Otherworldly – תהילת ההחמצה

טרייסי מגריידי, יקיר המועדון ומהספורטאים האהובים עליי, בהיכל התהילה. ולמה זה נפלא.

 

***

"אל תסתיר את כשרונותיך. כי לשימוש הם נועדו. מהו שעון שמש המונח בצל?" (בנג'מין פרנקלין).

"The saddest thing in life is wasted talent. The choices you make will shape your life forever" (A Bronx Tale)

לכאורה זהו פרדוקס. ביום שבו שחקן זוכה להכרה הגדולה מכל ונבחר ל"היכל התהילה", כולנו חושבים על ההחמצה, על מה שיכול היה להיות, על כישרון מבוזבז, או לפחות שלא מוצה, שלא התחבר לתכלית. שחקן שהיה פעמיים מלך הסלים בליגה הטובה בעולם, אתלט וירטואוז, אסתטיקת הכדורסל במיטבה, שבע פעמים אול-סטאר, עשרות הופעות מהסוג שבגללן אנחנו אוהבים כדורסל, וספורט בכלל. ועדיין תהילתו תיזכר ותסמל תמיד ההחמצה הגדולה. הפוטנציאל והכישרון הגדירו את הצפיות. ואלו כמו אלו תומצתו במילה אחת על-ידי מי שהיה מאמנו ביוסטון רוקטס, ג'ף ואן גנדי: Otherworldly (שלא מהעולם הזה).

ואן גנדי לא התכוון להחמיא למגריידי אלא להביע תסכולו מאי-מימוש ההבטחה. תמיד שפטנו את מגריידי לחומרא. והוא שפט את עצמו עוד יותר.

אני רוצה לכתוב על מגריידי מזוית מעט אחרת, זווית אישית. חוץ מזה שהוא היה אחד השחקנים האהובים עליי (חבריי הטובים ביותר זוקפים זאת בקביעות לחובתי) אני חושב שאנחנו זקוקים לדמויות כאלו ב"היכל התהילה" – הממשי או הוירטואלי. דמויות שמסמלות ניצוצות של השראה. שמזכירות שיש ערך אינטרינזי לאסתטיקה הנדירה, לכישרון שהוא כל כך מיוחד אך לא תמיד מתחבר לתכלית יחידה או ברורה; שלא כל דבר נהדר נבחן במונחי התועלת או השורה התחתונה אלא באפקט ה"wow" שחיוני כל כך לספורט, ולחיים בכלל.ליכולת והמוטיבציה לעשות דבר מסוים הכי יפה והכי מיוחד שאפשר. דמויות כמו מגריידי מזכירות שלא הכל מושלם (גם לא אצל דמויות שנדמות דמיוניות). לא כל ההחלטות נכונות, לא הכל תלוי בנו, גם הכישרון הגדול ביותר איננו חסין ואיננו עמיד לתמיד, שלפעמים דווקא הקלות שבה ההישגים באים יכולה להיות גם מחסום, להצר התקדמות, להוליך שולל. אך הרגעים של ה-wow נשארים לתמיד.

היו שני שחקנים כאלו, עבורי. הראשון היה אנפרני הארדוויי והשני טרייסי מגריידי. תליתי בהם הצפיות הגבוהות ביותר, מדי פעם בגדתי ואהבתי אותם יותר מג'ורדן אפילו. וככל שלא מימשו, האהדה שלי אליהם גברה ולא נחלשה.

היחס שלנו אל טרייסי מגריידי יכול לספר לנו משהו על עצמנו ועל מערך הצפיות שלנו. מגריידי יהיה תמיד האנטי-תיזה למצליחנות המושלמת של ג'ורדן; לסופרסטאריות הכפייתית והכופה של לברון; לשלמות היסודתנית של דנקן ופופוביץ'; ל-moxie שהגדיר את מג'יק ובירד ואפשר להם לרחף מעל למשחק ולהכתיב את רצונם; ליכולת לתעל באופן מדויק אפילו את האגו הגדול מדי, כמו קובי; למזל הנסיבתי שמקיף לפעמים כוכבים בקבוצה המושלמת; אך גם לאופי, סבלנות, מוסר עבודה וקבלת החלטות – שמגריידי לא הצטיין בהם.

אנחנו מודדים גדולה בתועלת ובתכלית: מספר אליפויות, זכיות ב-MVP, טורי הניצחונות. אלו הם מפתחות הכניסה להיכל התהילה. לכן הנאום של מגריידי היה נאום של צניעות מודגשת (במהלך קריירת המשחק הוא לא היה צנוע – הצניעות היא רק בחשבון הנפש שנערך בדיעבד), כנות וכמעט התנצלות, ביטוי מר-מתוק לאכזבה שתלווה אותו תמיד, גם ברגע הגדול של ההגשמה: "אתם מבינים, אשתי ראתה בי משהו במעלית שלא הצלחתי להודות בו בעצמי ולהגיד בקול רם. היתה סיבה לכך שהיא רצתה שאני אסתכל במראה ואגיד שמגיע לי להיות בהיכל התהילה, והיתה סיבה לכך שלא יכולתי לעשות זאת. ברגעים החטופים שבהם היא ביקשה ממני להגיד בקול רם שמגיע לי להיות בהיכל התהילה, עברו לי בראש זיליון מחשבות – כל הסיבות למה לא מגיע לי להיות כאן. חשבתי על כל שחקני האן.בי.איי הגדולים שהשיגו כל כך הרבה דברים, והתחלתי להשוות את עצמי אליהם. כל כך קל להתמקד במה שאין לך ושלא השגת. לכן אני אסיר תודה לאנשים שראו בי משהו, שהאמינו בי, כאשר, אולי, אני רוב הזמן לא האמנתי בעצמי. אנשים שראו את האדם ולא רק את הספורטאי".

דן דוויין כתב השבוע כי הסתכלות על מגריידי כנער הפוסטר של הזדמנויות מבוזבזות היא לפחות בחלקה פונקציה של הנטיה שלנו כצופים, ככותבים, כמנהלים וכאוהדים לדחוס שחקנים מוכשרים אל חדר סגור היפרבולי (hyperbolic chamber), להטמיע בהם החלומות וללגלג (או לכעוס) כשהם לא יוצאים תוצרים טהורים ומושלמים, בדיוק כפי שהדמיונות שלנו צפו.

וזה הסיפור של מגריידי. שהדמיונות שלנו צפו. הם צפו הכי רחוק שאפשר. כשהגיע לטורונטו כרוקי אני ראיתי אותו, יחד עם בן דודו וינס קרטר, כג'ורדן ופיפן הבאים. הכישרון המושלם, ברור היה שזה רק עניין של זמן. ולא הייתי היחידי שדמיין, כמובן. כשזהו רף הצפיות ממך בגיל 19, כשכך מוגדר מבחן ההצלחה, כשמצופה ממך להיות otherworldly, לא פחות – לכן גם להשיג את הכל – אז גם הכישלון עשוי להיות נפלא ומלא תהילה.

וישנם השדים. השדים שנאבקים וצועקים בפנים ושכמעט תמיד מתבררים כיועצים גרועים. כשיש לך כישרון כמו של מגריידי, שום דבר אינו מספיק. ותמיד יישאר לנו לתהות: אם לא היה נעלב וממהר לעזוב את הראפטורס, אם היו לו פחות אגו ויותר סבלנות, אם היה לו יותר מזל, אם לא היה כותש את עצמו ומכשיל את עצמו בביקורת העצמית, בהיעדר הסיפוק, בריב היומיומי עם עצמו.

אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא שטרייסי מגריידי היה otherwordly, והעולם – בלי לספור אליפויות – הבין את זה. מבין שזה ראוי גם להיכל התהילה.

הסיפור הוא שמותר לך לנוח טרייסי, מותר לך להיות גאה. כי לפעמים סיפקת – לפחות לאוהד הזה – לא פחות השראה מכל האלופים הגדולים. כי הגיבורים הבלתי-מושלמים הם לא פחות נחוצים.

הסיפור הוא ששעון שמש לא מניחים בצל. והיו פעמים שטרייסי מגריידי היה בעצמו קרן השמש.

יקיר המועדון. וואו.

 

 

8 הערות על הניצחון של מוחמד פארח
The Big Three

תגובות

  • נתן

    אהבתי. מעורר לחשבון נפש לכל אחד מאיתנו...

    הגב
  • סימנטוב

    "יש טובים ממנו אבל כמהו" (אם יורשה לי...)
    מרחוק מסתכלים על המספרים ושוכחים את והקשיים שבדרך, אין מקום לכולם שם בצמרת ונכון הוא להכיר במאמץ האדיר שהוא ואחרים נותנים יום יום עוד מהילדות

    הגב
  • איציק

    פוסט יפה, ופגעת בול בשניים שעולים לי בראש שציפיתי מהם להרבה יותר, והשאירו טעם של אי-ניצול מלא של הכישרון. אבל אולי כפי שכתבת, צריך גם כאלה.

    הגב
  • ניינר / ווריור

    פוסט נהדר! לפני שקראתי הייתי נגד בחירתו להיכל אבל גרמת לי לשנות את דעתי

    הגב
  • אלון

    אדיר. באמת צריך לזכור לפעמים שאנחנו רואים ספורט לא רק בשביל השורה התחתונה אלא בשביל להנות.

    הגב
  • אמיתי

    מצויין...לפי הנאום שלו ייתכן והוא הפיק מהקריירה שלו משהו חשוב בהרבה מתארים והישגים.

    הגב
  • זינק

    מעולה נחשון.

    ריגשה אותי לא פחות הבחירה של ניקי גאליס.
    אחד הגדולים ששיחקו כדורסל באירופה, קלעי מחונן וחוכמת משחק אדירה. גם הוא לא הצליח לשים ידיים על הגביע הקדוש ברמה הקבוצתית, אבל כן סחב נבחרת יוונית מפתיעה לזכייה באליפות אירופה.

    הגב
    • shohat

      גאליס היה נפלא!

      הגב
  • ארז

    מעולה ומעורר מחשבה.
    תודה נחשון.

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    פוסט מעולה ומעורר מחשבה, נחשון.
    כמעט אסוציאטיבית, כל אזכור של מגריידי מעלה גם אצלי את וינס קרטר, ולא רק (יותר נכון, בעיקר לא רק) בגלל הקשר המשפחתי (אגב, יפה לראות את האחרון משחק עדיין, ואפילו תפקיד משמעותי, בקבוצותיו).

    הספורט באמת מאפשר טווח מאוד רחב של כישורים ותכונות אופי, שלא תמיד מביאים את הספורטאי לראש הפירמידה מכל הסיבות שאותם ציינת בפוסט הנהדר שלך.
    בסופו של דבר, יש מקום לכולם. אילו כל השחקנים היו זהים, הרי שהמשחק היה מאוד משעמם.

    הגב
  • shohat

    הנאום הנפלא היה של רבקה לובו. מצחיק ומרגש:
    https://youtu.be/NaltFImNjpk

    הגב
  • yaron

    תודה, פוסט יפה.
    מגריידי מאוד רצה ועבד מאוד קשה במשך הקריירה שלו. לא לכולם יש את זה ברמה של מהיגות, מזל ואולי כמה טבעות.
    אני יודע שרוב שחקני האן בי איי הם מקצוענים שעובדים מאוד קשה. אני מסתכל על כספי ואומר וואו, זה ממש (אבל ממש) לא טריוואלי להיות שחקן רוטציה כ"כ הרבה שנים בליגה הזאת.
    מגריידי מבין ויודע למה הוא בהיכל ואני בטוח שהוא אסיר תודה על ההזדמנות האדירה שניתנה לו. אני גם בטוח שהרגשת הפספוס שם לתמיד. זה היה כ"כ קרוב וכ"כ רחוק לאורך כל הקריירה.

    הגב
  • חלפס

    יפה נחשון, כמעט שכנעת אותי ;)

    הגב
  • אלעדכ

    לא שכנעת.
    את טרייסי מקגריידי הגדיר הכי טוב ביל סימונס - הוא שחקן שרוצה שתחשוב שהוא היה יכול להיות הכי טוב, אם רק היה רוצה. אז או שהרצון פשוט לא היה שם, או שהוא פשוט לא היה מספיק טוב לפרק זמן מספיק משמעותי. שחקנים אטרקטיביים יש באלפים. אם כך אחד מהם הוא חומר להיכל, אז ההיכל באמת מאבד ממשמעותו.

    הגב
    • shohat

      לשכנע? זה תאור של הרגשה והזדהות. לרגע לא ניסיתי לשכנע. תקשיבו למוזיקה.

      אגב, סימונס גם כתב על פיטינו - Your guts are still hated בגלל שלא בחר בדראפט את מגריידי.

      הגב
      • אלעד כ

        הוא כותב גם הרבה שטויות. במקרה הזה לדעתי הוא צדק.

        "לשכנע" זה צורת דיבור. ברור לי שאתה כותב ממקום של הרגשה. אני מאותו מקום חושב שלכריס וובר מגיע הרבה יותר מלמקגריידי.

        הגב
        • איציק

          בגלל הטיים אווט שביקש?

          הגב
          • אלעד כ

            תצחק, אבל...
            לוובר (לפי דעתי) הייתה קריירה פי כמה טובה מלמקגריידי. אחת הסיבות שהיא לא נתפסת ככזו זה עניין הציפיות - ציפו ממנו להרבה יותר ובאופן יחסי הוא לא עמד בציפיות. מה גם שדבקה בו תדמית הלוזר. באותו זמן מקגריידי היה התיוכניסט הזה שפתאון נהיה מכונת סלים, ואת מי מעניין שלא היה לו אף הישג קבוצתי ראוי לציון, או קבוצה אחת שהייתה באמת זכורה.

            אגב, וובר היה ראוי ל HOF רק על בסיס קריירת המכללות. רק שלמיטב הבנתי מחקו אותה מספרי ההיטוריה בגלל כל מיני כספים שהתקבלו. אם כך, גם הטיים-אאוט ההוא מעולם לא התרחש...

            הגב
            • איציק

              ההערה על הטיים אוט היתה צינית, אבל לא בטוח כלל שהוא ראוי יותר. היתה לו קבוצה חלומית לאליפות וזה נשאר רק חלום גם בגללו.
              בכול אופן גם ממגריידי וגם ממנו היו יותר ציפיות, ושניהם השיגו פחות.

  • אוריה

    תודה נחשון.
    הקטע שצרפת הוא אחד מסרטוני הספורט שאני הכי אוהב. הושבתי את אשתי לראות ואמרתי לה- "בשביל רגעים כאלו אנחנו אוהבים ספורט". כל פעם מחדש אני מחייך מאוזן לאוזן אחרי השלשה האחרונה :)

    הגב
  • AriG

    Yeah, nah .... אבל אין עליך בניסוח כתבי הגנה....
    כריסטיאן לייטנר ידע לצחוק על עצמו כאשר נבחר עם כל הgoatים - עדיין לא מצדיק בחירה. הכישרון שלו (פי 4 מפני) צ"ל indictment ולא נימוק לפרס. מזל שלא מנית גם את white chocolate וויליאמס .... מעדיף את רב החובל הבודד any day of the week, twice on Sunday

    הגב
  • היסטוריון של ספורט

    תודה נחשון על כך כותבים איש האומנותו יחייה .
    בעיני הוא הוא ראוי וגורם להיכל לאבד מערכו.
    יחד עם זאת אני חייב לציין שבנקודה מהותית אני כן מסכים והוא שההיכל לא שייך רק לאלו שהצליחו בצורה מסוימת אלא לעוד דמויות .
    אך איני יכול לקבל ששחקן סופר מוכשר שלא עשה עם כישרונו בזמן אמת (פליאוף ) דבר יהיה הדמות הזו ...הדמות הזו צריכה להיות השראתית מין אזייה תומאס העכשווי שלא נספר על ידי אף אחד (60 בדראפט ) והועבר מטרייד לטרייד מצליח לנפק מספרים ולשבור מחסומים ושוב עובר טרייד וכו .
    זה סיפור להיכל למשל .
    כפי שנתכתב המוניטין של ההיכל נהרס בבחירה כגון זו ...והוא קצת החזיר בבחירה נפלאה של גאליס האגדי .

    הגב
    • היסטוריון של ספורט

      סליחה על השגיאות של הנייד .
      בעיני הוא לא ראוי כמובן

      הגב
  • רפאל זר

    לפי הספירה שלי לכריס וובר יש אליפות אחת... ושיזדיינו השופטים, יזדיין שאקיל, יזדיין קובי ובעיקר יזדיין שטרן.
    וסליחה על הצרפתית

    הגב
    • אלעד כ

      אני איתך.
      מצד שני, אני אוהד הפועל סל. אתה לא תאמין כמה אליפויות יש לנו לפי "הספירה שלנו"

      הגב
  • פאקו

    נהדר.

    הגב
  • ק.

    פוסט נהדר, אם כי אני מודה שפיספסתי את רב הצפייה בו וההתרגשות ממנו כי אני רואה נבא כמעט ורק בפלייאוף...

    הגב
  • גיל שלי

    נהדר, גם אני מת על השחקן הזה, ובמקרה ראיתי את 35 השניות האלה בשידור ישיר בארצות הברית, זו היתה חוויה מתקנת למה שרג'י עשה לנו

    הגב
  • אורי

    נהדר.

    כדורסלן שלא הצליח אפילו להיות לוזר, אבל כל כך אהוב !

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *