מרתון לונדון: שיעור במרתון, שיעור בענווה

שדה המשתתפים האולטימטיבי של מרתון לונדון התגרה בהיסטוריה, ובפיסיולוגיה, וקרס. צגאיי קבדה האתיופי, נותר כשורד האחרון והוכתר כאלוף האלופים. פרישה ג'פטו הנהדרת ניצחה בקרב הנשים.

מי שיתבונן על התוצאות יגיד מייד:  וואו, איזו אכזבה!  הרי  הבטיחו לנו (ואני הבטחתי לכם) את המרתון האיכותי אי פעם.  וזה באמת היה שדה המתחרים האיכותי אי פעם.  אז איך גמרנו עם 2:06 למנצח צגאיי קבדה?  איך חזינו בהתפרקות כללית של כל השמות הגדולים?  איפה ג'פרי מוטאי הכל יכול?  ווילסון קיפסאנג הסופרמן?  פטריק מקאו השיאן הגדול?

אני מציע להסתכל על זה אחרת:  זו לא אכזבה, אלא שיעור.  ראינו היום בלונדון תצוגת תכלית של איך לרוץ מרתון מנצח (בנשים) לעומת איך אסור לרוץ מרתון (בגברים).  צפינו בשידור ישיר בשיעור על ההיבריס. ראינו מה קורה כשמנסים לטוס קרוב מדי אל השמש, כשמתגרים בהיסטוריה, ובפיסיולוגיה.  ראינו שגם אלופי המרתון הגדולים בדורנו הם בכל זאת… בני אנוש.

הסיפור של מרתון לונדון 2013 ולפלופ שהוא הפך להיות מצוי כולו בשני הספליטס הראשונים:  14:22 ל- 5 ק"מ, 28:55 ל – 10 ק"מ.

הקצב הנדרש לשיא עולם הוא 14:40 לכל חמישה ק"מ.  הדבוקה המובילה רצה את עשרת הקילומטר הראשונים בקצב של 2:02:05 למרחק המלא.

בדבוקה היו בשלב הזה כל המועמדים (9 בסה"כ), חוץ משיאן העולם פטריק מקאו שהפגין חולשה לא מוסברת מההתחלה (לא היה פקטור, וסיים ב – 2:14 כואב כואב).

בשלב הזה קפץ לי המשפט של המאמן האגדי של אוניברסיטת קולורדו מרק ווטמור (המצוטט בספר Running with the Buffalos של Chris Lear), שהיה חלק מהתדריך הקבוע שלו לרצים, ואני שמח לצטט אותוו בכל הזדמנות:

"Don't get greedy.  Bad things happen when you get greedy".

מה שקורה, במרתון, הוא שבקצב מהיר מדי קצב שריפת הסוכרים מהיר מדי.  אתה מרגיש טוב ובשליטה, ש"אין בעיה" ו"יש לך את זה" אבל בזמן הזה אתה מבזבז את האנרגיה שתצטרך כל כך בחצי השעה האחרונה של המירוץ.  זה העקרון הפיסיולוגי הראשון והחשוב ביותר של ריצת המרתון.  שבגללו העקרון האסטרטגי  הראשון הוא תכנון נכון וקפדני של קצב הריצה, כדי למנוע את שריפת הסוכרים המהירה.

שוב, קצב של 28:55 הוא קצב ל – 2:02:05.  מאז 2011 אני כותב שוב ושוב ששיא העולם של מקאו הוא "הופעת קצה".  זו תוצאה שבהחלט ישנם רצים שמסוגלים ביום אידיאלי להתקרב אליה, ואולי במעט גם לשפר אותה, שיפור אינקרימנטלי.  אבל אין היום רץ שמסוגל להוריד דקה שלמה מהשיא.

היום התאספו בלונדון כל האריות, כל קוראי התיגר המשמעותיים ביותר.  היו להם תנאים אידיאליים של 10 מעלות בערך, בלי רוח. חבורה של פייסרים להובלה עד לפחות חצי הדרך.  היה קהל.  היתה אווירה מושלמת.

כשהשעון הראה 28:55 היה ברור שתשעה מתוך העשרה ישלמו על זה, אבל נסחפנו בהתלהבות, בהזדמנות – איך לא – קיווינו שבכל זאת יוותר האחד הנבחר שייגע בשמיים.   שיעשה את הבלתי-יאומן.

זה לא קרה.

הרצים עצמם הבינו שהפתיחה היתה יומרנית מדי.  בין ה – 10 ל – 20 הם האטו.  את החצי הם עברו ב – 61:34, עדיין מהיר מהתכנון.  אבל זה בדיוק העניין עם בזבוז מוגבר של גליקוגן, זה לא ממוצע שאפשר לאזן.  לקחת משיכת יתר – אתה מתחיל לשלם ריבית.  ובשנים-עשר הקילומטרים האחרונים, הריבית קצוצה וכואבת.

בין ה- 25 ל – 30 באה הגברה נוספת:  14:30 לחמישה ק"מ (שוב מהר משמעותית מקצב שיא העולם).

משם, הדעיכה היתה כל כך דרמטית, כל כך פתאומית, כל כך בלתי-סדירה מבחינת השלב שבה תקפה כל אחד מהרצים, שלפחות זכינו למירוץ מרתק, לדרמה.  קודם נשרו שלושת הגדולים (מקאו מזמן כבר לא היה בתמונה):  ג'פרי מוטאי (ב – 30 מוטאי היה כבר בפיגור של דקה, הוא לא סיים את הריצה), ווילסון קיפסאנג, וצגאיי קבדה.  נותרו 4 מובילים:  עמנואל מוטאי, סטנלי ביווט, אבשרו, ולילסה.  אחר כך באה פריצה חזקה של ביווט, שנראה בדרך הבטוחה לנצחון  (כאן אני נפלתי בפח וכבר הכרזתי עליו, וגם על "יום הולדת שמח", ביווט חגג בדיוק היום 27 שנים).  מעט מאוחר יותר הוא חטף את הקיר במלוא עוצמתו, דידה לסיום במקום השמיני עם 2:08:39 – יום הולדת שהוא ירצה מהר מהר לשכוח.

הבא בתור היה עמנואל מוטאי, שיאן המסלול.  השגיאה האופטית ראתה רץ ששועט קדימה אל עבר הנצחון.  למעשה, גם ע. מוטאי היה בעיצומה של האטה גוברת.  סגנון הריצה התחיל להיות כבד ולהתפרק.  בנקודת ה – 40 ק"מ מוטאי עדיין הוביל ב – 28 שניות.  28 השניות האלו נבלעו מהר מאד.  צגאיי קבדה  – המניה הבטוחה ביותר (12 מרתונים גדולים שבכולם היה בין שלושת הראשונים) – קם מהמתים והגיח חזרה משום מקום.  גם קבדה, יש לומר, לא רץ מירוץ חכם במיוחד, אבל הוא נשחק הכי פחות, והניסיון עזר לו להתמודד הכי טוב עם הקיר.  הוא חצה את קו הסיום ב- 2:06:04.  61:36 לחצי הראשון, 64:58 לחצי השני.  כן, זה היה החצי השני המהיר ביותר במירוץ היום.  אני לא זוכר חצי שני איטי כל כך במרתון לונדון מזה שנים ארוכות.

בשורה התחתונה, כך נראות התוצאות:

  1.  צגאיי קבדה (אתיופיה) 2:06:04
  2. עמנואל מוטאי (קניה) 2:06:34
  3. איילה אבשרו (אתיופיה)  2:06:57
  4. פייסה לילסה (אתיופיה) 2:07:46
  5. ווילסון קיפסאנג (קניה) 2:07:47
  6. סטפן קיפרוטיץ' (אוגנדה) 2:08:05
  7. יארד אסמרון (אריתריאה) 2:08:22
  8. סטנלי ביווט (קניה)  2:08:39.

 הערה נוספת:  החודש האחרון היה כשלון טוטאלי עבור הרצים הקנייתים.  הם הפסידו את מדליית הכסף הקבוצתית באליפות העולם במירוצי שדה ל…. ארה"ב.  רצים אתיופיים ניצחו בשלושת המרתונים הגדולים של החודש:  רוטרדם, בוסטון ולונדון (אם כי פיטר סום הקנייתי ניצח בפריס).  היום בלונדון הרצים החזקים ביותר שלהם פשוט נשברו בזה אחר זה.

ומה היה אצל הנשים?  ההיפך הגמור!

חצי ראשון של 1:11:49 עורר פיהוקים של אכזבה, אבל דווקא כאן היה ברור שצפוי חצי שני מיוחד.

האלופה האולימפית טיקי גלנה נפלה כתוצאה מהתנגשות עם אחד ממתחרי אופני היד סמוך לתחנת התרעננות.  היא קמה וחזרה לדבוקה, אבל עד מהרה נפרדה ממנה והתעקשה לסיים בכבוד אבל בזמן לא רלוונטי עבורה (כמעט 2:37).

ארבע רצות מעולות נותרו בדבוקה והפריצה הגיעה אחרי נקודת החצי כשעדנה קיפלגאט אלופת העולם התחילה ללחוץ, ואיתה סגנית האלופה האולימפית פרישה ג'פטו.

אצל הנשים הגיעה הלחיצה על הדוושה בין הק"מ ה -20 ל – 30.   ג'פטו רצה 32:05  – קצב ל – 67:30 לחצי מרתון – מהיר מקצב שיא העולם למרתון וקצב בהחלט מהיר גם לתחרות חצי מרתון.  ג'פטו אמנם האטה מעט בשלבים המאוחרים יותר למירוץ, אבל סיימה בתוצאה יפה  (אמנם איטית ממה שציפינו) של 2:20:14 (שיא אישי בכמה שניות עבורה), כאשר את החצי השני היא רצה ב- 68:25.  עדנה קיפלגאט סיימה שניה 1:17 דק' אחריה, והיפנית יוקיקו אקבה עקפה כשני ק"מ לסיום את מסלש מלקאמו האתיופית כדי לסיים שלישית בזמן של 2:24:43.

גם אצל הנשים לא ראינו מירוץ יוצא דופן באיכותו, אבל לפחות ראינו תחרות עם הגיון וביטוי של יכולת עדיפה ובהחלט מרשימה של רצה נפלאה.

אצל הגברים, אילו רק אחד מתשעת הרצים הראשונים היה רץ בתחום היכולת שלו מבלי להתפתות לטירוף של הפתיחה, הוא היה לוקח את כל הקופה.

Peach Pie from Humble Pie Baking Co.

כל רץ חובב שמתחיל לרוץ מרתון לומד לשנן את המשפט המיוחס לביל רודג'רס שהיה אלוף כמעט קבוע של מרתון ניו יורק ומרתון בוסטון:  The marathon can humble you.

זה מה שנזכור ממרתון לונדון 2013:  היום שבו גדולי האלופים, הבלתי-מנוצחים, המהירים והקלילים, העשויים ללא חת, והמשוכנעים כל כך ביכולותיהם, קיבלו שיעור בענווה, טעמו קצת humble pie.

ולפעמים, זה מעניין לצפייה לא פחות מאשר עוד נצחון גדול.

*******

כדי לסיים בנימה אופטימית, את השיר אני מקדיש לצגאיי קבדה, האיש הקטן הגדול, ששב למקומו כאלוף מרתון לונדון.  לפחות היום – הוא אלוף האלופים.

קבדה סיים במקומות 1-3 כמעט בכל מרתון גדול שבו השתתף, לא פחות מ – 12.  הוא עבר כעת להוביל לבדו בדירוג ה – Marathon Majors לשנים 2012-2013.

London Calling: המרתון האיכותי אי פעם
[לא] עוד סתם מירוץ (עם אבנר מתן)

תגובות

  • אופיר

    מצטער, נחשון, לא ציפיתי שגדולי רצי המרתון יזדקקו לעוד שיעור על ריצת מרתון. מבחינתי מה שראיתי היום היה No Show, ולא (רק) בגלל הזמן המנצח.

    אני (כמו כולם) אוהב את קבדה, אבל הוא ניצח היום בגדר "זה שמת אחרון הגיע ראשון". הוא רץ מדהים, ועדיין אני לא חושב שיש לו מקום על אותו מגרש עם ג' מוטאי או קיפסאנג. זה כמו קבוצה שמתבנקרת וגונבת גול במתפרצת מול קבוצה טובה יותר באופן מובהק. זה בעיקר מתסכל כשחושבים על הריצה המושלמת מבחינה טקטית שמוטאי נתן בניו יורק.

    נקווה שברליןשיקגו יצילו את המצב, כי בינתיים 2013 היא שנת הסטגנציה (שלא לומר "רגרסיה"). האם בדיקות הסמים התחילו להרתיע? לפחות לפי המקרה של מקאו אני מתחיל להאמין שאולי כן.

    • נחשון שוחט

      אני מבין את האכזבה, אבל יש לי גם כמה הסתייגויות:
      1. קבדה עם 2:04:38 במרתון שיקגו האחרון (שיפור של שיא המסלול של מוזס מוסופ מ - 2011) הוא אולי איטי במעט בקצב ממוטאי, מקאו וקיפסאנג בשיאם, אבל הפער קטן מאד. זה לא רץ שאפשר לזלזל באיכות שלו. קבדה עצמו לא שיחק בונקר אלא עשה את אותה השטות כמו כולם, פשוט הראה יותר עמידות (יותר דומה לקבוצה שיוצאת כולה להתקפה, מפקירה את ההגנה, אבל החלוץ של הקבוצה היריבה בועט מול שער ריק לקורה).
      2. הצפייה הלא ריאלית היא שאם מישהו רץ 2:03 אז הוא תמיד שווה 2:03. קשה להסביר כמה קשה לייצר יותר מריצה אחת או שתיים בשיא היכולת ברמות האלו. הבעיה היא במערך הצפיות מהרצים האלו. אפילו מג'ורדן לא ציפו ל - 50 נקודות בכל משחק (אלא אם שיחק נגד הניקס כמובן).
      3. העובדה העיקרית נותרת שהם החליטו לפתוח בקצב יומרני כל כך. אם זה עניין של סמים או ירידה ביכולת - הם היו הרי יודעים מראש שאין לזה תוחלת. ומצד שני, גם ב- 2011 עם פתיחות של סאב 29 דקות הם לא היו קובעים את התוצאות שהם קבעו.
      4. לגבי "הסטגנציה" או "הרגרסיה" - יכול מאד להיות שזה נכון. אבל ככה זה עובד. אחרי קפיצת מדרגה הצפיות בשחקים. מצפים להמשך התקדמות ליניארית. הרבה פעמים מגיעה נסיגה.
      5. האם יש כאן קשר לבדיקות סמים קפדניות יותר מחוץ לתחרויות? אני לא יודע להגיד אם כן או לא. הזמנים המאכזבים היום כשלעצמם הם לא ההוכחה לכך. אין אפשרות לבודד את הנתונים. לכן - אולי התיאוריה הזו נכונה ואולי לא.

      • נחשון שוחט

        חוץ מזה, שכסטנלי ביווט פרץ קדימה כבר תכננתי איך אני מקדיש לך את הפוסט הזה. אהבתי מאד את ההימור שלך עליו. לדעתי הרגע הגדול שלו עוד יבוא.

        • אופיר

          היי נחשון, תודה על התשובה.
          כשביווט פרץ חשבתי גם אני על תגובה מלאה זחיחות על למה בעצם הוא היה ההימור המובן מאליו ואיך כולם חוץ ממני פספסו את זה...
          כמו שכתבת בעצמך, גם ה-"פריצה" שלו היתה למעשה האטה במסווה.

          אני חלילה לא בא לזלזל בקבדה, שאת ההופעה שלו בשיקגו אני הגדרתי "ריצת השנה ל-2012". הריצה שלו היום חיזקה את התחושה שלי שבתנאים שנוצרו במרתון האולימפי, הוא היה לוקח את הזהב.

          • נחשון שוחט

            עם זה אני דווקא נוטה להסכים.

  • אסף לב

    שמע, אתה ממש כותב יפה, מעניין ומרתק.

    קראתי והרגשתי כמו בחצי גמר ליגת אלופות בדקה 84 בערך, 1::1, בדיוק אותה תוצאה כמו במשחק הראשון...

    יפה בנאדם,

    אסף

    • נחשון שוחט

      תודה רבה! הכיף הוא שלי.

  • עמיחי

    קודם כל, תודה על עוד כתבה מרתקת.

    אז מה העניין? איך זה שתשעה מהרצים המובילים בעולם פתחו מהר כל כל, למרות שידעו שאין להם סיכוי לעמוד בקצב הזה?
    האם זה בגלל הרצון להיות בדבוקה המובילה?
    אתה יכול להרחיב לגבי החשיבות של הריצה בדבוקה?

    תודה :)

    • נחשון שוחט

      זו שאלה טובה. בשביל לענות עליה נצטרך לנסות להיכנס באופן היפותטי לראש של הרצים האלו, בתנאי תחרות. ונוכל רק לשער. כולם ידעו שהמטרה היא לרוץ 61:45 לחצי הראשון. וכל אחד מהם קיבל עם עצמו ועם המאמן שלו החלטה אם הוא הולך על זה, או אם הוא מהמהר שזה מהר מדי ולכן יפתח לאט יותר ויקטוף את אלו שנפלו. ההחלטה הזו מושפעת מלחצים, צפיות, וכו'. כאשר בדבוקה רצים כמו קיפסאנג, מוטאי וכו', אז שאר הרצים אומרים שאם יאפשרו לברוח יש סיכוי טוב שיוותרו מראש על הנצחון. אז זה שלב א'.
      שלב ב' הוא תוך כדי הריצה, כשמבינים שהקצב מהיר מדי. ספק אם הבינו זאת לפני נקודת ה - 5. ואז, ההחלטה לעזוב את הדבוקה היא לא פשוטה. זה לא לגמרי רציונאלי. זה מין מצב כזה שאתה כבר שם, וזה הקצב, ואתה מניח שהוא לא יישאר שם אלא יואט. ואתה פשוט מתפלל להחזיק מעמד ושיהיה בסדר. אלו הרי אלופים שבאים להתחרות ומאמינים שהם יוכלו לאחרים. אז נכנס קצת wishful thinking מהסוג שכולנו מכירים אותו וחווינו אותו. והקצב באמת הואט אחרי הק"מ העשירי (אולי דיברו ביניהם?). כשהם התחילו להרגיש מצוקה - כבר היה מאוחר מדי.
      הדבר המעניין הוא שלא היה אפילו רץ אחד שחשב אחרת, שאמר "אני רץ את הריצה שלי וניתן להם לחזור אליי. גם אם אחד או שניים לא יחזרו - אני אצא גדול". אולי אם היה כאן איזה גאריב, איזה מרטין לל אולי, איזה רץ שמראש לא היה נסחף ל - 2:03 אלא רץ בתחום היכולת שהוא מכיר - זה יכול היה להיות יפה.
      לגבי הריצה בדבוקה - מי כמוך מכיר את זה. משמעות פסיכולוגית אדירה, במיוחד במרתון. לשבת בתוך דבוקה כזו של 10 רצים פלוס ולשייט, זה מוריד הרבה מהעומס הנפשי והריצה נדמית כקלה יותר. החשיבות של חסימת התנגדות האוויר וכו' קיימת בקצבים המהירים האלו של מעל 20 קמ"ש גם כן (אצל חובבים, כשאין רוח, הדראפטינג פחות חשוב). היתרון העיקרי הוא פסיכולוגי.

      • עמיחי

        אני לא העמיחי שאתה התכוונת... תודה על התגובה :)

  • חלפס

    יפה.
    כל ריצה כזאת רק מדגישה עד כמה גברהסילאסי היה גדול. ללא פאלטות, ובלי פתיחות מהירות ולא אחראיות. כל הזמן סביב השיא שלו.
    אני מצטרף לעמיחי, הרי לכל אחד שם היה תכנון ריצה. האם הוא הסתכם רק בלהשאר בדבוקה המובילה?

  • יעל

    תענוג לקרוא!
    אני מוצאת את עצמי ניזונה פה, ממך, ואח"כ נתפסת כידענית גדולה כשמשתפת אחרים במה שקוראת כאן :-)

    העובדה שאני זוכרת כל כך הרבה נזקפת לגמרי לזכותך ולאיך שאתה כותב - נפלא, מעשיר מעניין ומרתק.

    תודה.

  • אריק

    נהניתי לקרא, נחשון. מעניין שכל הגדולים נפלו.

  • אסף THE KOP

    צגאיי כבדה זה לא האח של זיו ?

    • יוני (המקורי, מפעם)

      סוף סוף מישהו שמבין. הוא בכלל מהצד של יחיאל צגאי. אתה מחבר את יחיאל צגאי לצגאיי כבדה כמו בדומינו, ואת צגאיי כבדה לזיו כבדה. את זיו כבדה ליואב זיו. את יחיאל צגאי אפשר לחבר לאבי יחיאל.

      בקיצור, עדיף לשתות שתי בירות לפני שקראת את מה שכתבתי.

  • נטע

    כתבת מדהים ומעניין כהרגלך, מכניס אותנו לעולמם של הגדולים באמת. עבורי היה מעניין לקרוא שגם הגדולים ביותר ,המנוסים מתלבטים ומהמרים באיזה קצב לרוץ את החצי הראשון...ואולי אם רוצים לבדוק את הקצה או שיא אתה עלול לעוף לשמיים או ליפול -וזה בלתי נמנע...ועוד נקודה שאני תוהה האם בדרכ נשים שמרניות יותר בקצב החצי הראשון, או שבמקרה ?

    • נחשון שוחט

      היי נטע. אני לא חושב שניתן להבחין קטגורית בין גברים לנשים. אפשר לתת כדוגמא את מארי קייטאני, אולי רצת המרתון הטובה בעולם היום. במרתון ניו יורק 2011 היא רצה את החצי הראשון בקצב מהיר ב - 4 דקות משיא המסלול (ובשלבים רבים קרוב לשיא העולם של ראדקליף, מה שלא הגיוני לחלוטין על המסלול של ניו יורק). היא נחלשה מאד בחצי השני, וסיימה שלישית בלבד. לעומת זאת במרתון לונדון של השנה שעברה היא חילקה קצב נכון (והגבירה בחצי השני) וניצחה עם 2:18:37.

  • ש. בן ד.

    נחשון,

    תודה רבה. מסיבות שונות לא הצלחתי לראות היום את המרתון והסיקור שלך נותן הרגשה כאילו למעשה כן ראיתי אותו...

    לגבי ההערה שרשמת כדרך אגב - ארה"ב באמת זכו במדליית כסף קבוצתית במירוצי שדה?? הבלחה חד פעמית בעקבות יכולת גרועה של הקנייתים או משהו שצריך לצפות לו בשנים הבאות?
    (וסליחה אם זה כבר משהו שדובר עליו, פשוט הייתי תקופה ארוכה בחו"ל ולא עקבתי...)

    • נחשון שוחט

      היי. לא, לא דיברנו על זה כאן. זה קרה באמת אבל לא מבשר משהו לקראת העתיד. הרמה הכללית באליפות העולם במירוצי שדה שהתקיימה בפולין בסוף החודש שעבר היתה נמוכה ממה שהורגלנו. לא היו שם יותר מדי שמות גדולים. אפשר לטעון שהרץ האיכותי ביותר היה האתיופי גבריווט, שבכלל התחרה וניצח במקצה הנוער. את מקצה הבוגרים ניצח קנייתי בן 19, לא מוכר, בשם ג'אפת קוריר. ההופעה של שאר הגברים הקנייתים היתה קטסטרופאלית. האמריקאים בעצמם שלחו קבוצה דרג ב' (שמות שכמעט שאינם מוכרים מחוץ לארה"ב) ודווקא בזכות הריצה היותר שמרנית של אותם רצים, וגם התעלות קבוצתית כללית, הם הצליחו להתברג למקום השני בדירוג הקבוצתי. אפשר לקרוא יותר כאן: http://www.letsrun.com/news/2013/03/cross-country-week-that-was/

  • Gb

    יש משהו שאפשר להסיק לגבי מו פארה לקראת השנה הבאה ולקראת ריו?

    • נחשון שוחט

      השנה יש למו פארח את אליפות העולם במוסקווה, שם הוא ינסה לזכות בדאבל 10,000מ' ו - 5,000מ'. זה לא יהיה קל. הריצה שלו אתמול לא רלוונטית להערכת הכושר שלו על המסלול, נצטרך לחכות לתחרויות המסלול בעוד מעט ייצאו לדרך. הפזילה שלו אל חצי המרתון והמרתון בעיתוי הזה נראית לי מוזרה. הוא והמאמן שלו סלאזאר מדברים על דאבל 10,000מ' ומרתון בריו. קשה מאד להעריך אם ניסיון לעבור למרתון יצליח, אבל בתנאי התחרות של היום - אני די משוכנע שהוא לא יצליח לעשות "גם וגם" - כלומר גם לעלות את המרתון וגם לשמור את החדות לצורך נצחון על טובי הרצים על המסלול. המעבר למרתון דורש דגש אימוני אחר, ועד שלא ירוץ אחד או שניים יהיה קשה להעריך איך הוא מגיב לשלבים המאוחרים בריצה כזו.

      תוצאה מאד מעניינת מאתמול, הרחק מאור הזרקורים, היא ריצת מרתון בכורה של אליהוד קיפצ'וגה - מטובי רצי המסלול ובעבר אלוף עולם ל - 5,000מ' (שניצח באותה ריצה את קנניסה בקלה והישאם אל גארוז'). קיפצ'וגה רץ נגטיב ספליט יפה, ניצח ושבר את שיא המסלול במרתון המבורג. תוצאה: 2:05:30! הזמן שלו ב - 30 ק"מ היה שתי דקות איטי יותר מהזמן של המוביל במרתון לונדון. אני בטוח שמו פארח היה חותם על מרתון בכורה כזה (גם בקלה). המרתון הראשון של גברסלאסי (לא כולל מרתון שרץ בגיל מאד צעיר) היה 2:06:33 למקום שלישי בלונדון 2002.

  • גלעד

    תודה על העדכון, כהרגלך בקודש - סגנון כתיבה ומידע שכיף לקרוא.

    ועל זה כבר אמרו חז"לינו: כל מרתון והחוקים שלו ומרחק המרתון אינו ניתן לזלזול בשום אופן אף פעם. לא משנה כמה פעמים רצת אותו, בכמה זמן או אפילו אם רצת מרחקים ארוכים ממנו.
    מרתון זה לא משחק ילדים. או שאולי כן - מי שמשחק בו, כמו עם ילדים לפעמים חוטף.
    רק טוב

  • דובי מילר

    נחשון תודה.

    איזה כייף לנו, המרתוניסטים החובבים, שאין לנו צרות כאלו- 2:04 או 2:05 ...מבחינתנו לרדת מארבע שעות זה בסדר...

    נהניתי לקרוא.

  • ariG

    נחשון, כיף גדול, כמו תמיד.
    אהבתי את הhumble pie (-: אם כי לפי התמונות חלק מחוטאי ההיבריס יאכל בימים הקרובים רק דרך קשית או IV...

Comments are closed.