ביום שישי בשעה 7:30 בבוקר יוזנק מרתון טבריה בפעם הארבעים. מרתון טבריה, המיוחד והמייצג את סצינת הריצה בישראל. הביתי, האישי, המוכר. זו הפעם הראשונה שבה לא יוכר כאליפות ישראל הרשמית (זה לא הזמן או המקום להתייחס למחדלים ולמריבות סביב זה). ועדיין, מדובר באליפות ישראל המעשית והרגשית. חמישה נושאים, חמש הערות.

1. לזכרו זה הקשה ביותר. זה הבלתי נתפס ואנחנו ממאנים להתרגל. זה יהיה מרתון טבריה הראשון בלי רפי. ד"ר רפי וישניצר מאמני ואהוב לבי, שהיה כאב שני לי. רפי שמעטים כמוהו מזוהים עם המרתון בישראל, וגם עם מרתון טבריה שאותו כל כך אהב. קשה וכואב לדמיין את מרתון טבריה ללא רכבו הנוסע לאורך המסלול, מעודד הרצים – בין אם רציו שלו או רצים מתחרים. זורק משפט לחיזוק, מביט במבט דואג, חיוכו הטוב והמיטיב. חברי מימון דהן היקר כתב: הרי אלפי קילומטרים רבים כל כך רצנו רק בשביל הזכות להיות תלמידיו.

בימיו האחרונים, כשהמחלה הארורה התפשטה, רפי היה חלש וידע שימיו ספורים. הוא כל כך רצה להגיע לטבריה. ואנחנו רצינו התפללנו וקיווינו, עוד יותר ממנו. זה היה כל כך ראוי, זה כל כך התבקש, האיש שסימל כל זאת עבורנו, ושרצה גם להפרד בדרך שלו. קשה כל כך לחשוב את זה, קשה כל כך לכתוב את זה.

הפעם האחרונה ששוחחתי עם רפי היתה לפני שלושה שבועות באימון המסכם המיתולוגי, ה-1-2-3-4-5. הוא חישב זמניהם של מלקמו (ג'מבר, שיתחרה כדי להגן על תארו כמנצח מרתון טבריה, אלוף ישראל לשנת 2016) ואווקה, ונראה מרוצה. בשנתו האחרונה לא חיפש תהילה, לא דאג לפרסום הישגיו או לתיעוד תהילתו. אלא, כמדי שבוע בארבעים השנים האחרונות, הוא דאג לאימון הבא. שלכולם יהיה איך להגיע, מה ללבוש, מה לנעול, דאג לכל טיפול או כאב שצץ. התעניין ושאל ועודד. עקב בעין המנוסה והבוחנת, בלב אוהב. בדרכו השקטה. הוא שינה את חיינו, ובזכותו מצאנו את המיטב שבתוכנו.

רפי אימן לאורך השנים, בין השאר, את אסף בימרו (9 פעמים אלוף ישראל, מקום 20 באליפות העולם באדמונטון 2001, שיא ישראל למרתון באליפות העולם בפריז 2005, מרתון אולימפי אתונה 2004), דב קרמר (שהיה תחת הדרכתו אלוף ישראל לכל המרחקים מ800מ' ועד למרתון וקבע את שיא ישראל למרתון באליפות אירופה בהלסינקי 1994), ג'מבר מלקמו (אלוף ישראל למרתון 2016), ואלופי ישראל נוספים בטבריה כמו יובל רחמילביץ', אתי איינר, ועוד. חובה להזכיר גם את דסטאו סוונך, גם הוא בין רצי המרתון הטובים בארץ שהיה קרוב ואהוב מאד על רפי. ורבים נוספים ששמם ראוי להיות מוזכר כאן.

רפי היה מאמן סוסי המירוץ שמוכן היה להשקיע גם בחמורים (טוב, אם הם היו רציניים מספיק). גם ספירת החמורים שהתפלאו לגלות שהם מסוגלים לרוץ מהר מ2:40 תייצר רשימה ארוכה, שאין דומה לה בישראל. הכל בשקט, באנדרסטייטמנט, בסבלנות ובמסירות, בצניעות ובענווה. "ביחד נוכל". וגם כשקבעת את שיא חייך, רפי היה שם כדי לדאוג שתשמור על פרופורציה, הוא היה שם כדי להזכיר שעוד יש לאן לשאוף, להתקדם, ולחלום. הוא היה שם כדי להזכיר את האימון הבא. מאליו ברור היה שהוא יהיה שם.

רפי נפטר בשלוה במיטתו מוקף במשפחתו האהובה, בבוקר יום ראשון, ה-18 לדצמבר. ואנחנו עדיין מתקשים לקלוט. אני באופן אישי אגיע השנה לטבריה גם ובעיקר לזכרו, בשבילו. גם בשביל שלושת רציו שימשיכו את המסורת הארוכה: מלקמו, אווקה ואדיסו.

לפני שנה וחצי כתבתי כאן פוסט אישי על רפי ומה שהוא עבורי, "ביחד נוכל".

gebre

2. מתחרים ישראלים בולטים –  גירמה אמרה המצוין, בעל תוצאת שיא מעולה של 28:10.32 דק' ל10,000מ' (השניה בכל הזמנים, אחרי חברו היימרו עלמיה) ירוץ בגיל 30 את מרתון הבכורה שלו. לעתים ריצת המרתון דורשת הסתגלות, אך המעבר של גירמה מעורר סקרנות רבה והתלהבות. מדובר ברץ עם פוטנציאל לאיים בבוא הזמן על השיא הישראלי. את ג'מבר מלקמו, חברי היקר, אירחתי לראיון כאן לפני שנתיים, כשסיים ב2:22:18ש' ובמקום השלישי את מרתון הבכורה שלו בטבריה. בשנה שעברה, בתנאי ריצה קשים (גשם והצפות) סיים ראשון מבין הישראלים ב-2:24:02ש'. ובאוקטובר האחרון קבע בפרנקפורט את שיאו האישי, בינתיים, 2:21:15ש' (המרתון האחרון עם רפי). בריהון וובה המצוין והעקבי, בעל שיא אישי של 2:17:17ש', הוא כמובן אחד משלושת המועמדים העיקריים לניצחון, אולי הראשון. רצים בולטים נוספים הם אמיר רמון (שיא אישי 2:27:50ש') המצטיין כרץ וכמאמן, מודל לחיקוי, אווקה מקונן (2:28:39ש') ואדיסו אסנקו (2:32:30ש'). שלושתם עם פוטנציאל גבוה ביחס להישיגיהם עד עתה, ועם צפייה גדולה לקפיצה הנוספת קדימה.

בקרב הנשים תחזור אלופת ישראל הנהדרת סבטלנה בחמנד, בגיל 40 (ש.א. 2:47:36ש', אלופת ישראל בשנים 2012, 2014, 2016), כשהמתחרה העיקרית שלה, במרתון הראשון שלה, תהיה קים דרמון. קים דרמון זרחה כאלופת טריאתלון בגיל הנוער (היא אחותו של רון דרמון, שהצטיין במשחקים האולימפיים בריו כשסיים במקום ה-26 בתחרות הטריאתלון). לאחרונה חזרה להתאמן, הפעם כרצה, תחת הדרכתו של גיל לוטם. הצפיות גבוהות. החיוך תמיד שם. סבטלנה וקים – שתי ספורטאיות שמדביקות ברצון הזה להתאמן ולהשתפר. (כשתעקבו אחריהן, שימו לב לרצים שמבינים שלרוץ אתן זו באמת הדרך להשתפר.)

jambartrain

(מלקמו באימון. צולם ע"י רפי וישצינר ז"ל).

3. הרצים הזרים – לא אכנס בסקירה הזו לפרטי הרצים האורחים הזרים. נראה שיהיה פחות מעניין השנה בפן הזה. הרבה פחות רצים, ורצים פחות טובים ביחס לשנים האחרונות. אני לא באמת מצטער על כך. ראשית, כי על הפאשלה של עיכוב של כמעט שנה בתשלום הפרסים למנצחי השנה הבאה – לא מגיע למרתון שיתייצבו שנה לאחר מכן כאילו כלום. נקוה שהלקח נלמד. שנית, כי בטבריה, בעיניי לפחות, הרצים הזרים אינם הייחוד או הערך המוסף. לא נורא כל כך. על הרצים הזרים שמתחרים נדבר בשידור.

4. ללא לאונרד מוצ'רו – כתבתי שאני לא מצטער על היעדרות הרצים הזרים. אבל יש יוצא מן הכלל. שלגבי היעדרותו לא רק שאני מצטער אלא שאני ממש כועס. וכן, לקחתי את זה באופן אישי. לאונרד מוצ'רו הוא מטובי הרצים שהתחרו בישראל. מדובר ברץ שירד מ-13 דקות ל5000מ'. בין השאר סיים רביעי באליפות העולם למירוצי שדה. בשנת 2003 קיבל אזרחות של בחריין, ושם חדש: מושיר סאלים ג'וואר. התכנית היתה לייצג את בחריין במשחקים האולימפיים, ועתידו היה לפניו. בשנת 2007 בחר מוצ'רו-ג'וואר לרוץ את מרתון הבכורה שלו… בטבריה. "אבל אסור לך", אמרו לו, וגם "תזהר". מוצ'רו הגיע לטבריה וניצח במרתון. בבחריין השתוללו ודרשו ממנו להתנצל. התקבלה החלטה לשלול לו את האזרחות. מוצ'רו הגיב: "אני מאמין שאנשים צריכים לחיות בהרמוניה. אני מתכוון להגיע לטבריה בשנה הבאה". מוצ'רו חזר לרוץ במדי ארצו קניה. הוא ויתר על הבטחות בחריין ובעצם קשר את דרכו אל ישראל ואל מרתון טבריה. בשנה הבאה, 2008, הוא אכן חזר וניצח בשיא מסלול. ב2009 סיים שני לשיאן המסלול החדש. ומאז התחרה עוד כמה פעמים בישראל.

השנה, מסיבות תמוהות שאני לא מתיימר לנתח, החליט מי שהחליט שאין טעם להשקיע את הפקדת הערבות במשרד הפנים עבור אשרה לרץ בן 38, שקבע את שיאו האישי (2:08:53ש') ב2011. שמעתי על כך בשבוע שעבר מרותם קידר שמתכתב עם מוצ'רו באופן קבוע. מיהרנו להזכיר מיהו מוצ'רו וכמה חשובה וראויה הזמנתו למרתון (גם אם ירוץ לאט יותר). הצענו (קבוצת מועדון ארוחת הבוקר) גם להפקיד את הערבות הדרושה. יש לומר שהמארגנים מיד הבינו שנעשתה טעות וניסו ככל יכולתם לתקן ולפתור את הבעיה. אך כבר היה מאוחר, והבירוקרטיה המוכרת ניצחה.

לאונרד מוצ'רו יחסר לי ביום שישי בטבריה. ואני מקוה שהוא עדיין ירצה לחזור לכאן, גם בשנה הבאה. מגיע לו שנכבד אותו. לא כל כך בטוח שמגיע לנו שהוא ישוב לכבד אותנו.

leonard_mucheru_maina_winner_of_2008_tiberias_marathon

(לאונרד מוצ'רו מאיינה במרתון טבריה 2008. התמונה באדיבות יובל אשל).

5. בהצלחה לכל החולמים. הנה הגיע הרגע שלכם להגשים. זכרו, כשאתם מתייצבים על קו הזינוק, מתרגשים  – מתפללים שיריית הזינוק כבר תגיע, בעצם שלא תגיע לעולם – זכרו שאת העבודה כבר עשיתם. התחרות היא בסך הכל השיקוף. עכשיו ההזדמנות לקבל את מה שכבר שייך לכם. התחרות היא לא מקום של פחד אלא של הזדמנות ושל זכות. תהנו, תתרגשו, תנסקו. וקחו אתכם לדרך: משפט, שיר ותמונה.

Shout out אישי מיוחד, כמובן, לרצי מועדון ארוחת הבוקר. אוהב אתכם. אתכם בכל צעד.

***

מרתון טבריה ישודר באתר של One משעה 7:30 ביום שישי בבוקר. אהיה שם כפרשן, יחד עם פרשנים מעניינים נוספים, ויחד נשתדל להוסיף עניין. לפרשן את מרתון טבריה זה להיות glorified cheerleader (נו, החלטתי לא להילחם בזה הפעם. גם זה משהו). מוזמנים לעקוב.

cool-hat-nature

שיטת קו-הורוויל: Multi-pace training (חלק שני)
האח קולם או'קונל - סנדק הריצה הקנייתית