זוהי הכתבה הארבע עשרה בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים לריצות למרחקים בינוניים וארוכים.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה: "לאסה וירן וחזרתם של הפינים המעופפים"

פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)

הסדרה מתפרסמת במקביל גם באתר "מועדון ארוחת הבוקר".

כתבה זו תחולק לשני חלקים. הראשון יספר את סיפורו של סבסטיאן קו. החלק השני שיפורסם כאן בעוד כמה ימים יתאר ויסביר את גישת ה-multi-pace training או five tier training, המזוהה עם המאמנים פרנק הורוויל ופיטר קו (שהיה אביו ומאמנו של סבסטיאן).

לצורך לימוד והבנה של התפתחות תורת האימון וההתלבטויות באימון המודרני, פרק זה הוא מן החשובים ביותר בסדרה.

נתחיל אבל, כרגיל, מהסיפור…

***

"מחר יום נוסף, ויהיה קרב נוסף". מוסקבה 1980.

בסוף שנות השבעים/ תחילת שנות השמונים היו שני כוכבים מובהקים בתחום הריצה למרחקים בינוניים, והיריבות ביניהם היתה מרתקת. זו היתה יריבות שהיו בה כל הרכיבים הדרמטיים, מעוררי הזדהות ורגש, שמהם ניזונה אהדת הספורט. הם היו שני רצי 800-1500מ' אנגליים. האחד מבוגר מחברו בשנה. שניהם שיאני עולם (מספר פעמים) וכל אחד מהם ווינר בפני עצמו. לשניהם היתה יכולת סיום (ומהירות) מסחררת. הם נמנעו, ממש במכוון, מלהתחרות אחד מול השני ישירות מחוץ לאליפויות הגדולות. המשחקים האולימפיים שהתקיימו במוסקבה ב1980 – שלבסוף חרף מחלוקת לא הוחרמו על-ידי בריטניה – זכורים במידה רבה בזכותם, תחת שמם. "אוליפיאדת קו-אובט".

הם היו יריבים, ונהגו כשני מתאגרפים. הם לא היו חברים. הם נמנעו, בשנות התחרות וגם שנים רבות לאחר מכן, מלפתח קשר כזה. הם העריכו מאד אחד את השני. הערכה עמוקה, יודעת, הדדית. העריכו, אבל לא חששו. שניהם היו עמוסים בביטחון עצמי, ממוקדי מטרה וחדורי אמביציה. שניהם ידעו שהם מסוגלים לנצח, ובאו כדי לנצח. לא זהב וכסף למדינתם עניינו אותם, אלא רגע השיא שעימת אותם – שני הרצים הגדולים של התקופה, ובכלל – זה מול זה.

הם היו שונים זה מזה. אם כי לסיקור התקשורתי היה חלק לא מבוטל בבניית הדימוי ההופכי הזה, שאמנם היה בו שמץ של אמת, אך היתה בו וודאי גם הגזמה. סבסטיאן קו, יליד האמרסמית' שבלונדון, גדל בשפילד. משכיל, מנומס, אדיב ויפה תואר, מיטיב להתבטא. ריצתו חלקה, סגנונו אסתטי, צעדיו מלאי חן והדר. הוא נהג לשלוט בהתפתחות הריצה, מלפנים אם צריך, חד בחושיו ובטוח ביכולותיו המגוונות תמיד. קו שידר אלגנטיות. הוא שידר עליונות. תמיד ענה בסבלנות לעיתונאים, שיתף במחשבות ובפנינים, הסביר. כבר כרץ צעיר הפגין את התכונות שתסייענה לו לימים גם כפוליטיקאי ובפעילות הציבורית. קו נתפס (לאו דווקא בצדק) כרץ המיוחס, הכישרוני, הפריבילגי, כנציג של מעמד הביניים הגבוה. ולעומתו סטיב אובט. אובט, יליד ברייטון, נתפס כנציג הצווארון הכחול. במבנה גופו החזק אך גמלוני משהו, בסגנון הריצה המפוזר, שנדמה לעתים כנאבק. בטקטיקת המארב והסיום המהיר, הקטלני. הוא לא היה נגיש כמו קו אלא שידר ריחוק והעדיף להיות מכונס אל עצמו, הרחק מאור זרקורים ומהבזק מצלמות. שומר לעצמו את מחשבותיו. אובט זוהה עם ערכי העבודה הקשה והאפורה, הוא היה גיבור ספורט עממי, בעל דימוי המתריס כלפי האצולה והייחוס.

היו אלו בסך הכל תדמיות. מיתוסים שתדלקו את היריבות הספורטיבית ושלתקשורת היה אינטרס לנפח. סיפור טוב חייב לכלול פיתוח של הדמויות. וכך באנגליה של תחילת שנות השמונים, גם מחוצה לה – חובב ספורט באשר הוא לא יכול היה להישאר אדיש. אם עקבת אז אחרי אתלטיקה – או שאהבת את קו, או שאהבת את אובט. ובבחירה העדת על עצמך. במציאות, אובט וקו ידעו שינהם – וידעו היטב – שהם דומים הרבה יותר משהמיתוס מספר. הם יכלו בוודאי לדמיין זה את זה, באימוני העליות הקשים בגשם או באימוני החזרות על המסלול ששורפים את השרירים ובוחנים את כוח הסבל והנחישות. הם נמנעו מלהתחרות אחד נגד השני, כבשו בנפרד מחוזות והישגים, ובנו כל העת את המוכנות.

עד שהגיע הרגע. במוסקבה 1980.

סבסטיאן קו הגיע אל המשחקים האולימפיים אחרי שנה היסטורית שבה, במהלך 41 ימים, הוא קבע שיאי עולם לריצת ה800מ' (המקצוע החזק ביותר שלו), המייל, וה-1500מ' (נחזור להישג הזה בהמשך). הוא נבחר על-ידי הבי.בי.סי. כספורטאי השנה. הוא נחשב לפייבוריט לניצחון בריצת ה800. סטיב אובט הגיע אל המשחקים האולימפיים כסגן אלוף אירופה ל800מ' (ב1978, החשוב שסיים שם לפני קו), כשיאן העולם הטרי ל1500מ' ולמייל (הוא שיפר את שני שיאיו של קו בראשון ליולי וב-15 ליולי, ממש לפני פתיחת המשחקים). הוא היה בלתי-מנוצח במירוצים ל1500מ' ולמייל בשלוש השנים שקדמו למשחקים. הוא נחשב לפייבוריט לניצחון בריצת ה1500.

עולם הספורט כולו ציפה. עולם הספורט כולו צפה.

שבת, גמר ה800. ההקפה הראשונה (משתיים) היתה איטית וצפופה, עם הדחיפות וה"כמעט נפילות" האופייניות: 54 שניות. בכניסה אל הקשת הבאה קו ביצע טעות ומצא את עצמו באחורי הדבוקה, חסום. בישורת האחורית הקצב הוגבר. בזמן שאובט הצליח במעט אגרסיביות לפלס דרכו לעמדת תקיפה לקראת מאתיים המטרים האחרונים, קו נאלץ "לרוץ רחב" (כלומר לעקוף מהמסלול השלישי) ומבלי להעביר להילוך חמישי, עבר כמה רצים אך לא ממש צמצם את הפער. בינתיים אובט התמקם על הכתף של ניקולאי קירוב הסובייטי, שהוביל – המיקום האידיאלי. כשסבסטיאן קו פתח בסיומת המהירה שלו זה פשוט כבר היה מאוחר מדי. אובט, בעצמו מסיים חזק מאוד, עבר בקלות את קירוב. קו טס בישורת האחרונה וניצח את כל השאר… אבל לא את התחרות שצריך היה לנצח. בשלב הזה הוא כבר לא היה במשחק. מבחינתו של אובט, קו היה no show. הזהב לסטיב אובט. הכסף לסבסטיאן קו. הארד לניקולאי קירוב. שוק!

סבסטיאן קו, בעיניו, ובעיני הפרשנים כולם, לא זכה בכסף. הוא הפסיד את הזהב. ועוד בריצת ה800, הריצה שלו. ברגע האמת שלו. למחרת כשיצא לריצת התאוששות קלה ליוו אותו העיתונאים, צילמו ורשמו כותרת: The trail of shame. כן, גם היציאה מפרופורציה היתה חלק מהדרמה. ומעטים האמינו ביכולתו לנצח את אובט, בכושר שיא ועם המומנטום של הניצחון, במקצוע החזק שלו.

אך סבסטיאן קו לא התרשם. כשרואיין לאחר ההפסד בריצת ה800 הוא היישיר מבט וסיפק את הציטוט הבלתי נשכח:

Tomorrow is another day, and there will be another battle.

Final of the Men's 1500 Metres

יום שישי, גמר ה1500. כעבור שישה ימים התייצבו, בין השאר, שלושה רצים בריטיים מעולים לגמר ה1500. אובט, כעת פייבוריט ברור. קו, מחויב להצהרת הכוונה וכשעיני כולם כלפיו. וסטיב קראם הצעיר עדיין, שעתידו עוד לפניו. קו לא התכוון לחזור הפעם על הטעות. הוא התנהל מן ההתחלה סמוך לקדמת הדבוקה, נחוש ונזהר מצרה. אחרי 800 מטרים איטיים היה זה יורגן שטראוב המזרח גרמני שתקף ל"פיניש ארוך" ומרשים. הקצב הוגבר מיד – 40 שניות ל300 המטרים הבאים. קו רץ הפעם בחכמה, צמוד לכתפו של שטראוב ומדי פעם הסב ראש לאחור לבדוק היכן יריבו-מנצחו – האיום היחידי שמפניו חשש. הפעם היה זה אובט שהתקשה לצמצם. קו חלף בקלות על פני שטראוב בישורת האחרונה, בדרך אל אחת התמונות המפורסמות בתולדות המשחקים (אובט סיים עם מדלית ארד):

sebcoe

את 400 המטרים האחרונים רץ קו ב52.2שנ'. את מאה המטרים האחרונים ב-12.1 שניות. מן הסיומים המהירים והבלתי-נשכחים.

תוכלו לצפות בעצמכם בריצה:

שנים רבות מאוחר יותר, התייחס סטיב אובט למתחרה הנצחי, שבמידה רבה הגדיר גם את הקריירה שלו:

"הוא היה המתחרה שהיה הכי קשה לרוץ נגדו, כי כל רכיב ורכיב מטכניקת הריצה שלו היה בלתי-פגיע (bullet proof)". "זה שניצחתי אותו בגמר ה800 לא היה הפתעה גדולה עבורי. אולי אנשים רבים הופתעו כי הוא היה שיאן העולם, אבל אני כבר ניצחתי אותו בפראג (באליפות אירופה, 1978)… זה אמור היה אמור להיות אחד הקרבות של המאה, אבל הוא לא היה שם בסיום, ובשבילי זה היה כמו להיות בתוך חלום, להיות אלוף אולימפי". אובט סיכם שהוא חושב שאילו ריצת ה1500מ' היתה מתקיימת ראשונה הוא היה מנצח אותה, וקו היה מנצח ב800. "כך או אחרת, אני חשבתי שזה מוצדק שכל אחד מאתנו חזר ממוסקבה עם מדליית זהב".

במבט לאחור, אין ספק שכך. "משחקי קו-אובט" הסתיימו בחלוקת התהילה.

***

כשהייתי נער בן 16, היו שני מספרים בעלי משמעות בחיים שלי:  2:00 (שתיים-אפס-אפס) ו – 1:41.73 (דקה-ארבעים ואחת-שבעים ושלוש). היו אלה שני מספרים שזיקה ברורה והדוקה ביניהם. הם היו עבורי סמלי זהות והזדהות – האחד מושא הערצה – הישג על-אנושי, והשני מושא חלומות (לא בהתאמה כמובן).  אם הייתי צריך לבחור אז את רשימת גיבורי הספורט שלי, אז אני מניח שהרץ המושלם ההוא, סבסטיאן קו, היה בחירה אוטומטית למקום השני (בכל זאת, ג’ורדן הוא ג’ורדן). (לא כך היום אגב, גם אבל לא רק בגלל היילה גברסלאסי. זה כבר נושא אחר שנשאיר גם לו כמובן פרק בסדרה). לכתוב על סבסטיאן קו  בכל אופן – מחזיר אותי לגיל 16, כשריצת ה800 היתה מבחינתי המקצוע היפה, המרתק והקשה בעולם הספורט כולו: שילוב בין סבולת למהירות, ריצה של כאב, של החלטות מהירות, של שרירים שורפים ועצבים קרים. הבנתי והזדהיתי כל כך גם עם מה שנדרשים רצי ה800 לעבור באימונים – כלומר, שבעה מדורים.

 12 פעמים שבר סבסטיאן קו את שיאי העולם במרחקים הקשים והתחרותיים במיוחד. הוא זכה בארבע מדליות אולימפיות: שתיים מכסף, במרחק החזק שלו דווקא, ושתיים מזהב. הוא היה האלוף האולימפי הראשון בריצת ה1500 מטר היוקרתית שהצליח להגן על תארו. בהישג זה הוא נשאר היחידי עד היום. הוא השיג את שיאיו וניצח בתקופה שהיתה “תור הזהב” של הריצות הבינוניות, מול מתחרים חזקים במיוחד, מבית (אובט, ואחר כך קראם) ומחוץ (ביניהם קרוז, ווקר, סקוט, מארי ועוד).

19 שנים חלפו עד שקנייתי בשם נוח ניין הצליח לשבור את שיאו הנהדר של קו לריצת 1,000 מ’ (ניין הופיע, זרח ונעלם לאחר תקופה קצרה). היום, 35 שנים אחרי שנקבעה, תוצאתו של קו נותרה השנייה בכל הזמנים. תחשבו על זה, זה מדהים.

וחשובות מכל נותרו חקוקות הספרות: 1:41.73. שיא ה800 מטרים שקבע קו ברייטי שבאיטליה בשנת 1981. דקה אחת, ארבעים ואחת שניות ועוד שבעים ושלוש מאיות. 35 שנים חלפו וניתן להבין את איכות התוצאה. בענפי ספורט אחרים השתנו הסטנדרט והצפיות ללא הכר. גם ברוב מקצועות האתלטיקה נפרצו גבולות חדשים. אך במהלך 35 שנה, שני רצים בלבד רצו 800 מטר מהר מקו (*). הראשון היה וילסון קיפקיטר, הדני (קנייתי במקור) שהשווה את השיא כעבור 16 שנים ובהמשך השנה שיפר אותו. השני הוא שיאן העולם כיום הקנייתי דייויד רודישה (בריצת הגמר בלונדון 2012 בה נקבע שיא העולם של רודישה השווה גם נייג'ל אמוס מבוטסאונה את שיאו של קו). וזהו. סבסטיאן קו היה מסוגל להתחרות על מדליה אולימפית גם היום.

(*רודישה קבע שש תוצאות מהירות משיאו של קו. קיפקיטר שתיים. ר' רשימת התוצאות המהירות בכל הזמנים כאן).

ואם מדברים על שיאי עולם, אז היה זה סבסטיאן קו שאמר: "שיאי עולם לעולם אינם שייכים לך. הם רק מושאלים".

coe-1984

***

 נקודות ציון עיקריות בכרונולוגיה:

  • קו נולד בספטמבר 1956 בהאמרסמית', לונדון, והיה הבכור בין ארבעה אחים ואחיות. אביו שהיה מהנדס במקצועו וספורטאי חובב, עודד אותו להשתתף בפעילויות ספורט מגיל צעיר. בגיל 12 הצטרף לקבוצת ריצה מקומית – Hallamshire Harriers. כבר מגיל צעיר לקח אביו פיטר אחריות על אימוניו. בגיל 14 נראו ניצוצות הכישרון, עם ניצחונו של סבסטיאן הצעיר באליפות ה1500 של מחוז יורקשייר.
  • פיטר קו אמר שהוא הבין שיש לבנו כישרון מיוחד בגיל 14. בגיל 16 כבר הבין שהוא מגדל תחת ידיו world beater. באותה שנה ניצח קו באליפות בתי הספר של אנגליה. באליפות מירוצי שדה התחרה לראשונה מול אובט המבוגר ממנו בשנה. קו סיים במקום העשירי, אובט שני. ב1973, עוד בטרם מלאו לסבסטיאן 17 שנים, חזה אביו שעד לשנת 1980 הוא ישפר את שיא העולם ל1500 מטר. האב גם העריך כי שיאי העולם בשנת 1980 יהיו 1:43 ל-800 מטר ו-3:48 למייל. ואכן לימים היה סבסטיאן קו האדם הראשון שרץ מהר מהזמנים הללו. אך בינתיים, בשנים הראשונות, הקפיד פיטר קו לאמן את בנו בסבלנות ובראייה לטווח רחוק. נושא זה של "תכנון קריירה" לעומת הצבת היעדים לטווח הקצר הוא נושא מרכזי לגישת האימון של פיטר קו, ומוטיב מרכזי בספרו. נחזור לנושא זה בחלק הבא.
  • עם סיום לימודי התיכון למד קו כלכלה והיסטוריה באוניברסיטת Loughborough (לימים יוענק לו תואר דוקטור של כבוד מן האוניברסיטה). בתקופה זו התחרה גם בנבחרת האוניברסיטה והושפע משיטות האימון של מאמנו שם ג'ורג' גאנדי.
  • סבסטיאן קו הפציע אל סצינת הריצה הבינלאומית בשנת 1977, בגיל 20, בתרועה רמה. לאחר שניצח בריצת ה800 באליפות בריטניה באולמות, הוא ניצח גם באליפות אירופה ופספס במאיות שניה ספורות את שיא העולם באולמות. בשנה זו גם זכה לראשונה באליפות בריטניה לבוגרים בריצת ה800 מטר.
  • ב1978 התחרו קו ואובט בפעם הראשונה זה מול זה כבוגרים, באליפות משמעותית, למרחק 800 מטר. המנצח באליפות אירופה היה אמנם הגרמני אולאף באייראובט סיים שני וקו שלישי. בריצה זו שיפר אובט את שיאו הלאומי של קו.
  • 1979 היתה השנה החלומית של קו, בה התגשמה התחזית של אביו. בפרק זמן של 41 יום הוא קבע שיאי עולם למרחק 800 מטר (1:42.33דק'), מייל (3:48.95דק') ו-1500מ' (3:32.03דק'). הישג חסר תקדים, שגם לא שוחזר מאז. הוא היה האדם הראשון שהחזיק בשלושת השיאים היוקרתיים האלו בו זמנית. בסוף השנה הוא נבחר כאתלט השנה ע"י Athletics Weekly וע"י Track and Field News, וכספורטאי השנה של ה-BBC.
  • על 1980 והמשחקים האולימפיים במוסקבה כבר דיברנו. אזכיר גם שבראשון ליולי באוסלו, באותה התחרות שבה אובט לקח ממנו את שיא המייל, קו שיפר גם את שיא העולם ל1000 מטר, כך שהחזיק בארבעת השיאים יחדיו, ולו לכמה שעות.
  • ב1981 המשיך לשבור שיאים. זו השנה בה קבע את שיא ה800 המיתולוגי – 1:41.73דק', וגם את השיא ל-1000 מטר, 2:12.18דק', התוצאה השניה בכל הזמנים עד היום. בתחילת העונה הוא קבע גם שיא עולם ל800 מטר באולמות. את שיא המייל המשיכו קו ואובט להעביר ביניהם. קו לקח את השיא שוב בציריך, אובט שיפר כעבור שבוע, בקובלנץ ל-3:48.40דק'. ויומיים לאחר מכן הגיעה הריצה הנפלאה הזו של קו, בתחרות ע"ש איבו ואן דאם בבריסל. התוצאה: 3:47.33דק'. שיפור של יותר משניה באחת מתצוגות הריצה הנפלאות. גם תוצאה זו נותרה בין עשרת התוצאות המהירות בכל הזמנים משך 33 שנים (הראשון ששיפר את השיא היה סטיב קראם, ב-1985). זו ריצה הממחישה היטב את הדומיננטיות המושלמת שהיתה לקו. ריצה פשוט יפהפיה.
  • ב1982 סיים קו שני בריצת ה800 מטר באליפות אירופה (המנצח היה הנס-פיטר פרנר הגרמני). הוא היה שותף לשיא עולמי בריצת שליחים 4* 800 מטר, עם הספליט המהיר ביותר כמובן. גם את העונה של 1983 הוא פתח עם שיאי עולם באולמות למרחקים של 800 מטר ואלף מטר, אך הוא נאלץ להפסיד את רוב העונה – כולל אליפות העולם הראשונה באתלטיקה קלה שנערכה בשטוטגרט – עקב בעיות בריאותיות.
  • 1984, המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס: פעם נוספת חזר על עצמו המחזה. קו סיים שני בלבד בריצת ה800, בהפסד ליואכים קרוז המצוין מברזיל (שיאו של קרוז ל800 מטר: 1:41.77דק', שנים ארוכות היתה זו התוצאה הקרובה היחידה לשיאו של קו).
  • בריצת ה-1500מ', כפי שתיאר בן ארצו, המתחרה העיקרי וסגנו, סטיב קראם – "On the day there was only one man and on the day Seb Coe was that man". קו רץ את 800 המטרים האחרונים ב1:49דק', את ההקפה האחרונה ב-53.2 שניות, כשב200 המטרים האחרונים הוא גבר על קראם בדרך לשיא אולימפי של 3:32.53דק' ולהישג החד-פעמי של ניצחון שני רצוף בריצת ה-1500 (שימו לב גם לאובט, שפרש מהריצה לפני ההקפה האחרונה).
  • ב1986 זכה קו בזהב בריצת ה800 מטר באליפות אירופה, וסיים שני בריצת ה1500, כשהפעם קראם הצליח לגבור עליו. בהמשך השנה קבע ברייטי את שיאו האישי ל1500 מטר ולראשונה ירד מ3:30- 3:29.77 שנ' (31 מאיות לאט משיאו החדש של סעיד אוויטה, ועשר מאיות איטי מהשיא הקודם שקבע קראם חודשיים לפני כן).
  • לאחר שנה לא פשוטה בה היה פצוע, ב1988 הגבילה את קו מחלה באליפות בריטניה שבה נקבעה הנבחרת למשחקים האולימפיים בסיאול. האלוף האולימפי שרצה כל כך לחזור ולהגן שוב על תארו לא הצליח לעלות לגמר. יוזמות שונות לאפשר לו להשתתף במשחקים בכל זאת  – גם מצד אמצעי תקשורת באנגליה, גם מצד הוועד האולימפי (הוצע רעיון לאפשר השתתפות חופשית לאלוף אולימפי מכהן) – לא צלחו. אגב, אובט תמך בהשתתפות של קו, והסביר: “But I thought Seb deserved another crack at his title – champions get carried out on their shields and he should have been given that chance.” פיטר אליוט, הנציג הבא בשרשרת הרצים הבריטים המעולים, עמד במבחן בסיאול וזכה במדליית הכסף, שני לפיטר רונו מקניה. האם היה מצליח קו לנצח בזהב שלישי ברציפות? סיכוי בוודאי היה לו, ולעולם לא נדע.
  • קו חזר לשנת תחרויות נוספת, ואחריה פרש.
  • ב1988 התייצבו קו וסטיב קראם לריצת ה – Great Court Run ב-Trinity College באוקספורד. זו הריצה המסורתית המפורסמת המוכרת מהסרט "מרכבות האש" בה על הרצים לסיים הקפה סביב החצר המלבנית – 367 מטר – לפני שהשעון מצלצל 12 פעמים (43.6 שניות). תחילה נראה היה שקו הצליח אך צפייה בצילום הראתה שהשעון צלצל בפעם השתים-עשרה חסרו לו עוד 12 מטר, וההישג לא הוכר. שני אלופים גדולים מתחרים כמו ילדים. שווה צפייה (החל מ-57 שניות):

סבסטיאן קו אחרי קריירת הריצה:

בשנת 1992 נבחר קו לפרלמנט הבריטי לכהונה של חמש שנים. בהמשך היה לדמות בולטת ומשפיעה בהנהגת הספורט. הוא מונה להוביל את קמפיין המועמדות של לונדון לאירוח המשחקים האולימפיים, בזכות תכונותיו ובזכות היותו סמל. כשנבחרה לונדון לארח הוא כיהן כיו"ר הוועדה המארגנת. בהמשך נבחר כראש התאחדות האתלטיקה הבריטית, כסגן נשיא התאחדות האתלטיקה הבינלאומית, ומאז אוגוסט 2015, כידוע, הוא מכהן כנשיאה (לאחר שנבחר על פני סרגיי בובקה).

אובראצ'יבר:

סבסטיאן קו זכה לכישרון אתלטי נדיר. כל מי שצפה בו ראה סגנון נפלא, שנדמה כחסר מאמץ. קו נראה כמעין בן אל בחברת הרצים בני האנוש.

המראה עלול להטעות. סבסטיאן קו הגיע לשיאים שאליהם הגיע גם אבל לא רק בזכות הכישרון. הוא הגיע לשם בזכות שנים ארוכות של אימונים מדויקים ומדוקדקים – ועליהם נדבר בחלק הבא. הוא הגיע לשם גם בזכות תכונות אופי. סבסטיאן קו היה אובראצי'בר מובהק. בערו בו התשוקה והאמביציה. הוא ידע להתחרות – גם כאן לא מעט בזכות תהליך של לימוד.

קו ייחס משקל משמעותי מאוד למוכנות המנטלית לקראת התחרות ולתפקוד בתנאי לחץ.

שני ציטוטים שלו, מאוד שימושיים, שמורים אצלי מזה שנים:

"All pressure is self-inflicted. It's what you make of it or how you let it rub off on you."

"The nine inches right here; set it straight and you can beat anybody in the world." (נאמר כשהוא מצביע לכיוון הראש)

 

חשיבותו של הפרק בהקשר הסדרה (מבוא לקראת החלק הבא):

הפרק על סבסטיאן קו הוא מרתק ומיוחד כסיפור אישי ודרמטי. אך כבר כאן חשוב לי לכתוב כמה מלים, מעבר לכך, את חשיבותו המיוחדת בהקשר של הסדרה כולה, בה אנחנו מנסים להתחקות אחר אופן התפתחותה של תורת האימון. בהיבט הזה, לא מדובר ב"עוד פרק מעניין" אלא בסימון של פרדיגמת חשיבה שהיתה למשפיעה והדומיננטית ביותר בשנות ה80 וה90, בעקבות הצלחתו של קו ופרוסם ספרם של פיטר קו ודייויד מרטין.

השמות שראוי להכיר הם פיטר קו – האב והמאמן; פרנק הורוויל – המאמן הבריטי שייסד בשנות ה70 את ה-British Miler's Club והציג את תפיסת האימון של ה-Multi-tier training שהשפיעה מאד על פיטר קו; ודייויד מרטין, פיזיולוג ספורט ידוע שעמו עבד קו באופן קבוע (ושהיה שותפו לכתיבת ספר ההדרכה החשוב: Better Training for Distance Runners).

גישת ה-Multi-pace training, שאקרא לה "גישת קו-הורוויל" מציבה בעצם קריאת תיגר משמעותית על גישת לידיארד, ושורה של הנחות יסוד שונות בתכלית. לאחר שמבינים את גישת לידיארד, חשיבותה והשפעתה (קילומטרז' גבוה, בניית בסיס, מחזוריות נוקשה, דגש על התפתחות אירובית, ועוד), הכרחי להציב מולה את דפוס החשיבה המנחה בגישת קו-הורוויל (דגש על איכות ולא על כמות, מודל שונה מאד של מחזוריות, הדגשה מחדש של אימוני האינטרוולים, התבססות על קצבי אימון מתוכננים, נשלטים ומבוקרים). ההבדלים נוגעים לעקרונות ואף לעצם הגדרתה של פונקציית המאמן ודמותו. לאחר שמבינים את שתי השיטות ומציבים אותן זו כנגד זו, הצעד הבא מוליך בעצם אל ימינו: אל העת הזו (20 השנים האחרונות).

בהקשר של הסדרה כולה, אני חושב שנוכל לסמן את הפרק הנוכחי כפרק המסיים את "ההיסטוריה" ומציג את פרדיגמת האימון המשפיעה המובחנת האחרונה. לא, זה לא אומר, עדיין, שסיימנו את הסדרה. מכאן נוכל לעבור אל שלושים השנים האחרונות ואל תפיסות האימון המודרניות. מזווית התבוננות אחת נוכל להציב את אסכולת לידיארד ואת אסכולת קו-הורוויל זו מול זו, ולזהות גישות הקרובות יותר אל האחת מאשר אל האחרת. מזווית התבוננות אחרת נוכל לאפיין את האתגר של לימוד משתי הגישות – אם בשילוב בין שתיהן ואם בתהליך המתמשך של ניסוי וטעיה ביחס לרכיבים משתיהן.

הצעד המעניין ביותר הוא לראות את גישות האימון המתקדמות ביותר כניסיון לייצר שילוב, או מעין סינתיזה, בין שתי השיטות המנוגדות כל כך. לכאורה זה נשמע בלתי-אפשרי, אבל נדמה לי שזו בדיוק הנקודה – וזהו האתגר – שם נמצאת תורת האימון כיום. נחזור לנושא זה בפרק האחרון בסדרה, שיוקדש לגישת האימון של המאמן האיטלקי רנאטו קאנובה.

חשוב היה לי לכן להשאיר אתכם עם "טיזר" לקראת החלק הבא. בו אציג את תפיסת האימון המורכבת של פיטר קו, החל מהגדרת הפונקציה של המאמן וחשיבותה וההתבוננות על תהליך האימון כולו. בו אתאר ואסביר את גישת ה-Multi-pace/ Five-tier Training (גישת קו-הורוויל), הן בהתייחס לאימונים למרחקים בינוניים והן בהתייחס לאימוניהם של רצי מרתון.

לסיום

במבוא לספרו של אביו, כתב סבסטיאן קו, בהשאלה מ-W.C. Fields שנשאל פעם האם פוקר הוא משחק של מזל. "לא בדרך שאני משחק" הוא השיב. וכזו היתה גם ההתבוננות של קו – של האב ושל הבן כאחד – על המשימה של בניית המוכנות לתחרות: לא להשאיר אבן מבלי שנהפכה. לגייס ככל האפשר את הידע, הניסיון והמדע, לתכנן ולנווט, לבקר ולתרגל. לשלוט בכל הנתונים. לשלוט בכל היכולות.

ואז, בגמר האולימפי, לרוץ ב-12.1 שניות את מאה המטרים האחרונים…

מזל? מקריות? "לא בדרך שאני משחק".

סבסטיאן קו, מיותר לציין, יקיר המועדון.

***

 מקורות בהם נעזרתי והפניות לקריאה נוספת:

Peter Coe and David Martin, Better Training for Distance Runners (2d ed. 1997)

Mike Walters, Coe-d of hounour: Steve Ovett breaks silence on famous rivalry with Lord Seb (Daily Mirror, 16 July, 2012)

Sebastian Coe v Steve Ovett: There Was Only One Winner (The Daily Mail, 18 February 2010).

Sebastian Coe Biography @ The Famous People.com

Ready, Set, Coe! @ Runner's World (July 23, 2012)

World Record Progression (800, 1500, Mile) @ Wikipedia.

IAAF Toplists @ Iaaf.org

 

רון היל - "אם יש מרתוניסט"/ יורם אהרוני
שיטת קו-הורוויל: Multi-pace training (חלק שני)