להפוך את הרגיל לבלתי-רגיל (עם אבנר מתן)

מאת: אבנר מתן ונחשון שוחט (15.2.17)

"לא היתה מחשבה שאני מתאמן להיות הטוב בעולם. אני לא זוכר שהיתה חשיבה מיוחדת מהסוג הזה, חוץ מזה שהיו לך כמה חברים לרוץ אתם, כנראה כפי שלך יש חברים בירושלים או בניו זילנד. דיברנו על כל נושא אפשרי בעולם. אם היינו רצים היום, בטח היינו מדברים על מה שטראמפ עושה באמריקה, האם בריאן אינגליש [ראש ממשלת ניו זילנד] עושה עבודה טובה.  או שאחד החברה' סיפר שהוא צבע את חדר המקלחת בסוף השבוע כי אשתו אמרה לו. זה היה פשוט אוסף של חברים שנהנו מהחברות ומהאימון ביחד." 

אלא שקבוצת החברים הזו הניבה 17 שיאי עולם ושש מדליות אולימפיות למדינת ניו זילנד הקטנה. רצים מעיירה אחת,  תחת מאמן אחד, ועם אמונה חזקה בדרך אחת: "דרכו של לידיארד". קבוצת החברים הזו, אם תשאלו את בארי מגי, הפכה את ה-ordinary ל-extraordinary. התאפשרה לנו זכות נדירה לקבל מבט מבפנים אל העולם של הקבוצה יוצאת הדופן הזו, ששינתה את ההיסטוריה של הריצה.

barrymagee1

Cover photo courtesy of Jason Oxenheim, East and Bays Courrier

***

אבנר מתן אוטוטו חוזר אלינו מלימודי התואר השני ב-Auckland ניו זילנד. העיירה Auckland היא המקום שבו פיתח ארתור לידיארד את השיטות שבעקבות ההצלחות של רציו שינו באופן יסודי את תורת האימון. אבנר פגש באוקלנד את Barry Magee, אחד מאלופיו של לידיארד ומאמנם של כמה מאלופי ניו זילנד בריצות למרחקים כיום. מגי זכה לתהילה עולמית כשזכה במדליית הארד במרתון האולימפי ברומא 1960 (הריצה בה שיפר אבבה ביקילה את שיא העולם, וגם מגי רץ באותו יום מהר משיאו של ג'ים פיטרס). מגי היה מרצי ה10000מ' ומרתון הטובים בעולם בתחילת שנות הששים וגם שותף לשיא העולמי בריצת שליחים 4 כפול מייל. הוא המשיך לרוץ לקבוע תוצאות דמיוניות עד גיל 60 (וגם על זה נדבר).

קפצנו על ההזדמנות והתברר לנו שגם התזמון יצא מושלם. בארי ורעייתו יגיעו בעוד כמה שבועות לביקור ראשון בישראל ואנחנו נתכבד לפגוש אותם כאן. אנו מפרסמים כעת ראיון משותף של אבנר ושלי (נחשון) עם בארי בגרסה מתורגמת לעברית (ערוכה) ובגרסה המלאה באנגלית (ניתן גם להאזין לראיון).

בחודש מרץ נקיים אירוע חגיגי לחברי מועדון ארוחת הבוקר ומוזמנים נוספים בו נארח את בארי ורעייתו, נצפה בסרט על ארתור לידיארד ורציו ונשמע הרצאה של בארי.

בראיון המרתק המובא בפניכם מתייחס בארי בפתיחות, בגילוי לב וגם בהומור לחוויותיו כרץ עלית וכמאמן, להשפעתם העצומה של לידיארד ושיטותיו ולתפיסת החיים בכלל – תפיסה שהוא מכנה כ-Running Freedom. מדובר בשיתוף נדיר באחד הסיפורים היפים ומעוררי ההשראה בהיסטוריה של הריצה למרחקים. הראיון לא אכזב, ובארי מספק לא מעט ניסוחים מושחזים, חלקם מפתיעים, מהסוג שאנחנו כל כך אוהבים. משפטים של מוטיבציה, וחשוב לא פחות – של פרופורציה.

(להשלמת ההקשר תוכלו לחזור גם אל הפרק בסדרה על ההיסטוריה של אימוני הריצה למרחקים ארוכים ובינוניים שהוקדש לארתור לידיארד ורציו. חלק א' ("רץ שאינו מכיר את לידיארד הוא כמו פיזיקאי שלא מכיר את ניוטון") וחלק ב' ("שיטת לידיארד" – הסבר מפורט על גישת האימון).

אתר האינטרנט של בארי – Barry Magee's School of Running (כולל טיפים וציטוטים מעולים)

מכאן הראיון (טקסט ערוך, כמעט מלא).

Original English Transcript

להאזנה לראיון המלא/ Full Audio Version

Abebe_Bikila,_Barry_Magee_1960

(ברי מגי עם אבבה ביקילה על דוכן המנצחים של המרתון האולימפי, רומא 1960. Photo by unknown, public domain @ wikipedia).

***

זהו כבוד ועונג עבורנו לראיין את מר בארי מגי, רץ גדול ומעורר השראה. בארי מוכר כאחד מ"נערי לידיארד" שהדהימו את העולם במשחקים האולימפיים של 1960 ברומא ובעקבות כך שינו והגדירו מחדש את פרדיגמת האימון עבור רצים למרחקים בינוניים וארוכים. בארי מגי סיים שלישי באותה ריצת מרתון בלתי-נשכחת, שאת 15 הקילומטרים האחרונים שלה רצו הרצים בחשיכה ברחובות רומא. הוא זכה במדליית הארד ביום שבו אבבה ביקיליה האתיופי קבע את התוצאה המהירה אי פעם (עד אז) למרתון, כשהוא רץ יחף. תוצאתו של מגי – 2:17:18ש' – היתה גם היא מהירה משיאו העולמי של ג'ים פיטרס.

בארי, ראשית אנחנו מודים לך מאד על ההזדמנות הזו לשוחח אתך. לפני שנתחיל הרשה לנו לספר לך שגישת האימון של לידיארד ודמותו ודמויות רציו – ואתה ביניהן – היו בעלות השפעה רבה וגם מקור השראה עבור רצים רבים גם בישראל. אמירה זו כוללת מאמנים מובילים ורצים אלופים שקראו מספריו של לידיארד ויישמו את שיטותיו מאז שנות השבעים [ניתן לציין בין השאר את איליה בר זאב, יובל ורפי וישניצר, ועוד]. עקרונות האימון של לידיארד – ביניהם הקילומטרז' הגבוה, המחזוריות והאמונה החזקה בחשיבות ההתפתחות האירובית הסבלנית לאורך זמן – מגדירים גם את גישת האימון שלנו בקבוצת מועדון ארוחת הבוקר החובבנית. אנו נעביר ראיון זה לרצים וקוראים בישראל ואנו מצפים לארח אתכם כאורחי כבוד שלנו בירושלים, בקרוב.

האם תוכל לתאר את ההרגשה שלך ביום ההוא בספטמבר 1960, ברחובות רומא, כשרצת בחושך, רק לפידים האירו את הדרך בידיעה שאתה בדרך לתהילה. האם הבנת כמה מהר אתה רץ? האם היית מודע תוך כדי הריצה למשמעות האישית, הלאומית וההיסטורית של אותה הריצה? תוכל לתאר מה עובר בראשו של רץ צעיר כשהוא נמצא על סף הישג אולטימטיבי שכזה?

התשובה היא לא, לא ולא, לכל השאלות הללו. ממש כך. היו בערך 70 רצים באותו מירוץ. למעשה שינו את שעת ההזנקה. הם חששו מכיוון שהטמפרטורה ברומא כל אותו השבוע היתה 30 מעלות. לפני המרתון היה גם מקרה של רוכב אופניים שוודי שמת במהלך המירוץ, ב150 המייל שהיה עליו לרכוב, ככל הנראה מדובר היה בשילוב בין נטילת סמים לתנאי החום – זה הניחוש שלי [הכוונה היא לרוכב הדני Knud Enemark Jensen - א.מ. ונ.ש.]. היתה מחאה גדולה מצד המאמנים וראשי המשלחות לשינוי שעת ההזנקה של המרתון כדי שלא יקרה אסון דומה, והשעה שונתה. זה היה אמור להיות אירוע ענק מתוקשר, מצולם מהאוויר ממסוקים כדי למצב את רומא בעיני העולם. אבל שינו את השעה מתוך התחשבות ברצים. וכך זינקנו בסביבות ארבע וחצי (במקום באחת בצהריים) ולכן רצנו את 15 הקילומטרים האחרונים בחושך. אפשר לראות בתמונות ובקטעי הוידיאו שרצנו בחושך מוחלט וכל כמה מאות מטרים עמדו חיילים עם לפידים כדי שנוכל לראות את הכביש. גם מהסיבה הזו זה נזכר כאחד המרתונים הגדולים בהיסטריה. אף פעם לא רצו בחושך לפני כן.

האמת היא שלא היה לי מושג איפה אני, אפילו בקו הסיום. שום מושג. לא היה לי מושג מה הקצב שרצתי, לא היה לי מושג שזכיתי במדליה. זו היתה הפתעה נפלאה לגלות שסיימתי שלישי. עבור כל רץ בעולם זהו אחד ההישגים האדירים שאפשר להשיג ספורט שבחרנו.

צריך לקחת בחשבון שבשביל להגיע להישג הזה, נדרשו לי 11 שנות אימון. כמו שאומרים בהרבה תחומים בחיים: העבודה הקשה קודמת להצלחה. 11 שנים של אימונים התנקזו ליום האחד ששינה את ההיסטוריה עבור בארי מגי ובמידה מסוימת עבור ריצה למרחקים בניו זילנד. קודם לכן אף פעם לא זכינו במדליה במרתון. הייתי הראשון. כמו שאנחנו יודעים כמה ימים לפני כן זכו שני רצים ניו זילנדים בזהב בריצות ה800מ' וה5000מ', פיטר סנל ומארי האלברג.

זה היה מאד מרגש אבל בהחלט לא היה לי מושג מה אני עושה, וכל המשמעות ההיסטורית של הריצה הזו, כולל הניצחון הראשון לרץ אפריקאי במרתון, ועוד בריצה יחפה. האמת שלא האמינו לזמנים שביקילה רץ כביכול במבחנים. חשבו שזו טעות ולא הגיוני שהוא רץ מהר יותר מהשיא האולימפי כדי לקבוע קריטריון. מדהים לחשוב שהאיש הזה עמד במרחק של פחות ממטר ממני, יחף, על קו הזינוק…

מה חשבת כשראית אותו ככה, יחף?

חשבתי שהוא הגיע מהג'ונגל או משהו כזה, מסכן אין לו כסף אפילו לנעלים. אבל מסתבר שרצים אפריקאים רבים מרגישים נוח יותר בריצה יחפה. אנשים כמוני, אני לא הייתי מסוגל לרוץ יחף. בשבילו זה היה הפוך, היה קשה לו לרוץ עם הנעלים דווקא, כי כך היה רגיל.

בכל אופן זו היתה הפתעה נפלאה. אותם משחקים אולימפיים שינו את ההיסטוריה מבחינת אימונים בשיטת לידיארד, שהוכרו כטובים והמוצלחים ביותר עבור רצי בינוניות וארוכות. ולאחר מכן כמעט כל העולם אימץ את השיטה בשנים הבאות: ביפן, בארצות נוספות. רצו ללמוד כמה שיותר. הבינו שזו השיטה המוצלחת ביותר, וגם היום בערך חצי מהעולם משתמש בעקרונות של לידיארד, גם אם לא מודעים לכך או לא מכירים בכך.

הריצה בחושך, בדרך אל המדליה:

ברומא, "נערי לידיארד" – פיטר סנל, מארי האלברג ואתה – כולכם מאותה קבוצת אימון קטנה באוקלנד – הדגמתם את השיטה. ואז שוב, ב1964, סנל זכה בזהב כפול בריצות ה800 וה1500 וג'ון דייויז זכה בארד ב1500. מה אתה חושב שהיה המפתח להצלחה המדהימה של הקבוצה הקטנה הזו?

זה הכל מסתכם באדם אחד ובדבר אחד: לידיארד. משום מה עדיין לא מבינים שהוא ידע הכל. מה שאנחנו יודעים מכל השנים שחיינו אתו והתאמנו אתו – הוא למד כל דרך אימון שהיתה ידועה בעולם, ולקח ממנה את המיטב. הטוב ביותר מהדרום אפריקאים, הטוב ביותר מהבריטים שקבעו שיאי עולם, ואז הוא ערך ניסויים על עצמו במשך כמה שנים. לאחר מכן הוא גיבש את תכניות האימון שלו. בשנות הניסוי האלה לידיארד גילה שתוכל לרוץ מהר וטוב יותר ככל שאתה חזק יותר, הריצה נהיית חסרת מאמץ. מדובר בשילוב בין יעילות לבבית-נשימתית ולבבית-וסקולארית [היכולת של הדם להוליך חמצן אל השרירים – א.מ. ונ.ש.] שמאפשרת לרצים פשוט לרוץ ללא עייפות, כמעט בלי סוף. כמובן היכולת המולדת חשובה, אם אדם משתייך לקבוצת ה"אוסיאן בולטים" של העולם או הוא מבין האנשים שנולדו לרוץ 100 קילומטרים, לאט אבל כל היום. שיטת לידיארד מוציאה את המיטב מכולם. את השיוך אנחנו קובעים לפי מבדקים של ספרינטים ל200מטר – לפי היכולת שם מסווגים רצים לספרינט, בינוניות, ארוכות או ריצות אולטרה.

אבל לידיארד ידע את הכל, ועד היום לא מבינים איך הוא ידע את הכל. 99 אחוז ממה שהוא אמר הוכח כנכון, והתוצאות ממשיכות להוכיח זאת עד היום, גם על אנשים שאני בעצמי מאמן. בחורף שעבר באליפות ניו זילנד למירוצי שדה (עד גיל 20) שלושה רצים שלי סיימו במקומות 1, 2 ו4. כולם התאמנו לפי שיטת לידיארד. בשנות ה80 לקחתי את שיטת לידיארד לדרום קוריאה. לידיארד הוזמן ולא יכל להגיע בעצמו אז הוא ביקש ממני לנסוע במקומו. במשך חודש הדרכתי את המאמנים הקוריאנים והשארתי להם את הספר של לידיארד. בשנות ה90 הם זכו במדליות זהב וכסף במרתונים אולימפיים. הם ידעו להודות על כך והזמינו אותי שוב בשנות ה90 כדי לומר תודה. אבל גם ההצלחה הזו היתה של לידיארד.

לכן אני אומר: מי שרוצה להיות אלוף, לא צריך להמציא את הגלגל מחדש. לידיארד עשה עבורנו את הכל, וצריך לעבוד לפי ההוראות של המאמן המאסטר. אני זוכר כשהוא נפטר בגיל 87 מהתקף לב במהלך סבב הרצאות בארה"ב [לידיארד נפטר בדצמבר 2004 – א.מ. ונ.ש.]. בום. הלך. והטיסו אותו חזרה לניו זילנד. ואני ערכתי את טקס ההלוויה. הייתי מאד קשור ללידיארד.

במקומות רבים מציינים שבמשחקים של 1960 "הדהמתם את העולם בסערה". האם הפתעתם גם את עצמכם?

לא, אני לא חושב. בשבילנו זו בכלל לא היתה הפתעה. האלברג, בשנתיים לפני המשחקים, ניצח את אלוף העולם ואת שיאן העולם. סנל היה הפתעה בגלל שהוא היה רק בן 21, והתאמן רק שלוש שנים אצל לידיארד. אבל לידיארד תמיד אמר שלוקח שלוש שנים לעשות אלוף. שלוש שנים של אימונים אמיתיים. הוא דיבר על שלושה קיצים ושלושה חורפים של אימון אמיתי. סנל היה הפתעה כי הוא לא דורג בין 20 הראשונים בעולם לפני המשחקים.

אבל לידיארד אמר לכל מי שמוכן היה לשמוע שסנל ינצח. איכשהו הוא ידע, וגרם לסנל להאמין גם. הוא לא נסע לרומא כדי לעלות לגמר, הוא נסע כדי לנצח למרות שאף אחד לא הכיר אותו. שיאן העולם אז, רוג'ר מואנס מבלגיה, נדהם מי זה הבחור החדש הזה. אבל הביטחון העצמי של סנל היה מעבר לכל מה שראיתי בחיים שלי. לפני ריצת חצי הגמר הוא אמר ללידיארד: "אני מקוה שמואנס ירוץ מהר היום כדי שאוכל לשבור את השיא האולימפי". אני בחיים לא אמרתי משפט כזה. תמיד קיויתי שאצליח, לא אמרתי לאף אחד. אעשה המיטב ומה שיהיה יהיה. אבל סנל לא היה כזה. הוא היה אלוף אבסולוטי בהמתנה. ולידיארד זיהה את זה. היו לו לסנל היכולת, המהירות, הסבולת והכח.

צריך לזכור שב1964 פיטר סנל הגדול עשה 10 שבועות של 160 קילומטר לשבוע והפך את עצמו לרץ הבינוניות המאומן ביותר בעולם. גם היום ב2017 אני לא מכיר רצי בינוניות שמתאמנים ככה. אבל זו היתה הדרך של לידיארד. זו היתה תכנית א' וזו היתה תכנית ב'. וכך היה.

גם להאלברג היה ביטחון. ידענו שאנחנו המאומנים ביותר והמוכנים ביותר בעולם. וזה מה שעשה את ההבדל. לרוב הרצים האחרים בעולם פשוט לא היה השילוב הזה בין עצמה לסבולת שהיה לכל הרצים של לידיארד. אתה חייב שיהיה לך הבסיס המצוין הזה. 100 אחוז עבודה אירובית ל8-10 שבועות, ואז גם בתוך 10 שבועות אתה יכול להפוך מzero ל-hero.

האתגר הגדול הוא מנטלי: האם אני מוכן לעשות את זה. זה גם היה הקטע עם לידיארד, שאם לא עשית את העבודה הוא לא בזבז עליך את הזמן. היית חייב להיות מוכן לעשות כפי שהוא אומר.

LydiardsBoys

(נערי לידיארד בריצה הארוכה השבועית המפורסמת, ה-Waiatarua Loop. משמאל לימין: פיטר סנל, מארי האלברג, בארי מגי ואלן מקנייט)

תוכל לתאר איך היתה שגרת האימון בתוך הקבוצה הזו. אני לא שואל על שיטת האימון עצמה, ספציפית. מסקרן לשמוע על הדינמיקה של האימון הקבוצתי – הגישה, החברות, התחרות בתוך הקבוצה, איך עברה ריצה טיפוסית בקבוצה הזו. האם הבנתם שאתם מתחרים להיות הטובים בעולם?

אני לא זוכר שהיתה חשיבה מיוחדת מהסוג הזה, חוץ מזה שהיו לך כמה חברים לרוץ אתם, כנראה כפי שלך יש חברים בירושלים או בניו זילנד. לא היתה מחשבה שאני מתאמן להיות הטוב בעולם. דיברנו על כל נושא אפשרי בעולם. אם היינו רצים היום, בטח היינו מדברים על מה שטראמפ עושה באמריקה, האם בריאן אינגליש [ראש ממשלת ניו זילנד כיום – א.מ. ונ.ש.] עושה עבודה טובה. זהו בערך. או שאחד החברה' סיפר שהוא צבע את חדר המקלחת בסוף השבוע כי אשתו אמרה לו. זה היה פשוט אוסף של חברים שנהנו מהחברות ומהאימון ביחד. זה היה חברתי לא פחות ממקצועי. תמיד היה שם גם כיף. התחושה שלא היה מדובר בעבודה קשה בלבד, אלא כיף. לי אישית היתה היכולת להתאמן לבד או יחד אם אחרים, זה לא הטריד אותי. אם צריך לרוץ שעתיים לבד – עשיתי זאת. יש רצים שלא מצליחים. לא התאמנו יחד כל הזמן, אבל היה טוב לרוץ ביחד פעם פעמיים בשבוע, או כמה שיצא.

כולנו גם עבדנו. היינו בני 17-18-19 כשפגשנו את לידיארד. לכל אחד היו חיים משלו, עבודה, לו"ז, והאימונים היו פשוט חלק מהחיים. לא היינו פרנואידים לגבי ההספק באימונים. פשוט נהנינו מהחיים. נהנים מהספורט, מהריצה. אני קורא לזה Running Freedom. חופש גם פיזי וגם מנטלי. אתה לא יכול "לרוץ על דאגה". זה בלתי אפשרי. למעשה, זה עובד כמו סם. זה גורם לך להרגיש טוב. אתה חוזר הביתה ורצים שרים במקלחת. היינו מאוד רגילים, נורמליים, בני אדם, ולא התייחסנו אל עצמנו כאל world beaters או אלופי עולם. סתם אוסף של חברה' רגילים שיוצאים ועושים את האימונים. והיינו באמת חברים טובים.

בסופו של דבר, אחרי 1964, היינו 6 רצים אולימפיים מאוקלנד. והייתי יכול ללכת למירוץ מקומי מדורג ראשון בעולם ולסיים שישי. חזרתי הביתה ואשתי שאלה "איך היה לך". ואמרתי "הגעתי שישי, בלי מדליה או משהו", וזה לא שינה. לא חיינו בשביל לרוץ, אני במיוחד. אני אומר כל הזמן לרצים שלי: הריצה היא בונוס בחיים. אל תחיו בשביל לרוץ. אל תהיו ניורוטים או פנאטיים לגבי זה. תהנו כל זמן שאתם יכולים. אני המשכתי להתחרות עד גיל 65 כי פשוט נהניתי מזה.

אני מבין שבגיל צעיר היית שחקן ראגבי מצטיין ורק מאוחר יותר פנית לריצה. אתה חושב שההרגלים שלך כילד והתקופה כשחקן ראגבי תרמו להצלחה שלך בריצה? מתי הבנת שהריצה היא הספורט המרכזי שלך, ומה היה לך יותר כיף?

האמת שזה שני דברים נפרדים. אתה צודק שהגישה המנטלית דומה בשניהם. נחישות גדולה. שיחקתי ראגבי כנער למשך שלוש שנים. שנתיים וחצי הייתי כישלון מוחלט. מוחלט. היו צוחקים עליי כשהסברתי שאני לא רוצה לתקל שחקן יריב. זה ספורט מגע ושנאתי את זה. גם פחדתי להיפצע. הייתי ילד קטן ומפוחד, הכי גרוע שאפשר לראגבי. אבל בהשפעת דרשה של כומר במחנה קיץ שאמר שעלינו לתת את חיינו לאלוהים אמרתי "כן, אני אעשה את זה". חודש לאחר מכן אדם פנה אליי במשחק ראגבי ושינה את החיים שלי. אני חושב שאלוהים שלח אותו. בשלושת החודשים הבאים הייתי אחד משחקני הראגבי הטובים באוקלנד, ככנף שמאלי. הייתי די מהיר, מספיק מהיר, והייתי מאד נחוש. הפחד נעלם.

מצחיק שכעבור ששה חודשים נפצעתי באצבע, במשחק. שמו לי גבס. ואז חבר לקח אותי אתו לתחרות ריצה של הHarriers club. סיימתי ראשון או שני (בגיל 15) ובארי הרץ נולד באותו יום. לא שיחקתי משחק ראגבי מאז.  [מספר על השתתפות בנבחרת אוקלנד, תחושת הישג שנבחר]. אני חושב שזו אותה הנחישות שעברה אתי גם לריצה. אני מאמין שאלוהים גרם לי להשתמש בראגבי כהכנה לקראת הריצה בהמשך. בארי הרץ נולד בגיל 15, והשאר היסטוריה.

מדהים שהמשכת לרוץ מרתונים משך עשרות שנים. רצת מהר מ2:30ש' בגילאים 48 ו49. רצת 2:44 בגיל 54, 2:54 בגיל 64. זה ממש אדיר. כרץ מאסטרס מצליח וכמאמן, מהו בעיניך המפתח לשימור היכולת והאמביציה להתאמן ולהתחרות משך שנים רבות כל כך? ואיך משיגים עמידות כזו? הכבישים הרי מרביצים לכולנו לאורך השנים…

לא בטוח שישנה תשובה אמיתית לכך. הסגנון שלנו, ה-cadence. לידיארד קרא לבארי מגי "רקדן הבלט" על הכביש. הייתי floater (מרחף). כמובן שגם לי היו לא מעט פציעות, כמו כל רץ. איכשהו יצאתי מכולן, ולא שיניתי את הגישה שלי. אולי פשוט נולדתי לרוץ. אם נפצעתי פשוט התחלתי שוב, ושוב ושוב. לא אבדתי את האהבה לריצה. [מספר שנפצע בברך במהלך ביצוע תרגילים במטבח, בגיל 42. הרופא המנתח אמר שלא אחזור לרוץ , וחשבתי לעצמי: "טוב, אני אראה לך", וכעבור 9 חודשים רצתי מרתון ב2:29, ללא הסחוס בברך].

funrunner_barry2

(Funrunner Barry, בשנת 2000, 40 שנה לאחר המרתון האולימפי ברומא)

התאמנת ברמת עלית. שתי ריצות ליום, הרבה מעבר למאה מייל לשבוע. וכל זה תוך כדי עבודה של 50 שעות לשבוע. היית בעצם חובב amateur בכל מובן, לא רק פורמלית.

בהחלט. מעולם לא קיבלתי דולר, בכל 54 שנות הריצה. בעצם לא נכון להגיד את זה. קיבלתי סה"כ 700 דולר ב54 שנים. כן, היינו חובבים אמיתיים. הייתי צריך לקחת הלוואה מהבנק בכל פעם שנסעתי להתחרות. [מפרט תקופות תחרויות בחו"ל]. היה לוקח לי חצי שנה עד שנה להחזיר כל הלוואה כזו כשחזרתי. ככה היינו. עשינו את זה כי אהבנו לרוץ. יש רצים שרצו כי אהבו את ההצלחה, להיות מספר 1 בעולם. כאלה היו האלברג וסנל. לא בארי. אני פשוט נהניתי לרוץ. אף פעם לא היה כסף.

כשזכינו בשלוש מדליות באולימפיאדת רומא, היה לנו מזל אם היינו יכולים לגייס 500 דולר בין שלושתנו. זה בערך כל מה שהיה לנו. אסור היה לנו לקבל פרסים בכלל.

כיצד מאזנים בין עומס אימונים שכזה עם העבודה והמשפחה?

זה בהחלט קשה מאוד, אולי הדבר הקשה ביותר הוא למצוא את האיזון הזה. אני הייתי רץ בין 6:00 ל-6:30 בבוקר. עד 8:30 הייתי בעבודה. הייתי חוזר הביתה בשש, מחליף בגדים ויוצא לאימון של שעה עד שעתיים בכל ערב. והיינו שותים תה בשעה 8:30 [המנהג בניו זילנד הוא לשעת תה משפחתית בשעה 4 אחה"צ – א.מ. ונ.ש.]. כן, זה מכתיב את אורח החיים, אבל בגלל שרצית לעשות את זה, עשית את זה. צריך היה לעשות "ג'אגלינג" וזה היה קשה במיוחד בחורף, כשצריך לצאת לריצה של 18 מייל כשחשוך בבוקר. אני לא יודע אם זה ההבדל שעושה אלוף אבל זה בהחלט קיימים הפוקוס והמחויבות.

היה לי גם פחד. אני זוכר כשניצחתי באליפות ניו זילנד לשישה מייל, והבחור שסיים שני אמר לי אחרי הריצה, "לא הסתכלת לאחור כל הריצה", ועניתי לו: "לא, פחדתי מדי" הוא חשב שזה נבע מביטחון והאמת שזה נבע מפחד.

למזלי היתה לי אשה שתמכה בריצה שלי ורצתה אותי וזרמה אתי. אחרת זה היה בלתי אפשרי. אם אשתך לא אוהבת את זה שאתה רץ, תהיה טיפש אם תמשיך בכך. אתה צריך שינוי כיוון. למזלנו לכולנו היו נשים שתמכו בנו ועזרו לנו.

lydiardrecipe

נפנה לדבר על שיטות האימון. נפתח בשאלה מהו האימון האהוב ביותר עליך באופן אישי, האימון שהכי נהנית ממנו?

לא, לא באמת. לא בשביל בארי. כלומר, כמה מהם היו באמת קשים. כשאתה צריך לעשות אימון עליות בלילה למשל, המילה היחידה שיכולה לתאר את זה היא Tough. אבל אני לא חושב שהיו אימונים אהובים עליי.

מה שאנחנו מבצעים הוא אימון מחזורי של לידיארד – Periodization Training. הוא מחולק לארבעה שלבים. הראשון הוא marathon coditioning למשך כשמונה שבועות. לאחר מכן ארבעה שבועות של אימוני עליות. 8 שבועות של אימוני מסלול, חזרות ומבחני זמן, ובסוף ארבעה שבועות של חידוד, ספרינטים קצרים, תחרויות והתאוששות. ככה היינו מגוונים בכל מחזור של ששה חודשים. אז היו לנו שתי תקופות של ששה חודשים כל שנה, ושבועיים מנוחה. 50 שבועות אימון ושבועיים של holiday. אבל כולנו לא יכולנו לחכות להתחיל מחדש אחרי שבועיים. לפעמים רימינו ורצנו ריצות קצרות של 30 דקות גם במהלך השבוע השני של הפגרה. לידיארד תמיד אמר שהמוח זקוק למנוחה, לא הגוף. הוא אמר שהגוף אף פעם לא צריך מנוחה, מספיק לעשות ג'וג כדי להתאושש. אבל המוח זקוק למנוחה. כנראה שזה עבד כי אף אחד מאתנו לא הגיע למצב שהוא burnt out, לא היינו בסטרס. עזרה לנו המנוחה המנטלית.

לידיארד הדגיש את חשיבות ה-peaking לקראת תחרות. איך זה בא לידי ביטוי באימונים? כרץ, איך ידעת שאתה מוכן לתחרות?

אני חושב שזה בא אוטומטית במהלך האימונים. בתחילת המחזור היית יוצא לריצה של עשרה מייל והיא לקחה 63 או 64 דקות. החודשים חלפו, והייתי רץ אותו המסלול ב55 או 56 דקות. בקלות. יותר קל משהיה בהתחלה. ומשם המשכנו לאימוני האינטרוולים והטסטים, בשבילי זה היה 6 מייל (קצת פחות מעשרה ק"מ) ב35 דקות בשבוע הראשון, אבל בשבוע השישי זה כבר ירד ל31 או 30 דקות ל6 מייל באימון. ואז היתה תקופה של מירוצי הכנה מקומיים, בין מועדוני הריצה, פעמיים בשבוע. ויכונו לדעת באיזה מצב אנחנו. לא היה מעורב בזה ניחוש. היתה לנו נוסחה שעבדנו לפיה שנה אחרי שנה, והיא פשוט עבדה.

קח את התחרויות למרחקים שבין 800 ועד למרתון. בעשר שנים הרצים של לידיארד ניצחו ב45 אליפויות ניו זילנד מתוך 50 אפשריות. מישהו יכול לטעון נגד הנוסחה הזו שהתאמנו לפיה? פשוט הוכחנו אותה שנה אחר שנה.

אני כנראה הפסדתי יותר מירוצים משניצחתי, אבל באותן עשר שנים השתתפתי ב17 מירוצים לאליפות ניו נילנד. זכיתי בשבע, בשבע נוספות סיימתי שני, ובשלוש נוספות שלישי. 17 מירוצים. 17 מדליות. וזה בזכות לידיארד. אסור לשכוח שהפסדתי ב10 מתוך 17, ואלו שניצחתי זה היה לא פעם כי הרצים האולימפיים האחרים של ניו זילנד לא השתתפו בהם, אלא במרחקים האחרים.

האימונים הביאו אותנו למצב פיזי ומנטאלי שפשוט באנו כדי לנצח בכל פעם.

האם המעבר לתפקיד המאמן היה טבעי עבורך? מה היו האתגרים העיקריים שכרוכים בכך?

לא, לא היו לי בעיות במעבר. גם לידיארד מאוד תמך בי. הוא אמר עליי שאני מבין את השיטות שלו יותר טוב מכולם, וכששאלתי אותו "למה בחרת בי" הוא אמר שרצי המרתון הבינו את השיטות שלו טוב מכולם, "ואתה איש המרתון שלי, ואיש המסלול שלי". כי היה בי השילוב. בשנה אחת דורגתי שני בעולם למרחק 5 ק"מ, ראשון למרחק 10 ק"מ וראשון (במשותף) למרתון. ובנוסף קבענו שיא עולם ל4 כפול מייל.

אחרי חמש שנות אימון חניך שלי רץ את הזמן הרביעי בכל הזמנים ל10,000מ'. ואני מקבל פניות מכל העולם מרצים שרוצים לשפר את היכולת שלהם במרתון. רצים מכל הרמות. אני מייעץ לרץ מהודו בן 45 ששוקל 96 קילו ורוצה לרדת מחמש שעות במרתון. וישנם רצים של 2:35 שמגיעים אליי ומתקדמים ל-2:16, דוגמאות כאלה.

כשעברתי לאמן בגיל 30, אחרי 13 שנים אצל לידיארד, היתה לי הבנה מאד טובה. יכולתי לדקלם את כל המשפטים שלו. המעבר לאימון היה עבורי טבעי. והיום אני שומע אנשים מצטטים משפטים שבארי אמר לפני 30-40 שנה. אני אוהב את הרצים שלי. וגם לידיארד אהב אותנו בדרך הקשוחה שלו, הנוקשה. הוא הפך אותנו למשפחה בעצם, ואני עושה את זה בדרך עדינה יותר. אני אוהב את הרצים והרצות. אני משתדל לבנות אותם ולעודד אותם, גם כשלא מצליחים אני תומך ומעודד "נתת את כל מה שיכולת, אני חושב שאת אלופה", גם למי שסיימה אחרונה. אם הם רצו בטפשות או טעו אני מסביר להם, אבל אם נתנו את כל מה שיכלו אז לא משנה מבחינתי המיקום, היכולת.

אז הפקתי סיפוק עצום מהאימון – גם ברמות עולמיות גבוהות וגם של רצים חובבים. ואני לא חושב שנדרש מבחינתי מעבר מלהיות רץ ללהיות מאמן. הרי גם המשכתי לרוץ במאסטרס  רצתי 15:37 ל5000 ו-31:50 ל10000 בגיל 50.

ואני אוהב לעזור. אני אדם של אple person ואני עוזר במה שאני יכול. גם בעניינים אישיים. הם באים אליי בשביל הריצה, אבל הם מקבלים את הכל.

מהו בעיניך תפקידו החשוב ביותר של המאמן?

המאמן הוא החלק החשוב ביותר. אין דבר כזה אלוף ללא מאמן. המאמן הוא ה-mastermind מאחורי כל מה שקורה לרץ. הוא הכל. התפקיד שלו הוא לעודד, לעורר השראה, ללמד, לאמן, גם כאשר הרצים מובסים או נשברים, להרים אותם מחדש. אף אחד לא נהיה אלוף ללא מאמן המאמן הוא הדבר החשוב ביותר בחייהם של האנשים האלו.

היו אבות של רצים שאמרו לי: "עשיו אני מספר 2 בבית". "אם היית אומר לבן שלי לקפוץ מגשר הוא היה עושה את זה".

אם אתה רוצה לטפס על האוורסט אתה יכול לנסוע לנפאל ויסבירו לך מה אתה צריך, המפה, הציוד, האוהל, מה לבשל, ועוד 100 דברים שיעזרו להסביר לך מה צריך לעשות. או שפשוט יגידו לך: יש כאן אדם ששמו Sherpa Tenzing והוא יוביל אותך אל הפסגה. אז זהו, זה המאמן. שרפה טנזיג היה המאמן/המדריך שהוביל את סיר אדמונד הילארי אל הפסגה. וזה המאמן. הוא זה שמוביל אותך אל הפסגה אם אתה רוצה להגיע אל הפסגה, המאמן הוא האדם החשוב ביותר. וזה מה שלידיארד היה בשבילנו.

[כאן מספר בארי על 17 מדליות זהב אולימפיות של אתלטים שהתאמנו בשיטת לידיארד. ועל פרנק שורטר שהעיד שהתאמן בשיטת לידיארד].

הסיפור על האוורסט הוא העניין. אתה יכול לקרוא ספרים עד שהפרות תחזורנה הביתה, לעשות את הדבר שלך, או שאתה יכול לעקוב אחרי הרצים האתיופים, הקנייתים האמריקאים. אבל שום דבר לא משתווה לזה שיהיה לך מאמן.

זה לא משנה אם מדובר בנבחרת הכדורגל של ישראל או ב-All Blacks [נבחרת הראגבי האדירה של ניו זילנד]. אם יש להם מאמן, הם יכולים לנצח.

barrymageewithlydiard

(בארי מגי עם מורו ורבו ארתור לידיארד: "אם אתה רוצה להגיע לפסגה, המאמן הוא החשוב ביותר")

מהם בעיניך עקרונות היסוד לאימון מוצלח עבור רצים למרחקים?

אתה לא מצפה להצלחה תוך שלוש שנים, אלא אתה פשוט עובד ועובד ועובד.

אתה לא מוותר כשדברים לא מסתדרים או מפריעים אלא אתה מוצא דרך לעקוף אותם.

אתה עושה את מה שאתה יכול מבלי למהר, ואתה חייב להבין את העיקרון: Speed kills, distance never kills. אז אם אתה מתחיל להתחרות באימונים כשאתה לא מוכן לכך – אלה הדברים שיהרגו אותך.

צריך להבין שזה לוקח שלוש שנים לפחות, ולפעמים עשר. כי ריצה היא דבר שאתה בונה לאורך זמן.

וישנו הציטוט של וינסטון צ'רצ'יל – We never, never, never give up. זה הלב של הרץ. והשאלה היא מה המטרה.

בכל אופן, אני לא חושב שקיים מפתח אחד. זה הרבה דברים.

מה דעתך על ההתפתחויות במתודולוגיות האימון בשנים האחרונות? אתה חושב שאנשים מנסים להמציא את הגלגל מחדש, או שיש התקדמות חדשה? תזונה, נעליים, ביגוד, שעונים חכמים, קומרפשן, מסאז'ים – אתה מייחס משמעות לדברים האלה או שפשוט ממשיך לעשות את מה שתמיד עשית? אמרת שלידיארד ניסה את הכל אבל חלק מהדברים האלה לא היו קיימים אז…

אני בוחן את כל הדברים, תמיד פתוח ללמוד, אבל 90 אחוז מהם אני דוחה ולא מקבל, כי הם לא הגיוניים. ישנם כל כך הרבה דברים, וכל כך הרבה אנשים עם תארי PH.D או מאסטרס והשד יודע מה, יש להם את כל התיאוריה בספר, לנו היה כלום. תראה מה אנחנו השגנו ומה הם השיגו. לידיארד תמיד היה שואל את בעלי התעודות והתיאוריות: מה השגתם?

אני עדיין old fashioned, הדרך של לידיארד, ואם הרצים עושים את האימונים שלהם, לא ממש אכפת לי אם הם מגיעים לחדר כושר או לא, אם הם יכולים לגעת בבהונות שלהם, לי זה לא משנה. אני לא יכולתי לגעת בבהונות שלי… אני חושב שהדברים האלה מסיטים אותך מהעיקר. זה 99 אחוז אימוני הריצה, וזה עניין של זמן. לידיארד לא היה נגד הדברים הנוספים, וגם אני לא. אבל אם אתה רץ פעמיים ביום, ואתה גם עובד, ויש לך משפחה, ואתה רוצה לשחק עם הילדים שלך – כל הג'אגלינג שאתה צריך לעשות בין הדברים החושבים – אז לא ממש נשאר לך זמן לדברים האחרים האלו. לידיארד היה שואל: אתה עושה את כל האימונים, פעמיים ביום, ונשאר לך זמן? יופי, אז לך לחדר הכושר.

barrymagee2

לידיארד הטיף: Train, don't strain כגישה, וכך גם אתה. תוכל להסביר איך הגישה הזו עובדת כאשר מדובר ברצי עלית שבעצם דוחפים את גבול היכולת האנושית לקצה?

אצל לידיארד לא היה משנה כמה מהר רצת, היית חייב להישאר נינוח (relaxed). ברגע שאתה מתחיל להתאמץ יותר מדי, הכתפיים שלך מתכווצות, אתה עובר את הסף האנאירובי ונכנס לחוב חמצן, למחרת הרגליים שלך כואבות ואתה בקושי יכול ללכת. זה לא היה ה-psyche אצל לידיארד בכלל. שום דבר כזה. אף פעם לא רצנו 100 אחוז באימונים. היו 8 שבועות של ריצה אירובית בלבד, לפעמים 12. בסוף 8 השבועות האלה קבעת שיאים אישיים. זה השיג 80 אחוז ממה שניסינו להשיג. וגם באימונים המהירות לידיארד רצה שנרוץ בנינוחות. לא היה אכפת לו שהידיים שלך מתנפנפות לצדדים או מה היה הסגנון של הצעד שלך, רק שלא יהיה מאבק וקושי בריצה שלך, התכווצות. שתהיה מהיר ונינוח. ואף פעם לא היה אימון של מאה אחוז, גם במבחני זמן לא היינו מסיימים בהתרפקות על הברכיים אלא המשכנו בג'וג, לא הרגנו את עצמנו. לא שברנו את הגוף שלנו אלא בנינו אותו, משבוע לשבוע. זה נשמע לך הגיוני? זו היתה הפילוסופיה של לידיארד. Train, don't strain היה אחד ממשפטי המפתח שלו. ותראה, בקבוצה שלנו היו 17 שיאי עולם ו6 מדליות אולימפיות. לא ייאמן נכון? הוא הבין את זה.

ואף אחד מאתנו לא יכול להיות ממש לידיארד. אנחנו מנסים אבל לא נוכל. לידיארד היה לידיארד.

תוכל לשתף אותנו בתחושה שלך לגבי רצי העלית של היום? היום רצים את המרתון ב2:03 ומתקרבים לשעתיים. פיטר סנל רץ 1:44.3 ל800 מטר על מסלול דשא כבר בשנות ה60 והוא היה בוודאי מתחרה לגיטימי גם בגמר אולימפי של היום. לעומת זאת במרתון השיפור גדול כל כך, כאילו שזו דיציפלינה אחרת. גם בשנות הששים היתה קפיצה משמעותית בזמני המרתון. עד אז ריצה מהירה מ2:20 היתה דבר נדיר ביותר [ג'ים פיטרס האנגלי היה הראשון, בשנות ה50]. איך אתה רואה את השיפורים הללו במבט היסטורי?

תנאי הריצה היום שונים לגמרי. המסלולים וגם הכבישים שונים לגמרי. על המסלול בוודאי, זה הבדל של אולי דקה בריצת 10000מ'. גם מסלולי המרתון טובים ומהירים יותר, בנויים לשיאים. ורצים בתנאי מזג אוויר טובים. אני חושב שכשמגיעים מעבר ל2:05 צריך גם להיות חשדנים מאד לגבי שימוש בחומרים אסורים. זה יכול לתת שתיים-שלוש דקות בקלות. ואתה יודע שיש מאבק עולמי בנושא, בשאלה מי honest ומי dishonest, מדינות כמו רוסיה וקניה, זו דרך חיים שם, לקחת דברים. ואני לא מאשים את הרצים, זה המאמן. הרץ הרבה פעמים בכלל לא יודע מה נותנים לו. והתמריץ [לרמות]… 100 אלף דולר לניצחון במרתון. בימינו לא היה דבר כזה. אפשר להבין שרבים מרמים.

אבל הדבר העיקרי הוא הכבישים, הנעליים. אתה יודע שרצתי את המרתון האולימפי ברומא בנעלים שלידיארד עשה עבורי, מנעליים של באולינג? כן. וחוץ מזה הייתי רץ בנעלי טניס, ב-sand shoes. מאה מייל לשבוע ב-sand shoes. אני חושב שככה גם להשוות בין ג'סי אוונס לאוסיאן בולט. אם אוונס היה חי היום, עם אותם אימונים ואותם מסלולים אולי הוא היה טוב כמו בולט.

אני לא חושב שמיציתי את הפוטנציאל שלי במרתון. רצתי רק פעמיים מחוץ לניו זילנד. בשתי הפעמים הצלחתי. לא רצתי במסלולים כמו ברלין, לונדון, אמסטרדם.

לגבי סנל זה מדהים. 1:44 על דשא שווה ל1:42 היום, כששיא העולם קרוב ל1:41. עד היום זה שיא ניו זילנד ואפילו ניק וויליס [רץ הבינוניות הטוב בניו זילנד בעשור האחרון, סגן אלוף אולימפי ל1500 מ2008 ושלישי בריו – א.מ. ונ.ש.] והרצים המדהימים שלו לא מתקרבים למה שסנל רץ על דשא.

לגבי המרתון אני חושב ש2:04 או 2:05 זה גבול היכולת. אני מאד חשדן לגבי מה שמעבר. מאמן מפורסם מארץ אחרת אמר לי כבר לפני עשר שנים: "בארי, אני לא מאמין שיש שיא אחד נקי אפילו בספרים היום", וזה היה כבר לפני עשר שנים. למרבה הצער אנחנו חיים בעולם שבו מרמים, וזה עצוב מאד. אבל זה נגזר מהתהילה וההון שקשורים היום לספורט. לנו לא היה את זה, אני לא ראיתי אפילו סם – מה זה בכלל – פעם אחת בחיי.

כיצד אתה מסביר את הפער בין התוצאות שלכם לבין התוצאות של טובי הרצים בניו זילנד היום? מה המאמנים פחות טובים? כולם לא מבינים?

אם היית שואל את לידיארד את השאלה הזו אתה יודע מה הוא היה עונה? זה המאמן. אף פעם אל תאשים את הרץ, רק המאמנים עושים אלופים. שוחחתי עם בכירים בהתאחדות האתלטיקה של ניו זילנד לפני כמה שנים והם הסבירו לי שהם "עברו הלאה" מאימונים בשיטת לידיארד. אז שאלתי: "אל מה הם עברו הלאה?". יש לנו היום הודפי כדור ברזל מעולים, קופצים במוט, ובסה"כ האתלטיקה במצב טוב, אבל לא בריצות ארוכות. וזה בגלל שעברו הלאה משיטת לידיארד. זה עד כדי כך פשוט.

זו השיטה האמריקאית. יותר מדי מהירות, מהירות, מהירות. אימוני חזרות – 600ים, 400ים, שתי דקות מנוחה, ואז מקצרים את המונחות. רק 30 שניות מנוחה, רק 60 שניות. צריכת החמצן עולה. אבל אין להם בסיס, אין להם foundation. אני מעולם לא מדדתי בכלל את זמן ההתאוששות שלי.

ביקר אצלנו אלוף גדול לפני כמה שנים, הישאם אל גארוז' [שיאן העולם לריצות 1500מ' ומייל, פעמיים אלוף אולימפי, מגדולי רצי הבינוניות בכל הזמנים]. הוא רשם על לוח את האימונים שעשה. 20 כפול 400 ב59 שניות, 20 כפול 200 ב23 שניות. 6 כפול 800 בפחות משתי דקות, וכדומה. Terrific stuff. וזה מה שעשה אותו אלוף. ואז אחד המאמנים הרים יד ושאל אותו: "מר אל גארוז', מה עשית בחמש השנים לפני שעשית את האימונים האלו", והאתלט הענק הזה הסתכל עליו וענה "אה, רק 100 מייל לשבוע".

אני חש מאד לא נוח כשאני רואה את הרצים האלה מתנשמים ומתנשפים באימוני אינטרוולים, הפסקות קצרות. זו לא הדרך שלנו, ממש לא. הם התרחקו מהדרך של לידיארד. פיטר סנל רץ מרתון ב2:41 כחלק מהאימון שלו לריצת 800 [מתאר באופן משעשע את הריצה של סנל, שבארי ראה מרכב השידור]. האלברג רץ 2:28. והם לא התאמצו לשם כך.

barry4bymile

(הרביעיה הניו זילנדית שקבעה שיא עולם לריצת 4 כפול מייל, מימין לשמאל: סנל, מגי, האלברג ופילפוט)

מה הם ההבדלים בין אימון רצים חובבים/ רצי פנאי לרצים תחרותיים? יש לך העדפה כמאמן?

אני מתייחס לכל אחד כפי שהוא, כאינדיבידואל, מה הוא מסוגל, מה הוא לא מסוגל. וזה לא משנה לי. בערך חצי מהרצים הם רצי פנאי, חצי הם go getters, כלומר רצים לשפר שיאים אישיים בגישה תחרותית (לא משנה מה השיא האישי). זה נחמד כשיש רצים מעולים לעבוד אתם.

לידיארד היה אחר. הוא אימן בסך הכל 20 רצים בערך, שישה הגיעו לטופ. היינו בערך 20. אני לא מבדיל בין סוגי רצים. אני מנסה לעזור לאנשים עם איכות החיים שלהם. quality of life running, ככה אני קורא לזה. זה ה-Barry Magee School of Running. זה נעשה בדרך של לידיארד. משלמים לי מעט מאד, peanuts. אני עובד לפחות 30 שעות בשבוע על מחשב, עובד עם רצים בכל רחבי העולם. זה יותר תחביב בשבילי. ואני רוצה לדעת עליהם הכל: מה הדופק שלהם, לחץ הדם, אם הם לוקחים b12, מגנזיום, קאלסיום, מה רמת הפריטין וההמוגלובין שלהם, מה הם אוכלים לארוחת בוקר. אני למדתי משך שנים את כל מה שהם צריכים לעשות.

קראתי בראיון קודם אתך, שאמרת: "אני קורא לזה – המיניסטריון של עשרה לאנשים" "אני אוהב לעשור לאנשים בכל דרך אפשרית, לא רק באמביציות האתלטיות שלהם". ואתה גובה סכום מגוחך, ממש סמלי, של 450 דולר לשנה מהמתאמנים שלך. כלומר אתה מאמן מתוך תשובה. בעיניי זה מרתק, וראוי להערכה. תוכל להתייחס לזה?

אני מרגיש שאלוהים נתן לי מתנה של יכולת לעזור לאנשים ולאמן אותם, זה דבר אחד. וזה באמת כמו שליחות בשבילי. הסיפוק שאני מקבל מכך ומהזכות להעביר את מה שארתור לידיארד לימד אותי, והזכות לראות אדם שממצה את הפוטנציאל שלו. אחד הבחורים שלי, בן 17, קבע ביום רביעי שיא אישי של 4:09 ושלח לי טקסט פשוט: "בארי, רצתי 4:09 אתמול בערב". בשבילו זה היה כאילו זכה בתואר האולימפי. זה פשוט כיף לעזור לאנשים להצליח, להיות טובים במשהו. בשביל בארי זה עניין של הלב. אני מקווה שככה אתה רואה את אשתך. שאתה אוהב אותה באופן מוחלט ומוכן לחיות או למות בשבילה, וככה זה בשביל בארי. אני עושה את מה שאני אוהב לעשות. ואני אוהב לעזור להם, ו-so be it.

בהחלט, המינסטריון של עזרה לאנשים. בארי מגי- אחד הרצים הגדולים ומעוררי ההשראה בכל הזמנים – תודה רבה על הראיון הזה. זו היתה בשבילנו חוויה מלמדת ומרתקת. אנחנו מצפים לראות אותך בירושלים בקרוב.

מלות הסיום שלי הם שאני חושב שתמיד הייתי אדם מאד מאד רגיל (ordinary) שאיכשהו השיג את הבלתי-רגיל (extraordinary). רוב האנשים נופלים לקטגוריה הזו של ordinary. ה"אוסיאן בולטים" וה"ניק וויליסים" של העולם נולדים מיוחדים, הם לא נעשים אלופים, הם נולדים אלופים. אבל 99 אחוז מהרצים נעשים. ואני הייתי אחד מהם. אני לא חושב שהיה לי כישרון בלתי רגיל. הסיפור שלי הוא סיפור על ילד שהיה קטן, מפוחד, רזה וחלש, שהרביצו לו בבית הספר, מאד ordinary, ומה שהשגתי בחיי הוא לגמרי extraordinary. אני מקוה שהסיפור שלי ישמש דוגמה לכל מי שרוצה להשיג משהו, את הטוב ביותר שלו, ונראה מה יקרה…

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

19 תגובות ל “להפוך את הרגיל לבלתי-רגיל (עם אבנר מתן)”

  1. אלכס דוקורסקי (פורסם: 17-2-2017 בשעה 19:15)

    אבנר ונחשון, תודה רבה. ראיון מרתק שמשאיר הרבה מקום למחשבה.

  2. Matipool (פורסם: 17-2-2017 בשעה 20:05)

    מרתק , מרשים , מעשיר . תודה !
    לא ייאמן איך הם הגיעו להישגים כאלו כחובבים שעבדו במשרה מלאה ורצו והתחרו ללא רווח כספי .
    מעניין אילו תוצאות הם היו יכולים להשיג בתנאים של היום .

    • אוריג (פורסם: 19-2-2017 בשעה 16:34)

      למנוע "הבנה אחידה כוללת": פיטר סנל לא היה "רץ חובב שעבד במשרה מלאה" כדברי מאגי, בטח לא בשנות השיא שלו מגיל 21 עד 26. אגב סנל נבחר על ידי "טראק אנד פילד ניוז" כאתלט מספר אחד של עשור, של שנות ה-60, שבו רץ תחרותית רק בחמש שנים הראשונות. כמו הרב אליוט, גם הוא הפך לאלוף אולימפי ושיאן עולם כבר בגיל 21 וזה קצת מפתיע. מראה לנו אולי שהאימונים של האירופאיים לא היו בדיוק אופטימליים…ושהן פרסי סרטי עם כל שגעונותיו ב"מכה" שלו, פורטסי, והן לידיארד עם הוספת הבסיס הארוך האירובי ידעו לקדם ל"ליגה אחרת". באשר לפיטר סנל, ברגע שלא היה יותר בלתי מנוצח – בשנת 1965, פרש אחרי הפסדים ספורים למרות שהיה רק בן 26. עבר לנושאים אחרים. אני יודע שהוא עבר לדרום (דומני) קליפורניה, למד, השתלם והציא תואר שלישי בפיסיולוגיה של המאמץ. פגשתי בו באחד מכנסי ACSM . היו שם כמה טכנאים שקראו לו פשוט "פיטר" וכששאלתי אחד מהם מה הוא יודע עליו הסתבר שמעט מאוד. אמרתי להם: "זהו אתלט שנות השישים בעולם" והם הסתכלו עלי בפליאה. דיברנו קצת ליד אחת מהמסילות, וה"בריון של המסלול" הזה (במבון הטוב, רץ אדיר כוח) היה מה שהאמריקנים מכנים unassuming לגמרי. סיפרתי לו על סדרת "מבניסטר עד ווקר , 3:59.5 עד 3:49.4" שפרסמנו ב"החינוך הגופני והספורט" ואחר כך המשך ב"עולם הריצה". סנל כמובן מככב בה והוא הגיב בחביבות אבל לא גילה כל נטיה לדבר על עצמו או על שנות התהילה…אני מניח שיש כמובן ביוגרפיות יותר מלאות שלו מה"קיצור" שלי.

      • shohat (פורסם: 19-2-2017 בשעה 16:52)

        בשנים שהתחרה ברמות הגבוהות, סנל הועסק על-ידי חברת טבק ניו זילנדית. זו היתה עבודה שאפשרה לו חופש רב יחסית להתאמן.
        ב1971 נסע ללמוד באוניברסיטת קליפורניה דיוויס. את התואר הPh.Dהשלים באוניברסיטת וושינגטון סטייט, פוסט דוקטורט ומאז בדלאס, באוניברסיטת Texas Southwestern Medical Center. הוא יצא לגמלאות ומתגורר בטקסס עד היום.
        כתבתי על הישגיו של סנל בהרחבה בחלק הראשון לפרק על לידיארד, ואני מאוד ממליץ על האוטוביוגרפיה שלו – No Bugles, No Drums, אחת מביוגרפיות הריצה הטובות ביותר.

  3. מתן גילור (פורסם: 17-2-2017 בשעה 21:35)

    וואו. שמעו. וואו. איזה ראיון מאלף. נחשון, להוסיף לסדרה לפני שכורכים לספר.

  4. אלכס (פורסם: 17-2-2017 בשעה 21:51)

    אחרי כל כתבה שלך אני רוצה לרוץ. ואני לא רץ (בקושי עשיתי 2000… לפני 10 שנים, כלום מאז).
    תענוג לקרוא, להחכים, להתרשם מהסגנון המכבד והמכובד, ואולי לבנות את הרצון להתחיל לרוץ לאט לאט.

  5. איציק (פורסם: 17-2-2017 בשעה 23:00)

    ואווו, כל כך ארוך, ועוד בשביל אחד שקורא לאט מאד כמוני… היה שווה כל רגע!!!

  6. ק. (פורסם: 18-2-2017 בשעה 16:13)

    מרתק!!
    עושה האנשה והמחשה לאגדות בסדרת הכתבות הגדולה, כאילו היה בה קישור להרחבה והעשרה.
    כל הכבוד על המיזם והביצוע
    תודה

  7. מייק (פורסם: 18-2-2017 בשעה 21:12)

    פרנק שורטר התגאה שמעולם (כמעט) לא היה לו מאמן. שתי גישות שונות?

    • אוריג (פורסם: 19-2-2017 בשעה 16:36)

      אפילו שלוש גישות. השלישית – אלו שהתאמנו אצל האבא (למשל סבסטיאן קו) או אצל האישה (דיטר באומן ועוד אחדים…). אתלטיות שהתחתנו עם מאמניהן, כמובן, מקרה נפוץ יותר…

  8. דיזידין (פורסם: 18-2-2017 בשעה 21:24)

    מצטרף לוואווים, ראיון מהפנט.

  9. רפי רז (פורסם: 19-2-2017 בשעה 07:46)

    נחשון נפלא!מרתק לקרוא על דמויות מעוררות השראה שכאלה.

  10. סער (פורסם: 19-2-2017 בשעה 11:10)

    מעניין מאוד, תודה.
    בשם כל הרצים הרגילים אני כופר בטיעון שהוא היה רץ רגיל. מי שרץ במהירויות שכאלו הוא בעל כישרון יוצא דופן. גם לרוץ כל כך הרבה שנים,מרחקים שבועיים שכאלו ללא פציעות חמורות מראה על יכולת יוצאת דופן.
    כמובן שזה לא מפחית משיטת האימון.

    • shohat (פורסם: 19-2-2017 בשעה 11:41)

      ברור. לספורטאי עלית רבים יש נטיה להגזים עם התיאור הזה. אני חושב שהוא משווה את עצמו לרצים כמו הרב אליוט (שיאן העולם הבלתי מנוצח למייל ו1500מ' בסוף שנות ה50 ותחילת שנות ה60), פיטר סנל ומארי האלברג שאתם התאמן ולדבריו גם ניק וויליס הרץ הניו זילנדי הטוב ביותר בימינו). כמובן שלא אליי ואלייך, או לרצים שהוא בעצמו מאמן. הכל יחסי בחיים, There's always a bigger fish.

  11. יריב (פורסם: 20-2-2017 בשעה 10:01)

    לא מגיע לנו כל הטוב הזה… באמת

  12. timex (פורסם: 20-2-2017 בשעה 10:39)

    Here's one of Barry's favourites and it's one of his twelve commandments: "Go straight to bed after training when you're sick"

  13. Ivan Pedroso (פורסם: 24-2-2017 בשעה 14:18)

    מגיב באיחור, אבל באמת חתיכת וואו. ראיון מדהים. מצטרף להצעה של מתן גילור.

    הוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי כמה פעמים?

  14. לירן פז (פורסם: 2-3-2017 בשעה 19:20)

    זכות גדולה לקרוא את הדברים. ועל אף שגישתי דומה מאוד לשלו, אני חושב שיש פה שמרנות כמעט מוגזמת הנובעת מאהבת נוסטלגיה לא פחות מאשר מהוכחות בשטח.
    "דרכו של לידיארד", חשוב שתהיה מוכרת לכל אדם המתעניין בענף, ועדיין ראוי לכבד ולהכיר גם גישות אחרות המתאימות לאנשים בעלי שאיפות אחרות, מבנה אישיותי אחר או יכולות אימון אחרות.

    • אבנר (פורסם: 6-3-2017 בשעה 16:32)

      לירן, זו בדיוק הייתה המחשבה שלי אחרי שסיימתי את הראיון איתו, ה'נעשה ונשמע' הזה צורם גם לי באוזן כל הזמן. מצד שני, אני מניח שמבחינה פסיכולוגית סביר מאוד להניח שזה הוא האמין ומאמין בזה בכל ליבו ומאודו זה חלק לא קטן מהסיבה בגללה הוא הצליח ומצליח באמצעות השיטה.

לא ניתן להגיב.