תמונת הנושא: אייזיה תומאס עם קווין לאב – חברו החדש-ישן לקבוצה, מליגת ה-AAU בגיל 16.

תיאום צפיות: רק לכאורה, זהו פוסט על כדורסל. ואל תוותרו על שמיעת השיר שבסוף.

"Don't you love the sound

Of the last laugh my friend

Don't you love the sound

Of the last laugh at the end"

1.

דני איינג' הוא שחקן מונופול מצטיין, בליגת כדורסל שמתגמלת יותר ויותר שחקני מונופול מצטיינים. Trader Danny. הוא היה מי שהרכיב את קבוצת ה-Big Three המקורית שחיברה את פול פירס, ריי אלן וקווין גארנט (ורונדו!) והניחה את ה-blue print לבניית קבוצות מאז, בשוק הפועל בסט מוגדר של חוקים חשבונאיים מורכבים ותחת תקרת שכר. אחר כך לא היסס לפרק אותה, לשלוח לברוקלין את פירס וגארנט ומאז הוא מחזיק ביד את חפיסת הקלפים/הנכסים, ממתין לשעת הכושר, ועושה הכל (או הרוב) נכון. הקיץ הזה, כידוע, הוא שלף. שליפה שהפתיעה את כולם. המהלך כבר נותח עד דק, ואין לי רצון או צורך לחדש. קיירי אירבינג המצוין יגיע אל הסלטיקס – "הוא מתאים יותר לציר הזמנים שלנו", הצהיר איינג'. הוא יצטרף לגורדון הייוורד, לאל הורפורד, לשני השחקנים הצעירים המאד מבטיחים ג'יילן בראון וג'ייסון טייטום. לא בטוח שסדרת המהלכים של דני הסתיימה (אם אנתוני דיוויס – הוא משבצת ה-Boardwalk שעל הלוח (אלנבי, אם תרצו) – יהיה לפתע פנוי, בוסטון תהיה שם במכירה הפומבית). ביד השניה הוא שחרר תשעה מן השחקנים שהובילו את בוסטון לסדרת גמר המזרח. כולל אייברי בראדלי שחקן הנשמה, וכולל אייזיה תומאס – לא פחות מגיבור עממי שסימל את התכונות שבוסטון כל כך אוהבת – הקשיחות, ההקרבה, הצווארון הכחול, התשוקה. All Heart.

אייזיה תומאס שהפך בבוסטון לכוכב האהוב והבלתי-צפוי, בדיוק סוג הכוכב שהליגה הזו כל כך צריכה. אייזיה תומאס הנמוך שנכנס באומץ פעם אחר פעם לסל מול גבוהים ממנו ב30-40 ס"מ. שחטף מכות, ששיחק פצוע. שפרח וניצח. אייזיה תומאס שסימל לכל אורך הקריירה שלו, ובמיוחד בבוסטון, את ה"לא מאמינים בנו… לכן בואו נראה להם וננצח". אייזיה תומאס שעד לפני שלושה חודשים ריגש כל כך ונתן את כל הסיבות לאהוב אותו. ואהבו אותו!

***

"Games you thought you'd learned

You neither lost nor won

Dreams have crashed and burned

But you're still going on"

2.

דני איינג' הוא שחקן מונופול מצטיין, בליגת כדורסל שמתגמלת יותר ויותר שחקני מונופול מצטיינים. Trader Danny. אין דופי רציונאלי בטרייד על אייזיה. במישור הזה, איש לא מנצח את דני. הנימוקים והשיקולים מבוססים על הערכות מאד סבירות ונכונות. הכל מתחבר לאסטרטגיה שנדמית, הייתי אומר אפילו מבריקה. אייזיה פצוע (מתברר שיותר מכפי שחשבנו). יש אי-וודאות סביב חומרת הפציעה, יכולת ההתאוששות, מהירות החזרה, והשחקן שיהיה כשיחזור, עד כמה נפגעה יכולתו, במיוחד עבור שחקן המתבסס על הזריזות, חופש התנועה הניתור וכח מתפרץ, גם על מגע "מעניש". זה היה שיקול משמעותי אך לא העיקרי. אייזיה תומאס מבוגר יותר. הוא נמוך יותר. סגנון המשחק שלו מסוכן יותר, והסטטיסטיקה לגבי משך הזמן בשיא של שחקנים בגובה שלו (כמה סטטיסטיקה כזו כבר יש?) אינה מעודדת. אובייקטיבית, תוחלת התועלת מוגבלת. אייזיה נתפס כשחקן נהדר ומלהיב ואהוב שיכול להוביל קבוצה בינונית פלוס ל-Over-achieving מעורר השראה… עד לגמר המזרח. אך גם כשחקן שיש לו תקרת זכוכית. במלים פשוטות ובלי ללכת סחור סחור, הוא לא נתפס כשחקן שיוביל הקבוצה בטיפוס המדרגה הנוספת: לאליפות. דני איינג' שקל כל זאת רציונאלית. קיירי מתאים יותר לתכנית, הוא בגיל המתאים ואפשר שיש לו עוד מקום להתפתח (בשיטת משחק יצירתית כשל סטיבנס, השונה כל כך ממשחק הבידודים והגבורה של קליבלנד). על התרומה של קראודר אפשר לוותר אם צופים התקדמות של בראון וטייטום (שיצטרכו גם דקות משמעויות כדי להתפתח), הצפיות מהייוורד גדולות. ויש עוד נכנסים ביד, בחירות. משחק המונופול ימשיך. איינג' גם עשה חישובים וסימולציות לגבי בחירת הדראפט היקרה והנחשקת של ברוקלין שהעביר, וכנראה העריך שלנוכח מספר הקבוצות הצפויות לעשות "טאנקינג", קיימת סבירות הרבה פחות גבוהה משחשבו שהבחירה הזו תהיה בחמישיה הראשונה.

אבל לא ניתן להתחמק מכך: השיקול העיקרי והמכריע היה אייזיה, כלומר "לא אייזיה". אוהבים אותו אבל לא מאמינים בו. בשנה הבאה "מגיע תורו" הרי. כמו שאייזיה אמר: Back up the Brinks Truck. והטרייד פוטר את אנשי בוסטון מכאב הראש הזה: ההתלבטות, הלחץ, אי-הנעימות, הצורך להחליט. בעצם, הם החליטו, דני החליט. הכותרת של המהלך הזה, בסוף, היא כותרת של מונופול: לא משתלם לשלם על אייזיה. ועוד לא מצאתי פרשן שטוען שבשיקול הספציפי הזה איינג' לא צודק. Trader Danny.

***

3.

כמו רבים אחרים, אני מוצא עצמי מתלהב מההווה ומהעתיד של הסלטיקס. נבנית שם קבוצה מצוינת ומסקרנת. אני נמשך להיות בעדם. אני מאד מתלהב מג'ייסון טייטום. אני חושב שקיירי אירבינג טוב בהרבה מהקרדיט שהוא זוכה לו – במיוחד מבחינת היכולת לעשות את ההבדל בפלייאוף. ובאופן כללי, זה ה-Boston Pride. וגם, אולי סוף סוף ינצחו את לברון. אני מתוודה על החולשה שלי, גם אני מוצא עצמי בעדם.

***

4.

אבל הסיפור הוא אייזיה. השאלה היא כלפי עצמנו: מהו הספורט ומה מושך אותנו אליו? אל מול ערך המצוינות והחתירה לניצחון, מה נותר מרוח האדם? האם אנחנו מעודדים יותר ויותר ניצחון של מהלכי מסחר מבריקים ומלאי פוטנציאל, או שנשאר מקום למיתוסים – לשחקן האמיץ שמוכיח עצמו פעם אחר פעם נגד כל ההערכות והסיכויים. האם אנחנו מזדהים עם שחקן המונופול המצטיין או עם הילד שתמיד נחשב נמוך מדי, לא שייך, אך נשאר יום אחרי יום לזרוק לסל בחושך; כל פעם שדילגו עליו הוכיח שטעו; ועד היום היה מי שצחק אחרון. פעם התשובה היתה ברורה. אבל גם מוחנו נשטף, ואתו ההזדהות והצפיות.

בדראפט של 2011 היה קיירי אירבינג הבחירה הראשונה, מה שנתפס כטבעי ומובן מאליו. אייזיה תומאס היה הבחירה האחרונה (60) באותו הדראפט, וגם זה נתפס אז כהישג/הימור שגרם להרמת גבות. אבל אייזיה תומאס הוכיח, וצחק.

***

5.

מה קורה לכם אוהדי בוסטון? מה קורה לך ביל סימונס? נכון, כולם מדברים על ההוקרה והאהבה לאייזיה מן השפה ולחוץ. אבל האמת היא שתוך שעתיים של הלם ראשוני (מקסימום יומיים) הוא נשכח. בקלות! הליין-אפס שניתן לדמיין (אפשר לבנות בתים! מלונות!), הזוהר המסנוור – כמה קל לבצע התאמות. הרציונאל. הרציונליזציה. לפעמים הם כל כך מכעיסים. "אהבנו את אייזיה, אוהבים את אייזיה. אוהבים את העתיד וההבטחות עוד יותר". "הוא גם פצוע? אז בכלל" (עזבו את כל משחקי הפלייאוף ששיחק פצוע).

וכך, תוך מספר שבועות היה אייזיה תומאס מגיבור מקומי, מקור הזדהות נערץ ואפילו סמל, לפרק חולף. לתקופת מעבר. לחלק חילוף. לנכס שהושבח והגיע העת למכור ולממש. לעבור למודל חדיש יותר.

***

6.

היא היתה כל עולמו. היא היתה חבל ההצלה, האוויר הדרוש כדי לנשום, היא היתה האמת והיא היתה החלום. היה מצלצל אליה בלילה מהמוצב בלבנון. היא היתה הסיבה לחיות ולקוות ולחכות. היה כואב והיה מתוק, בזכותה גילה את הטוב ביותר שבתוכו. הוא ראה את פניה בכל לילה חשוך. ואז הוא השתחרר ומצא עצמו מוקף הזדמנויות מפתות. מהר מדי שכח, והתבלבל והפסיד מהות פנימית. האגו והרצון "לנצח" גברו על האמת. (לא, חלילה, זה לא סיפור אישי, רק דימוי) "You had love in your hands, and you gave it up":

7.

אז אני בעד הסלטיקס, מתברר. כנראה בעד שחקן המונופול. אני מקוה שקליבלנד יפסידו. דווקא בגלל זה  – ובגלל השיר המופתי – אני מוצא עצמי כותב את הפוסט הזה.

אם יש שחקן באן.בי.איי שצריך לשמור לו מקום בלב – לא בגלל האהדה אלא בגלל ההגינות ובגלל האהבה – זהו אייזיה תומאס. כי שוב הוא קטן מדי, כי שוב הוא מסוכן מדי ולא מצדיק ההשקעה, כי שוב אוהבים ומעריכים אותו אבל לא מספיק כדי להאמין בו, ולא מספיק כדי לתת לו את מה שאחרים – טובים הרבה פחות – מקבלים בקלות. כי שוב הוא מוצא עצמו cut, מתקשה להבין למה הם לא מבינים. כי Nobody promised you universal fairness. אבל ישנה צפיה לתגמול הוגן, לא רק או דווקא כספי אלא בעיקר בנאמנות ובאמון. באהבה. לפעמים, פשוט, יש "מגיע", יש "ראוי".

אם אתם מסתייגים ממגמת ה-Super teams, אם אתם מתגעגעים לתהליך הבנייה ההדרגתית וההתגבשות של קבוצה, אם אתם מאמינים עדיין בספורט שמבוסס על רוח ונועזות ולא רק על אגירת כישרונות, אם אתם מאמינים בבלתי-צפוי או שלפחות כדאי להיות  – לפחות מעט – בעד ה-improbable hero. אם יש בכם עוד משהו מהאתוס של רוד טידוול – I'm all heart, mf! – אז שירו אתי את השיר לאייזיה. וקוו שיצחק אחרון.

***

"They had you crying but you came up smiling

They had you crawling and you came up flying

They had you crying and you came up smiling

And the last laugh, baby is yours.

And don't you love the sound

Of the last laugh going down

Yeh don't you love the sound

Of the last laugh going down"

 

 

The Big Three
לקראת ברלין