פרידה מאנטוניו

עולם הריצה נפרד בעצב מאנטוניו סנטורי, אחד מסמליו האהובים ביותר.


(תמונת השער באדיבות איגוד האתלטיקה בישראל)

(הטקסט מתפרסם במקביל גם במדור "יקירי המועדון" באתר של קבוצת מועדון ארוחת הבוקר)

"קמרדו, הא ידי!

נותן אני לך את אהבתי, היקרה מכסף,

נותן אני לך את עצמי קודם להטפה או לחוק;

התתן לי את עצמך? התלך למסעיך עמי?

הנדבק זה בזה כל ימי חיינו?"

(וולט וויטמן, מתוך "שירת הדרך הרחבה", בתרגומו של שמעון הלקין).

***

עולם הריצה הישראלי נפרד בעצב ובכאב מאחד מסמליו האהובים ביותר, המאמן אנטוניו סנטורי ז"ל, שבא מאיטליה לישראל וקשר גורלו ונפשו לאדמתה ולנופיה, לרציה ורצותיה. אנטוניו שהיה לנו מקור בלתי נדלה לידע עשיר ולהשראה.

ססגוני. דעתן. אקצנטרי. מיוחד במינו. בעל ידע אנציקלופדי (באתלטיקה, בהיסטוריה צבאית, ובתחומים רבים נוספים). מתרגש ומתלהב כילד. מלא הומור. מסביר פנים, מלמד ומזמין תמיד. יוזם ולעולם חולם: על הפוטנציאל לשיאים; על התרוממות הנפש; על שוויון וערכים. על אהבה בין אדם לאדם. על שלום בין העמים.

עולם הריצה נפרד בעצב מהחולם הגדול, בעל הלב הענק, שפרגן ותמך ועודד ללא אבחנה, ותמיד בפיו הזמנה: "בוא לבקר אצלי בגרנות הגליל. אבשל לך פסטה ותשמע סיפור".

אני רוצה לספר ולו מעט על אנטוניו, מהיכרות והערכה שנמשכו שנים. זכרונות שנכתבים בגעגוע ובכאב.

(התמונה באדיבות "שוונג")

***

הטלפון

בעולם הריצה למרחקים בישראל יש Rite of passage. רגע טקסי מגדיר. רצים אמריקאים חובבים מייחלים לקביעת הקריטריון הסמלי של Boston Qualifier (מינימום למרתון בוסטון). רצים ישראלים חובבים, משך עשרות שנים, ייחלו ל"טלפון מאנטוניו". אנטוניו סנטורי, בין כל מפעלותיו, לקח על עצמו תפקיד הארכיון האנושי של ריצת המרתון בישראל. הוא הסתובב לכל מקום עם רשימות כתובות בכתב יד צפוף, המתעדכנות כל העת. ברשימות האלו תועדו כל ריצות המרתון של רצים ורצות ישראלים מתחת לשלוש שעות. כשהגיעו אתרי האינטרנט ואפשרויות ניהול הידע המתקדמות, אנטוניו הסכים לתרום להם את פרויקט החיים של התיעוד ההיסטורי, אבל לא העביר אליהם המקל. הוא המשיך לעדכן באדיקות את הרשימות שלו – לא סומך על אף אחד אחר – אותן הרשימות המסודרות בכתב היד הצפוף. רשימות שהן היסטוריה, ושכולן אהבה.

אנטוניו לא הסתפק ברשימות. אחרי כל מרתון הוא ליקט התוצאות, ואז חייג. אל כל רץ ורצה, כשתורם הגיע. בלי התראה מוקדמת. רובם לא ידעו לצפות, והופתעו. חלקם לא ידעו במי מדובר ושל מי המבטא המוזר מצידו השני של הקו (קולה של אגדה). אני זוכר היטב את השיחה הראשונה המרגשת הזו עם אנטוניו, ב2003 (והשיחות הרבות בינינו בעקבותיה). ראשיתה היתה בהכרזה החגיגית ובברכה. אבל זו לא היתה אף פעם שיחה של שלוש דקות, אלא שיחה ארוכה שיכלה גם לגלוש מעבר לשעה. הצלבות סטטיסטיות. הערכות כלפי העתיד, סיפורים על רצים מהארץ ומהעולם, תמיכה ועידוד. ולפני סיום, תמיד: "בוא לבקר אצלי בגרנות הגליל. אבשל לך פסטה ותשמע סיפור".

פגישות ושיחות לאורך השנים

מאז אותה השיחה הראשונה היו לי עשרות פגישות ושיחות עם אנטוניו לאורך השנים. תמיד למדתי. תמיד התרגשתי. לפעמים הייתי מתקשר כדי לדרוש בשלומו (לא מספיק, זה אף פעם לא מספיק) ולשאול לדעתו. לפעמים הוא היה מתקשר, נסער בעקבות התפתחות דרמטית באתלטיקה, בארץ או בעולם, או בתגובה לכתבה שכתבתי. כל שיחה כזו נמשכה שעה ארוכה של ידע מתפרץ, תשוקה והתמוגגות על אנקדוטות ותובנות מקוריות. ולפני סיום, תמיד- ההזמנה להתארח לארוחת פסטה בגרנות הגליל.

ביוגרפיה של מאמן

"כשאני לוקח ילד בן 12, ואני מביא אותו בגיל 22-23 להישגים ולא משנה איזה, אני מרגיש כמו מיכאלאנג'לו שעושה פסל" (אנטוניו סנטורי בראיון לכתבה של דני דגן לחדשות ערוץ 1, 2015).

אנטוניו נולד ברייטי, איטליה בשנת 1945. סיפור חייו המרתק – השירות כצנחן בצבא האיטלקי, שמועת הקיבוץ שהניעה אותו לקטוע טיול ולהפליג באניה לישראל, חלקו בגרעין שהקים את קיבוץ אדמית, ההתנדבות העצמאית ליחידת מילואים במלחמת יום הכיפורים (ולמשך הרבה שנים מאז), ודרך חייו הערכית והייחודית – תוארו באופן נפלא על-ידי ידידי (וחברו הקרוב של אנטוניו) יאיר בן עמי: "אנטוניו סטנורי: מאמן חולם וחולם לשלום" (2012). זו אחת הכתבות שהן קריאת חובה לדעתי. אני לא מעתיק מהדברים, אלא מפנה וגם מבקש שתקראו.

משנת 1971 החל אנטוניו לאמן, רצים ורצות בכל הגילאים. חשוב עוד יותר – מכל המגזרים. אנטוניו היה מאמץ פורץ דרך וגבולות, מגלה ומטפח כישרונות. הוא לא חשב על "מודל עסקי" או על מעמדו כמאמן. הוא ראה את משימתו כשליחות של מיצוי מאגר הפוטנציאל, של פתיחת אפשרויות. הוא הביא את הריצה למקומות שחששו מכניסתה ושבהם היא נאסרה – נערות מוכשרות מהמגזר הערבי שאותן היה ממש מבריח לאימונים, עד שהיו לאלופות ישראל, וכך גם הסטיגמות והפחד בקרב משפחותיהן נשברו. אנטוניו גילה עשרות כישרונות, אימן אלופי ואלופות ישראל והקים את מועדון הריצה "סולם צור". בין השאר גילה ואימן  (בין השנים 1991-1996) את שיאן ישראל למרתון שסיים במקום ה20 במרתון האולימפי באתונה 2004, איילה סטאין. עוד היו בין חניכיו שם טוב סבג (שמי שגיב), מטובי רצי המרתון הישראלים בכל הזמנים שהתחרה במרתון האולימפי בלוס אנג'לס, ג'מאל אבדאלאל, אמאל אבדאלאל (שהיתה אלופת ישראל בריצת מרתון), אילן בניסטי (מטובי הרצים בארץ בעבר, כיום יבואן ברוקס), ועוד רבים. אנטוניו הוא עמית כבוד של איגוד האתלטיקה בישראל.

צפו גם בכתבה/ראיון הנהדרת לחדשות ערוץ 1 משנת 2015 והתרשמו ממנו ישירות:

הביקור האחרון

בקיץ האחרון במהלך תרגיל במילואים בצפון ומשימת סיור ציר שקיבלנו, בנסיעה מעל לנחל כזיב ומול הנוף המפעים, אמרתי לחברי הטוב ערן, "בוא. נסטה קצת מהציר. יש לי חבר שאני רוצה שתכיר כאן בגרנות הגליל. הוא יבשל לנו פסטה, ונשמע סיפור". הלב נצבט לראות את אנטוניו חולה וכחוש. אבל פניו זרחו לקראתנו, והוא לא קיטר או שיתף בקושי או בכאב. כמו תמיד, הוא שיתף בתשוקה, בגאוה, באלבומים ההיסטוריים, בחדר עם מזכרות הצניחה, בסיפורים ובעצות הטובות, וכמובן שגם ברשימות השמורות מכל, הרשימות המסודרות בכתב היד הצפוף. כמו בכל מפגש ובכל שיחה – חזרה התחושה שמדובר באדם שבכל רגע אתו אתה לומד, ורוצה ללמוד יותר, וכמה שדמותו המיוחדת והטובה מקרינה עליך, מחברת אותך לתחושת אמת פנימית שאתה בר מזל להיחשף אליה ושאתה שואף לקחת לעצמך ולו מעט ממנה.

אנטוניו לבש את הירכית הישנה, סיפר לנו על למעלה מ200 צניחות, התמלא ברוח ניצחון, והצטלמנו יחד – תמונה אחרונה שאנצור לתמיד.

שיעורים ולקחים

הפרידה העצובה מאנטוניו מצדיקה לרשום לעצמנו כמה שיעורים. לזכור את האדם ובצמידות גם מורשת. ביום שני הקרוב נציין שנה לפטירתו של מאמני רפי וישניצר ז"ל – רפי ואנטוניו היו קולגות וחברים טובים. האבדן הכפול הזה גורם לי לרצון חזק שלא להיפרד, לתחושה שלא כל השינויים המתרחשים הם לטובה, שהחיסרון של הדמויות הללו מצווה עלינו לדבוק בדרך ובערכי הספורט שהם הנחילו לנו.

  1. אהוב את השביל, את הדרך – כמאמן, אנטוניו תמיד הזכיר שהדרך מונחת לפניך. היא שלך, אם תרצה. והוא מוכן לתרום ולסייע. לא מודל אימון מתחכם או כופה, אלא מודל אימון מזמין ומטפח. הוא היה מורה לגילוי העצמי.
  2. כבד את ההיסטוריה, ושאף ללמוד תמיד – אמרת אנטוניו – אמרת היסטוריה. שיעוריה, לקחיה, פרטיה המדוקדקים, התובנות המקצועיות, המוטיבציה וההשראה שאפשר לקחת ממנה. המבט המשווה. הרצון לאסוף וללמוד ולחקור, לשתף בידע ולהפיץ. אני לא חושב שידענו לנצל אפילו מאית מהידע שהיה לאנטוניו להנחיל. ובעידן שבו מתמעט והולך הכבוד כלפי הידע הרחב והלימוד המעמיק  – בדור האמ;לק – דמותו של אנטוניו תמיד עודדה ותמשיך לעודד: הרחב דעת, למד עוד, שתף. לא הלייקים חשובים אלא המהות. במובן הזה אנטוניו יישאר עבורי מודל לחיקוי.
  3. דרך אישית, מיוחדת, עצמאית, ומלאת הומור, והלקח: אל תפחד להיות מי שאתה ולחיות את חייך – אנטוניו סנטורי הזכיר לי לפעמים את דמותו יוצאת הדופן של המאמן האוסטרלי הגדול פרסי סראטי (תוכלו לקרוא הפרק שכתבתי עליו כאן). כי הוא לא חי את חייו כתכתיב ובהתאם לצפיות של העולם ושל אחרים, אלא מתוקף האמת הפנימית שבערה בתוכו. זה היה חלק גדול מכוחו והשפעתו, כמאמן ומנהיג. כמו סראטי, הוא הציג משנה ייחודית והזמין את האמיצים להצטרף אליו. כמו סראטי, הוא היה מרוחק במקום הטוב לנפשו והקים בסיס אימונים מבודד. כמו סראטי הוא שילב בין משמעת האימונים הנוקשה והדרישה לעבודה סיזיפית קשה אל ההוליזם הנפשי – החיבור אל הנוף ואל הטבע, אל המוזיקה והתרבות. הוא ראה בריצה לא רק ריטואל טכני אלא גם מהות נפשית עמוקה.
  4. שמרו על היסודות והמורשת – אנטוניו העריך את מרתון תל אביב ואת מרתון ירושלים, אבל כשנשאל לגבי המירוץ האהוב עליו השיב: מירוץ הקפת התבור. ככל שהעולם מתפתח ומתקדם, וגם ככל שעולם הריצה גדל והאינטרסים רבים ומגוונים – חלקם זרים – ישנם יסודות ומסודות בבסיס הענף שאותם חיוני לשמר. אני מציין את מירוץ התבור כדוגמה. המסר הרחב יותר הוא כלפי עצם הגישה – למה אנחנו רצים? עבור מה? ופייסבוק איננו התשובה. בוודאי שלא הפרסום או הכסף.
  5. דמות המאמן – ישנה כיום זילות מוחלטת, מצערת ומסוכנת בעצם השימוש בתואר "מאמן ריצה"; בהבנה של מהותה ותכליתה של דמות המאמן; ברמת המומחיות המקצועית, הניסיון וההעמקה; בתמריצים המובילים אנשים "לאמן". המגמה לא תשתנה אז אסתפק בהטפה קצרה למאמנים החדשים: למדו, הוקירו וכבדו דמויות המאמנים מהדורות הקודמים. שננו הדוגמה והדרך של אנטוניו: הרחבת הידע והדעת; האהבה והאימון שאינם תלויים בדבר – לתת ולא על מנת לקבל. אלו הם המאמנים האמיתיים. ואף קורס לא יוכל לשמש תחליף לשיעורים שניתן וצריך ללמוד מהם.
  6.  והשאלה האחרונה/הלקח כלפי עצמנו: האם ידענו לנצל הידע של אנטוניו? האם ידענו לנצל גדולת הנפש והלב שלו? לדעתי היינו יכולים לנצל הרבה יותר. הוא כל כך רצה לתת, ולא תמיד ידענו לקבל. 

אני אתגעגע לקולו של אנטוניו. להזמנות לגרנות הגליל, להבטחה שיבשל לי פסטה, ואשמע סיפור.

***

הלוויתו של אנטוניו סנטורי תיערך ביום א', 17.12.17 בשעה 14:00 בבית העלמין בשלומי.

בשמי, בשמם של רצי "ביחד נוכל" – הרצים של רפי וישניצר – ובשם רצי מועדון ארוחת הבוקר – אני שולח תנחומים חמים לבנותיו של אנטוניו, נעמה ומיה, וכל אוהביו.

בהצדעה! יהי זכרו ברוך.

 

 

 

 

 

סולואים/ שמעון טבדי
76 מרתונים מתחת ל-2:20ש'

תגובות

  • אורית

    נחשון. מרגש ומלמד מאוד. מכתיבתך למדתי שהיה איש מיוחד מאוד.
    יהי זכרו ברוך

    הגב
  • איציק

    לראשונה אני שומע את שמו (כנראה באשמתי). כתוב מאד רגיש ושמרגש. תודה.
    האם ננתב בכוונה "נסער בעקבות התפתחות דרמטית באתלטיקה, בארץ או בישראל,"

    הגב
    • נחשון שוחט

      תודה איציק, גם על הפניית תשומת לבי לטעות. תיקנתי.

      הגב
  • יואב דובינסקי

    יפה מאוד נחשון. אתה מביא זווית מאוד יפה לסיקור אתלטיקה, מלאת כבוד לעוסקים במלאכה.
    יהי זכרו ברוך

    הגב
    • משה כהן

      אנטוניו המאמן שתמיד יש לו תוכנית אימון הכי טובה ותמיד מאמין שבעבודה קשה ניתן להשיג את מה שחלמת וגם אם אתה לא אלוף הישגת את היכולת להשיג ולהיות טוב יותר

      הגב
  • אלכס דוקורסקי

    נחשון, כתבת בצורה מאוד מכובדת ומרגשת.
    קראתי אתמול בהלם על פטירתו. לא ידעתי על מחלתו.
    קראתי וצפיתי בעניין רב בסקירות ההיסטוריות והסטטיסטיות של אנטוניו. ראיתי אותו מספר פעמים במירוצים השונים: טבריה, בית שאן והקפת התבור. תמיד החזיק מחברת ורשם תוצאות ושמות. קצת התביישתי לגשת אליו.

    מאוד מתחבר לסיפא של דבריך. לא תמיד ידענו לקחת ממנו את כל הטוב שהיה לו להציע.

    משתתף בצערן של בנותיו ואוהביו. יהי זכרו ברוך.

    הגב
    • סיון שריר פרידמן

      כתבת מדוייק ויפה. התאמנתי תחת שרביטו 6 + שנים ושמרנו על קשר הדוק כל השנים. אנטוניו השאיר חותם בכל אחד ואחת מאיתנו הרצים מאמן ובן אדם יחיד ומיוחד. אין עוד מאמנים כמוהו עצוב

      הגב
  • שרית קליינר

    איש מיוחד. הכרתי את אנטוניו באדמית בשנת 1985. אנטוני ונורית אמצו אותי למשפחתם בזמן שהותי בקיבוץ. אנטוניו חשף אותי לעולם הריצה בגיל 19 בדרכו המיוחדת. תמיד אזכור את אנטוניו. אמר לי שכל אחד יכול לרוץ. הוא נתן לי את האהבה שלי לרוץ בטבע.
    במשך השנים ועד היום חושבת עליו במיוחד זוכרת את הריצה הראשונה שלי אתו במטעי הבננות במטה אשר.
    יהי זכרו ברוך.

    הגב
  • דורפן

    לצערי לא פגשתי אותו. למדתי עליו לראשונה מכתבה של ניר יהלום ב״הארץ״ אותה ערכתי, איפשהו ב-2002. נדמה לי שהיה גם אוהד יובה פנאטי. בתקופה ההיא אימן גם רצות בדואיות ועל כך נסבה הכתבה.

    מה שהרשים אותי בדמות שהשתקפה מהכתבה היה אדם עם הבנה מאד רחבה של העולם - בענף הריצה ובהיסטוריה כאחד - אבל הוא משפר אותו בד׳ אמותיו. עם האדם הבא שנקרה בדרכו. עם הסביבה המיידית שלו.

    הגב
    • red sox

      אכן אוהד יובה פנאטי, מדקלם הרכבים ומבקיעים ממשחקים שהתקיימו 30 שנה לפני שנולד ו40 שנה אחרי שעזב את איטליה. אבל כזה שגם שנא בכל ליבו את האדנות והשחיתות שהפכו מילה נרדפת ליובנטוס והצדיק כאחרון השונאים את העונש שהושת על קבוצתו האהובה בעקבות הקאלצ'יופולי.

      והאבחנה שלך לגביו בפסקה השניה מדוייקת מאין כמוה.

      הגב
  • ניר שפר מרתוניסט חובב

    אנטוניו איש מיוחד, מאמן מיוחד, פשטותו וישירותו לא תמיד התאימו והוא סירב להתיישר לפי אמות המידה המקובלות.
    רצית אנטוניו- קיבלת את האמת בפרצוף בלי שום טאקט והתיפיפות.
    אבלמאת גדולתו אני זוכר באימון אחד מני רבים, במטעי הבננות של עמק הקורן ואני המתאמן היחידי שהגיע לאימון.. 4.5 קמ כפול ארבע כאשר הדרישה הקבועה של אנטוניו שכל רבע יהיה מהיר מקודמו.. אני רץ כבר בחושך ואנטוניו מאחורי מאיר לי עם פנסי הסקודה המקרטעת שלו.. אני בקטע האחרון ומסמן לאנטוניו שיעקוף אותי כי אני רוצה לוותר.. כבר לא אצליח לסיים בזמן המבוקש.. אנטוניו לא עוזב אותי, את הרץ החובב שלעולם לא יקבע שיאים.. בסיום האימון הוא אומר לי "בשביל זה צריך את המאמן. לא רק כשהכל הולך טוב, אלא דווקא לרגעי המשבר".

    הגב
    • אלכס דוקורסקי

      סיפור חזק מאוד.

      הגב
    • shohat

      תודה ששיתפת. נהדר.

      הגב
  • אמיתי

    עצוב
    אנטוניו אימן את אחי הגדול ובעצם הכניס אותו לעולם האתלטיקה שהתחיל מריצה ועד לאיירון מן. אני מאמין שממש שינה את מסלול חייו. השם שלו בביתנו היה כמו של מאסטר- עם יראת כבוד והערכה.
    סיפור חייו באמת מיוחד ומגלם את מי שהיה- אדם יחיד ומיוחד עם לב גדול שראה בכולם שווים.
    תודה נחשון

    הגב
    • איציק

      איירון מן, וואוו...
      כמה פעמים בשנה עושים דבר כזה?

      הגב
      • אמיתי

        זה חיידק.. לרוב פעם פעמיים בשנה. יש כאלה שעושים גם יותר. לא לגמרי שפוי הענייין הזה

        הגב
  • דקלה דרורי

    קראתי יותר מפעם אחת. כל כך מרגש. ועצוב. תודה נחשון

    הגב
  • בנצי א.

    פגשתי אותו רק פעם אחת לפני שלוש שנים ומאוד התרשמתי ויצאתי מעריץ שלו מהפגישה הזו. קורות חיים מלאי עשייה ,שמחת חיים ואהבת חיים עם אהבת אדם ללא גבולות. חבל שנקט מארץ החיים כה צעיר ברוחו. יהי זכרו ברוך.

    הגב
  • חיים

    את אנטוניו מעולם לא פגשתי או הכרתי, ואומר זאת לצערי. מהכתבה ומהתמונות עולה בראשית הדמות של אנטואן דה סנט אקזיפרי שהיה חולם בעצמו. הוא העולה היא מדוע לא כולם שומרים על התמימות של ילדים והופכים למבוגרים חומריים ופרקטיים? שימשיכו להיות אלו השומרים על זיו הנעורים בין המוני המבוגרים. כיף לשמוע על אנשים טובים באמצע הדרך, אבל שלב בחיים. אני זאת מעולם הערכים, שנכון לרצים ומה שביניהם.

    הגב
    • חיים

      *בכל שלב בחיים. אומר זאת...

      הגב
  • צור שפי

    תודה נחשון. לכתיבה שלך יש תמיד ערך מוסף.

    הגב
  • 49ers

    מרתק ביותר, תודה על הטור.

    הגב
  • ערן

    שלום נחשון,
    תודה על הכתיבה היפה ועל הצוהר לחייו של אנטוניו. כידוע לך, איני מהרצים, אך שמח אני כי בסטיה קלה מהשביל היפה בו סיירנו באותו היום קפצנו לבקר את הצנחן הותיק, חברך הטוב עליו דיברת רבות.
    ערן.

    הגב
  • סער

    הספד מכובד לאיש מיוחד. תודה.
    אני עוד זוכר אותו מחוברות "עולם הריצה" של שנות ה-80.

    הגב
  • red sox

    יפה כתבת נחשון.
    שנות היכרותי עם אנטוניו כמניין שנותי בעולם (אם כי מעולם לא רצתי איתו ולו מטר). איש שהמילה 'מיוחד' היא אנדרסטייטמנט לגביו. לא נטול פגמים ולא קל לעיכול עבור רבים, אך תמיד אמיתי ותמיד נאמן לדרכו. ובעיקר מוכן תמיד לשלם את המחיר על כך שאינו מוכן לסטות במילימטר מהדרך, ומי שמצוי יודע ששילם.

    איש ספר ודרך שהעריך יין טוב, שיחה ארוכה וחבר קרוב כפי שהעריך סגנון ריצה מהוקצע ותוצאה טובה במירוץ זניח.
    כמספר המחברות הנצחיות שלו, אפשר למלא ספרים בסיפורים על אדם שרכש לעצמו ידע, השתמש בו כדי לרכוש חברים שידעו להעריך את הידע, ורכש מהם עוד ידע וחוזר חלילה.
    יהיו זכרו ומורשתו ברוכים.

    הגב
  • יורם אהרוני

    כתמיד היטבת נחשון לתאר את דמותו הייחודית של אנטוניו. מה אפשר עוד להוסיף?
    אנטוניו כרץ -באתר מבט למרוץ מצאתי רק את הישגו ממרתון הכנרת החמישי – 3:15:39. במרתון הכנרת הרביעי הוא קבע 3:20:54. במרתון הכנרת השני - 4:07:50 (רשום כמייצג את הפועל אדמית) אני מוצא דף מידע ששלח על אימון חצי מרתון של מועדון סולם צור ב-1981 בו שיפר שם טוב סבג את שיאו האישי מ-1:11:54 ל-1:10:42 ואנטוניו שיפר מ-1:34:40 ל- 1:27:46. לי הוא זכור מחצי מרתון בגליל העליון בו חלף על פני בקילומטרים האחרונים... שמעתי מפיו לא פעם מדוע החמיץ את מרתון הכנרת הראשון. נדמה לי שזה היה בגלל שירות מילואים ומחלה.

    אנטוניו כמארגן מרוצים – זכורים לי שלושה מרוצים: מרוץ ההרים באדמית, חצי מרתון "יחיעם" במסלול גשר הזיו- שלומי- כברי – עברון וכמובן המרוץ ל-10 ק"מ בגשר הזיו שאחרי כמה שנים נמצא שהוא קצר מהתקן אך אנטוניו החליט לא להאריך את המרחק כדי שרצים יוכלו להשוות את הזמנים שלהם לשנים הקודמות. אני זוכר שבין הרצים הייתה אז אמירה כי את הזמן שמשיגים בגשר הזיו בתחילת העונה (אוקטובר כמדומני) צריך לנסות להשיג כמה חודשים מאוחר במרוץ העוגן שהיה כמובן 10 ק"מ בדיוק. תמיד הייתה חוויה להשתתף במרוצים שאנטוניו ארגן.

    המעטפות בדואר – אני מוצא אצלי דפים ששלח אנטוניו עם מידע שאולי רק הוא יכול היה לספק כמו למשל השוואת זמנים בין תוצאות שהושגו בחצי מרתון יחיעם לאלה שהושגו במרוץ בגליל העליון. במרוץ של 1981 שאורגן על ידי אנטוניו, שהיה אז רכז הספורט במועצה האזורית סולם צור ויואב ענבר שהיה רכז הספורט של המועצה האזורית געתון (בטרם הם אוחדו יחד עם נעמן ל"מטה אשר" או כפי שאנטוניו התבטא במרירות אחרי סגירת המועדון שלו – "מטאטא אשר") קבע יאיר קרני את הזמן הטוב ביותר עד אז לרץ ישראלי– 1:06:59. זה היה חצי המרתון הראשון בגליל המערבי והשתתפו בו 44 רצים: 25 בוגרים, 10 ותיקים ו-9 נערים. בדף אחר מוזכרים הישגי מועדון סולם צור במרוץ התבור 1981 ובין היתר המקום ה-14 של שם טוב סבג בבוגרים והמקום הראשון של לני דינור במירוץ לילדים עד גיל 14.

    יש כיום קבוצות בכירות בכמה ענפי ספורט בגליל המערבי כמו סכנין ועכו בכדורגל, נהריה בכדורסל ומטה אשר בכדורעף. לא ברור לי מאין מגיע המימון של האגודות האלה ואיזו השפעה יש להן על הפעילות של תושבי האזור. העובדה שלא נמצא המימון להמשך פעולתו של מועדון מרתון סולם צור שהייתה לו השפעה גדולה על הפעילות של תושבי האזור, לא מוסיפה לדעתי כבוד לאלה שקיבלו את ההחלטה לסגור אותו.

    הגב
  • יהודה ב"ד

    לא הכרתי אותו ומודה לך נחשון ולמגיבים שנתתם לי הזדמנות להכיר משהו מאישיותו של איש יוצא דופן שחי בינינו.
    חבל על דאבדין

    הגב
  • דותן רוזנבליט

    נחשון,
    כתבת מאוד יפה, מרגש ומעמיק וזה כמובן רק קצה קרחון מאנטוניו שהיה אגדה בחייו וחלק משמעותי מהנופיו של הגליל המערבי והאתלטיקה בישראל.
    זכיתי להתאמן אצלו 5 פעמים בשבוע מגיל 14 עד 18. ולהיות חבר קרוב שלו מאז ועד היום.
    תודה לך.

    הגב
    • מובארכי מועאוויה

      מובארכי
      היה לי הכבוד להכיר אותך אנטוניו ,להתאמן אצלך ולהגיע להישגים,אפילו עד היום שאתה לא נמצא איתנו،אני זוכר את המילים שלך תרים ברכיים ותעבוד עם הידיים,קח את ההובלה.
      תודה שהכרנו אותך והתאמנו אצלך,אתה תפארת לעם ישראל .
      תנחומי לכל מי שהכיר את אנטוניו
      יהי זכרו ברוך

      הגב
  • יאיר בן עמי

    תודה על המאמר, נחשון.
    כתבת מרגש ומאוד מרגש, עבור מי שהכיר את אנטוניו כנראה אפילו מרגש עוד יותר.

    הגב
  • יעקב ציקורל

    עכשיו ,כאשר אבק ההתרגשות עדיין לא שכך ,מתקבלת הפרופורציה של דמותו המיוחדת של אנטוניו.
    נחשון,עזרת לי מאד להיזכר בחלק מהפרטים.
    חלקתי עם אנטוניו מספר פגישות אישיות,די ארוכות,בהן תמיד איתגר אותי בחידות מסובכות בתחום האתלטיקה או ,של היסטוריה צבאית של קרבות ,תחום אותו אהב,והעיקר- האמין באחוות אדם.
    תודה על המחווה שעשית לזכרו.
    אם תזכור,בסיורנו במודנה איטליה,לקראת הקורידה, -בעת סיור בלילה קר ברחובות העיר,ניתקלנו בחנות יוצאת דופן.לא האמנתי-אבל,זו היתה חנות של המפלגה הקומוניסטית-וכמובן דמותו של אנטוניו עלתה בזיכרוני באותו רגע.

    הגב
  • אחד העם

    דברים היוצאים מן הלב ונוגעים ללב.

    הגב
  • שמעון

    זכיתי להכיר את אנטוניו בתור אח של שמי שגיב . אכן אדם מיוחד במינו והכתבה משקפת את הייחוד שלו.

    הגב
  • יוסי מלמן

    נחשון הוצאתי מקלדתך הספד מפעים ומרגש עד דמעות. למי שהכיר את אנטוניו ופגש בו וגם למי שלא זכה להכירו.

    הגב
  • אמאל עבד אלעאל

    הספד מתאים לאישיות של אנטו יו אני התאמנתי אצלו 15 שנה ובשנת 2014 הבת שלי התחילה להתאמן אצלו והיה לו חלום להביא אותה בעוד חמש שנים לאלופה במרתון זה היה חלום שלו

    הגב
    • יהודה ב״ד

      מאחל לך, לבתך ולאנטוניו שהחלום הזה יתגשם.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *