גם האפקט המקסימלי יהיה פחות מdoping באמצעות עירוי דם או אי.פי.או (שהוא הורמון שמתמרץ ייצור כדוריות אדומות בגוף. יש בגוף אי.פי.או טבעי ויש תרופות מלאכותיות).
      3. באימונים (או שהיה) בתנאי גובה (הגישה המקובלת היא שאת אימוני המהירות עדיף לעשות שלא בגובה רב) אתה יוצר מצב חסר כדי לייצר הסתגלו. אז אתה חוזר למישור ויש חלון זמנים לניצול הצלחה. כשאתה משתמש בעירוי דם אתה בעצם שומר רזרבה שאתה מזריק בעיתוי שאתה בוחר, אחרי תהליך ההסתגלות. זהו אפקט אחר ומוגבר.
      4. יתכן שלעירוי דם יש יתרון גם בהעלאת נפח הדם, מבחינת תרמו-רגולציה (זה פחות חשוב לדיון)
      5. תמיד כשדנים בנושא כזה כמדיניות קביעת הכללים צריך להניח שכאשר אתה מתיר פרוצדורה מסוימת, אתה מגדיר את תנאי ההשתתפות בתנאי תחרות. לכן אתה בעצם לא רק מתיר אלא מתמרץ. אתה חייב לשאול: "האם רצוי שכל מי שמתחרה יוכל לנקוט בפרוצדורה הזו". וכאן ישנו שיקול משמעותי של סיכון.

      להגיב
      • אריאל גרייזס

        אני מקבל את כל מה שאתה אומר. ברור לי לגמרי שזה לא אותו הדבר וזה לא אותו אימפקט בדיוק. אבל הנה הנקודה שלי – גם אם היית מוצא סם שהוא חסר סיכון לגמרי עדיין היית אוסר אותו כי צריך ליישר את תנאי התחרות. ופה בעצם יש לך אפקט מסוים שספורטאי משיג עדיפות על ספורטאי אחר. אני משחק פה את תפקיד פרקליט השטן – אני לא לגמרי מאמין במה שאני אומר פה כמו שאני מנסה לגרום לנו לחשוב על כל המשמעות של חומרים משפרי ביצועים בספורט. יש לנו פה "חומר" משפר ביצועים בסופו של דבר. אתה בעצמך אומר שהוא משפיע על כל ספורטאי בצורה אחרת אז זה דווקא מאוד דומה לחומרים אמיתיים – גם הם ישפיעו בצורה שונה ולכן אנחנו לא רוצים אותם בספורט.

        יש פה איזה שהיא אבחנה, שהיא טבעית בעיניי אבל אני לא בטוח שהיא קיימת כשחושבים עליה לעומק בין אמצעי "טבעי" לאמצעי "מלאכותי". כמובן, כל דבר שספורטאי עושה נועד לתת לו יתרון על המגרש. מה שהוא אוכל כל יום, כמה שעות שהוא ישן, כמה שעות הוא מתאמן, הדרך שבה הוא מתאמן וכו'. מה נותן לו יתרון שאנחנו לא מוכנים להרשות על ספורטאי אחר זה איזה שהוא קו דימיוני שאנחנו ציירנו בחול. באותה מידה מישהו היה יכול להגיד – בדופינג הוא לא משתמש בחומר חיצוני אלא רק בדם שלו, זה כביכול טבעי. אני לא אומר שיש תשובה חד משמעית לזה, סתם מנסה לעורר מחשבה על מה אנחנו מגדירים כבסדר או לא, שנובע בעיקר מהמוסכמות שלנו

        להגיב
        • shohat

          אני מכיר את הטיעונים והדיונים. בעיניי זו אפולוגטיקה. בעיניי הקו הוא דווקא מוחשי מאוד.

          להגיב
        • יורם אהרוני

          אריאל, אתה מכיר מקרה של ספורטאי שתפסו אותו על בלאד דופינג? אני ידוע שעבדו על הנושא וחיפשו בדיקה כלשהי שתעיד על כך. יכול להיות שהפספורט הביולוגי הוא בעצם התשובה לכך אבל אין לי מושג איך עובד כל העניין הזה של הפספורט הביולוגי. ההתנגדות הגורפת שלי לסמים בספורט נובעת מכך שיתכן (למעשה ודאי שזה קורה) שבמקומות מסוימים בעולם אומרים לספורטאים צעירים שאם הם רוצים להגיע לרמה גבוהה הם חייבים לקחת את החומרים שהם יודעים בוודאות שיזיקו לבריאותם. לפני כ-30 שנים הייתי בארץ בהרצאה למאמנים שנשא מומחה לפיתוח כוח משוויץ, שהתחיל את ההרצאה באמירה שצריך להיות ברור לנו שכל אתלטי הצמרת משתמשים בחומרים אסורים. שאלנו אותו אם הדבר נכון גם לגבי האלוף שלהם בהדיפת כדור ברזל ורנר גונטר והוא כי ודאי שגם הוא משתמש.

          להגיב
  6. יורם אהרוני

    כדי לחזק את מה שכתב נחשון על ההבדל בין בלאד דופינג לאימונים בתנאי גובה אחזור כאן על סיפור שהיום כבר התחילו להכחיש אותו אבל בזמנו דיברו עליו בגדול. באחת השנים במחצית הראשונה של שנות התשעים, הגיע לארץ מומחה ממזרח גרמניה לשעבר ונתן מרשם לתערובת ויטמינים שניתנה לספורטאים בהזרקה לאורך 10 ימים לפני אליפות ישראל. האתלטים שקיבלו את הטיפול קבעו את הישגי העונה שלהם שלחלקם היו גם שיאים אישיים שיותר לא שיפרו אותם יותר. הם השיגו באליפות אתלטים שהקדימו אותם לכל אורך העונה , חלקם הוכתרו כאלופי ישראל. הם לא חזרו שוב על הטיפול בשנים הבאות. הפרשה הזו, שכאמור כיום יש המכחישים אותה לחלוטין, מעלה שתי שאלות: אם אלה היו רק ויטמינים למה הם ניתנו בהזרקה? אם הטיפול היה כל כך מוצלח, למה לא חזרו עליו בשנים הבאות?

    להגיב
  7. סימנטוב

    לא ידעתי מה זה 'סיסו' אבל כילד הערצתי אותו, ווינר שבריצה שלו ראיתי ענווה כאידאל. יותר מאוחר כשרצים חגגו במוחצנות (בעיקר אמריקאים) עיניי השמרניות לא קיבלנו את הדבר בצורה יפה.
    תודה נחשון (נחשונפדיה!) בקריאת מאמרים שלך תמיד מתרחב האופק

    להגיב
    • דיזידין

      כמה שנאתי אותו, הקרחון שניצח את הגיבור העממי האמריקאי.
      ריצת ה-800 במינכן, הריצה האהובה עלי אבר, הקלה קצת.

      תודה נחשון פוסט נהדר.

      להגיב
  8. בני נוה

    תודה רבה. לנוחות הקוראים כדאי לציין בהפניה לסרטון מ- 1972 שווירן הוא בחולצה הכהה מס' 228. משום מה אי אפשר לצפות בסרטון השני.

    להגיב
  9. Ivan Pedroso

    אדיר, שוב תודה ענקית על פוסט זה ועל כל הסדרה.

    וירן מדהים. ראיתי עכשיו את הריצה מ-72 ועברה בי צמרמורת, אפילו כשהכל כבר ידוע.

    לאן נעלמו הרצים הפינים מאז שנות ה-80? אני לא מדבר על האולימפיאדה, אפילו באליפויות אירופה כבר לא רואים אותם.

    להגיב
  10. יורם אהרוני

    לאן נעלמו הפינים? קודם כל חשוב להזכיר שהתחייה שלהם בשנות השבעים לא הייתה טהורה לחלוטין. מארטי ואיניו, המנצח בריצה האיכותית באליפות אירופה 1978, הגיע שני ב-10,000 במשחקי לוס אנג'לס 1984 אך נתפס על סטרואידים ונפסל. יותר מאוחר ראינו אותו וגם את קרלו מנינקה אצלנו במרתון טבריה. מרגע שהקניתים והאתיופים נכנסו חזק לעסק לא נשאר הרבה סיכוי לכל השאר.

    להגיב
  11. איברה

    נפלא, מרתק, תודה על ההשקעה.

    להגיב

מה דעתך?