(הפוסט הזה נכתב לפני למעלה מחודש, בסוף השבוע שבו פורסם בתרועה רמה על השקת פרויקט ה"סאב שעתיים למרתון" של נייקי. הפוסט נגנז בגלל אירועים שקרו וכעת אני חוזר אליו, גם בעקבות פניות ושאלות – אין מה לעשות. ההייפ תפס).

***

מרתון בפחות משעתיים. ציון דרך שרירותי שמעורר דמיון ועניין – וכעת גם מגייס עשרות מיליוני דולרים וצוותי חוקרים מכל מיני תחומים – רק בגלל שכולנו אוהבים כל כך מספרים עגולים. הרץ האמריקאי דון קרדונג אמר פעם שאנשים נתפסים למאה מייל לשבוע רק בגלל שמאה הוא מספר עגול. "אני דווקא רץ 88 מייל לשבוע" הוא אמר, "88 הוא מספר הרבה יותר עגול".

אם נאסוף את נתוני התוצאות בכל המרתונים בעולם (עשרות או מאות אלפים של תוצאות) ונעלה אותם על גרף – נקבל מעין עקומת פעמון (גאוס), אך בניגוד לרוב הפעמונים, בפעמון של תוצאות המרתון נראה בליטות, מעין "שפיצים" כלפי מעלה  סביב המספרים העגולים (3 שעות, 3:15, 3:30, 4:00 ועוד) – ובולטים יותר ככל שהמספרים עגולים יותר. זו המחשה טובה למשיכה שאיננה לגמרי רציונאלית שיש לנו למספרים עגולים. כמובן שזה לא דבר רע בהכרח. היעדים המוחשיים האלה – שרירותיים ככל שיהיו – מספקים תמריץ ומוטיבציה לשיפור. Benchmarks. אך לפעמים הם מובילים גם לאבדן פרופורציה ומדי פעם גם לאבדן הדרך והמהות. אנחנו עלולים לעתים לשכוח מה חשוב, לעתים אפילו לעוות.

finish-time-bell-curve

(עקומת תוצאות הסיום (זמן צ'יפ אישי) למרתון לונדון 2010, כדוגמה. שימו לב לבליטות סביב 3:00ש', 3:30 ו-4:00 שעות- בדקה אחת בין 3:59 ל-4:00 חצו את קו הסיום 347 רצים. מקור: Footforward.co.uk- More Marathon Statistics)

הדוגמה האחרונה לאובססיית המספרים העגולים היא שלא מספיק לנו להתפעל מההתקדמות המדהימה בריצת המרתון בעשר השנים האחרונות (שנספור לצורך הדיון כאן משיא העולם הראשון של גברסלאסי בברלין 2007 – 2:04:26ש'). לא מספיק להתפעל משיא העולם של דניס קימטו – 2:02:57ש' שנקבע בברלין ב2014 וממספר רצים שמאד התקרבו לתוצאה הזו מאז (קנניסה בקלה, אליהוד קיפצ'וגה, וילסון קיפסאנג, עמנואל מוטאי), וכנראה שגם המחשבה שתוצאה מהירה יותר, למשל 2:02:30ש' עשויה להיות בהישג רגליהם של טובי הרצים כיום או שנוכל למשל לראות אותם מתחרים אחד מול השני ומול השעון במרתון לונדון – מספר רצים ברמה היסטורית בשיא של יכולתם – גם היא כבר לא מלהיבה מספיק. למה? כי סאב 2. וסאב 2 כנראה מוכר. מושך קליקים. והנה, גם אני לא עמדתי בפיתוי.

לפני כשנתיים, לאחר שנקבע שיא העולם של קימטו, הושק פרויקט בשם Sub 2 Hour Marathon, בראשותו של פרופ' יאניס פיטסילאדיס מאוניברסטית ברייטון. הפרויקט הצהיר על מטרה לגייס עשרות מיליוני דולר כדי לנסות לממש את נקודת הציון בטווח זמן של 5 שנים. המגייס הראשי של הפרויקט הוא יוש הרמנס, רץ העבר והסוכן של היילה גברסלאסי וקנניסה בקלה, בין  השאר. תוכלו לקרוא על הפרויקט באתר הרשמי שלו, כאן. הפרויקט עורר הסתייגויות מראשיתו.

לפני כמה שבועות הודיעה חברת נייקי על פרויקט יהיר ונועז הרבה יותר – לממש את שבירת השעתיים במרתון כבר בשנת 2017. נמסרה הודעה על שלושת הרצים שנבחרו (אליהוד קיפצ'וגה, זרסנאיי טדסה האריתריאי שהוא שיאן העולם לחצי מרתון, ולליסה דסיסה האתיופי – נדבר עליהם בהמשך). שאר פרטי הפרויקט נותרו מעורפלים, אך ברור שהניסיון לא יתבצע במסגרת אחד המרתונים הגדולים "הרגילים" אלא בתנאים נשלטים וסטריליים ככל הניתן, ונאמר במפורש שלא ברור שהזמן יוכר בהתאם למלוא כללי אישור השיאים המקובלים (כללי הIAAF).  כלומר: "קודם שנראה את הספרות על השעון. אחר כך נתווכח על ה'טכנוקרטיה' של האישור". מבין השורות ניתן להבין שמתוכננת מניפולציה כלשהי. מבין השורות ניתן להבין שנייקי רואה עצמה חזקה מספיק כדי להמציא לעצמה (ולנו) את הכללים.  בינתיים הם לא מגלים לנו את הכללים החדשים.

בינתיים נמסר כי המרתון הסודי אמור להתקיים בחודש מאי הקרוב. התאריך המדויק ייקבע על בסיס המתנה לתנאים המיטביים. מקום ומתכונת הריצה לא הוסברו עדיין לקהל הרחב (כאשר שני גורמי תקשורת זכו ל"בלעדיות" של סיקור מבפנים). ככה זה עובד – תחת מעטה סודיות ועם שחרור "טיזרים" בלעדיים וסנסציוניים מעת לעת. כולנו שבויים.

***

באוקטובר 2014, פרסמתי כאן בבלוג פוסט "פאנל" בהשתתפות כמה מכותבי דה באזר וכותבים אורחים נכבדים, בשאלה עד כמה קרוב הסאב 2 למרתון. כתבו רונן דורפן, עפר שלח, ד"ר רפי וישניצר ז"ל* (מאמנם של אלופי ושיאני ישראל, וגם שלי, החמור), אריאל גרייזס, דובי מילר, ואני. ניתן לקרוא את הפוסט כאן. את דעתי לא שיניתי, ואותו הניתוח נותר בבסיסה. אני לא רואה את הדור הנוכחי של הרצים מתקרב לתוצאה הזו בתנאי הריצה המקובלים/המחייבים לצורך הכרה בשיא. לאחרונה אגב הצטרף לדעתי קנניסה בקלה בעצמו, שהצהיר שהוא מסוגל לשפר את השיא אבל שגם הוא לא מאמין שנראה מרתון בפחות משעתיים בעשור הקרוב.

* רפי וישניצר האהוב נפטר לאחר שרובו של הפוסט הנוכחי נכתב ובטרם פורסם. בשנים האחרונות רפי אבד את האמון בטוהר הספורט ולקח באופן קשה מאד את תופעת הרמאויות הנרחבת באתלטיקה. הנושא העסיק אותו מאד, בגעגוע לימי התמימות, ומסקנתו: "נמשיך לרוץ בדרכנו, האמיתית".

***

כעת מגיעה נייקי וברהב חסר תקדים מנכסת לעצמה האחריות ומבטיחה לספק את תאבוננו בקרוב. היא מאלצת אותנו לחזור אל הדיון. לא נדבר על "כמה מהר בקלה או קיפצ'וגה או קיפסאנג מסוגלים לרוץ", אלא על נייקי. לא נדבר (או שנדבר פחות) על התחרות הנהדרת הצפויה במרתון לונדון או במרתון בוסטון, אלא על המרתון הסודי שמתכננת נייקי. וגם בעתיד – לעשרות שנים – נייקי מעוניינת שנדבר פחות על האדם הראשון שרץ מרתון בפחות משעתיים והרבה יותר על נייקי שהשיגה זאת.

שלושה חלקים לפוסט הזה, אשתדל להיות ממוקד: לקט של 5 תגובות לפרויקט של נייקי; 5 סיבות מדוע אין לדעתי סיכוי לסאב 2 "לגיטימי" בזמן הקרוב; ולבסוף, מדוע אני ממש לא אוהב את הפרויקט.

***

5 תגובות שאהבתי להכרזה על פרויקט Breaking 2:

שרה בארקר מ-Deadspin בטור מצוין פוגעת "בול בפוני" בתיאור דחיקתם של הרצים, התשוקה והדרך שלהם אל השוליים, לטובת הטכנולוגיה המגויסת והמתוזמרת:

"Both projects smell strongly of vanity, of Sub2 leading man Yannis Pitsiladis, and the entirety of Nike. Crowning a barrier-breaking runner? Nope. Roger Bannister was the passion, the recruiter, the scientist, and the runner behind the sub four-minute mile. That’s why we associate his name with that achievement. The sub two-hour marathon, if it happens, will not be about the runner—interchangeable in these schemes—but rather about the puppet master."

רוברט ג'ונסון, ממייסדי לטסראן (בעבר מאמן קבוצת האתלטיקה של אוניברסיטת קורנל) משחרר את הכעס המשותף לכל מי שמרגיש שהנה באים לעבוד עליו, וצודק במאה אחוז:

"1) This is totally stupid and pisses me off beyond belief. We are nowhere close to a legitimate sub-2 attempt. You don’t just take 3 minutes off a marathon world record legitimately. We are more than 6 seconds per mile off pace. So if it’s done, it’s either because of an a) illegal course (downhill/downwind) 2) illegal aid (wind machine pushes the runner). The sport should be about competition – not gimmicks."

הפרשן פיטר אברהם מוסיף:

"Nike's assault on the 2-hour marathon feels like the marketing campaign that it is. Even if successful, it won't be a Roger Bannister moment."

ד"ר ראס טאקר, הפיזיולוג ובעל האתר המצוין The Science of Sport מתאר את הרעיון כמה שהוא – פיתוי לקיצורי דרך שהם בעצם סוג של שקר:

"So, not long to wait now.  Spring 2017.  Sub 2 hours for the marathon!  The (short) wait shall be ended. At least, that’s if you’re willing to set aside the rules, and a fair amount of belief in credibility and legitimacy, or physiology, in response to the latest announcement of this sub-2 hour campaigning that has afflicted the marathon since about 2011, when the world record was being nudged ever closer to the 2:03 barrier."

טאקר כתב כתבה ארוכה המנתחת את האפשרויות הטכניות/טכנולוגיות האפשריות לקזז שלוש דקות נוספות מהשיא, ללא שיפור ביכולת הריצה הממשית על מסלול רגיל (למשל – ריצה בירידה – אפשרות שאנשי נייקי שוללים – או שימוש בטכנולוגית קפיצים בהשראת התותב של אוסקר פיסטוריוס).

ודייויד אפשטין, מחבר הספר המצוין The Sport Gene, צייץ תגובה ספקנית-סרקסטית להצהרה המתיימרת של נייקי:

I'd like to announce my own sub-2 project; race starts at the peak of Mt. Lemmon and ends at sea level. Bring it, Nike

bannisterherald.jpg-large

(הרץ היה רוג'ר באניסטר. המקום היה המסלול של Iflley Road באוקספורד. התאריך היה השישי למאי, 1954. אבל אילו נעלים נעל באניסטר? מישהו? אף אחד? התשובה כאן)

5 סיבות מדוע ריצת מרתון לגיטימית בפחות משעתיים איננה צפויה בקרוב:

אז בואו נחזור, בקצרה, למציאות, ונשים את הדברים בפרופורציה. נניח שאנחנו לא משנים את תנאי התחרות ואת כללי אישור השיאים. נכון ש- ח2:02:57ש' נשמע "קרוב" ל-2:00. טוב, הרבה יותר קרוב מ-2:04:55, שיאו של פול טרגט מ2003 – שהיה מדהים ובלתי-צפוי בשעתו – וקוזז בכמעט שתי דקות מאז. אגב, מאז 2003 כבר נקבעו 47 תוצאות מהירות משל טרגט, 50 אם סופרים את מרתון בוסטון 2011. אז כן, התקרבנו ונמשיך להתקרב.

אבל "קרוב" הוא כמובן מונח יחסי. וה"קרוב" הזה, באופן מציאותי, אינו קרוב לדעתי כפי שנדמה. אתמצת לחמש סיבות.

1. ההקשר של התקדמות השיא – הדמיון והתעוזה גברו מאז 2011 בגלל תופעת השיפור המהיר של השיא. כתבתי כמה פעמים כבר על מה שאני מכנה "מהפכת טרגאט-גברסלאסי-וונג'ירו" במרתון, ואקדיש לכך בקרוב פרק בסדרת המאמרים על ההיסטוריה של אימוני הריצה למרחקים. בעצם משנת 2002 החל מעבר של רצים בעלי תכונות אחרות – למעשה רצים טובים ומהירים יותר – מהמסלול אל המרתון. הוכח כי רצי ה-5 וה-10 הטובים ביותר הם בעלי הפוטנציאל גם להיות רצי המרתון הטובים ביותר. ואת שיאה של התופעה הזו אנו רואים כיום עם אליהוד קיפצ'וגה וקנניסה בקלה (שניהם בטווח של שניות בודדות משיא העולם). מה שראינו בעצם בעשר השנים האחרונות הוא "סגירת פער איכותי" בין שיאי ה5000 וה10000 לבין המרתון (או צמצומו באופן משמעותי). תוצאה של 2:02:57 היא שקולה או קרובה מאד לשיאי המרחקים הקצרים יותר. התקדמות משמעותית זו קשורה לכסף הגדול במירוצי הכביש ולתמריץ הגדול להתחרות במרתון. התופעה מושכת כיום גם רצים צעירים שמתמקדים במרתון בשנות השיא שלהם ולא אחריו. כאשר מבינים את ההקשר הזה, מבינים שהקפיצה מוסברת בשינוי מסוים בפרדיגמה. גם אם השיפור הזה לא מוצה, לצפות ממנו להניב תוך זמן קצר שיפור של שלוש דקות נוספות – זו בעיניי התעלמות מן ההקשר.

– השוו למודל המתמטי המצוין שבנה חברי ד"ר משה לוין (כבר ב2011) – המודל מסביר כי התקדמות השיא היא לחלוטין בהתאם לחזוי לנוכח ההתפתחות ההיסטורית של השיא. למתעניינים בנושא, אני ממליץ מאד לקרוא את הכתבה. כמובן שגם לפי המודל אנחנו רחוקים מאד ממרתון בפחות משעתיים.

2. מה קרה לשיאי המרחקים הקצרים יותר בינתיים? זהו הטיעון המשלים. בזמן שהמרתון התקדם ויישר קו אל שיאי ה-5 וה-10, שני אלו נותרו במקום, ללא כל שיפור. שני השיאים שייכים לבקלה והם נקבעו ב2004 ו2005. לא רק שלא נשברו אלא שאף אחד לא התקרב אל השיאים של בקלה ושל גברסלאסי עוד לפניו (26:17דק' לבקלה, 26:22דק' לגברסלאסי). היכולת במרתון אינה יכולה להיבחן במנותק מן היכולת (הממשית או המשוערת) לריצת 10000מ'. והרץ שירוץ מרתון בפחות משעתיים יהיה רץ בעל יכולת טובה משמעותי מרץ של 26:17דק'. כנראה גם מהר מ26 דקות ומ-12:30 ל5000מ'. אף אחד מהרצים המוכרים בדור הנוכחי אינו קרוב לכך.

3. מה מספרים לנו זמני הביניים? זו נקודה חשובה ביותר. קצב הריצה הממוצע בשיא העולם של קימטו היה טיפה מהיר מ14:35 דק' ל5000מ'. הקצב הממוצע הדרוש למרתון בשעתיים הוא 14:09דק'. זה עשוי להישמע כ"רק" 25 שניות לכל חמישה ק"מ אבל כל רץ מרתון מנוסה מבין כמה ההבדל הזה משמעותי, במיוחד רץ מנוסה המצוי קרוב למיצוי יכולתו. הדגש הבא הוא חשוב: אם נסתכל על זמני הביניים במרתונים המהירים בעולם היום, ניתן לראות פה ושם מקטע בודד של חמישה ק"מ בקצב של 14:10 או קרוב לכך. אף רץ, מעולם, לא התקרב לרוץ שני מקטעים כאלה. ובדרך כלל מקטע אחד גבה מחיר אנרגטי גבוה מדי שרק פגע בתוצאה הסופית (בדרך כלל באופן משמעותי, כצפוי). המשמעות היא שלא רק שאנחנו לא קרובים למרתון בפחות משעתיים, אלא שאנחנו לא קרובים לניסיון מעשי. אם רץ של 2:03 ינסה לפתוח על 28:20דק' לעשרה הקילומטרים הראשונים, לא רק שלא יצליח לעמוד בקצב אלא שבגלל הפיזיולוגיה של המרתון  (שריפה מהירה מדי של מאגר הסוכרים כאשר קצב הריצה מהיר מדי, אפילו במעט) התוצאה בסיום תהיה כנראה רחוקה משיא העולם הקיים.

כדי להמחיש: אלה היו לדוג', זמני הביניים של בקלה ב-2:03:05 בברלין האחרון, לכל חמישה קילומטר: 14:20, 14:40, 14:37, 14:24, 14:46, 14:39; 14:30, 14:59, שני קילומטרים אחרונים מהירים מאד (לאחר האטה בין 35-40): 2:51, 2:47 ושלושים שניות ל195 המטרים האחרונים. זמני הביניים האלו מספרים כמה אנחנו עדיין רחוקים.

4. "רק שלוש דקות" זה בעצם שיפור של 2.4 אחוז – רוצים להשוות? בבקשה. זה כמו לצפות לריצת 100מ' ב-9.35שנ', או לריצת 800 ב-1:38.5דק'.

5. שלושת הרצים בפרויקט – נייקי בחרו שלושה רצים (או שפני ניסוי) לצורך הפרויקט. קשה לתקוף את הבחירות עצמן. רצי אדידס (כולל בקלה וקיפסאנג) מחוץ לתחום. קיפצ'וגה נחשב בעיני רבים – ובזכות – לרץ המרתון הטוב והיציב ביותר בעולם היום (בקלה וקיפסאנג לגיטימיים בדיון). לליסה דסיסה הוא רץ יחסית צעיר ומאד חזק, שהפגין פוטנציאל. וזרסנאיי טדסה – אמנם סוג של "סוס שחור" בניסוי הזה – מחזיק בשתי תוצאות חצי המרתון הטובות בכל הזמנים, שהן באיכות דומה או אף גבוהה יותר משיא העולם למרתון. ובכל זאת, גם ניתוח הישגיהם של שלושת הרצים האלו בשנים האחרונות אמור לשלול כל רלוונטיות לקיזוז שלוש דקות משיא העולם הנוכחי בזמן הקרוב.

אליהוד קיפצ'וגה הוא מטובי רצי הארוכות שנראו. הוא מדורג רביעי בכל הזמנים ל5000מ' (לפי תוצאה, 12:46.53דק') והיה גם אלוף עולם למרחק (בניצחון על אל גארוז' ובקלה). ואחרי קריירת מסלול מרשימה קריירת המרתון שלו היתה כמעט מושלמת. ממרתון בכורה של 2:05:30 בהמבורג 2013 הוא המשיך לרקורד כמעט מושלם של שבעה נצחונות והפסד אחד (בו סיים שני לקיפסאנג ששבר את שיא העולם). בשנה שעברה בלונדון (מסלול מעט איטי ביחס לברלין) קבע שיא מסלול של 2:03:05 והתקרב כדי 8 שניות משיא העולם. בקיץ היה גם לאלוף האולימפי. קיפצ'וגה רץ שישה מרתונים של 2:05:00 ומהר יותר. הוא אכן נראה כיום כמועמד האופטימלי לשיפור השיא הקיים (לדעתי יחד עם בקלה). אבל דווקא היציבות המופלאה הזו  – של רץ מנוסה בן 32 – מחייבת לשאול. אם במיטב יכולתו קבע רצף של תוצאות מעולות בין 2:03 ל-2:05, מאז 2013, איזו סיבה יש לחשוב שאפילו הרץ הנפלא הזה יוכל פתאום לקזז שלוש דקות נוספות? מהיכן אמורה לבוא היכולת הזו? (להבדיל משיפור נוסף של עד חצי דקה לשיא הקיים – אתגר שאנו פשוט נוטים לזלזל ברצינותו).

kipchogeberlin

(photo courtesy of: By Denis Barthel – Own work, CC BY-SA 4.0, @ wikicommons)

לליסה דסיסה האתיופי הוא רץ צעיר יחסית (בינואר היה בן 27). שיאו האישי למרתון נקבע בדובאי 2013 – מרתון הבכורה שלו – ועומד שעל 2:04:45ש'. בניגוד לרצים צעירים אחרים שרצו תוצאות מאד מהירות בדובאי אבל לא הצטיינו במסלולים אחרים, דסיסה הוכיח שהוא קורץ מחומר של אלופים, אך דווקא בתנאי תחרות יותר קשים. פעמיים ניצח במרתון בוסטון, וסיים שני במרתון אליפות העולם 2013. העניין הוא שמאז אותה ריצה בדובאי 2013 דסיסה לא התקרב למהירויות כאלה. בדובאי 2015 רץ 2:05:52ש' בלבד, ושאר הריצות היו בין 2:09 ל-2:14 (על מסלולים איטיים יותר). התוצאות של דסיסה במרחקים הקצרים יותר אינן ברמה של הרצים הטובים ביותר כיום (59:30, 27:18.17). דסיסה בעיניי איננו מהרצים המועמדים לשפר את שיא העולם, או לנצח במרתונים כמו לונדון או ברלין.

זרסנאי טדסה, יקיר המועדון, הוא רץ חצי המרתון הטוב בכל הזמנים. בעל שתי התוצאות המהירות בכל הזמנים למרחק (58:23, 58:26- מהירות משמעותית מכל רץ אחר). שלוש פעמים אלוף עולם לחצי מרתון, אלוף עולם למירוצי שדה, מרצי ה10000מ' המהירים בכל הזמנים (26:37.25דק', ב2006) וגם המדליסט האולימפי הראשון של אריתריאה. רץ גדול. נכון, הישגיו של טדסה בחצי מרתון מעוררות את הדמיון. מה יקרה אם יצליח לתרגם את האיכות הזו למרתון?! אלא שנדמה שכבר עבר זמנה של השאלה הזו. טדסה יהיה בן 35 בשמיני לפברואר. הוא היה לאחרונה אלוף עולם לחצי מרתון בשנת 2012 (60:12דק') ושיאו העולמי הוא מ2010. בשנים האחרונות כמעט נעלם, עד שחזר עם הופעה מכובדת בריצת ה10000מ' בריו, מקום שמיני ב27:23.86דק'. טדסה, אם כן, כבר רחוק משיאו. אך הסיבה הנוספת להסתייגות משמעותית עוד יותר: כל הניסיונות של טדסה להתחרות במרתון, מאז 2009, הסתיימו בכישלון. הוא רשם תוצאות של 2:12 (2010) ו-2:10 (שיאו האישי, מלונדון 2012) ובשאר הניסיונות לא הגיע לקו הסיום. ההימור על טדסה כמועמד למרתון בפחות משעתיים נראה לכן מופלג, ואני תוהה אם הוא בכלל נבחר כדי לשמש כמסייע (פייסר למרחק ארוך ככל היותר?).

tadese2

(Photo courtesy of: By Erik van Leeuwen – @ wikicommons)

סיכום – למה אני לא אוהב את הפרויקט?

מכאן אפשר לסכם. כפי שאתם מבינים, אני לא אוהב את הפרויקט. אני לא אוהב אותו כי הוא הופך רצים מהשורה הראשונה בעולם לשפני נסיונות או בובות. אני לא אוהב אותו כי הוא מבוסס על hype מוגזם לפני ההישג, ועקרונית עדיף תמיד שיהיה הפוך: קודם צריך לרוץ. אני לא אוהב אותו כי הוא מעוות את הסיפור. אני לא אוהב אותו כי בספורט שמבוסס על הפגנת כבוד לתהליך, הוא מקדש ומעודד מחשבות על קיצור הדרך. אני לא אוהב אותו כי הוא יציע לנו שיטות מפוקפקות בשירות הגימיק והבלוף – וזה עשוי לפגוע בטוהר הספורט. אני לא אוהב אותו כי ישנם מספיק אתגרים אמתיים, רלוונטיים, משמעותיים, מעוררי דמיון והשתאות – ובהם עדיף להתמקד.

גם אם המספרים לא עגולים.

אז אני מציע לכם, לכולנו: בואו נתלהב, לעת עתה, מפרויקט המרתון ב-2:02:41ש'… וכשיבוא בימי חיינו המרתון בפחות משעתיים, נתרגש ונזכר בחשיבות התרומה של הדור הנוכחי של הרצים, שאת היכולת ואת הנועזות שלהם  – ולא את של נייקי – אפשר באמת להעריץ.

מרתון דובאי: נצחון מרשים ושיא מסלול לטמירט טולה
להפוך את הרגיל לבלתי-רגיל (עם אבנר מתן)