סבסטיאן קו וגישת ה-Multi-pace training (חלק ראשון)

זוהי הכתבה הארבע עשרה בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים לריצות למרחקים בינוניים וארוכים.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה: "לאסה וירן וחזרתם של הפינים המעופפים"

פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)

הסדרה מתפרסמת במקביל גם באתר "מועדון ארוחת הבוקר".

כתבה זו תחולק לשני חלקים. הראשון יספר את סיפורו של סבסטיאן קו. החלק השני שיפורסם כאן בעוד כמה ימים יתאר ויסביר את גישת ה-multi-pace training או five tier training, המזוהה עם המאמנים פרנק הורוויל ופיטר קו (שהיה אביו ומאמנו של סבסטיאן).

לצורך לימוד והבנה של התפתחות תורת האימון וההתלבטויות באימון המודרני, פרק זה הוא מן החשובים ביותר בסדרה.

נתחיל אבל, כרגיל, מהסיפור…

***

"מחר יום נוסף, ויהיה קרב נוסף". מוסקבה 1980.

בסוף שנות השבעים/ תחילת שנות השמונים היו שני כוכבים מובהקים בתחום הריצה למרחקים בינוניים, והיריבות ביניהם היתה מרתקת. זו היתה יריבות שהיו בה כל הרכיבים הדרמטיים, מעוררי הזדהות ורגש, שמהם ניזונה אהדת הספורט. הם היו שני רצי 800-1500מ' אנגליים. האחד מבוגר מחברו בשנה. שניהם שיאני עולם (מספר פעמים) וכל אחד מהם ווינר בפני עצמו. לשניהם היתה יכולת סיום (ומהירות) מסחררת. הם נמנעו, ממש במכוון, מלהתחרות אחד מול השני ישירות מחוץ לאליפויות הגדולות. המשחקים האולימפיים שהתקיימו במוסקבה ב1980 – שלבסוף חרף מחלוקת לא הוחרמו על-ידי בריטניה – זכורים במידה רבה בזכותם, תחת שמם. "אוליפיאדת קו-אובט".

הם היו יריבים, ונהגו כשני מתאגרפים. הם לא היו חברים. הם נמנעו, בשנות התחרות וגם שנים רבות לאחר מכן, מלפתח קשר כזה. הם העריכו מאד אחד את השני. הערכה עמוקה, יודעת, הדדית. העריכו, אבל לא חששו. שניהם היו עמוסים בביטחון עצמי, ממוקדי מטרה וחדורי אמביציה. שניהם ידעו שהם מסוגלים לנצח, ובאו כדי לנצח. לא זהב וכסף למדינתם עניינו אותם, אלא רגע השיא שעימת אותם – שני הרצים הגדולים של התקופה, ובכלל – זה מול זה.

הם היו שונים זה מזה. אם כי לסיקור התקשורתי היה חלק לא מבוטל בבניית הדימוי ההופכי הזה, שאמנם היה בו שמץ של אמת, אך היתה בו וודאי גם הגזמה. סבסטיאן קו, יליד האמרסמית' שבלונדון, גדל בשפילד. משכיל, מנומס, אדיב ויפה תואר, מיטיב להתבטא. ריצתו חלקה, סגנונו אסתטי, צעדיו מלאי חן והדר. הוא נהג לשלוט בהתפתחות הריצה, מלפנים אם צריך, חד בחושיו ובטוח ביכולותיו המגוונות תמיד. קו שידר אלגנטיות. הוא שידר עליונות. תמיד ענה בסבלנות לעיתונאים, שיתף במחשבות ובפנינים, הסביר. כבר כרץ צעיר הפגין את התכונות שתסייענה לו לימים גם כפוליטיקאי ובפעילות הציבורית. קו נתפס (לאו דווקא בצדק) כרץ המיוחס, הכישרוני, הפריבילגי, כנציג של מעמד הביניים הגבוה. ולעומתו סטיב אובט. אובט, יליד ברייטון, נתפס כנציג הצווארון הכחול. במבנה גופו החזק אך גמלוני משהו, בסגנון הריצה המפוזר, שנדמה לעתים כנאבק. בטקטיקת המארב והסיום המהיר, הקטלני. הוא לא היה נגיש כמו קו אלא שידר ריחוק והעדיף להיות מכונס אל עצמו, הרחק מאור זרקורים ומהבזק מצלמות. שומר לעצמו את מחשבותיו. אובט זוהה עם ערכי העבודה הקשה והאפורה, הוא היה גיבור ספורט עממי, בעל דימוי המתריס כלפי האצולה והייחוס.

היו אלו בסך הכל תדמיות. מיתוסים שתדלקו את היריבות הספורטיבית ושלתקשורת היה אינטרס לנפח. סיפור טוב חייב לכלול פיתוח של הדמויות. וכך באנגליה של תחילת שנות השמונים, גם מחוצה לה – חובב ספורט באשר הוא לא יכול היה להישאר אדיש. אם עקבת אז אחרי אתלטיקה – או שאהבת את קו, או שאהבת את אובט. ובבחירה העדת על עצמך. במציאות, אובט וקו ידעו שינהם – וידעו היטב – שהם דומים הרבה יותר משהמיתוס מספר. הם יכלו בוודאי לדמיין זה את זה, באימוני העליות הקשים בגשם או באימוני החזרות על המסלול ששורפים את השרירים ובוחנים את כוח הסבל והנחישות. הם נמנעו מלהתחרות אחד נגד השני, כבשו בנפרד מחוזות והישגים, ובנו כל העת את המוכנות.

עד שהגיע הרגע. במוסקבה 1980.

סבסטיאן קו הגיע אל המשחקים האולימפיים אחרי שנה היסטורית שבה, במהלך 41 ימים, הוא קבע שיאי עולם לריצת ה800מ' (המקצוע החזק ביותר שלו), המייל, וה-1500מ' (נחזור להישג הזה בהמשך). הוא נבחר על-ידי הבי.בי.סי. כספורטאי השנה. הוא נחשב לפייבוריט לניצחון בריצת ה800. סטיב אובט הגיע אל המשחקים האולימפיים כסגן אלוף אירופה ל800מ' (ב1978, החשוב שסיים שם לפני קו), כשיאן העולם הטרי ל1500מ' ולמייל (הוא שיפר את שני שיאיו של קו בראשון ליולי וב-15 ליולי, ממש לפני פתיחת המשחקים). הוא היה בלתי-מנוצח במירוצים ל1500מ' ולמייל בשלוש השנים שקדמו למשחקים. הוא נחשב לפייבוריט לניצחון בריצת ה1500.

עולם הספורט כולו ציפה. עולם הספורט כולו צפה.

שבת, גמר ה800. ההקפה הראשונה (משתיים) היתה איטית וצפופה, עם הדחיפות וה"כמעט נפילות" האופייניות: 54 שניות. בכניסה אל הקשת הבאה קו ביצע טעות ומצא את עצמו באחורי הדבוקה, חסום. בישורת האחורית הקצב הוגבר. בזמן שאובט הצליח במעט אגרסיביות לפלס דרכו לעמדת תקיפה לקראת מאתיים המטרים האחרונים, קו נאלץ "לרוץ רחב" (כלומר לעקוף מהמסלול השלישי) ומבלי להעביר להילוך חמישי, עבר כמה רצים אך לא ממש צמצם את הפער. בינתיים אובט התמקם על הכתף של ניקולאי קירוב הסובייטי, שהוביל – המיקום האידיאלי. כשסבסטיאן קו פתח בסיומת המהירה שלו זה פשוט כבר היה מאוחר מדי. אובט, בעצמו מסיים חזק מאוד, עבר בקלות את קירוב. קו טס בישורת האחרונה וניצח את כל השאר… אבל לא את התחרות שצריך היה לנצח. בשלב הזה הוא כבר לא היה במשחק. מבחינתו של אובט, קו היה no show. הזהב לסטיב אובט. הכסף לסבסטיאן קו. הארד לניקולאי קירוב. שוק!

סבסטיאן קו, בעיניו, ובעיני הפרשנים כולם, לא זכה בכסף. הוא הפסיד את הזהב. ועוד בריצת ה800, הריצה שלו. ברגע האמת שלו. למחרת כשיצא לריצת התאוששות קלה ליוו אותו העיתונאים, צילמו ורשמו כותרת: The trail of shame. כן, גם היציאה מפרופורציה היתה חלק מהדרמה. ומעטים האמינו ביכולתו לנצח את אובט, בכושר שיא ועם המומנטום של הניצחון, במקצוע החזק שלו.

אך סבסטיאן קו לא התרשם. כשרואיין לאחר ההפסד בריצת ה800 הוא היישיר מבט וסיפק את הציטוט הבלתי נשכח:

Tomorrow is another day, and there will be another battle.

Final of the Men's 1500 Metres

יום שישי, גמר ה1500. כעבור שישה ימים התייצבו, בין השאר, שלושה רצים בריטיים מעולים לגמר ה1500. אובט, כעת פייבוריט ברור. קו, מחויב להצהרת הכוונה וכשעיני כולם כלפיו. וסטיב קראם הצעיר עדיין, שעתידו עוד לפניו. קו לא התכוון לחזור הפעם על הטעות. הוא התנהל מן ההתחלה סמוך לקדמת הדבוקה, נחוש ונזהר מצרה. אחרי 800 מטרים איטיים היה זה יורגן שטראוב המזרח גרמני שתקף ל"פיניש ארוך" ומרשים. הקצב הוגבר מיד – 40 שניות ל300 המטרים הבאים. קו רץ הפעם בחכמה, צמוד לכתפו של שטראוב ומדי פעם הסב ראש לאחור לבדוק היכן יריבו-מנצחו – האיום היחידי שמפניו חשש. הפעם היה זה אובט שהתקשה לצמצם. קו חלף בקלות על פני שטראוב בישורת האחרונה, בדרך אל אחת התמונות המפורסמות בתולדות המשחקים (אובט סיים עם מדלית ארד):

sebcoe

את 400 המטרים האחרונים רץ קו ב52.2שנ'. את מאה המטרים האחרונים ב-12.1 שניות. מן הסיומים המהירים והבלתי-נשכחים.

תוכלו לצפות בעצמכם בריצה:

שנים רבות מאוחר יותר, התייחס סטיב אובט למתחרה הנצחי, שבמידה רבה הגדיר גם את הקריירה שלו:

"הוא היה המתחרה שהיה הכי קשה לרוץ נגדו, כי כל רכיב ורכיב מטכניקת הריצה שלו היה בלתי-פגיע (bullet proof)". "זה שניצחתי אותו בגמר ה800 לא היה הפתעה גדולה עבורי. אולי אנשים רבים הופתעו כי הוא היה שיאן העולם, אבל אני כבר ניצחתי אותו בפראג (באליפות אירופה, 1978)… זה אמור היה אמור להיות אחד הקרבות של המאה, אבל הוא לא היה שם בסיום, ובשבילי זה היה כמו להיות בתוך חלום, להיות אלוף אולימפי". אובט סיכם שהוא חושב שאילו ריצת ה1500מ' היתה מתקיימת ראשונה הוא היה מנצח אותה, וקו היה מנצח ב800. "כך או אחרת, אני חשבתי שזה מוצדק שכל אחד מאתנו חזר ממוסקבה עם מדליית זהב".

במבט לאחור, אין ספק שכך. "משחקי קו-אובט" הסתיימו בחלוקת התהילה.

***

כשהייתי נער בן 16, היו שני מספרים בעלי משמעות בחיים שלי:  2:00 (שתיים-אפס-אפס) ו – 1:41.73 (דקה-ארבעים ואחת-שבעים ושלוש). היו אלה שני מספרים שזיקה ברורה והדוקה ביניהם. הם היו עבורי סמלי זהות והזדהות – האחד מושא הערצה – הישג על-אנושי, והשני מושא חלומות (לא בהתאמה כמובן).  אם הייתי צריך לבחור אז את רשימת גיבורי הספורט שלי, אז אני מניח שהרץ המושלם ההוא, סבסטיאן קו, היה בחירה אוטומטית למקום השני (בכל זאת, ג’ורדן הוא ג’ורדן). (לא כך היום אגב, גם אבל לא רק בגלל היילה גברסלאסי. זה כבר נושא אחר שנשאיר גם לו כמובן פרק בסדרה). לכתוב על סבסטיאן קו  בכל אופן – מחזיר אותי לגיל 16, כשריצת ה800 היתה מבחינתי המקצוע היפה, המרתק והקשה בעולם הספורט כולו: שילוב בין סבולת למהירות, ריצה של כאב, של החלטות מהירות, של שרירים שורפים ועצבים קרים. הבנתי והזדהיתי כל כך גם עם מה שנדרשים רצי ה800 לעבור באימונים – כלומר, שבעה מדורים.

 12 פעמים שבר סבסטיאן קו את שיאי העולם במרחקים הקשים והתחרותיים במיוחד. הוא זכה בארבע מדליות אולימפיות: שתיים מכסף, במרחק החזק שלו דווקא, ושתיים מזהב. הוא היה האלוף האולימפי הראשון בריצת ה1500 מטר היוקרתית שהצליח להגן על תארו. בהישג זה הוא נשאר היחידי עד היום. הוא השיג את שיאיו וניצח בתקופה שהיתה “תור הזהב” של הריצות הבינוניות, מול מתחרים חזקים במיוחד, מבית (אובט, ואחר כך קראם) ומחוץ (ביניהם קרוז, ווקר, סקוט, מארי ועוד).

19 שנים חלפו עד שקנייתי בשם נוח ניין הצליח לשבור את שיאו הנהדר של קו לריצת 1,000 מ’ (ניין הופיע, זרח ונעלם לאחר תקופה קצרה). היום, 35 שנים אחרי שנקבעה, תוצאתו של קו נותרה השנייה בכל הזמנים. תחשבו על זה, זה מדהים.

וחשובות מכל נותרו חקוקות הספרות: 1:41.73. שיא ה800 מטרים שקבע קו ברייטי שבאיטליה בשנת 1981. דקה אחת, ארבעים ואחת שניות ועוד שבעים ושלוש מאיות. 35 שנים חלפו וניתן להבין את איכות התוצאה. בענפי ספורט אחרים השתנו הסטנדרט והצפיות ללא הכר. גם ברוב מקצועות האתלטיקה נפרצו גבולות חדשים. אך במהלך 35 שנה, שני רצים בלבד רצו 800 מטר מהר מקו (*). הראשון היה וילסון קיפקיטר, הדני (קנייתי במקור) שהשווה את השיא כעבור 16 שנים ובהמשך השנה שיפר אותו. השני הוא שיאן העולם כיום הקנייתי דייויד רודישה (בריצת הגמר בלונדון 2012 בה נקבע שיא העולם של רודישה השווה גם נייג'ל אמוס מבוטסאונה את שיאו של קו). וזהו. סבסטיאן קו היה מסוגל להתחרות על מדליה אולימפית גם היום.

(*רודישה קבע שש תוצאות מהירות משיאו של קו. קיפקיטר שתיים. ר' רשימת התוצאות המהירות בכל הזמנים כאן).

ואם מדברים על שיאי עולם, אז היה זה סבסטיאן קו שאמר: "שיאי עולם לעולם אינם שייכים לך. הם רק מושאלים".

coe-1984

***

 נקודות ציון עיקריות בכרונולוגיה:

  • קו נולד בספטמבר 1956 בהאמרסמית', לונדון, והיה הבכור בין ארבעה אחים ואחיות. אביו שהיה מהנדס במקצועו וספורטאי חובב, עודד אותו להשתתף בפעילויות ספורט מגיל צעיר. בגיל 12 הצטרף לקבוצת ריצה מקומית – Hallamshire Harriers. כבר מגיל צעיר לקח אביו פיטר אחריות על אימוניו. בגיל 14 נראו ניצוצות הכישרון, עם ניצחונו של סבסטיאן הצעיר באליפות ה1500 של מחוז יורקשייר.
  • פיטר קו אמר שהוא הבין שיש לבנו כישרון מיוחד בגיל 14. בגיל 16 כבר הבין שהוא מגדל תחת ידיו world beater. באותה שנה ניצח קו באליפות בתי הספר של אנגליה. באליפות מירוצי שדה התחרה לראשונה מול אובט המבוגר ממנו בשנה. קו סיים במקום העשירי, אובט שני. ב1973, עוד בטרם מלאו לסבסטיאן 17 שנים, חזה אביו שעד לשנת 1980 הוא ישפר את שיא העולם ל1500 מטר. האב גם העריך כי שיאי העולם בשנת 1980 יהיו 1:43 ל-800 מטר ו-3:48 למייל. ואכן לימים היה סבסטיאן קו האדם הראשון שרץ מהר מהזמנים הללו. אך בינתיים, בשנים הראשונות, הקפיד פיטר קו לאמן את בנו בסבלנות ובראייה לטווח רחוק. נושא זה של "תכנון קריירה" לעומת הצבת היעדים לטווח הקצר הוא נושא מרכזי לגישת האימון של פיטר קו, ומוטיב מרכזי בספרו. נחזור לנושא זה בחלק הבא.
  • עם סיום לימודי התיכון למד קו כלכלה והיסטוריה באוניברסיטת Loughborough (לימים יוענק לו תואר דוקטור של כבוד מן האוניברסיטה). בתקופה זו התחרה גם בנבחרת האוניברסיטה והושפע משיטות האימון של מאמנו שם ג'ורג' גאנדי.
  • סבסטיאן קו הפציע אל סצינת הריצה הבינלאומית בשנת 1977, בגיל 20, בתרועה רמה. לאחר שניצח בריצת ה800 באליפות בריטניה באולמות, הוא ניצח גם באליפות אירופה ופספס במאיות שניה ספורות את שיא העולם באולמות. בשנה זו גם זכה לראשונה באליפות בריטניה לבוגרים בריצת ה800 מטר.
  • ב1978 התחרו קו ואובט בפעם הראשונה זה מול זה כבוגרים, באליפות משמעותית, למרחק 800 מטר. המנצח באליפות אירופה היה אמנם הגרמני אולאף באייראובט סיים שני וקו שלישי. בריצה זו שיפר אובט את שיאו הלאומי של קו.
  • 1979 היתה השנה החלומית של קו, בה התגשמה התחזית של אביו. בפרק זמן של 41 יום הוא קבע שיאי עולם למרחק 800 מטר (1:42.33דק'), מייל (3:48.95דק') ו-1500מ' (3:32.03דק'). הישג חסר תקדים, שגם לא שוחזר מאז. הוא היה האדם הראשון שהחזיק בשלושת השיאים היוקרתיים האלו בו זמנית. בסוף השנה הוא נבחר כאתלט השנה ע"י Athletics Weekly וע"י Track and Field News, וכספורטאי השנה של ה-BBC.
  • על 1980 והמשחקים האולימפיים במוסקבה כבר דיברנו. אזכיר גם שבראשון ליולי באוסלו, באותה התחרות שבה אובט לקח ממנו את שיא המייל, קו שיפר גם את שיא העולם ל1000 מטר, כך שהחזיק בארבעת השיאים יחדיו, ולו לכמה שעות.
  • ב1981 המשיך לשבור שיאים. זו השנה בה קבע את שיא ה800 המיתולוגי – 1:41.73דק', וגם את השיא ל-1000 מטר, 2:12.18דק', התוצאה השניה בכל הזמנים עד היום. בתחילת העונה הוא קבע גם שיא עולם ל800 מטר באולמות. את שיא המייל המשיכו קו ואובט להעביר ביניהם. קו לקח את השיא שוב בציריך, אובט שיפר כעבור שבוע, בקובלנץ ל-3:48.40דק'. ויומיים לאחר מכן הגיעה הריצה הנפלאה הזו של קו, בתחרות ע"ש איבו ואן דאם בבריסל. התוצאה: 3:47.33דק'. שיפור של יותר משניה באחת מתצוגות הריצה הנפלאות. גם תוצאה זו נותרה בין עשרת התוצאות המהירות בכל הזמנים משך 33 שנים (הראשון ששיפר את השיא היה סטיב קראם, ב-1985). זו ריצה הממחישה היטב את הדומיננטיות המושלמת שהיתה לקו. ריצה פשוט יפהפיה.
  • ב1982 סיים קו שני בריצת ה800 מטר באליפות אירופה (המנצח היה הנס-פיטר פרנר הגרמני). הוא היה שותף לשיא עולמי בריצת שליחים 4* 800 מטר, עם הספליט המהיר ביותר כמובן. גם את העונה של 1983 הוא פתח עם שיאי עולם באולמות למרחקים של 800 מטר ואלף מטר, אך הוא נאלץ להפסיד את רוב העונה – כולל אליפות העולם הראשונה באתלטיקה קלה שנערכה בשטוטגרט – עקב בעיות בריאותיות.
  • 1984, המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס: פעם נוספת חזר על עצמו המחזה. קו סיים שני בלבד בריצת ה800, בהפסד ליואכים קרוז המצוין מברזיל (שיאו של קרוז ל800 מטר: 1:41.77דק', שנים ארוכות היתה זו התוצאה הקרובה היחידה לשיאו של קו).
  • בריצת ה-1500מ', כפי שתיאר בן ארצו, המתחרה העיקרי וסגנו, סטיב קראם "On the day there was only one man and on the day Seb Coe was that man". קו רץ את 800 המטרים האחרונים ב1:49דק', את ההקפה האחרונה ב-53.2 שניות, כשב200 המטרים האחרונים הוא גבר על קראם בדרך לשיא אולימפי של 3:32.53דק' ולהישג החד-פעמי של ניצחון שני רצוף בריצת ה-1500 (שימו לב גם לאובט, שפרש מהריצה לפני ההקפה האחרונה).
  • ב1986 זכה קו בזהב בריצת ה800 מטר באליפות אירופה, וסיים שני בריצת ה1500, כשהפעם קראם הצליח לגבור עליו. בהמשך השנה קבע ברייטי את שיאו האישי ל1500 מטר ולראשונה ירד מ3:30- 3:29.77 שנ' (31 מאיות לאט משיאו החדש של סעיד אוויטה, ועשר מאיות איטי מהשיא הקודם שקבע קראם חודשיים לפני כן).
  • לאחר שנה לא פשוטה בה היה פצוע, ב1988 הגבילה את קו מחלה באליפות בריטניה שבה נקבעה הנבחרת למשחקים האולימפיים בסיאול. האלוף האולימפי שרצה כל כך לחזור ולהגן שוב על תארו לא הצליח לעלות לגמר. יוזמות שונות לאפשר לו להשתתף במשחקים בכל זאת  – גם מצד אמצעי תקשורת באנגליה, גם מצד הוועד האולימפי (הוצע רעיון לאפשר השתתפות חופשית לאלוף אולימפי מכהן) – לא צלחו. אגב, אובט תמך בהשתתפות של קו, והסביר: “But I thought Seb deserved another crack at his title – champions get carried out on their shields and he should have been given that chance.” פיטר אליוט, הנציג הבא בשרשרת הרצים הבריטים המעולים, עמד במבחן בסיאול וזכה במדליית הכסף, שני לפיטר רונו מקניה. האם היה מצליח קו לנצח בזהב שלישי ברציפות? סיכוי בוודאי היה לו, ולעולם לא נדע.
  • קו חזר לשנת תחרויות נוספת, ואחריה פרש.
  • ב1988 התייצבו קו וסטיב קראם לריצת ה – Great Court Run ב-Trinity College באוקספורד. זו הריצה המסורתית המפורסמת המוכרת מהסרט "מרכבות האש" בה על הרצים לסיים הקפה סביב החצר המלבנית – 367 מטר – לפני שהשעון מצלצל 12 פעמים (43.6 שניות). תחילה נראה היה שקו הצליח אך צפייה בצילום הראתה שהשעון צלצל בפעם השתים-עשרה חסרו לו עוד 12 מטר, וההישג לא הוכר. שני אלופים גדולים מתחרים כמו ילדים. שווה צפייה (החל מ-57 שניות):

סבסטיאן קו אחרי קריירת הריצה:

בשנת 1992 נבחר קו לפרלמנט הבריטי לכהונה של חמש שנים. בהמשך היה לדמות בולטת ומשפיעה בהנהגת הספורט. הוא מונה להוביל את קמפיין המועמדות של לונדון לאירוח המשחקים האולימפיים, בזכות תכונותיו ובזכות היותו סמל. כשנבחרה לונדון לארח הוא כיהן כיו"ר הוועדה המארגנת. בהמשך נבחר כראש התאחדות האתלטיקה הבריטית, כסגן נשיא התאחדות האתלטיקה הבינלאומית, ומאז אוגוסט 2015, כידוע, הוא מכהן כנשיאה (לאחר שנבחר על פני סרגיי בובקה).

אובראצ'יבר:

סבסטיאן קו זכה לכישרון אתלטי נדיר. כל מי שצפה בו ראה סגנון נפלא, שנדמה כחסר מאמץ. קו נראה כמעין בן אל בחברת הרצים בני האנוש.

המראה עלול להטעות. סבסטיאן קו הגיע לשיאים שאליהם הגיע גם אבל לא רק בזכות הכישרון. הוא הגיע לשם בזכות שנים ארוכות של אימונים מדויקים ומדוקדקים – ועליהם נדבר בחלק הבא. הוא הגיע לשם גם בזכות תכונות אופי. סבסטיאן קו היה אובראצי'בר מובהק. בערו בו התשוקה והאמביציה. הוא ידע להתחרות – גם כאן לא מעט בזכות תהליך של לימוד.

קו ייחס משקל משמעותי מאוד למוכנות המנטלית לקראת התחרות ולתפקוד בתנאי לחץ.

שני ציטוטים שלו, מאוד שימושיים, שמורים אצלי מזה שנים:

"All pressure is self-inflicted. It's what you make of it or how you let it rub off on you."

"The nine inches right here; set it straight and you can beat anybody in the world." (נאמר כשהוא מצביע לכיוון הראש)

 

חשיבותו של הפרק בהקשר הסדרה (מבוא לקראת החלק הבא):

הפרק על סבסטיאן קו הוא מרתק ומיוחד כסיפור אישי ודרמטי. אך כבר כאן חשוב לי לכתוב כמה מלים, מעבר לכך, את חשיבותו המיוחדת בהקשר של הסדרה כולה, בה אנחנו מנסים להתחקות אחר אופן התפתחותה של תורת האימון. בהיבט הזה, לא מדובר ב"עוד פרק מעניין" אלא בסימון של פרדיגמת חשיבה שהיתה למשפיעה והדומיננטית ביותר בשנות ה80 וה90, בעקבות הצלחתו של קו ופרוסם ספרם של פיטר קו ודייויד מרטין.

השמות שראוי להכיר הם פיטר קו - האב והמאמן; פרנק הורוויל – המאמן הבריטי שייסד בשנות ה70 את ה-British Miler's Club והציג את תפיסת האימון של ה-Multi-tier training שהשפיעה מאד על פיטר קו; ודייויד מרטין, פיזיולוג ספורט ידוע שעמו עבד קו באופן קבוע (ושהיה שותפו לכתיבת ספר ההדרכה החשוב: Better Training for Distance Runners).

גישת ה-Multi-pace training, שאקרא לה "גישת קו-הורוויל" מציבה בעצם קריאת תיגר משמעותית על גישת לידיארד, ושורה של הנחות יסוד שונות בתכלית. לאחר שמבינים את גישת לידיארד, חשיבותה והשפעתה (קילומטרז' גבוה, בניית בסיס, מחזוריות נוקשה, דגש על התפתחות אירובית, ועוד), הכרחי להציב מולה את דפוס החשיבה המנחה בגישת קו-הורוויל (דגש על איכות ולא על כמות, מודל שונה מאד של מחזוריות, הדגשה מחדש של אימוני האינטרוולים, התבססות על קצבי אימון מתוכננים, נשלטים ומבוקרים). ההבדלים נוגעים לעקרונות ואף לעצם הגדרתה של פונקציית המאמן ודמותו. לאחר שמבינים את שתי השיטות ומציבים אותן זו כנגד זו, הצעד הבא מוליך בעצם אל ימינו: אל העת הזו (20 השנים האחרונות).

בהקשר של הסדרה כולה, אני חושב שנוכל לסמן את הפרק הנוכחי כפרק המסיים את "ההיסטוריה" ומציג את פרדיגמת האימון המשפיעה המובחנת האחרונה. לא, זה לא אומר, עדיין, שסיימנו את הסדרה. מכאן נוכל לעבור אל שלושים השנים האחרונות ואל תפיסות האימון המודרניות. מזווית התבוננות אחת נוכל להציב את אסכולת לידיארד ואת אסכולת קו-הורוויל זו מול זו, ולזהות גישות הקרובות יותר אל האחת מאשר אל האחרת. מזווית התבוננות אחרת נוכל לאפיין את האתגר של לימוד משתי הגישות – אם בשילוב בין שתיהן ואם בתהליך המתמשך של ניסוי וטעיה ביחס לרכיבים משתיהן.

הצעד המעניין ביותר הוא לראות את גישות האימון המתקדמות ביותר כניסיון לייצר שילוב, או מעין סינתיזה, בין שתי השיטות המנוגדות כל כך. לכאורה זה נשמע בלתי-אפשרי, אבל נדמה לי שזו בדיוק הנקודה – וזהו האתגר – שם נמצאת תורת האימון כיום. נחזור לנושא זה בפרק האחרון בסדרה, שיוקדש לגישת האימון של המאמן האיטלקי רנאטו קאנובה.

חשוב היה לי לכן להשאיר אתכם עם "טיזר" לקראת החלק הבא. בו אציג את תפיסת האימון המורכבת של פיטר קו, החל מהגדרת הפונקציה של המאמן וחשיבותה וההתבוננות על תהליך האימון כולו. בו אתאר ואסביר את גישת ה-Multi-pace/ Five-tier Training (גישת קו-הורוויל), הן בהתייחס לאימונים למרחקים בינוניים והן בהתייחס לאימוניהם של רצי מרתון.

לסיום

במבוא לספרו של אביו, כתב סבסטיאן קו, בהשאלה מ-W.C. Fields שנשאל פעם האם פוקר הוא משחק של מזל. "לא בדרך שאני משחק" הוא השיב. וכזו היתה גם ההתבוננות של קו – של האב ושל הבן כאחד – על המשימה של בניית המוכנות לתחרות: לא להשאיר אבן מבלי שנהפכה. לגייס ככל האפשר את הידע, הניסיון והמדע, לתכנן ולנווט, לבקר ולתרגל. לשלוט בכל הנתונים. לשלוט בכל היכולות.

ואז, בגמר האולימפי, לרוץ ב-12.1 שניות את מאה המטרים האחרונים…

מזל? מקריות? "לא בדרך שאני משחק".

סבסטיאן קו, מיותר לציין, יקיר המועדון.

***

 מקורות בהם נעזרתי והפניות לקריאה נוספת:

Peter Coe and David Martin, Better Training for Distance Runners (2d ed. 1997)

Mike Walters, Coe-d of hounour: Steve Ovett breaks silence on famous rivalry with Lord Seb (Daily Mirror, 16 July, 2012)

Sebastian Coe v Steve Ovett: There Was Only One Winner (The Daily Mail, 18 February 2010).

Sebastian Coe Biography @ The Famous People.com

Ready, Set, Coe! @ Runner's World (July 23, 2012)

World Record Progression (800, 1500, Mile) @ Wikipedia.

IAAF Toplists @ Iaaf.org

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

45 תגובות ל “סבסטיאן קו וגישת ה-Multi-pace training (חלק ראשון)”

  1. איסי (פורסם: 4-12-2016 בשעה 08:20)

    מרגש ומרתק .
    העיף אותי שנים אחורה.
    לא הייתה ולא יודע אם תהיה יריבות שכזו בין שני אתלטים ברמה הזו.
    תודה

    להגיב
    • יורם אהרוני (פורסם: 4-12-2016 בשעה 10:27)

      איסי, איזו יריבות זו בין שני רצים שמתחרים זה בזה רק כאשר מכריחים אותם?… קו ואובט לקחו את האתלטיקה צעד גדול לאחור מאחר שהם התמקדו בעיקר בשיאים ופחות בתחרות. אתה מתאר לעצמך מצב שבטניס למשל שני מתחרים שמפרידה ביניהם רק שנה אחת בגיל וגרים באותה מדינה יפגשו פעם ראשונה באליפות בתי הספר ובפעם השנייה באליפות בין לאומית גדולה, 6 שנים מאוחר יותר? יש בטניס חוקים נגד זה… מי שלא משתתף בכמה טורנירי חובה בשנה מקבל אפס נקודות דירוג על אותם טורנירים (בלי יכולת לפצות על כך בטורנירים אחרים) אם הוא בין המובילים בעולם.

      להגיב
      • איציק (פורסם: 4-12-2016 בשעה 13:17)

        אי אפשר להשוות. בטניס אין תוצאה, אתה יכול להוריד בדרוג כי לא ניצח אחרים כי זה המדד היחידי לאיכות. קו ואווט לא היו צריכים אחד את השני כדי להוכיח איכות, התוצאות דיברו בעד עצמן. והיתה בינהן תחורת כמעט הכי גדולה שאפשר, לא על אותו המסלול בו זמנית, אך הם רדפו אחד אחרי הזמנים של האחר באובססיביות מטורפת.

        להגיב
  2. אריאל (פורסם: 4-12-2016 בשעה 09:48)

    מעניין מאוד למרות שאני לא מכיר בכלל את העולם הזה.
    כיף לקרוא אנשים שאשכרה חיים ונושמים את הנושאים עליהם הם כותבים. זה תמיד יוצא טוב.

    להגיב
  3. יורם אהרוני (פורסם: 4-12-2016 בשעה 10:19)

    אז אתה מתומכיו של סבסטיאן קו? האמת, חשדתי בכך כבר מזמן… ואני עוד מפרסם פוסטים אורחים אצלך… אני אובט בכל נימי נפשי… פעם אפילו כיניתי את עצמי אובט באיזה פורום… עוד מעט תחשוף עצמך כאחד מאלה הטוענים שעשו עוול ללאונרד כהן (או לעמוס עוז רחמנא ליצלן) בכך שהעניקו פרס נובל לבוב דילן…
    כאשר דנים בסבסטיאן קו, חשוב לזכור כי היה מקצוען, כלומר מרגע שסיים את האוניברסיטה עד סוף הקריירה שלו, עיסוקו העיקרי ופרנסתו באו מריצה. זה נכון גם לגבי סטיב אובט אבל לגבי כל בני דורם, עיינו ערך סטיב ג'ונס שהיה לבעל הישג שיא במרתון כאשר שירת כאיש טכני בחיל האוויר הבריטי. הרברט אליוט פרש מפעילות בגיל 22, גיל בו קו רק החל לפרוץ לצמרת העולמית. כאשר דנים בשיטות אימון צריך לקחת בחשבון גם את המציאות בה פעלו האתלטים.

    להגיב
    • shohat (פורסם: 4-12-2016 בשעה 10:35)

      גדול יורם!
      אני מאד אהבתי את סבסטיאן קו כשהייתי נער. קח בחשבון שזה עניין גילי. התחלתי להתעניין בשנת 1986. את אובט למדתי להעריך מאוחר יותר, כשקראתי לאחור (ממש כמו עם דילן).

      אני מאד אוהב את שיריו של לאונרד כהן אבל מרגיש שההחלטה להעניק הפרס לדילן מוצלחת במיוחד. אין מתאים ממנו לייצג את הז'אנר, בזכות היקף ועומק היצירה, וכובד משקלו התרבותי. על פי השיר של לאונרד כהן, הוא קיבל הפרס כנציג הTower of song. ולאונרד אמר שלהכיר בגדולתו של דילן זה כמו לומר שהאברסט הוא הר גבוה.

      אני קצת שונה מהקו המקובל בדה באזר. אני לא אוהד פרטיזני אלא מחפש השראה ומה ניתן ללמוד מכולם. לכן גם קו ואובט חולקים אצלי את ההערכה.

      תודה על התגובה והתוספות!

      להגיב
      • יורם אהרוני (פורסם: 4-12-2016 בשעה 10:53)

        אין ספורט בלי לתפוס צד. איך אפשר לראות משחק כדורגל בלי להיות בעד קבוצה מסוימת? כאשר אני רואה לפעמים כדורגל אני חייב לבחור צד, אפילו אם קודם לא הייתה לי העדפה לצד כלשהו. כעיקרון, אם קבוצה אחת משחקת בצהוב והאחרת באדום אז ברור שאני בעד האדומים… ומה קורה כאשר מכבי תל אביב משחקת נגד בית"ר ירושלים? אני מייחל שהמשחק יתפוצץ ושתי הקבוצות יקבלו אפס נקודות ואם ועדת המשמעת תחליט להוריד להם עוד כמה, מה טוב.

        להגיב
        • shohat (פורסם: 4-12-2016 בשעה 11:07)

          תופס צד אבל לא מייחס להעדפה שלי חשיבות גדולה מדי, ובמיוחד בדיעבד. אם אהבתי את קו זה לא מקטין מגדולתו של אובט. ולהיפך.

          אל סבסטיאן קו היחס שלי יותר מורכב, וזה יובהר בחלק הבא. מכיוון שגם חשיבתית וגם רגשית, אני מתחבר, מאמין ומיישם (כלומר יישמתי) את גישת לידיארד. ובכל זאת, אי אפשר שלא להכיר בחשיבותה העצומה של גישת קו. ואני מתכוון להציג אותה כלא פחות חשובה, למרות הנטייה האישית שלי.

          להגיב
  4. matipool (פורסם: 4-12-2016 בשעה 13:03)

    פוסט נהדר ומזכיר נשכחות . איזה קרבות מטורפים היו להם .
    הייתי בן 12 בזמן אולימפיאדת מוסקבה והערצתי את קו . לקחתי קשה את ההפסד ב-800 וכל כך שמחתי על הניצחון ב-1500 . הייתי לגמרי במחנה קו ( סליחה יורם ) ואני חושב שעד היום הוא כנראה האתלט האהוב עלי אי פעם .

    להגיב
    • יורם אהרוני (פורסם: 4-12-2016 בשעה 13:43)

      על מה אתה מדבר matipool כאשר אתה מדבר על קרבות נפלאים שהיו להם? רשימת הריצות בהן שניהם השתתפו בשנים 1972 -1984: 1972 – אליפות בתי הספר של אנגליה במירוצי שדה; 1978 – אליפות אירופה ב-800 מ' ( אובט רץ שם וניצח ב-1500. קו רץ בעונת 1978 למעשה רק 800 בצורה רצינית); 1980 – גמרים אולימפיים ב-800 ו-1500; 1984 – גמרים אולימפיים ב-800 ו-1500. זהו. אין תקדים באתלטיקה ואולי אפילו לא היה אחר כך מצב שהשניים הטובים בעולם מתמודדים ביניהם רק במשחקים אולימפיים ופעם אחת באליפות אירופה. נדמה לי שהפעם הבאה שנפגשו הייתה באליפות אנגליה ב-1500 ב-1989 כאשר שניהם (במיוחד אובט) רחוק אחרי השיא שלהם.

      להגיב
      • matipool (פורסם: 4-12-2016 בשעה 14:12)

        בעיקר על אולימפיאדות , יורם .

        להגיב
      • ארנון (פורסם: 4-12-2016 בשעה 20:37)

        מרגיש בדיוק כמו מתיפול. וזה שהם התחרו כל כך מעט פעמים ראש בראש, רק העצים את הציפיה לקראת אותם מפגשים. במיוחד באולימפיאדת מוסקבה

        להגיב
  5. איציק (פורסם: 4-12-2016 בשעה 13:32)

    תודה נחשון,
    אני היתי בצד של אלברטו חואנטורנה. הוא היה לדידי הרץ האולטימטיבי, ופתאום הגיע קו, ואפשר להתפאל ממנו לא פחות. מישהו צנום שלא רץ אלה טס ביופי מדהים. תמיד רציתי שינצח את אובט, היום אני יודע שזה לא בגלל משהו אישי אליו, כי אם כדי לעשות דווקא ליורם אהרוני.
    מעניין שאתה מדבר על דקדקנות בהכנות, אך מצד שני, להבדיל מלאסה וירן, גם קו וגם אובט, רצו המון במסלולים השני ואף השלישי, וכנראה יכלו לשפר עוד יותר את התוצאות. איכשהו לא מסתדר אם הפרפקציוניזם.
    דבר נוסף, לא זכור לי שבקו או אובט היה אפילו חשד קטן של שימוש בחומרים אסורים למרות שהמודעות לכך כבר החלה. הם שברו המון שיאים ובכול זאת נחשבו לנקיים לגמרי, וכך גם קראם כשהצטרף כצלע השלישית לעילואים הבריטים בריצות הבינוניות.
    דבר אחרון. דפדפתי (אם זה בכלל אפשרי בעמודים אינטרנטיים) בתוצאות הטובות בהיסטוריה ב-800. מדהים שהרצים היחידים שניכנסים מחוץ לאפריקה (ואני לא מחשיב לצורך זה את קיפקטר כאירופאי) בשנות ה-2000 הם בוכר משווץ בשנת 2001, ובורזוקובסקי מרוסיה. באותה תקופה דווקא נראה לי שבורזוקובסקי מסוגל לאיים על שיא העולם, אך מהשהו התפקשש לו, או התפקשש לי בהבנת הריצה.

    להגיב
    • יורם אהרוני (פורסם: 4-12-2016 בשעה 19:37)

      חואנטורנה לא רץ נגד סבסטיאן קו כך שקשה לראות כאן יריבות. את אובט הוא הקדים בגמר 800 במונטריאול 1976 כאשר אובט היה עדיין בעיקר רץ 800, רק החל מעונת 1977 אובט ביסס עצמו יותר כרץ 1500 מספר 1 בעולם ( ניצח בגביע העולמי והחל רצף ניצחונות במקצוע זה) ופחות כרץ 800. אגב, שבוע לפני ניצחונו הגדול בגביע העולם 1977 רץ אובט חצי מרתון בתחרות, לא כי זה היה בתכנית שלו אלא כי חיפש תחרות בכל מחיר אחרי שהחמיץ טיסה לתחרות בה התכוון להשתתף. אובט ניצח באותו חצי מרתון בלי לעשות הכנה מיוחדת אליו ב-1:05:38 שע'. סבסטיאן קו הוא לא מהאנשים שאני מוקיר בכלל וקשה לי לראות איך היה סגן נשיא ב-IAAF ולא ידע על כל השחיתויות של דיאק ושותפיו.

      להגיב
    • אלכס דוקורסקי (פורסם: 5-12-2016 בשעה 01:20)

      בורזקובסקי רץ בצורה די יוצאת דופן, כאשר היה פותח בצורה איטית יחסית ונחלש פחות מאחרים במחציתה השניה של הריצה.
      על מנת לקבוע שיא אישי במקצוע (ושיא עולם נכלל, מן הסתם, בקטגוריה זו) יש לרוץ בסיבוב הראשון כשלוש שניות (לערך) מהר יותר מהסיבוב השני, כשהאחרון מאופיין ברמות ייצור גבוהות של חומצות חלב, שמאיטות את הרץ ודורשות ממנו רמה מאוד גבוהה של מרכיב הסבולת-מהירות.

      פתיחתו האיטית, יחסית, של בורזקובסקי צמצמה מראש את סיכוייו לשפר את השיא העולמי, כיוון שלא ניתן, כאמור, לקבוע שיא אישי בשמונה מאות מטר בריצת "נגטיב ספליט", בה ההקפה השניה מהירה מהשניה.
      יתרה מכך, לצד הצלחות יפות מאוד (זכיה בזהב האולימפי באתונה, מדליית כסף באליפות העולם ושיא אישי נהדר), פעמים רבות אופי ריצתו היה בעוכריו, כשנותר רחוק מדי מהרצים המובילים בכניסה לישורת הסיום ולא הצליח להדביקם.

      פרט נוסף שחשוב לציין הוא שבורזקובסקי, אם אינני טועה, היה בעל שיא אישי מעולה ב-400 מטר (בסביבות 45.50), פרט שתרם כנראה לפיתוח אופי ריצותיו.

      להגיב
      • אלכס דוקורסקי (פורסם: 5-12-2016 בשעה 01:23)

        נגטיב ספליט – ההקפה השניה מהירה מהראשונה, כמובן, ולא כפי שכתבתי בטעות.

        להגיב
      • יורם אהרוני (פורסם: 5-12-2016 בשעה 05:01)

        אלכס, ליתר דיוק הזמן להקפה השנייה הוא בממוצע איטי ב-2.3 שניות מאשר הזמן להקפה הראשונה בשיאי העולם החל מהתקופה בה החלו להכיר בשיאים – השיא של טד מרדית (1:51.9) במשחקי סטוקהולם 1912. רק דייב ווטל, כאשר השווה את השיא של סנל ודובל (1:44.3) במבחנים של ארה"ב לקראת מינכן 1972. עבר את ההקפה מהר מן הראשונה. הראשונה ב-52.9 והשנייה ב-51.4. ג'ים ראיין שקבע שיא ב-880 יארד, רץ גם כן את ההקפה השנייה מהר מן הראשונה.
        זמני ההקפות של ראיין היו: 53.3 ו-51.6 (לא נמדד זמן ב-800, הזמן ב-880 יארד היה 1:44.9) ראיין היה גם שיאן בריצת 1500 מ' וכאשר קבע את שיאו העולמי במרחק זה (3:33.1 ד') פתח גם כן לאט מן הקצב הממוצע הנדרש לשיא חדש. השיא האישי של בורז'קובסקי ב-400 מ' – 45.84 ש' אולי טוב משל הרבה רצי 800 אחרים כי בורז'קובסקי היה רץ 800 "טהור" ולא אחד שמצטיין גם ב-1500 (שיא אישי רק 3:42.27) או גם ב-400 כמו חואנטורנה או קרטוכבילובה. השיא האישי של דיויד רודישה ב-400 הוא 45.50 וגם הוא רץ 800 מ' טהור.

        להגיב
      • Ivan Pedroso (פורסם: 9-12-2016 בשעה 14:08)

        אחד הרצים האהובים עליי אי פעם…

        למרות השיא האישי הטוב מאוד ב-400 הוא קיבל בעצת מאמנו את ההחלטה התמוהה מאוד לרוץ 400 מטר ולא 800 באליפות אירופה ב-2002.

        להגיב
    • יורם אהרוני (פורסם: 5-12-2016 בשעה 05:16)

      איציק, בריצות הקצרות (100 עד 400 מטר) שולטים ללא תחרות צאצאי העבדים שהובאו לאמריקה ממערב אפריקה. בריצות מ-3000 מ' ומעלה אין בכלל מתחרים לאלה שמוצאם ממזרח אפריקה. הריצות הבינוניות (800 ו-1500) הן עדיין בגדר תעלומה שהפיזיולוגים עדיין לא פיצחו אותה. אם תסתכל על תוצאות משחקי מקסיקו 1968 תראה תוצאות ללא תקדים בריצות הקצרות, תוצאות חלשות מאד בריצות מ-3000 מכשולים ומעלה אבל למעשה כמעט שום השפעה על הבינוניות. אולי רבים שוכחים אך בריצת 1500 במקסיקו סיטי נשבר השיא האולימפי. אי לכך הרצים "הלבנים" עדיין מצליחים לא רע לתת פייט לאפריקאים בריצות האלה, אם הם מאמינים בעצמם כמו קו, אובט, קראם וכמובן רצי צפון אפריקה.

      להגיב
      • איציק (פורסם: 5-12-2016 בשעה 07:22)

        זה נכון שב-800 מטר לפעמים רואים לבנים, אבל כפי שכתבתי, מ-2000 עד היום, רק שנים עשו תוצאות ברמה עולמית גבוהה, וגם זה בשנת 2001. זה נראה לי פשוט חוסר אמונה עצמית, כי ראינו את קו, קראם, ועוד כמה עושים בשנות ה-80 תוצאות שגם היום היו נחשבות טובות עד טובות מאד, וב-1500 את קו ואובט גם. היום אין אף רץ לבן שמתקרב אפילו לתוצאות אלו. לגבי 3000 (או 3000 מיכשולים
        לא זוכר) פעם היו ספרדים טובים והיום כמעט ולא רואים, אז אולי פה ההשטלתות האפריקאית מסבירה זאת יותר, ועדיין זה נראה לא כמו תפיסת מקום כי אם הכחדה של לבנים. הריצות נשלטות על-ידי שחורים באופן כמעט מוחלט. היתי מצפה שזה ישליך גם על הקפיצות לרוחק ולגובה (במיוחד השחורים צאצאי העבדים), אבל שם זה ממש לא קורה (ברוחק אולי יותר). לטעון שזה בגלל ששם אין את הכסף הגדול לא מחציק מים לדעתי.

        להגיב
        • אופיר (פורסם: 5-12-2016 בשעה 14:45)

          איציק, שניים משלושת המקומות הראשונים ב-1500 מ' בריו הם לבנים, שניהם כבר מדליסטים סדרתיים.

          להגיב
          • איציק (פורסם: 5-12-2016 בשעה 15:20)

            אופיר, אולי אני מתבלבל, אבל אני לא מדבר על מדליות שמקורם לא רק באיכות התוצאות הפטנציאליות של הרצים כי אם גם היכולת להכתיב ריצה טקטית בקצב המתאים. אני מדבר על התוצאות הטובות בהיסטוריה. מתוך 25 התוצאות הטובות בכול הזמנים, יש במקום ה-24 ניו זילנדי שרץ ב-2015, יש ספרדי שרץ את התוצאה ה-11 ב-1997, יש את סטיב קראם עם התוצאה ה-25 מ-1985. יש עןד שני אירופאים בטופ, אחד אנגלי אלמוני מו פארה והשני צרפתי בשם Mehdi Baala. לא בטוח שהם הלבנים שעליהם מדובר. אני לא אומר שלבן לא יכול לזכות במדליה, הטענה שלי היא שבשביל זה השדה צריך לרוץ ריצה טקטית לא מהירה, כי אחרת אין להם כמעט סיכוי.

            להגיב
            • אופיר (פורסם: 5-12-2016 בשעה 17:50)

              התכוונתי לניק וויליס הניו-זילנדי (פעמיים מדליסט אולימפי) ולמחלופי האלג'יראי (זהב וכסף), למרות שגם לאלוף האולימפי המכהן (החצי קריבי) יש שם אשכנזי…

              השאלה למה אנחנו קוראים "לבן" – האם סעיד אוויטה, נוראדין מורסלי והישאם אל גרוז' שונים משמעותית מבחינה גנטית מרצים ספרדים, למשל?

              להגיב
              • איציק (פורסם: 5-12-2016 בשעה 18:01)

                אני לא יודע, אבל כיוון שיורם אהרוני שם את צפון אפריקה עם השחורים מיבשת אפריקה ביחד אז אני ממשיך את הקו, במיוחד שהעדויות בשטח תומכות בכך.
                אני מוסג באנטרופולוגיה והטענה שלך נראת הגיונית, אבל בשטח הספרדים לא זוכים כשהטוניסאים והמרוקאים כן.

                להגיב
                • יורם אהרוני (פורסם: 7-12-2016 בשעה 15:54)

                  איציק, אני בוודאי שלא טענתי כי יש לזהות את רצי צפון אפריקה כאילו הם חלק מרצי מזרח אפריקה.

                  להגיב
  6. טל 12 (פורסם: 4-12-2016 בשעה 13:41)

    אחד הרצים שאני זוכר כילד,היה כיף לראות אותו רץ.גם את קרל לואיס(הקצרות) היה נהדר.

    אני זוכר את קו מנצח כשהוא רץ אחרון רוב הזמן ואז לקראת הסוף עוקף בקלילות כזו.אני לא זוכר פרטים באיזו תחרות,שנה וכו

    להגיב
    • יורם אהרוני (פורסם: 4-12-2016 בשעה 19:25)

      מאד לא מאפיין את קו לרוץ אחרון. רוב הריצות שלו היו עם מושך. אולי אתה מתכוון לריצת 800 מ' במינכן 1972 בה רץ המנצח דייב ווטל הרחק מאחור בהקפה הראשונה. לאובט קרה פעם שלא התייחס לרץ המושך כי חשב שהוא רץ מהר מדי ובסופו של דבר המושך ניצח בריצה…

      להגיב
      • shohat (פורסם: 4-12-2016 בשעה 20:07)

        זו הריצה בו ניצח מכתיב הקצב (הארנב) טום באיירס האמריקאי:

        https://www.youtube.com/shared?ci=y1ENpCtIB_M

        בריצה התחרו חוץ מאובט מספר רצים מאד חזקים נוספים (קראם, סטיב סקוט, ג'ון ווקר ועוד). באיירס בעצמו רץ מייל ב3:50 בשיאו וסמוך לאחר הריצה הזו שימש כמכתיב הקצב בריצה בה קבע קו 3:47.33 ולקח את השיא מאובט.

        להגיב
      • טל 12 (פורסם: 5-12-2016 בשעה 18:30)

        אני חושב שמצאתי,מה שזכרתי היה ב 1980 (נולדתי ב 1970)מוסקבה-ריצת 800,רק פרט שולי-אובט סיים ראשון.קו באמת עוקף שם את כולם,כמעט :-) כנראה עשיתי סלט עם ריצה אחרת.

        להגיב
        • shohat (פורסם: 5-12-2016 בשעה 19:39)

          זה הוידיאו הראשון בפוסט. קו אמר על הריצה הזו: That was probably the worst race of my life. לא כתיאור אבסולוטי אלא של הטעות שמנעה ממנו סיכוי לנצח.

          להגיב
  7. שלומי ב. (פורסם: 4-12-2016 בשעה 16:58)

    פוסט מעניין מאוד, תודה.

    להגיב
  8. דורון ליבוביץ (פורסם: 4-12-2016 בשעה 17:15)

    כרגיל תענוג לקרוא וללמוד.

    גם אני זוכר את אלברטו חאונטורנה הגבוה עם רעמת השיער בריצות ה – 400 וה – 800 במונטריאול .

    ויורם אהרוני, מצטרף לחלום שלך עם מכבי ובית"ר. לצערי יישאר בגדר חלום.

    להגיב
  9. תומר הוותיק (פורסם: 4-12-2016 בשעה 19:55)

    כל הכבוד נחשון על ההשקעה המטורפת בסדרה הזאת, פשוט תענוג צרוף!

    להגיב
    • shohat (פורסם: 4-12-2016 בשעה 20:08)

      תודה!

      להגיב
  10. אלכס דוקורסקי (פורסם: 5-12-2016 בשעה 01:21)

    נחשון, מעניין ביותר.
    מצטרף לתודות על ההשקעה הרבה והכתיבה המרתקת.

    להגיב
  11. בני נוה (פורסם: 5-12-2016 בשעה 20:37)

    נחשון, האם השגת את היעד הנכסף של 2 דקות?

    להגיב
    • shohat (פורסם: 5-12-2016 בשעה 21:18)

      רצתי 2:00.42דק' בגמר ב' אליפות ישראל לבוגרים. יוני 1991. בגיל 17. שבוע לאחר מכן התחריתי בתחרות האחרונה שלי לפני הגיוס, 2:02. חזרתי להתאמן ברצינות, הפעם למרתון, רק בגיל 29.

      להגיב
      • בני נוה (פורסם: 5-12-2016 בשעה 23:13)

        זה מסוג הפספוסים שאי אפשר כבר לתקן. אולי בגלגול הבא…

        להגיב
      • איציק (פורסם: 5-12-2016 בשעה 23:19)

        זה במסגרת שגיאה במדידה. אני בטוח שהתוצאה האמיתית היתה 1:59:99.

        להגיב
      • shohat (פורסם: 6-12-2016 בשעה 06:27)

        לא מרגיש פספוס בכלל.

        להגיב
  12. איאן ראש (פורסם: 6-12-2016 בשעה 22:35)

    מעניין, מושקע, נפלא. מרתק אפילו אחד כמוני שצופה בריצות כאלו לרוב רק באולימפיאדה.

    להגיב
  13. S&M (פורסם: 7-12-2016 בשעה 14:49)

    מרתק. תודה!

    להגיב
  14. Ivan Pedroso (פורסם: 9-12-2016 בשעה 14:14)

    איזה כיף לקרוא!

    לצערי אני צעיר מדי ולא זכיתי לראות את קו בלייב, אבל ממה שקראתי והשלמתי בסרטוני ריצות הוא תמיד נראה לי באמת דמות אצילית כזאת. אני שמח מישהו כמוהו מייצג את האתלטיקה העולמית, למרות שבכלל לא בטוח שאתלט לשעבר הוא הדמות המתאימה לנהל גוף אדיר מימדים שכזה.

    נ.ב. איך בריטניה לא מחזיקה עד היום בשיא העולם ב-4*800 עם 3 רצים אגדיים שכאלה שהייתה חפיפה מסוימת בתקופות הטובות שלהם… ממה שאני רואה רביעייה בהשתתפות קו וקראם קבעה את השיא שהחזיק מעמד עד 2006. היו צריכים לרוץ גם עם אובט, אולי השיא היה מחזיק מעמד עד היום :)

    להגיב
  15. יורם אהרוני (פורסם: 9-12-2016 בשעה 17:29)

    פדרוסו, לפני היציאה לאליפות אירופה 1982 קבעה בריטניה שיא עולמי ב-4X800 מ' – 7:03.89 ד': פיטר אליוט הצעיר פתח עם 1:4914 ודיעבד כנראה שהייתה זו טעות לשבץ אותו לרביעייה שכן רוב הריסון (התחרה אצלנו בכינוס הפועל 1983) הוביל את רביעיית המשנה עם 1:47.83. בקטע השני רץ גרי קוק וקבע 1:46.20. שליש היה סטיב קראם – 1:44.54 וסבסטיאן קו, גם כן לא במיטבו סיים עם 1:44.01 ( אולי הזמנים הבינוניים של קראם וקו מבטאים גם חוסר תחרות של ממש).סטיב אובט היה פצוע ולא יכול היה להשתתף.שיא זה נשבר רק ב-2006 על ידי קניה שקבעה 7:02.43. מאחר שאין הרבה תחרויות וגם קשה לרכז את הרצים הטובים לתחרות שליחים כזו השיא לא משקף נאמנה את רמת המדינה. תאר לך מה היה קורה עם קניה מודל 2012 הייתה מציבה לתחרות את דיויד רודישה (1:40.91), טימוטי קיטום (1:42.53), לאונרד קוסנצ'ה (1:43.40) וג'וב קינור (1:43.76)… הם היו מתקרבים ל-6:50 דקות…גם "רביעייה ב'" של קניה ב-2012 הייתה יכולה להגיע לפי סיכום הישגי העונה ל- 6:57 בערך.

    להגיב
    • Ivan Pedroso (פורסם: 9-12-2016 בשעה 22:26)

      מעניין, תודה!

      לא ידעתי שאובט לא השתתף כי היה פצוע.

      להגיב

מה דעתך?