מהפכת המרתון (טרגט-גברסלאסי-וונג'ירו)

זוהי הכתבה השבע עשרה בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים לריצות למרחקים בינוניים וארוכים.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה: היילה גברסלאסי – הלב הענק

פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)

הסדרה מתפרסמת במקביל גם באתר "מועדון ארוחת הבוקר".

***

פרק זה לסדרה יתאר וינתח את ההתפתחות המשמעותית ביותר בתחום הריצה למרחקים בינוניים ארוכים בחמש עשרה השנים האחרונות. מדובר במגמה דרמטית שיצרה "תור זהב" בריצת המרתון. ייחודה ניכר לא רק בשיפור שיא העולם ושיאי המסלולים השונים בתדירות גבוהה יחסית, אלא לא פחות מכך בעומק האיכותי חסר התקדים – כלומר, בכמות הרצים המתחרים ברמה גבוהה מאי פעם, כששיאים ונצחונות "מחליפים ידיים". אני קורא למגמה הזו: "מהפכת המרתון" וכתיאור של הטריגר המרכזי לשינוי, גם "מהפכת טרגט-גברסלאסי-וונג'ירו". אלו שלושת הרצים שגרמו יחדיו, בהישגיהם, לשינוי הממשי בהכרה.

השינוי העיקרי המסביר את המגמה איננו בשיטות האימון (אם כי גם כאן ניתן לתאר התפתחות מסוימת, אולי נגזרת, שתתואר בחלק האחרון לכתבה) אלא בעיקר בפרופיל של הרצים המתמחים במרתון (מאפייני הרצים, כמות הרצים וגילאי הרצים). שינוי הדפוס ייצר גם שינוי בסיסי בתפיסה המקצועית של ריצת המרתון. באופן שנדמה כפתאומי, השתנה הסטנדרט. שש השנים האחרונות בפרט (מאז שנת 2011 הקסומה של פטריק מקאו וג'פרי מוטאי) הן מן המרתקות והדינמיות בהיסטוריה של המרתון. בכתבה הזו אנסה להסביר את הגורמים שהובילו לשינויים הללו. במוקד יעמדו שלושת הרצים שנשאו הבשורה – גם ממשו והדגימו אותה: טרגט, גברסלאסי, וונג'ירו. אחריהם אספר גם על "תוצרי המהפכה" – כמה מהרצים הבולטים ביותר של השנים האחרונות. לבסוף אסביר כמה שינויים בתפיסת האימון למרתון, באמצעות התייחסות לאימוניו של וילסון קיפסנג. המגמה, יש לומר, טרם מיצתה את עצמה. נראה כי היא עודנה נמצאת בעיצומה.

לפני שנפנה לניתוח, נתחיל בהמחשת המגמה.

 

***

התקופה שבין השנים 1996 עד 1999 היתה מתקופות השיא של הריצה למרחקים בינוניים וארוכים. מקבץ נדיר של רצים מעולים בקנה מידה היסטורי השתתפו בשיפור משמעותי של השיאים, לכל רוחב החזית. בריצת ה800מ' וילסון קיפקיטר השווה את שיאו העולמי בן  16 השנים של סבסטיאן קו ובהמשך שיפר אותו פעמיים נוספות. בריצת ה1500מ' הדהים הישאם אל גארוז' בשיפור שיאו העולמי של נוראדין מורסלי ב-1.37שנ', עד ל-3:26.00דק' כשברנרד לגאט לא הרחק מאחוריו. אל גארוז' שיפר בשיעור דומה גם את השיא המיתולוגי לריצת המייל – שיאים אלו עומדים עד היום, untouchable… נח ניין הקנייתי, שהצליח להפתיע אל אל גארוז' בגמר ה1500מ' בסידני, קבע בעצמו את שיא העולם ל1000מ'. בריצות ל3000מ' ולשני מייל נקבעו השיאים הנחשבים לאיכותיים מכולם בטבלת שיאי האתלטיקה לגברים (יחד עם שיא ה3000מ' באולמות) על ידי הפונמן הקנייתי דניאל קומן (קומן הוא האדם הראשון והיחיד עד היום שרץ שני מייל רצופים בפחות מארבע דקות כ"א). וילסון בויט קיפקיטר וברנרד ברמאסיי קבעו שיאי עולם לריצת 3000מ' מכשולים. שיאי ה5000מ' וה10000מ' שופרו באופן מאד משמעותי, מספר פעמים, על-ידי היילה גברסלאסי (כפי שתואר בפרק הקודם. בין שיאיו של גברסלאסי נקבעו שיאים למחרקים אלו גם על ידי דניאל קומן, סלאח חיסו ופול טרגט). פול טרגט שיפר פעמיים את שיא העולם לחצי מרתון, ובריצת המרתון שיפר רונלדו דה קושטה הברזילאי ב1998 ב45 שניות את שיאו בן 10 השנים של ביילנה דינסמו האתיופי, והתקרב כדי 5 שניות ל2:06ש'. זה היה ציון דרך משמעותי: לראשונה אדם רץ מרתון בקצב ממוצע של פחות מ3:00 דק' לקילומטר. נכון להזכיר, לכן, שרק לפני 15 שנים – קצב 3 דקות לקילומטר נתפס כסטנדרט איכות כמעט אולטימטיבי. שנה לאחר מכן, בשיקגו, חאלד חאנוצ'י (רץ מרוקני שהיגר לארה"ב ובהמשך קיבל אזרחות אמריקאית) קבע את שיאו העולמי הראשון, 2:05:42ש' (בהמשך ישפר השיא בארבע שניות נוספות, בניצחון יוקרתי על טרגט וגברסלאסי בלונדון 2002).

קיבצתי את התקופה המרתקת-מפוארת הזו, הזכורה היטב, לכמה משפטים. מה שאני רוצה להמחיש כעת הוא מה שקרה מאז. אעשה זאת באמצעות שתי טבלאות פשוטות. (העמודה המעניינת ביותר היא החמישית, מספר הרצים המודגש באדום).

התקדמות שיאי עולם 1999-2017

 

התקדמות שיאי עולם מרתון וחצי מרתון 1999-2007

 

הסיכום התמציתי: בזמן שבכל מקצועות המסלול לא היה שינוי בסטנדרט התחרותי ברמת העלית העולמית מאז סוף שנות התשעים/תחילת שנות האלפיים (ברוב המקצועות ניתן לדבר על מגמה כללית של נסיגה) הרי שבמרתון (ובחצי המרתון) השינוי הוא מוחלט. לא מדובר רק בשיפור של השיא, אלא בעומק תחרותי חסר תקדים. לפתע תוצאות של 2:03 ו-2:04 (כל שכן 2:05-2:06) הן דבר שבשגרה כמעט ונדמה שמגמת השיפור/קפיצת האיכות עדיין לא מיצתה את עצמה.

כעת אנסה להסביר את המגמה.

***

חומרים משפרי ביצועים? (הסתייגות מחויבת)

כתבה זו מתפרסמת קצת יותר משבוע לאחר שנודע שרצת המרתון הטובה בעולם לשנת 2016 – האלופה האולימפית ומנצחת מרתון לונדון, ג'מימה סומגונג הקנייתית – נכשלה בבדיקת סמים (EPO). מדובר בבדיקה שבוצעה מחוץ לתחרות. בשלב זה ממתינים לאישור התוצאה באמצעות דגימה B. סומגונג נתפסה שנה וחצי אחרי שותפתה לאימונים ריטה ג'פטו, שהיתה בתורה הרצה המובילה בעולם (שתיהן השתייכו לקבוצה של המאמנים האיטלקיים קלאודיו בררדלי ופדריקו רוסה, בעקבות ההשעיה של ג'פטו עברה סומגונג להתאמן תחת חסותו של ד"ר גבריאלה רוסה המפורסם, אביו של פדריקו). בזמן שהדומיננטיות המזרח-אפריקאית המובהקת בריצות הארוכות איננה קשורה בראש וראשונה לשימוש בחומרים משפרי ביצועים, הרי שבשנים האחרונות מתחזקת ההבנה שמחויבות נמוכה לביצוע בדיקות סמים שיטתיות (באופן שגרתי, מחוץ לתחרויות), תמריצים אדירים להגיע לרמת העלית העולמית, סטנדרט תחרותי גבוה מאי פעם, נוכחותם של גורמים בעלי עניין המעורבים בקידום והכוונה של הרצים (סוכנים, מאמנים, רופאים, גורמי ממסד ועוד) – כל אלו תרמו ליצירתה של מציאות שבה שימוש בחומרים משפרי ביצועים נפוץ גם בקניה ובאתיופיה. עננה כבדה של ספקנות מרחפת מעל להישגים המופלאים בהם אנו חוזים, ולא ניתן להתעלם מן העננה הזו כאשר באים לנתח את מגמת השיפור בריצת המרתון המתוארת בכתבה זו.

רובה של סדרת הכתבות הזו החזירה אותנו אל הימים הרומנטיים של הריצה למרחקים ארוכים. ימים של פשטות וטוהר, ללא עננת החשד הקבועה והמטרידה הזו. זו בהחלט גם היתה אחת המטרות של הסדרה. כעת התקדמה הסדרה אל תקופה אחרת, המתאפיינת בדיסוננס שנצמד לכל מעקב, אהדה התלהבות, וכן, גם פרשנות של האתלטיקה הקלה של ימינו. מצד אחד אנחנו ממשיכים ליהנות מהתחרות ומהדרמה של ההתמודדות מול השיאים, אנחנו ממשיכים למצוא השראה בהישגים ובדמויות שמאחוריהם. מצד שני, יותר מדי פעמים אנו מתאכזבים – אף שכבר כלל לא מופתעים – לגלות כי הישגים הושגו באמצעים לא כשרים. וזו איננה השראה, אלא תרמית.

למרבה הצער, מאז שנות התשעים לפחות (כניסת האריתרופואיטין לשימוש, ימי המשבר בטור דה פראנס, שקשה לנתקם מהשיפורים המדהימים גם בשיאי האתלטיקה) – אנו כבר לא יכולים לדעת למה להאמין. ולצדו של כל הישג – לכן גם בגופה של כל כתבה כזו – אנו נאלצים לסמן כוכבית. כתבה זו איננה המקום המתאים להכנס לדיון המורכב הזה, אך בהחלט יש להניח שחלק מן המגמה המתוארת קשורה גם לשימוש בחומרים משפרי ביצועים. אם אנחנו רוצים לנתח את המגמה, לא נוכל להסתפק בהסבר זה (חומרים משפרי ביצועים) מאחר ועדיין נשאלת השאלה: מדוע השיפור ניכר כל כך דווקא בריצות המרתון והחצי מרתון, לעומת הסטנגנציה של שיאי ריצות המסלול?

פסקה זו עלולה להעיב על הכתבה כולה, אני יודע. אבל אני חושב שאין אפשרות להמנע ממנה. גם אודה על האמת: החדשות על תפיסתה של סומגונג גרמו אצלי למחשבות רציניות לוותר לגמרי על שני הפרקים האחרונים לסדרה. אך בסופו של דבר, זה לא הדבר הנכון לעשות. ההיסטוריה נמשכת. הסיפור ממשיך להכתב. ופרק זה משמעותי, מיוחד וחשוב, גם כשאנחנו נאלצים לקרוא אותו תוך שילוב של ספקנות מסוימת. במבט ההיסטורי, זוהי גם התקופה ה"פוסט-נאיבית".

סימנו את ההסתייגות, ונמשיך/נתחיל.

***

שנות השמונים – התחזית של פרופ' טים נוקס :

כדי להסביר את מגמת השיפור המתוארת במרתון לעומת הסטגנציה היחסית בריצות המסלול צריך לחזור קודם כל אל התובנות של פרופסור טים נוקס בעקבות סדרת מחקרים שערך, בשנות השמונים. פרופ' נוקס, מדרום אפריקה, מחבר הספר המעולה The Lore of Running הוא מהחוקרים והכותבים המובילים בתחום הפיזיולוגיה של המאמץ וריצה למרחקים בפרט. אתם כבר יודעים משלל ההפניות שנעזרתי בספרו לא מעט במהלך כתיבת סדרת הכתבות הזו.

בשנות השמונים הוביל נוקס קבוצת חוקרים שניסו לאבחן את הגורמים המנבאים הצלחה בריצת המרתון. המחקר בוצע על רצי עלית דרום אפריקאים. [**הערת אגב כהכנה כללית לחידונים עתידיים של דורפן: מנצח המרתון האולימפי באטלנטה היה ז'וסיה טוגויין; גרט טיס רץ 2:06:33 ב1999; הנדריק רמאללה ניצח במרתון ניו יורק; אך גדול הרצים למרחקים של המדינה היה מלך הקומראדס ברוס פורדייס.]. הרצים ביצעו ריצה על המסילה לפי פרוטוקול מקובל, נדגמו מדדים פיזיולוגיים שונים (בין השאר צריכת החמצן המירבית, סף חומצת החלב, וקצבי הריצה התואמים, ועוד), כאשר המטרה היתה לבחון רמת הקורלציה בין המדדים השונים לבין ההישג בריצת המרתון בפועל. מסקנת המחקר היתה שהקורלציה בין כל המדדים הפיזילוגיים המקובלים/משוערים להצלחה במרתון היתה נמוכה יחסית (מבין הנתונים הקורלציה הגבוהה ביותר היתה לקצב הריצה בסח"ח, כצפוי). נוקס מצא קורלציה גבוהה בין שני מדדים אחרים: הקורלציה הגבוהה ביותר – למרבה ההפתעה – היתה לתוצאת הרץ בריצת 10,000מ'. הקורלציה הגבוהה ביותר מבין המדדים שנדגמו בבדיקה היתה למהירות המקסימלית אליה הגיעו הרצים לפני הפסקת הבדיקה (הסבר: הבדיקה מתבצעת לפי פרוטוקול אחיד. לאחר כמה דקות ריצה בקצב סח"ח, המהירות מוגברת משם מעט כל דקה, עד שהרץ מסמן שהוא לא מסוגל יותר ומבקש להפסיק).

על בסיס הממצאים האלו העלה נוקס השערה נועזת לזמנה, שבעצם ניבאה את המגמה המתוארת כאן. נוקס הסביר שלאורך השנים רווחה גישה לפיה רצי מרתון הם רצים שונים בטבעם (בפרמטרים פיסיולוגיים) מרצי המסלול. הדגש היה על הסבר החלוקה היחסית בין סיבי שריר מהירים לאיטיים. כלומר המחשבה היתה שאצל רצי הבינוניות ההתפלגות בין סיבי השריר האדומים ללבנים היא פחות או יותר שווה, לעומת רצי המרתון אצלם שיעור סיבי השריר האדומים גבוהה בהרבה (מחקרים קודמים אכן עסקו בניסיון לבסס השערה זו).  נוקס טען שהאבחנה מלאכותית, והיא נובעת מכך שרצי המרתון הם פשוט רצים שהיה להם תמריץ לעבור למרתון (במלים פשוטות, רצים “איטיים” יותר, תוך קישור ההשערה לכמות היחסית של סיבי השריר המהירים, כנתון גנטי). בכל אופן, לאורך שנים ריצות המסלול וריצת המרתון נתפסו כדיציפלינות שונות, המתאימות לתכונות פיזיולוגיות שונות. רצי המרתון היו איטיים יותר. אמנם היו לאורך ההיסטוריה דוגמאות בולטות לאלופי מסלול שהצליחו מאד במרתון (אם אמיל זאטופק, ואם רוד דיקסון שניצח במרתון ניו יורק לאחר שזכה במדלית ארד אולימפית ל1500מ', ודוגמאות נוספות), בוודאי שכך בקרב הנשים (גרטה וייץ, ואינגריד קריסטיאנסן שהיתה היחידה – גברים או נשים – שהחזיקה בו זמנית בשיאי העולם ל5000, 10000 ומרתון) אולם ההצלחות האלה נתפסו כדוגמאות חריגות, שאינן מעידות על הכלל.

נוקס חזה לפני שנים שעם הזמן יעברו יותר ויותר רצי מסלול אל המרתון, וכשזה יקרה תתברר העדיפות שלהם. הוא נאחז בממצא שלו לפיו שיאו של הרץ לריצת 10,000מ' יהיה המנבא הטוב ביותר לפוטנציאל שלו במרתון (לאחר אימונים מתאימים, כמובן).

וזהו השינוי המשמעותי שאנו חוזים בו בשנים האחרונות – שינוי במערך התמריצים (הפרסים הגדולים במירוצי הכביש, וריבוי ההזדמנויות), השינוי בהכרה (בעקבות דוגמת ההצלחות, שמיד אתאר) אפשרו בעצם את הגשמת התחזית של פרופ' נוקס. לכן לדעתי, ההסבר לשיפור המשמעותי באיכות התוצאות במרתון לעומת הקפאון בתוצאות המרחקים הקצרים יותר – הוא שבחמש עשרה השנים האחרונות ראינו בעצם תהליך של "יישור קו" – צמצום הפער האיכותי המשמעותי שהיה קיים משך שנים רבות בין שיאי ה5000מ' וה10000מ' לבין שיאי המרתון.

***

Paul-Tergat

מהפיכת טרגט, גבסלאסי ווונג'ירו

"Ask yourself: Can I give more? The answer is usually yes" (Paul Tergat)

ראשון היה פול טרגט. הרץ הקנייתי הגבוה והאלגנטי (שבכלל רצה להיות שחקן כדורסל) היה כבר בשנות ה90 לאחד מגדולי הרצים בכל הזמנים: חמישה נצחונות רצופים באליפות העולם למירוצי שדה (1995-1999, ב2000 סיים שלישי) וזאת בתקופת הזוהר של התחרות שריכזה הרצים הטובים בעולם מ-1500מ' עד 10000מ'); שיאן עולם ל10000מ' (26:27.85דק' – זהו השיא הקנייתי עד היום, התוצאה מדרגת את טרגט שלישי בכל הזמנים). הבעיה היחידה של טרגט היתה שהוא התחרה בתקופתו של גברסלאסי, יריבו שהיה גם לחברו הטוב. ארבע פעמים רצופות – בשתי אולימפיאדות ובשתי אליפויות עולם – סיים טרגט כסגנו של היילה בריצת ה10000מ'. אטלנטה 1996, אתונה 1997, סביליה 1999, ולבסוף ההפסד ששבר את הלב, בתשע מאיות השניה בלבד ממש על קו הסיום בסידני 2000. בין לבין, גם שיא ה10,000מ' חזר לבעלותו של היילה.

במקביל החל טרגט להתנסות בריצות הכביש. כבר בשנת 1994 אותת על יכולתו עם 60:13דק'. ב1996 הוא רץ תוצאה מדהימה של 58:51דק' במילנו (שיא העולם של מוזס טאנוי עמד על 59:47דק') אך טעות במיקום נקודת הסיבוב גרמה לכך שהמסלול היה קצר והשיא לא אושר. ב1998 קבע טרגט שיא עולם רשמי של 59:17דק'. לאחר ההפסד בסידני (או הזכיה במדלית הכסף, תלוי איך מתבוננים) החליט לבצע את המעבר למרתון. ב2001 סיים שני במרתון לונדון ב2:08:15ש', ושוב שני בשיקגו, ב2:08:56ש'. בלונדון 2002 הגיעה ההזדמנות הגדולה שלו. הוא הצליח סוף סוף לנצח את יריבו היילה גברסלאסי (במרתון הבכורה שלו, אם לא מתחשבים בריצה אחת בה השתתף גברסלאסי כנער), טרגט קבע תוצאה נהדרת של 2:05:48ש' – רק שש שניות לאט משיא העולם של חאלד חאנוצ'י. אלא שחאלד חאנוצ'י בעצמו הקדים אותו ושיפר את השיא ל-2:05:38ש'. כך או כך – טרגט הבשיל כרץ מרתון וסימן שהשמיים הם הגבול.

אני לא אשכח לעולם את מרתון ברלין 2003. זה היה המרתון השני שלי, והיום שבו גיליתי פתאום את היכולת שלי (בעקבותיו גם הפוסט הראשון שכתבתי). וזה היה היום שבו פול טרגט (יחד עם חברו ומכתיב הקצב שלו סמי קוריר, שסיים שניה אחת בלבד אחריו) קבע שריצת המרתון נכנסת לעידן חדש ותשתנה מכאן והלאה. אני זוכר איך הגבתי כששמעתי על התוצאה הזו, אחרי שסיימתי. "מה? זה לא יכול להיות". 2:04:55ש' (כשהחצי הראשון בקצב המקובל עד אז, 1:03:04, והחצי השני קופץ למציאות החדשה – 1:01:51). לא האמנו שאנחנו אומרים את המלים "שתיים אפס ארבע". כך נתפסה התוצאה הזו ב2003. (ב2005 ניצח טרגט גם במרתון ניו יורק).

הגיע לו לטרגט, כל כך הגיע לו. סוף סוף להתייצב ראש וראשון, לזכות לתהילה שכולה שלו. והיא תשאר שלו לתמיד.

המשמעות הרחבה יותר היתה שהרץ (השני) הטוב בעולם לריצות 5000 ו10000מ' עבר אחרי גיל 30 לריצת המרתון ובניסיון הרביעי העלה אותה למדרגה שלא חשבו עליה לפני כן. אם כך עשה הרץ השני הטוב בעולם, מה יוכל לעשות הראשון?

 

"I have to change a lot of things before I become a good marathon runner" (Haile Gebrselassie)

"You know for me if I promise something I want to deliver. If you don't, you have to disappear" (Haile Gebrsesllasie) 

שיאו של טרגט היה ההתחלה, אך לבדו עדיין לא הניע מהפכה. בין השנים 2003 ל-2008 הרצים הטובים בעולם המשיכו להתמקד בריצות המסלול. קנניסה בקלה, סילשי סיהין, אליוד קיפצ'וגה, זרסנאיי טדסה, גם אל גארוז' היו כוכבי התקופה התחרותית והמעניינת הזו, ואתם לא מעט רצים נוספים שרצו מהר מ27 דקות ל10000 ו13 דקות ל5000. תחרויות המסלול נותרו יוקרתיות ונותר בעינו, ככלל, המודל של מיצוי שלב זה לקריירה ככל הניתן לפני מעבר לריצות הכביש.

ובכל זאת שיאו של טרגט שלח מסר חשוב לרץ אחד, ולא היה זה רץ רגיל אלא רץ שמקומו בהיסטוריה ניצב לנגד עיניו. היילה גברסלאסי לא מוכן היה להשאיר את הניצחון הסופי לפול טרגט – לא את הניצחון עליו במרתון הבכורה שלו בלונדון 2002, ולא את שיא העולם. גברסלאסי הצליח לאסוף עוד מדליית כסף בריצת ה10000מ' באליפות העולם ב2003 בפריס (שני לבקלה, בסוויפ אתיופי מרשים) ועוד חלם להגן על תארו האולימפי באתונה, או לפחות לזכות במדליה. כשסיים חמישי בלבד בגמר ה10000מ' האולימפי הוא קיבל את ההחלטה לעבור להתמקד בריצות הכביש ובעיקר במרתון.

נדרשו לגברסלאסי כמה ניסיונות (ביניהם ניצחונות באמסטרדם, ברלין ופוקואוקה) עד שהצליח לבטא את עדיפותו גם במרתון. בספטמבר 2007, בברלין – ניסיונו השביעי – הוא הצליח סוף סוף לשפר את שיאו העולמי של טרגט: 2:04:26ש'. לאחר ניסיון נועז נוסף בדובאי בו נאלץ להאט בקילומטרים האחרונים והפסיד את השיא (2:04:53ש'), חזר גברסלאסי לברלין והיה לאדם הראשון שירד מ2:04, בשניה אחת – 2:03:59ש'. ההצלחה של גברסלאסי התווספה לזו של טרגט ויחד הסתמנה מגמה- רצי ה10,000מ' הטובים ביותר על המסלול אכן יכולים להפוך לרצי המרתון הטובים בעולם. כך, תוך חמש שנים, שני היריבים-חברים הותיקים שיפרו את שיא העולם, במצטבר, ב-1:39דק', והסטנדרט קפץ ל-2:04.

פה ושם היו הבלחות של רצים נוספים (דנקן קיבט וג'יימס קוואמביי ברוטרדאם, שרצו מהר מ-2:04:30 ב2008) אבל ככלל הסטנדרט של "שאר הרצים" לא יישר קו עדיין. דרוש היה השלב השלישי למהפכה.

כל המרתונים של גברסלאסי (מקור: ויקיפדיה):

Year Competition Venue Position Notes
Representing  Ethiopia
2002 London Marathon 3rd 2:06:35
2005 Amsterdam Marathon 1st 2:06:20
2006 London Marathon 9th 2:09:31
2006 Berlin Marathon 1st 2:05:56
2006 Fukuoka Marathon 1st 2:06:52
2007 London Marathon DNF
2007 Berlin Marathon 1st 2:04:26 WR
2008 Dubai Marathon 1st 2:04:53
2008 Berlin Marathon 1st 2:03:59 WR
2009 Dubai Marathon 1st 2:05:29
2009 Berlin Marathon 1st 2:06:08
2010 Dubai Marathon 1st 2:06:09
2010 New York City Marathon DNF
2011 Berlin Marathon DNF
2012 Tokyo Marathon 4th 2:08:17
2012 Fukuoka Marathon DNF

 

"The speed of the falling water is constant. I think that is how a marathon race is supposed to be run on both sides of the halfway mark – consistently, like the water through the falls. Now is my turn and there is a lot of expectation from me in Japan and especially Fukuoka where I live. I know myself." Sammy Wanjiru, interviewed by Peter Njenga for the IAAF, summer, 2008

"Samuel Wanjiru. He's a boxer. He runs like a boxer. I feel the way he approaches a race is like a prizefighter. When he races, he's in control. He makes a move — he's the one making the move. Everybody else is responding to that. When he attacks it's like he's going for the knockout punch. As an athlete, I really appreciate watching that. I understand what it means."

השלב הסופי להמפכה רשום על שמו של סמי וונג'ירו. רץ קנייתי שגדל והתפתח כרץ דווקא ביפן. רץ יוצא דופן שכבר בגיל 18, בשנת 2005, הדהים את העולם פעמיים תוך שבועיים: תחילה כששיפר ב23 שניות את שיא העולם לנוער לריצת 10,000מ'  – זמן לא נתפס של 26:41.75דק' (זה קרה באותה ריצה שבה נקבע שיא העולם של בקלה, וונג'ירו סיים במקום השלישי). כעבור שבועיים שיפר בשניה אחת את שיא העולם של פול טרגט לריצת חצי מרתון (59:16דק', ברוטרדאם). נער בן 18, כן?

לפי המודל המקובל אמור היה וונג'ירו להתפתח כאלוף הגדול הבא על המסלול, להתחזק ולהתחרות מול בקלה ומול שיאיו. ואמנם כך סברו כולם. אולם לוונג'ירו, שהשתייך לקבוצת מירוצי "אקידן" ביפן (ריצות שליחים למרחקים ארוכים מאד) שאומנה על-ידי מדליסט הכסף למרתון מהמשחקים האולימפיים לברצלונה, קואישי מוריצ'יטה, היו תכניות אחרות. הוא חלם על מדליית זהב למרתון והוא לא מצא טעם לחכות. לאחר שגברלסאסי שיפר את שיא העולם לחצי מרתון ב2006, וונגי'רו חזר ושיפר את השיא פעמיים נוספות ב2007 – 58:53 ולאחר מכן 58:33(!). כלומר – רק בן 20 וכבר מהיר ב20 שניות בחצי מרתון מגברסלאסי… בסוף השנה התחרה במרתון הבכורה שלו בפוקואוקה, וניצח ב2:06:39. באפריל 2008 סיים שני במרתון לונדון (ניצח מרטין לל, בעל יכולת הסיום המעולה). זמנו של וונג'ירו הצעיר היה 2:05:24ש'. כך הסתמן וונג'ירו הצעיר במהרה כהבטחה גדולה גם במרתון. הוא הסביר שאת שני המרתונים הראשונים האלה רץ מבחינתו כ"הכנה" למבחן הגדול, והם היו "קלים" ביחס לריצת השיא שלו לחצי המרתון.

ואז הגיעה שעתו הגדולה. הריצה של סמי וונג'ירו בן ה-21 במרתון האולימפי בבייג'ין נחשבת עד היום לאחת הריצות הטובות בכל הזמנים. בתנאי זיהום האוויר, הלחות והחום של בייג'ין, וונג'ירו פרץ קדימה לריצת סולו מזהירה של 2:06:32ש' – שיפור של כמעט שלוש דקות לשיא האולימפי. ברור היה שמדובר בכישרון שטרם נראה כמותו.

למרות בעיות בחייו האישיים, אימונים לא סדירים ואורח חיים שפגע בו (כלומר, הוא פגע בעצמו) וונג'ירו המשיך לצבור ניצחונות במרתונים הגדולים, בזכות כישרונו המיוחד: הוא ניצח בלונדון ובשיקגו 2009, ושוב בשיקגו 2010 (ריצה דרמטית בלתי-נשכחת בה הצליח לגבור על צגאיי קבדה האתיופי לאחר מירוץ צמוד ו"תקיפות" מצד שני הרצים). שיאו האישי היה 2:05:10ש', אך כל מי שראה אותו רץ הבין שמבחינת הכישרון הוא מסוגל לרוץ מהר משמעותית משיא העולם. גם הוא האמין שכך. ככל שזה נשמע מפתיע, סמי וונג'ירו היה הקנייתי הראשון שזכה במדליית זהב במרתון האולימפי. הוא היה גם מנצח סדרת ה-Marathon Majors לשנים 2009-1010.

במאי 2011 הסתיימו חייו של וונג'ירו בטרגדיה מוזרה שנסיבותיה לא ברורות ושנויות במחלוקת עד היום: ההסבר הרשמי הוא שנפל (או קפץ) ממרפסת ביתו בNyahururu במהלך ויכוח עם אשתו, שחזרה הביתה ותפסה אותו עם המאהבת.

את סיפורו של וונג'ירו סיפרתי באחד הפוסטים האהובים עליי: "לאלוף שמת צעיר (שנתיים למותו של סמי וונג'ירו)". בין השאר כתבתי שם: "אפשר שאנקדוטה אחת קצרה, המובאת על-ידי העיתונאי ההולדני Frits Conijn  בספרו Running on Empty, מסבירה את הסיפור המוזר. בשנת 2008 ניצח וונג'ירו בחצי מרתון זאייד היוקרתי באיחוד האמירויות.  את הפרס הכספי בסך של 300,000 דולר הוא ביקש לקבל במזומן. וונג'ירו לקח את הכסף ושם אותו בשקיות ניילון וכך עזב את המקום.  300 אלף דולר בשקית.  המפגש בין העושר הגדול לפשטות הבלתי-מתוחכמת, חסרת הכלים להכיל אותו, שפשוט לא ידעה מה לעשות איתו.  נער שגדל בתנאי עוני מחפירים, בפחד, בחוסר ידיעה, שנאלץ להפסיק את לימודיו בבית הספר בגיל 12 בגלל מצוקה כלכלית של המשפחה, ששום דבר בחייו לא יכול היה להכין אותו להצלחה כל כך אדירה. בגיל צעיר , ללא כישורים סביבתיים מפותחים, הוא היה לאלוף הגדול ביותר שקניה ראתה.  כן, סמי וונג'ירו היה האלוף האולימפי הקנייתי הראשון והיחיד עד היום בריצת המרתון [עדכון: אליהוד קיפצ'וגה ניצח המרתון האולימפי בשנה שעברה, בריו].  הוא זכה להצלחה – אתלטית וכלכלית – במונחים שקשה להסביר את משמעותם.  הוא זכה במיליוני דולרים, מאות אלפי דולרים שולמו לו רק כדי להופיע לרוץ במירוצים בינלאומיים גדולים (Appearance Fees).  זו רמת עושר בלתי-נתפסת, בלתי-הגיונית, בעמק הריפט שממנו בא, שאליו חזר, ושבו נפל אל מותו."

הסיום הבלתי-הנשכח של מרתון שיקגו 2010 – קבדה נ' וונג'ירו (מאד כדאי לצפות):

 המעבר המוצלח של טרגט וגברסלאסי למרתון היה מעבר של "שלב ב' לקריירה", לאחר מיצויה של קריירת מסלול משובחת. שניהם הצליחו לבטא עדיפות גם במרתון, למרות שהחלו להתחרות במרתונים כשהיו מעט מעבר לשיאם, אחרי גיל 30. הפצעתו של וונג'ירו סימנה מהפך מסוג אחר: הנה הרץ הצעיר המוכשר ביותר  – ההבטחה הבאה – מדלג לחלוטין על קריירת המסלול, תוקף מיד את ריצות הכביש ובגיל צעיר מגיע להישגים חסרי תקדים גם במרתון, גם מתעשר מעל ומעבר לכל דמיון. ועוד: ריצתו של וונג'ירו היתה נועזת, מלאת ביטחון עצמי, כמתאגרף בלתי-מנוצח. הוא סימן שינוי הכרתי: אפשר להתאמן למרתונים ולהתחרות בהם מגיל צעיר! אפשר לרוץ גם ריצת מרתון באסרטיביות, "לתקוף" ולרוץ זמנים מהירים הרבה יותר! והריצה שלו בבייג'ין נתפסה כהוכחה לכך שניתן לרוץ גם מהר באופן משמעותי משיא העולם הקיים.

בשנת 2011 סמי וונג'ירו נהרג. ובאותה השנה ממש השתנתה סצינת המרתונים ללא הכר.

***

תמצית כרונולוגית של תוצאות המהפכה (הרצים הבולטים של התקופה):

אקדיש כעת כמה משפטים לשישה רצים שמסמלים יותר מכל את "תוצאות המהפכה". ישנם רצים נוספים שהשיגו הישגים מיוחדים וראויים להתייחסות, אולם נקודות הציון בקריירות של ששת הרצים הללו משרטטות היטב, אני חושב, את הקווים הכלליים של קורות המרתון בשש השנים שלאחר/בעקבות "מהפכת טרגט-גברסלאסי-וונג'ירו).

ג'פרי מוטאי – ניתן לטעון כי שנת 2011 של ג'פרי מוטאי היתה שנת המרתונים המרשימה בכל הזמנים, וזאת למרות שמעולם לא החזיק בשיא העולם. הישגיו תרמו מאד לשינוי ההכרתי ביחס לגבולות האפשר. באפריל הוא ניצח במרתון בוסטון בתוצאה חלומית של 2:03:02שנ' (4 שניות לפני חברו מוזס מוסופ). לעולם לא יוכרע הדיון כיצד תוצאה זו על מסלול point to point בסיוע רוח גב ובירידה ברוטו (הגם שהמסלול בבוסטון איטי יותר, לרוב) "מיתרגמת" על מסלול מהיר, אך לא ניתן להתעלם מהצריבה התודעתית של הספרות שהופיעו על השעון. בנובמבר, במרתון ניו יורק הקשה מאד, קבע מוטאי שיא מסלול דמיוני (אפילו היום) של 2:05:06ש'. לגבי ה"תרגום" של התוצאה הזו כבר ישנה תמימות דעים: הוכחה שאפשר גם אפשר לרוץ מרתון ב-2:03 ואולי מהר אף יותר. בברלין 2012 לא הצליח מוטאי לתקוף את שיא העולם אך קבע את תוצאת השנה בעולם – 2:04:15ש', שניה אחת לפני בן טיפוחיו דניס קימטו ששימש כמוביל קצב/מלווה, וניצח את סדרת המייג'ורס לשנים 2011-2012.

פטריק מקאו - מקאו היה האיש ששיפר את שיאו העולמי של גברסלאסי – בתחרות ראש בראש ביניהם – בברלין 2011. השניים רצו יחד עד לנקודת השלושים קילומטר (שיא עולם למרחק) אך בהמשך גברסלאסי פרש. שיא העולם החדש: 2:03:38שנ'. מקאו היה מרצי המרתון וחצי המרתון הטובים בעולם בין 2007 ל2012. בדיעבד, היה לו "התור שלו" לקדם השיא, בהמשך חווה פציעות ולא חזר לאותה הרמה.

וילסון קיפסנג – ארבעה שבועות בלבד לאחר שיאו של מקאו בברלין, וילסון קיפסאנג פספס רק בארבע שניות את שבירתו – 2:03:42דק' במרתון פרנקפורט. מיד התבהר שלא מדובר בהתעלות יחידה, אלא מספר רצים (מוטאי, מוסופ, מקאו וקיפסאנג) המסמנים קפיצת איכות של ממש. קיפסנג הוא הרץ המייצג היטב את מגמת המרתון המודרנית: התמקדות בריצות הכביש (אין לקיפסאנג תוצאות של ממש על המסלול), עקביות, ריצה נועזת ובטוחה, ואמונה. הרקורד שלו הוא דמיוני ממש: מלבד שיפור שיא העולם של מקאו בברלין 2013 – 2:03:23ש', ושיאו האישי – 2:03:13שנ' (שני לבקלה בברלין 2016) קיפסאנג קבע ארבע תוצאות מהירות מ2:04 וארבע נוספות מהירות מ2:05! (האחרונה שבהן כשיצח במרתון טוקיו בפברואר, בשיא מסלול של 2:03:58. פעמיים ניצח במרתון לונדון התחרותי מכולם, ובהחלט יש לו קייס למעמד הרץ הטוב ביותר של התקופה.

דניס קימטוכידוע, קימטו הוא שיאן העולם, 2:02:57ש', בברלין 2014. סיפורו יוצא דופן: סיפורו של האיכר שלא התאמן מעולם באופן מקצועי, שיצא לריצה סתמית ומשום מה משך את עינו של ג'פרי מוטאי. מוטאי גייס אותו כשותף לאימונים ובמהשך כפייסר ובעצם לימד אותו וטיפח אותו. התחלה מאוחרת בגיל 28, ללא ניסיון והישגים קודמים. מרתון בכורה לצד המנטור שלו, בו בעצם ויתר לו על הניצחון (בסדרת המייג'ורס כולה) וסיים שניה אחת אחריו, במרתון הבכורה המהיר אי פעם (2:04:16ש' בברלין 2012). קימטו מחזיק גם בשיא המסלול של מרתון שיקגו – 2:03:45ש'. מאז שיאו ב2014 ירד ביכולת. שיא העולם עדיין שייך לו.

אליהוד קיפצ'וגה – קיפצ'וגה מסתמן כדבר הקרוב ביותר לרץ המרתון המושלם. הוא רץ עד היום שמונה מרתונים, מהם שבעה ניצחונות (כולל המרתון האולימפי) ופעם אחת יחידה בה סיים במקום השני (לקיפסאנג, כשקבע את שיא העולם). שיאו האישי הוא שיפור משמעותי לשיא המסלול של מרתון לונדון – 2:03:05ש' – 8 שניות בלבד איטי משיא העולם. והוא ניצח בתחרות ישירה את טובי הרצים של התקופה. קיפצ'וגה עדיין בשיאו ובחודש הבא יוביל את הניסיון המתוקשר שמובילה נייקי לריצת מרתון בפחות משעתיים (קצת חבל שהתפתה לפרוייקט הזה במקום להתחרות מול בקלה בלונדון). קיפצ'וגה, כמו בקלה, תואם למודל "המעבר המאוחר למרתון", כמו טרגט וגברסלאסי. הוא היה אחד הרצים המהירים ביותר ל5000מ' ול10000מ' (בגיל 18 היה אלוף עולם ל5000מ', בניצחון מפתיע על בקלה). איש לא יופתע אם יהיה הבא לשפר את שיא העולם, השאלה בכמה.

קנניסה בקלה – בקלה עדיין מחזיק בשיאי העולם ל5000מ' ול10000מ'. בספטמבר בברלין הוא התקרב כדי שש שניות בלבד משיא העולם גם למרתון ומהישג חסר תקדים של החזקה בשלושת השיאים האלו בו זמנית. בשני הקילומטרים האחרונים הגביר משמעותית את הקצב כדי לברוח מקיפסאנג, וברור שאלמלא ההאטה הטקטית המסוימת בין קילומטרים 37 ל40 היה משפר את השיא באותו יום. בקלה ירש את גברסלאסי על המסלול ונותר בפניו האתגר האחרון: לרשת אותו גם במרתון, עם שיא עולם משלו.

בקלה יזנק למרתון לונדון ב23 לאפריל (יום ראשון הבא). כדאי לעקוב.

יש לזכור שבקלה וקיפצ'וגה עברו לקריירת מרתונים מרשימה כל כך לאחר למעלה מעשר שנים של תחרות על המסלול ובמירוצי השדה. בקלה במיוחד סבל גם מפציעות ונראה מעבר לשיאו (מאז 2008 לא רץ מהר מ26:40 ל10000מ').

***

התפתחות ושינויים בתורת האימון – מבט אל אימוניו של וילסון קיפסנג

בסדרת הכתבות הזו אנו חותרים, בהמשך לסיפורים, גם לתובנות ביחס להתפתחות תורת האימון. לאחר שתארתי מגמה משמעותית כל כך בריצת המרתון, נותר לשאול אם המגמה קשורה גם להתפתחות בתורת האימון.

דעתי היא שההתפחות, בעיקרה, קשורה לכמות הרצים, לפרופיל הרצים ולתפיסה. לא מדובר בשינויים יסודיים או מאז'וריים בתורת האימון עצמה. הגורמים שהמריצו את "מהפכת המרתון" קשורים בראש ובראשונה לתמריצים – היקף הפרסים בריצות הכביש וזמינותם – בשילוב עם ההבנה שהרצים המוכשרים והמהירים ביותר בהחלט עשויים להגיע להישגי שיא בריצת המרתון. בשנים האחרונות אנו רואים הרבה יותר רצים צעירים, בשיאם, מתמקדים בריצות המרתון וחצי המרתון. זאת על חשבון תחרויות המסלול ומירוצי השדה. הרצים הטובים ביותר של הדור – רובם ככולם – מנסים כוחם במרתון. הכמות בהחלט הופכת לאיכות. והרצים האלו מכוונים מלכתחילה לסטנדרט העדכני, הגבוה. את התחרות הזו שורדים הטובים והמוכשרים מביניהם.

בכל זאת יש מקום לציין גם מספר עדכונים בתפיסת האימונים. אעשה זאת בזהירות, מאחר ולא ניתן להכליל.

ה"עדכון" או יותר נכון "שינוי הניואנס" העיקרי, כנראה, הוא בהדגשה חזקה יותר של עיקרון הספציפיות של האימון. אנסה להסביר. ראינו בפרקי הסדרה הקודמים כי אימוני המרתונים התגבשו לשגרה המבוססת על מחזוריות והכוללת שילוב של מספר רכיבים, ביניהם הקילומטרז' הכולל הגבוה (כשגרה), הריצה הארוכה, ואימוני איכות בקצבים מהירים יותר. תפיסה זו לא השתנתה מעיקרה, אולם מגישה "כוללת", "משולבת" המבוססת על עבודה על מספר רכיבים שונים, נדמה כי המגמה בקרב רוב רצי העלית כיום נוטה לשימת דגש מוגבר על אימונים בקצב המרתון הספציפי (או קרוב לו), תוך ויתור על הדגשת קצבי אימון אחרים. אני מדגיש שוב, שאין להבין זאת כשינוי יסודי או מובהק (או אחיד בקרב כלל הרצים), אלא השינוי הוא בניואנס.

ניתן להמחיש זאת דרך התבוננות בשבוע אימון טיפוסי של וילסון קיפסנג, כפי שפורסם בשנת 2014 (ר' בשרשור גם תגובתו-הסבריו של המאמן רנאטו קאנובה, שעבד בין השאר עם קיפסנג ומכיר היטב את אימוניו).

יום שני: בוקר – 18 ק"מ מהר (קצב מהיר מ3:30 דק"מ). ערב – 40 דקות קל.

יום שלישי – אימון מסלול, 10 פעמים 1000מ', מהר מ2:50 לק"מ.

יום רביעי – בוקר – 70 דק'/כמעט 16 ק"מ. אחה"צ – חדר כושר.

יום חמישי – בוקר – פרטלק 2 דק' מהר, דקה קל (כפול 20). ערב – 50 דקות קל.

יום שישי – בוקר – שעה קל (קצב 4 דק"מ). אחה"צ – חדר כושר.

שבת – ריצה ארוכה 35 ק"מ, 1:54ש'

יום ראשון – מנוחה, תפילה בכנסיה.

כעת לתובנות, וניעזר כמובן גם בהסברים ובפרשנות של קאנובה:

1. הקילומטרז' הכללי איננו גבוה במיוחד. קאנובה מסביר שקיפסנג לא מגיע בדרך כלל בתקופת האימון המרכזית למעל 200 ק"מ לשבוע, אך זאת לאחר כמה שנים רצופות של קילומטרז' משמעותי מאד (לפרקים גם מעל 200 קילומטר לשבוע).

2. הריצה הארוכה מקבלת דגש-יתר, כאשר התפיסה היא שבשלב המתקדם לתכנית המתקרב למרתון יש לבצע ריצות של 30-45 קילומטר בקצב קרוב לקצב המרתון (אחוז הריצה הארוכה המתבצע בקצב המרתון נבנה בהדרגה). קאנובה מסביר שנהוג לבצע ריצה אחת של 35 ק"מ ב-95-97 אחוז מקצב המרתון (יש לזכור כי הריצה מתבצעת בתנאי גובה בקניה, כך שבפועל היא קשה יותר), ושבוע לאחר מכן ריצה ארוכה יותר (35-40 ק"מ) ב-85 אחוז מהקצב (זאת להבדיל ממודל הריצה "המתפתחת" בקצב שלה). זהו רכיב אימון מרכזי. חשוב להבין שעבור רצים ברמה הזו, מדובר בריצות של שעתיים ופחות (לעתים מעט יותר), ויש להיזהר בניסיון ליישם דפוס אימון זה לרצים חובבים (כאשר הריצה הארוכה מגיעה לשלוש שעות ויותר).

3. מתוך הדגשת חשיבותה של ריצת הקצב הארוכה, ניתן לראות הורדת הדגש מאימוני איכות מהירים. אימון המסלול מתבצע בקצב מתון יחסית (אמנם בתנאי גובה, אולם קצב 2:50 לק"מ איננו מהיר מאד עבור רץ שקצב המרתון שלו הוא 2:55 לק"מ), גם ריצת הפרטלק מתבצעת בקצב מתון. קאנובה מסביר שנהוג לבצע גם ריצת טמפו שבועית קצרה יותר על המסלול (12-14 ק"מ מהר).

4. קאנובה מדגיש שהריצות מתבצעות, רובן ככולן, באחד משני קצבים: קצב ספציפי למרתון (או קרוב לכך), או קצב "בניה מחדש" – regeneration (כלומר קצב התאוששות, קל מאד, כחמישים אחוז מהקילומטרז' השבועי) "אין טעם", לשיטתו, בשלב המתקדם, לרוץ בקצבים ש"באמצע".

5. רובם של האימונים מתבצעים בקבוצה, נושא לגביו הרחבתי בפרקים קודמים לסדרה. האפקט של אימונים קבוצתיים הוא בהחלט משמעותי, ובמיוחד כשהסנטדרט הכללי גבוה מאי פעם. מדבוקת האימון ייצאו הרצים החזקים ביותר.

6. כמה שבועות לפני המרתון, מתבצעת "ריצת סילומלציה" למרחק של 40 ק"מ, סמוך לאלדורט, בתנאי גובה, מסלול לא קל. קאנובה מסביר כי ריצה התוצאה בריצה זו מהוה בדרך כלל תחזית טובה לזמן המרתון (כלומר הזמן ל40 ק"מ באימון בתנאי גובה יהיה קרוב מאד לתוצאה במרתון). לפני ששיפר את שיא העולם (2:03:23ש') וילסון קיפסאנג קבע את השיא למסלול האימונים הזה – 2:03:32ש'. ר' התיאור של קאנובה ל"אימון הדגל" הזה, כאן.

אני חושב שהכרחי להבין ההגיון של אימונים מסוג זה גם בתוך ההקשר. מדובר ברצים מתקדמים מאד, מנוסים, ומהירים. מאחוריהם שנים של אימונים ושל בניית היכולת. בשלב זה מושם הדגש על העתקת היכולת הגבוהה לדרישות הספציפיות של קצב המרתון.

גם קנניסה בקלה נעזר בקאנובה לצורך התאמת אימוניו לריצת המרתון.

***

סיכום

הכתבה הזו הקיפה נושאים רבים, ורצים רבים. חשוב לי לסיים אותה בהצדעה לג'נטלמן, פול טרגט – הרץ שהחל במהפכה.

נפלא, יפה תואר, אצילי וצנוע.

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

8 תגובות ל “מהפכת המרתון (טרגט-גברסלאסי-וונג'ירו)”

  1. גדי (פורסם: 14-4-2017 בשעה 18:00)

    תודה רבה על הכל. מרתק כתמיד.

    להגיב
  2. אלכס דוקורסקי (פורסם: 14-4-2017 בשעה 20:39)

    מחכים ומעמיק. תודה רבה, נחשון, ושבת שלום.
    מבין את התלבטותך לגבי כתיבת המשך המאמרים בסדרה המרתקת שלך. השימוש בחומרים אסורים חדר עמוק מאוד לענף האתלטיקה, ועל אף הנסיונות הרבים להיאבק בו, מדובר במאורה מרובת צפעים (מקושטת בפרסומות של חברות ביגוד שונות ויתר נותני החסויות).

    להגיב
  3. MOBY (פורסם: 15-4-2017 בשעה 12:49)

    נפלא

    להגיב
  4. יובב (פורסם: 15-4-2017 בשעה 16:29)

    תענוג
    תודה

    להגיב
  5. איציק (פורסם: 17-4-2017 בשעה 00:27)

    מעניין מאד, תודה.

    להגיב
  6. Ivan Pedroso (פורסם: 20-4-2017 בשעה 22:26)

    הפוסט הזה היה פתוח אצלי בטאב יותר מדי זמן, ורק עכשיו קראתי אותו – לכן התגובה המאוחרת.

    אבל הוא נפלא ומתאר שינויים שהתרחשו ממש לנגד עינינו.

    תודה רבה עליו ועל כל סדרת הכתבות!

    מצפה כבר למרתון לונדון ביום ראשון.

    להגיב
  7. איאן ראש (פורסם: 21-4-2017 בשעה 17:46)

    מצויין, כרגיל מקצועי ולעניין. חבל שהסדרה לקראת סיום.

    להגיב
  8. אבי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 19:11)

    קצת מצחיק המשפט על בקלה, שמאז 2008 לא רץ מהר מ-26:40.
    להעמיד דברים ביחס, כדאי לציין כמה רצים וכמה פעמים בדיוק כן רצו מהר מזמן זה מאז 2008?

    להגיב

מה דעתך?