השיעור של הסלטיקס

How you do anything is how you do everything

(Photo courtesy of Keith Allison via wikipedia commons)

פעמיים בשנה, לכל היותר, אני מרשה לעצמי לכתוב על כדורסל. ותמיד אני מזכיר לעצמי ולקוראים, שאני לא פרשן כדורסל. בכל מה שקשור לניתוחים המקצועיים והסברי המהלכים והטקטיקות – אני בהחלט מתעניין, אבל קורא ולא כותב, לומד ולא מלמד. אז על מה ולמה אני כן כותב? כשאני מתחבר, ומתרגש, ומוצא את עצמי שוב – עשרים שנה מאז מייקל – מכוון שעון מעורר לשלוש בבוקר. ואז מנסה לנסח לעצמי: מה יש כאן שמיוחד כל כך? למה פתאום אכפת לי? עם מה אני בעצם מזדהה (באופן שמפתיע גם אותי)?

אני צופה בסלטיקס, נדהם כמו כולם מהיכולת ומהתוצאות. נגד הפרשנויות. נגד יחסי ההימורים. נגד הגורל עצמו שהכניס אותם לפלייאוף ללא שני שחקני המקסימום המובילים שלהם ששאר הקבוצה נבנתה סביבם. נגד ה-Hype המתוזמר סביב הקבוצה המוכשרת, האתלטית והדמיונית של פילדלפיה – סימונס, אמביד וה-Process, ושיווקם הנחוש כמותג הבא. נגד האקסיומה (שמותירה מקום לחריגים בודדים ונדירים) שהפלייאוף הוא הזמן של הסופרסטארס, של המוכשרים והטובים מכולם. נגד ה-Rookie Wall והצפיות המקסימליות כלפי ילד בן 20 שאמור בסך הכל לטבול קצת את הרגל במימי הפלייאוף, ללמוד מהגדולים, לעבור את ההתרגשות ואת ההלם הצפוי ולהתפתח.

משחק אחרי משחק מגיעים לשתי הדקות האחרונות, וכל פעם מחדש זה נראה קשה ובלתי-מסתבר ושאין מה לעשות השעון יכה חצות והכרכרה הירוקה תתברר כדלעת. ושוב הם מנצחים, שוב קוראים תיגר אפילו על ההנחה שההסתברויות אמורות להתאזן והמזל מתישהו יתהפך.

התחושה היא שיש בקבוצה המיוחדת הזו אלמנט יוצא דופן שמטה את המאזניים. הוא מורכב מן הסתם מלא מעט גורמים, אבל ההזדהות יכולה להתקשר למשפט אחד, לניסוח קולע, ואולי גם לשיעור מעבר לכדורסל:

How you do anything is how you do everything.

***

נעשה לרגע פניה קלה, לפני שאחזור לדבר על הסלטיקס, כדי לתת קרדיט להשראה. המשפט היפה נכנס לי לראש לתמיד לאחר שקראתי אותו לפני כמה חודשים בציוץ של הרץ ומאמן הריצה המצוין סטיב מגנס. מגנס העלה ציטוט מספרו האחרון של הסופר והעיתונאי הפופולרי Ryan Holiday. זה עניין אותי מספיק כדי לקרוא קצת יותר. הולידיי כתב מספר ספרים המקדמים גישה סטואית כבסיס להתמודדות עם אתגרים אקטואליים ומודרניים, בתחומים שונים. ספרו המפורסם והמצליח ביותר נקרא – The Obstacle is the Way ("המכשול הוא הדרך") כשביסוד ההשראה ציטוט המיוחס לקיסר הרומי מרקוס אורליוס: “The impediment to action advances action. What stands in the way becomes the way.”

(עכשיו תעצרו. תקראו את זה שוב. ותחשבו על העונה הזו של הסלטיקס).

הכתיבה של הולידיי מתמקדת באימוצה של גישה מנטלית חיובית, המתייחסת ל"תמונה גדולה" והתמודדות נכונה עם אתגרים, הפסדים נקודתיים ומכשולים.

תמצית הסטואיציזם, לפי הולידיי היא ש"עליך לדעת להבחין בין מה שאתה יכול לשלוט בו לבין מה שאינו בשליטתך. וזהו כנראה [לדבריו] הרעיון הקשה ביותר לקבל בספורט – שאתה חייב לנתק את עצמך מהתוצאות ולהתמקד באופן בלעדי במה שאתה יודע לעשות ולעשות זאת היטב. אתה לא יכול להתרגז על זריקה שהחטאת או משחק שהפסדת, או על החלטות של השופטים שפסקו נגדך. אתה חייב להתמקד במה שאתה היית אמור לעשות ואם עשית זאת בצורה הטובה ביותר". תסתכלו עכשיו על כל ראיון עם ברד סטיבנס. על כך שבכל רגע במשחק, כשהוא מצולם, אתם לא יכולים לדעת אם הקבוצה שלו מובילה בעשרים, או מפסידה בעשרים, או שבכלל שוויון עם שמונה שניות לסיום. אותו מבט שלו וסטואי. אותה קבלה. אותה היכולת לשדר שהכל בשליטה. איכשהו, זה לא משנה מה התוצאה כרגע. המיקוד הוא במה שצריך לעשות, על הפעולה הבאה.

קראו את הכתבה המצוינת מדצמבר 2015 של גרג בישופ מ-Sports Illustrated על האופן שבו "ספר על סטואציזם [ספרו של הולידיי] נהיה פופולרי בכל דרגי ה-NFL".

***

עכשיו נחזור למשפט עצמו, ולבוסטון סלטיקס. How you do anything is how you do everything כמנטרה – זהו אולי ההסבר ליכולת הזו להתעלות, להימנע מטעויות (ולנצל הטעויות של הקבוצה היריבה), להיחלץ מהמצב הקשה, להתמיד, לפתח ביטחון והרגל ש"אנחנו עושים את שלנו נכון, ולכן בסוף זה יסתדר". העניין שזה תמיד מגיע לשתי הדקות האחרונות ולמתח שיא – המשחק יוכרע לכאן או לכאן – אבל לפי הגישה שאני כותב עליה והדוגמה של הסלטיקס – הפתרון לא נקבע בשתי הדקות האלו אלא בכל מה שעשית כדי להגיע אליהן והמוכנות שלך בדיוק למימוש בשתי הדקות האלו. How you do anything is how you do everything.

בואו ננסה לפרוט את זה לדוגמאות:

א. הקלאסה של אל הורפורד – אל הורפורד הוא הסופרסטאר (חוזה מקסימום) שמעולם לא נחשב לסופרסטאר. הוא הכוכב הכי פחות נוצץ. הוא הבחירה האחרונה לליגת הפנטזיה. הוא לא נמצא בדירוג מכירת הפוסטרים או הגופיות. השורה סטטיסטית שלו מסתכמת בממוצע של 12.9 נקודות, 7.4 כדורים חוזרים ו4.7 אסיסטים למשחק (17, 8.7 ו-3.3 בפלייאוף). צ'ארלס בארקלי אמר שאם זו היתה השורה הסטטיסטית שלו, היו אומרים לו "חביבי הגיע הזמן לפרוש". ועם השורה הזו הורפורד הוא השחקן המוביל, המנהיג, הדוגמה האישית והרוח, ומי שמצליח פעם אחר פעם לקלוע את הסל בעיתוי הקשה והמכריע. בעצם להעמיס על גבו את הקבוצה הצעירה ולקחת את האחריות. ושאר הזמן? הוא משפיע על המשחק – בהגנה וגם בהתקפה – בכל כך הרבה דרכים. הוא מאפשר את שיטת המשחק של סטיבנס, את האסטרטגיה. הוא עושה את כל הדברים הקטנים והמשמעותיים שמצטברים. והוא מעצב את התפיסה המנטלית של הקבוצה, ואת העמידה שלהם על הפרקט.
הקלאסה של הורפורד נצפתה בראיון בעקבות הניצחון בסדרה, במשותף עם ג'יילן בראון. לכל אורך הראיון הוא לא אמר משפט אחד על עצמו. לא תיאר אף סל שלו. לא דיבר על המנהיגות שלו. לא קשר לעצמו כתרים. הוא פרגן למאמן הקבוצה היריבה ולאתגר שהקבוצה מולו הציבה. הוא דיבר על התרומה של חבריו לקבוצה, ספציפית ושמית. הוא סירב להתייחס לסדרה הבאה מול קליבלנד ואמר – בסטואיות מופגנת – שהוא לא מסוגל בכלל לחשוב על השבוע הבא. שהוא מרוכז כל כך בחוויה העצמתית שעבר, וזה כל כך לא מובן מאליו. הוא לא יצא מגדרו בהצהרות ניצחון, וספק אם נראה צילומי חגיגות בג'אקוזי. כי גם זה טבוע בגישה – לא להתרגש יותר מדי מהפסד, ולא לצהול יותר מדי בניצחון. מחר האימון הבא. ג'יילן בראון ישב לידו, ובכל תשובה שלו ניתן היה להבחין בהשפעה. שככה חושבת ומתנהלת הקבוצה. הקלאסה של הורפורד מקרינה.

ב. "ביחד נוכל" – קני סמית' אמר בעקבות הניצחון של הסלטיקס במשחק השלישי, שבעשרים וחמש השנים האחרונות, הוא לא ראה תופעה כזו, של plug and play. כלומר ששחקן חשוב נפצע, מכניסים שחקן מחליף במקומו – והתפוקה כמעט זהה. שכל שחקן שנכנס מבצע בדיוק את מה שמצופה ממנו. לאורך השנים התרגלנו שהדקות המכריעות במשחקי מפתח הם הרגעים של הכוכבים הגדולים והמנוסים. ה-Go to guys המובהקים, שזה הזמן שלהם לנצח את המשחק. היתרון של הסלטיקס הוא שכל אחד מהשחקנים יכול לנצח אותך. פעם זה הורפורד ופעם רוזייר, פעם טייטום ופעם מרכוס סמארט או ג'יילן בראון. בדרך כלל שילוב של רצף פעולות נכונות של כמה מהם. כשלכל השחקנים האופי הזה, והביטחון, זה מייצר יתרון מוחלט. והפואנטה היא שהדבר הזה הוא לא מקרי אלא נבנה במשך עונה שלמה. האמונה של המאמן בשחקנים. האמונה של השחקנים בחבריהם. הגישה הממושמעת והשוויונית. אני מניח שאם קיירי אירבינג היה משחק זה היה נראה מעט אחרת, ועדיין  – נדמה לי שזה חלק בסיסי מתפיסת האימון של ברד סטיבנס.

ג. קביעת העקרונות ודבקות בהם – סטיבנס מקבל שבחים על שלל תכונות המאפיינות אותו כמאמן מצוין. ההכנה השקדנית, הבנת המשחק, התרגילים הרבים והחכמים שהוא שולף מהפלייבוק (או בהברקה של רגע לנוכח מה שהוא רואה שההגנה נותנת), במיוחד על היכולת לבצע התאמות חכמות. אבל עוד לפני כן, היתרון שלו הוא ביכולת לנתח את הקבוצה היריבה, ולהגדיר (ע"ב נקודות חוזק/נכסים חיוניים שלו מול נקודות תורפה/נכסים חיוניים של היריבה) את העקרונות שיאפשרו מימוש מקסימלי של היתרונות היחסיים. זאת אומרת שהוא מכין את השחקנים שלו לא רק ע"ב הוראות ותרגילים ספציפיים אלא קודם כל לפי תפיסת מנחה של מטרות ברורות לביצוע. עקרונות שאם יבוצעו נכון לאורך משחק שלם וסדרה שלמה – יבטאו את היתרון, ויתנו הסיכוי הגבוה ביותר להצלחה. משהוגדרו העקרונות, דבקים בהם ולא משנים אותם כל רגע. הדוגמאות הבולטות הן כמובן ההתייחסות לאמביד – הוצאתו מהצבע בהגנה ומשיכתו למשחק בידודים מול ביינס והורפורד בהתקפה – סימונס – מניעת חדירות ומשחק מעבר מהיר – והשאר – מניעת שלשות חופשיות. את ההסבר המפורט אני מותיר כאמור לפרשנים. הנקודה היא שסטיבנס יכול להניע את הקבוצה שלו: תתמקדו באופן עקבי במספר מצומצם של עקרונות קבוצתיים – והם יקבעו את התמונה הגדולה. זה אומר שאמביד יקלע הרבה סלים, יעשה דאנקים, ו-and one. השדרים של ESPN יצעקו Process that! … ובסוף ייגמר 4:1.

ד. החופש לטעות – מרכוס סמארט. Need I say more. (תיכף נחזור אליו, אל מרכוס סמארט). הוא לא הדוגמה היחידה. זה משהו בסיסי בקבוצה הזו – מתן ההזדמנות לשחקנים להתבטא, להתנסות, וגם לטעות. בכל גיל. בכל דרג של בכורה בקבוצה. להתרגל שסומכים עליהם. ואיכשהו הסיום הוא שטייטום מחטיא ומרכוס סמארט נמצא שם לתקן.

ה. הרגל = ביטחון – זהו אולי הגילום הישיר ביותר למשפט הכותרת: How you do anything is how you do everything. כאשר מתרגלים לבצע דברים נכונים במיומנות גבוהה: הגנה (אישית וקבוצתית), סבלנות, משמעת, קבוצתיות, ובעיקר – ההרגל לצאת מסיטואציות קשות בסיום משחקים. פעם אחת זה מזל. לאורך זמן, כשנצחונות כאלו מצטברים, אז נדמה לי שזה קשור מאד להרגל ההצלחה ולגישה.

ו. ג'ייסון טייטום – ג'ייסון טייטום לא קשור לתיזה. הוא פשוט השחקן האהוב עליי כיום.

ז. מרכוס סמארט – ההבנה שאחד הקלעים הגרועים בליגה, שגם מסרב להכיר בכך שהוא כזה ומקבל הרבה החלטות איומות, הוא הלב של הקבוצה, מנוע ונכס חיוני. ויותר מכך – שזו תהיה טעות לנסות לשנות אותו ולאלף אותו. כי זה לא רק משחק של סטטיסטיקה ויעילות אלא גם של moxie ושל לב. מרכוס סמארט הוא אולי השחקן המייצג ביותר את הרוח והמסורת של הסלטיקס בהרכב הזה.

ח. גדודיונרים – השדרים מתלהבים וצועקים Process that אחרי כל דאנק של סימונס או אמביד? הניצחון של הסלטיקס ייראה וירגיש כמו משמרות אינסופיות של 8-8. ניצחון החפ"שים. (הסעיף הזה הוא שריטה פרטית שלי. דלגו לסעיף הבא).

ט. Resiliency – איך אתה מתמודד כשקשה? מה היכולת שלך להסתגל? מה האפשרות שתמצא בתוכך כוחות בלתי-סבירים שאף אחד אחר לא חושב שיש בך, פשוט משום שאתה צריך? קראו את סיפור חייו של טרי רוז'ייר. ותשמחו בשבילו.
רוזייר נולד ביאנגסטאון אוהיו, ולכן נקדיש לו את השיר. את הפלייאוף הזה הוא משחק כמו סולו הגיטרה של נילס לופגורן (החל מ-3:48):

י. CBS – ברד סטיבנס לא קיבל אפילו קול אחד בבחירות המאמנים לתואר "מאמן השנה" (אתמול הוכרז שדוייין קייסי מאמן הראפטורס זכה). הוא הגיב בצניעות ובסטואיות אפיינית. אבל תקשיבו לכל משפט שלו ותמצאו את עצמכם נשבים בקסם ורוצים בהצלחה שלו. שלושה ציטוט שיסכמו את הפוסט ויחזירו אותנו אל ההתחלה ואל המסר:

My goal is to win the next game one possession at a time. That's it. I don't have any other goals.

We're building a culture of accountability, trust and togetherness. Entitlement will not be tolerated.

How good can we expect to be if our best player is not our best teammate?

נפלא.

 

קרן מלגות לרצים מצטיינים ע"ש רפי וישניצר
Go Becky!

תגובות

  • שחר

    פוסט יפה, תודה.
    יש משהו במסורת של הסלטיקס שיוצרת את זה.
    זה התחיל מביל ראסל, שהיה לטעמי השחקן הגדול בהסטוריה (יותר מג'ורדן) בזכות היכולת שלו לעשות דברים, דומים למה שאתה מתאר כאן ולזכות ב 11 אליפויות, כאשר הוא לא נחשב אפילו לשחקן הכי טוב בעמדתו (ווילט).
    היה משהו מזה גם בסלטיקס של שנות ה 80 כאשר פאריש ומקהייל פרשו מהמשחק על תקן שחקני על, ואני לא בטוח שבקבוצה אחרת זה היה קורה באותה צורה.

    פילדלפיה אגב, היא עדיין סופר צעירה תרתי משמע וקצת "שכונה" עדיין לא ממצה את הפוטנציאל. אפשר להבין למה, הם אפילו לא קרובים להעביר עונה אחת שלמה ביחד (אמביד שיחק חצי עונה ועכשיו הוא עם מסכה).
    בוא נראה לאן זה ילך, לא תסריט מופרך שלברון (קוואי?) יהיו שם שנה הבאה

    הגב
    • נחשון שוחט

      תודה! לדעתי אתה צודק בשתי ההערות.

      הגב
  • Amir A

    שאלתי בעבר את "נו-וואן" (אי אפשר לכתוב באנגלית), אוהד סיקסרס מושבע, אם הוא היה רוצה את לברון אצלו בקבוצה בשנה הבאה. התשובה היתה "כמובן. ומי שלא חושב כך לא מבין מהחיים שלו".
    אני לא משוכנע שאם הייתי אוהד פילדלפיה הייתי רוצה את זה. לכל מקום שלברון יגיע זו לא תהיה יותר "הקבוצה". זה יהפוך להיות "לברון". הוא פשוט הפך להיות גדול יותר מכל קבוצה. והמסר לצעירים של פילדלפיה יהיה "אנחנו לא סומכים עליכם שתביאו אליפות אז אחנו מעדיפים ללכת לחנות ולקנות את הגביע מהמדף".

    הגב
    • שחר

      זה גם וגם,
      זו תהיה קבוצת לברון לשנה שנתיים, עם עוד שחקנים חזקים, ולאחר מכן הוא יהיה בן 36 וסימונס ואמביד בערך 25, והשרביט יעבור אליהם. כמובן הכל ספקולציה, לא יודעים מה יהיה, אבל קבוצה שמקבלת את לברון ואפילו לא צריכה לעשות טרייד, זה בגדול, טוב

      הגב
    • דונאדוני

      רק שעם לברון הם בוודאות יתחרו על התואר.
      ובלעדיו... אולי כן ואולי לא.
      כבר ראינו בעבר קבוצות צעירות עם פוטנציאל לא מגיעות לשום מקום.
      מינסוטה בדרך לשם לדעתי, נקווה שפילדלפיה לא.
      לברון זה guarantee להתמודדות על אליפות.
      מלבד גולדן סטייט, לא רואה מי יכול להגיד "לא" להצעה ללכת עד הסוף.

      הגב
    • נחשון שוחט

      לדעתי אופי המשחק של לברון פחות מתיישב עם מיצוי היכולות של אמביד ובעיקר סימונס, ופחות מתיישב עם ההתפתחות שלהם. אלו שלושה שחקנים שדורשים את הכדור, שאוהבים להיכנס פנימה ושצריכים קלעים מעולים סביבם - catch and shoot. נכון שזו תהיה קבוצת הגנה מטורפת אבל בהתקפה יש התנגשות בסגנון המשחק מבחינת היכולת לנצל היתרונות של כל אחד מהם.
      אם קוואי יצטרף לקבוצה הזו, יהיה מאד קשה לנצח אותה. בנוסף אני לא מציע למחוק את מרקל פולץ. מסקרן לראות אם יתגבר על הקשיים ויוכיח עצמו כבחירת דראפט ראשונה.

      הגב
      • איציק

        אני לא בטוח עד כמה זו תהייה קבוצת הגנה אדירה, לברון אינו שומר אדיר, הוא טוב אבל לא אדיר. לגבי שני הצעירים, גם להם יש עוד מה להוכיח בנידון. לגבי התקפה, אכן ידרכו על הבלטה אחד לשני. מבחינה זו גם קוואי לא מתאים. ובכול סצנאריו סימונס יצטרך לשפר את הקליעה לפחות מחצי מרחק. פולץ, חובת ההוכחה עליו.

        הגב
      • שחר

        גם אני עם פילי, אבל הכל שם מאד ראשוני. אי אפשר לדעת לאן זה הולך.
        אם הספקולציה על לברון מתממשת, אז הוא ינהל את המשחק לפחות בהתחלה וסימונס יצטרך להתאים את עצמו לכך. לגבי פולץ, בכל תסריט הוא יצטרך לעשות הסבה מפוינט לסקנד, אבל הוא כנראה כישרון גדול

        בלי לברון, נדמה לי שלבוסטון יש פור עליהם שיהיה להם קשה לסגור

        הגב
      • Srtest - ארטסט

        השאלה אם מרקל פולץ הוא מרקל פולץ.

        הגב
        • שמעון

          מרקל פולץ תותח ומחוץ לפילי יהיה אולסטאר במינימום. הוא הארדן. הבעיה שאם לברון גם יגיע הוא בחיים לא יתפתח עם לברון, סימונס ואמביד, יותר מידי כוכבים.

          במידה וקאווי על הפרק לטרייד למעט בוסטון אני חושב שלפילי יש את הנכסים הכי טובים לתת עבורו. פולץ בספרס תחת פופ יהפוך למפלצת לדעתי וסוף סוף יהיה גארד לא נגר לספרס.

          הגב
  • אורן29

    תודה על טקסט חכם ומחכים. נקודה מספר 6 בהחלט במקומה.

    התמזל מזלי לפני שבוע והייתי בגארדן במשחק מס' 2 (נסיעת עבודה). החוויה מהמגרש שונה לגמרי אבל מרגשת מאד. זה גם היה משחק ה NBA היחיד שלי אי פעם, ולמרות הזלזול הכל כך ישראלי ב"אוהדי הבידור" האמריקאים, אני חייב להודות שהאווירה שם היתה חתיכת בית ספר לכל האוהדים השרופים למיניהם (אני אישית מכיר את מלחה והארנה בירושלים).

    הקבוצה הנוכחית של הסלטיקס מרגשת בצורה יוצאת דופן, והעונה הזאת היא לגמרי לפנתיאון בלי קשר לאיך היא תיגמר.

    א ב ל : לפני תחילת המשחק הקרינו בגארדן קליפ של כל רגעי ואנשי המועדון לאורך השנים: אורבך והסיגר, ביל ראסל בשחור לבן ובצבע, האבליצ'ק חוטף את הכדור ב 1965, בירד בליי אפ ובירד למקהייל, וכמובן פול פירס. והמסר הוא אחד: כדי להיכנס להיכל התהילה של הסלטיקס, הקבוצה הזאת צריכה לזכות באליפות, גם אם לא השנה. פחות מזה יכול להספיק, אולי, למועדונים כמו פילדלפיה (שעבורה אלן אייברסון הוא שחקן שזוכרים), אבל לא לבוסטון סלטיקס.

    הגב
    • נחשון שוחט

      18th in '18?
      אופס, סתרתי את כל הפוסט...

      ואיזה כיף לך שהיית שם!

      הגב
    • אלון

      אני הייתי במשחק הראשון (עם חולצה של פילי). היתה אוירה מטורפת, הרבה יותר מאשר נגד מילווקי (הייתי גם במשחק נגדם).

      הגב
  • יוני (המקורי, מפעם)

    פוסט נהדר נחשון. מעורר מחשבה.

    הפונט בעייתי, אם אפשר היה שהכל יהיה בפונט רגיל זה יקל.

    הגב
    • נחשון שוחט

      תודה רבה יוני!
      החלפתי את המספור בא', ב', ג' (למרות שזה מוזר) - זה החזיר הפונטים לגודל נורמלי.

      הגב
  • איציק

    פוסט יפה נחשון,
    משפט אחד תפס את עיני "ושוב הם מנצחים, שוב קוראים תיגר אפילו על ההנחה שההסתברויות אמורות להתאזן והמזל מתישהו יתהפך." זו טעות נפוצה שאנשים עושים, אומרים שהסטטיסטיקה צריכה להיישר, אך האם היא באמת צריכה? אצל לברון כנראה שכן כי הוא במצב יציב, גם אצל דוראנט ווסטברוק. אצל שחקנים צעירים או קבוצות חדשות יש תהליך למידה והשינויים גדולים (לפעמים לרעה). בשיטות למידה באחת הגישות מתחילים מהמצב שחושבים/מאמינים שהוא נכון, וזו רק נקודת התחלה. כל משחק צריך לבצע עדכון למצב ההתחלתי (לטוב או לרע). משנים את האומדן הסטטיסטי. אם חשבנו שהסיכוי להצלחה הוא 40% בהתחלה, אזי אם בהזדמנות הראשונה הצליחו, אז מעדכנים את האומדן לפי כלל כלשהו ל-43% נניח. כל הצלחה וכל כישון משנים את האומדן. אחרי הרבה הצלחות ומעט כישלונות יתכן וזה ישתנה נניח ל-80% סיכוי. זה התהליך שעברה בוסטון עם הצעירים שלה, הצליחה הרבה, כשלה מעט, אבל האומדן אצל האנשים נשאר זה של תחילת הפלאיי אוף או אף קודם. לכן יש הפתעה גדולה. בפועל, הם מוכיחים שכשמולם יש מישהו שהם יכולים לו, אז הם מממשים יכולת זו. אם יגיעו מול קבוצה טובה בהרבה אז התפקוד במאני טיים לא יהיה רלוונטי כי הם לא יגיעו אליו. בינתיים, תענוג.

    הגב
    • נחשון שוחט

      ניתוח בייזיאני ראוי. יפה מאד!

      הגב
      • איציק

        בכונה לא בשתמשתי במושג זה כדי לא לבלבל את האויב ;)

        הגב
  • בני תבורי

    כאוהד הסיקסרס אני מרוצה מהתוצאה הסופית, אני סבור שבוסטון עשויה לתת פייט רציני יותר לקליבלנד בשלב זה. עם זאת, הרבע הרביעי היה הצגת מופת של אונס זריקות איומות, במיוחד של אמביד שאילו היו נכנסות, התגובה שלי הייתה כזאת: חבל שבוסטון לא ניצחו כי הם עשויים לתת פייט טוב יותר לקליבלנד בשלב הזה...

    הגב
  • טל 12

    תודה על הפוסט

    בעקבות הפציעה של קיירי הגעתי לסדרה הזו ללא צפיות, כאוהד בוסטון רציתי רק להנות מכדורסל טוב של הקבוצה עד כמה שאפשר ומה שיהיה יהיה. אבל אז הגיע ניצחון ועוד ניצחון... היום בבוקר בסוף הרבע הרביעי נראה לי שמפסידים. לא יודע איך, גם הפעם זה קרה. אולי זה בגלל שהם לוקחים כל פוזשן.. :-) נראה שלבראד סטיבנס תמיד יש תוכנית

    הגב
  • אלעדוס

    תודה על הפוסט.
    מתאר יפה את מה שקרה עד השלב הזה.
    ועדיין ההרגשה שמול לברון זה ייגמר מהר (גג בחמש)

    הגב
    • איציק

      לטובת מי?

      הגב
  • איסי

    הישג מטורף לקבוצה המגיעה לגמר בלי שני הכוכבים שלה ומוכיחה כי השלם גדול על סך חלקיו .
    מאידך פילדפיה היא קבוצת המחר, עם כמות כישרון מטורפת .
    לדעתי זהות מאמן הקבוצה היא זו תכריע אם ההרכב הנוכחי יותיר את חותמו או לא.
    קליבלנד vs בוסטון .....אני מהמר על 4-1 לקליבלנד (עד כה לברון מציג את הפליאוף הכי טוב שלו אבר).
    מרתק - תודה

    הגב
  • שחר

    מסכים לגבי ההערכה והולך עם 4-1 לג"ס על קליבלנד בגמר בזכות התעלות אחת אדירה של קליבלנד בדומה לאשתקד (רק בלי קיירי)

    הגב
  • פרקש

    פוסט מעולה! תודה נחשון.
    בראד סטיבנס פשוט מדהים את כולם כל פעם מחדש ולדעתי הוא בדרך להיזכר בסוף הקריירה שלו ביחד עם פופ ופיל ג'קסון.
    יאללה עכשיו לתת ללברון בראש

    הגב
  • דונאדוני

    הקבוצה הזאת מוכנה!

    יש לה את המאמן הכי טוב.
    יש לה סגל צעיר ורענן.
    כולם שם מלאי ביטחון.
    קבוצה שמפרגנת אחד לשני, בלי כוכב אחד שמרים את האף וחושב שהוא אלוהים או סגנו.
    פשוט ללקק את האצבעות, תענוג לראות את בוסטון סלטיקס בפלייאוף הזה.
    בגלל זה אני בטוח שהקבוצה הזאת מוכנה!

    היא מוכנה לעוף ללברון.

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    נחשון, פוסט נהדר ומעורר הרבה מחשבות.
    התוצאות של בוסטון בפלייאוף, למרות הנסיבות שלא לטובתה, הן מאוד מרשימות.
    מנסיון אישי, ולהבדיל מיליארדי הבדלות מרמת הספורטאים בפוסט שלך, אימוץ הסטואיזם ביחס לאימונים ולתחרויות (ולעתים גם לחיים שמעבר) הוא מורכב ומהווה ממש אתגר יום-יומי, ולעתים גם על בסיס שעתי...
    פוסט כזה מחזק קצת יותר את הרצון ומגביר את האופטימיות, ועל כך תודה.

    נ.ב נדמה לי ששמו הפרטי של הקיסר הרומי הוא מרקוס (מרק) ולא מרסלוס, אבל יכול להיות ששורש השם דומה.

    הגב
    • נחשון שוחט

      אלכס היקר, תודה רבה! תגובה חכמה כמו תמיד.
      תיקנתי בפוסט את השם למרקוס אורליוס (סמארט ומוריס בכלל יצאו מבסוטים).

      הגב
      • אלכס דוקורסקי

        (:

        הגב
    • איברה

      ההבדל בין מרקוס למרסלוס הוא בתעתיק ובהיגוי שנוהגים בעברית לעיצור c בלטינית.
      לכן למעשה אין שום הבדל וזה אותו שם בדיוק, נכון שמקובל בספרות עברית בדור האחרון לרשום מרקוס.
      ותודה על טור מרתק ומעורר מחשבה.
      סנקה תמיד עורר את סקרנותי...

      הגב
  • היסטוריון של ספורט

    נחשון יפה מאד.
    עוד נקודה זה האולם הביתי .
    הביתיות בנ.ב.א היא חשובה אך לא קריטית .
    אצל בוסטון זה קריטי למשל באליפות האחרונה הם ניצחו את אטלנטה ב 7 משחקים כשכל הניצחונות ביתיים כנ"ל מול מילווקי בסיבוב הראשון העונה (זה נדיר ולראייה העונה בוודאי לא הייתה שום סדרה בו ניצחה רק קבוצת הבית).
    בוסטון השנה בפליאוף 0-7 בבית לעומת 4-1 חוץ.

    הגב
  • BRT

    תודה על הפוסט,
    בהחלט קבוצה בדגש על קבוצה נהדרת,
    חבל על הפציעות,ומה שסטיבנס היה יכול להוציא מהם.
    כל תוצאה מעבר ל4-1 ללהברון בסדרה הבאה,
    תהיה הפתעה עצומה,
    הוא נותן פלייאוף מפלצתי,
    מקווה לראות את הסלטיקס זוכים שנה הבאה (;

    הגב
  • ניינר / ווריור

    טקסט מרתק ומחכים. גם אני מאוהב בטייטום, איזה בגרות, איזה סטייל.
    מה שידפוק את הפרוסס של פילי זו בוסטון שהולכת להשתלט על המזרח. אם הם קרעו את פילי 4-1 בלי קיירי והייוורד מה יהיה ששני אלו יחזרו? וכמובן, היתרון העצום בעמדת המאמן

    הגב
    • שמעון

      חכה שסימונס ואמביד יתפתחו ולסימונס יהיה קליעה קצת יותר טובה מאיתי שגב.

      אגב אם לברון מגיע אלינו אז יהיה מעניין מול בוסטון. חבל שקיירי השנה פצוע ולא נראה איך לברון היה מנגב איתו את הפרקט.

      בכל אופן די ברור שפילי בוסטון הולך להיות הקרב על כתר המזרח בעשור הקרוב.

      הגב
  • אמיתי

    דני איינג׳ כנראה המנג׳ר הטוב באן. בי. איי.
    שיבוא ליונייטד

    הגב
    • איציק

      צריך להמתין כמה שנים כדי לדעת אם הוא טוב או מזליסט. הרי אם שני הכוכבים שלו לא היו נפצעים, יתכן ולא היינו יודעים עד כמה הצעירים טובים.

      הגב
      • ניינר / ווריור

        כן אבל הוא בחר אותם

        הגב
        • איציק

          זה לזכותו, עדיין גם הכוכבים הסתדרו. אני לא מאמין שכוכבים מסתדרים כל שנה. אם יש תהליך ארוך ונכון, כנראה שהוא טוב. עד עכשיו הוא בהחלט מוכיח את עצמו. לזכותו יאמר שיש לו כבר טבעת בתפקידו, אז גרוע הוא לא. גם ההחלפה בין הגארדים קיירי/תומאס היא לזכותו, קר, ציני אבל נכון.

          הגב
          • אמיתי

            בחר גם את המאמן ויש לו עוד כמה קלפים בדראפט. מישו כתב השבוע שפשוט אסור לעשות איתו עסקים..

            הגב
            • איציק

              אל חשש לגבי.

            • אמיתי

              אתה זה האיום מדרום

            • איציק

              אבל הרעה תפתח מצפון לפי מה שאמרו לי.

    • שמעון

      דני איינג' יהיה גאון שיביא אליפות.

      הפרוסס יצליח שפילי יביאו אליפות.

      עד אז עם המחמאות לא הולכים למכולת.

      הגב
  • יותם

    הטקטט מעולה אבל אולי, רק אולי, כל ההצלחה של הסלטיקס רק מראה כמה עלוב המזרח, ואולי הנבא כולו? יש הרבה כישרון raw בליגה הזו, אבל הוא מפוזר מדי על הרבה קבוצות ורובן לא מאומנות כמו הסלטיקס. יש בעצם קבוצה וחצי עם הרבה כשרון שגם מאומנות טוב (גולדן סטייט ויוסטון) והשאר, כולל בוסטון, אם מעט מדי כשרון. היתרון של בוסטון הוא באימון והיכולת להוציא יותר מהשחקנים שלך. אבל ההצלחה שלהם, ביחד עם זה שלברון לבד מוביל קבוצה לגמר (ולא משנה כמו גדול הוא, שחקן על יחיד לא אמור להתגבר על קבוצות טובות), רק מראים כמה הרמה הכללית בנבא נמוכה.

    הגב
    • איציק

      אז נעבור ליורוליג, שם יש רמה גבוהה יותר.

      הגב
      • יותם

        מה הקשר?

        הגב
        • איציק

          אתה מדבר על רמה נמוכה, גם אם זה נכון באופן ייחסי, זה עדיין הכי גבוה שיש. נכון שהמזרח משמעותי חלש מהמערב, ונכון שבמזרח לברון היה שובר שוויון (השנה נראה שהוא ענק יותר משנים שעברו אבל הוא לא שובר שוויון כי הקבוצות התחזקו. טורונטו הפסידו לא בגללו אלה בגלל עצמם לטעמי, לא בגלל היכולת אלה בגלל ראש לא מאוזן) אבל הוא לא השחקן הראשון שהוא שובר שוויון. קארים היה כזה, ג'ורדן בטח היה כזה. להבנתי בירד ומג'יק היו כאלו רק שבאו בו זמנית ושובר השוויון שלהם נסמך פחות על יכולת אישית ויותר במה שעשו לקבוצה סביבם. אז פשוט המסכנה שלך נראית לי חריפה יתר על המידה.

          הגב
          • יותם

            נכון, זה בטח יותר טוב מהיורולוג אבל זה לא קשור. אני משווה ללפני שנתיים שלוש כשהיה לך ספרס, קליפרס, אוקלהומה וגולדן סטייט חזקות. הרבה יותר עניין בפלייאוף. הפלייאוף עד עכשיו משעמם. כל הסדרות בחצי הגמר נגמרו בסוויפ או עם הפסד אחד. טורונטו כמו שאמרת נחנקו. ג'ורדן וקארים לבדם לא הובילו את הקבוצות שלהם רחוק. אולי שאקיל הוא החריג.

            הגב
            • איציק

              הפלאיי אוף מדהים, סיבוב ראשון לפנתאון עם משחקים ברמה מאד גבוהה ורמה מפתיעה מבחינת בגרות נפשית של הרבה צעירים. סיבוב שני מפתיעה ואם רמה יותר גבוהה ממה שניתן היה לצפות. סיכוי טוב שהגמרים יהיו מרתקים.

            • Srtest - ארטסט

              מצחיק. הליגה עברה ממצב שהיא לא נותנת במה לכשרונות בינלאומיים לשתיית כל כישרון מהיורוליג ואז צוחקים על היורוליג. מעניין מאיפה דונצ'יץ' עומד להגיע. מעניין מה קורה כבר שנים במשחקי קדם עונה בין קבוצות צמרת ביורוליג והאנביאיי ואפילו מתחת כמו אלבא ברלין ודומותיה. תשאלו את ווסטברוק על השיעור שהקבוצה בלעדיו קבלה מריאל (לא שהוא זוכר או שמישהו שם הפנים).

              בסופו של דבר הקבוצה היחידה שמתמודדת עם לברון היא ג"ס משום שהיא מבינה את המשוואה שבה הוא אדיר והקבוצה שלו מפסידה סדרה (הם פשוט לא לקחו בחשבון התעלמות מקבילה של קיירי באותה סדרה).

              מצחיק גם איך נראה הייפ - שנה שעברה היה בדיוק אותו הייפ סביב יוסטון (ואני לא אומר שהשנה הם בדיוק אותו דבר) והם ניגפו מול ס"א ללא קוואי כלומר כמו של השנה!

              למעשה כשמדברים על הליגה מדברים למעשה על שתי ליגות - זו שמבוססת על המורשת הגדולה שאחראית למפגשים הגדולים שהולכים להיות בגמרים האיזוריים ובפיינלס וליגה נוספת, עכשווית, שיצרה מדרגות רמה כל-כך נבדלות אחת מהשנייה שאפשר לצפות את התוצאות מקילומטר (כלומר לצופה שאינו קז'ואל וכאן טמון העניין), במקביל לחצי ליגה שמוותרת על העונה מאמצע ולעיתים גם אחרי שליש עונה.

              בוסטון היא דוגמה מצוינת לצומת שבין שתי הליגות - מסורת של העבר ויכולת להתעלות מעל הבינוניות באמצעות אימון. כשאני אומר מסורת אני מתכוון לדטרויט של לארי בראון כמובן. זה הספיק לאליפות ופיינלס.

            • יותם

              הבעייה היא שכולם משלים את עצמם. עושים הייפ לשחקנים כמו הגריק פריק, סימונס ואחרים שהם באמת נהדרים, אבל מתעלמים מהפיל הגדול בחדר וזה שגולדן סטייט הרגה את כל התחרות לשנים הקרובות. נראה לי שהם בכוונה מגמגמים בעונה הרגילה כדי שלא יאשימו אותם בהרס הליגה. המייאש הוא שמעמד הבינייים נמחק ואין קבוצות כמו הספרס שהיו מועמדות לגיטימיות לאליפות בליגה בלי גולדן סטייט. נשאר רק יוסטון ואני חושב שאחרי תבוסה שלהם גם האשליה שהם אלטרנטיבה תגמר.

    • שחר

      יש בזה משהו, זו תקופה, במזרח רוב הקבוצות צעירות או עדיין לא מגובשות או רכות מדי. במערב סן אנטוניו(הכפילה של בוסטון העונה) נחלשה ומלבד ניואורלינס ואולי יוטה לא צמחו קבוצות טובות נוספות לכרגע.
      להערכתי בוסטון וסן אנטוניו היו מצליחות בצורה דומה בפיולייאוף, אם היו נפגשות עם אותן יריבות.
      ניו אורלינס היו מתמודדים חזק על זכיה במזרח

      הגב
  • יאיר אלון

    קודם כל טקסט ענק נחשון וכיאה לדהבאזר גם רוב התגובות נהדרות.
    כולי תקווה שבוסטון תוכיח את טעותי בשנית ותספק פייט הוגן וצמוד בגמר האזורי בין אם בסופו של דבר תעבור או לא

    יותר מדי פעמים כולל הגמר בשנה שעברה ראינו קבוצות שהיו נראות מבטיחות פשות ניגפות ע"י לברון. אולי הפעם זה יהיה אחרת

    שוב טקסט פנטסטי

    הגב
  • Socrtes

    אהבתי

    הגב
  • NoOne

    אני חושב שבילי קינג הג'נרל מנג'ר של בוסטון עשה עבודה מצוינת שהצליח לקבל 2 בחירות טופ 3 שהביאו את בראון וטאטום ונתן עוד בחירת לוטרי תמורת קיירי אירוינג .
    הוא מועמד חזק להיות ג'נרל מנג'ר של השנה .

    מעבר לזה כדורסל משחקים 5 שחקנים כל המגרש ואם קיירי אירוינג חוזר הוא ישחק 35 דקות למשחק ויחזיר את רוזיר לספסל
    אותו דבר יקרה עם גורדון היוורד שיקח לבראון או טאטום חלק גדול נ
    מהדקות.
    מדובר פה בשני שחקנים בשיר הקריירה שלהם שרוצים לקבל דקות שמגיעות להם כי הם רוצים להוביל את הקבוצה, להיות כוכבים באולסטאר , לקבל פרסומות .
    ומצד שני שחקנים צעירים שרוצים דקות והכרה כדי לקבל חוזה גדול (לא בהכרח בבוסטון).
    הלבנה הראשונה תיפול עם סמרט שהוא פרי אייג'נט ויקבל הצעה גדולה מקבוצות בסגנון הנטס או אטלנטה בבוסטון לא תוכל להשוות בשביל שחקן ספסל לא משנה כמה היא תורם

    הגב
    • יותם

      אז השחקנים הצעירים ידחקו קצת לספסל וישחקו קצת פחות, אבל איזה ספסל יהיה להם! חוץ מזה שעם כל הפציעות והמנוחות הם ישחקו די הרבה.

      הגב
    • Rbi

      שכחת את קולנג'לו שנתן 2 בחירות שיכולות להיות טופ 5 בשביל שחקן שלא שיחק משחק אחד בפלייאוף. גם הוא מועמד לgm השנה.
      עדיין חושב שזה לא היה אונס?

      הגב
      • NoOne

        הוא נתן בחירת דראפט אחת ,
        לבוסטון הייתה בחירת דראפט 1 ולפילי בחירה 3
        הן החליפו בחירות ובוסטון יקבלו או את הבחירה של הלייקרס השנה,כרגע מקום 10 עם 1.9 % סיכוי לקפוץ למקומות 2-3 או את הבחירה של סקרמנטו שנה הבאה (מי יודע מה יקרה)

        פאלץ שיחק שני משחקים בפלייאוף בהם הוא היה גרוע .
        נראה מה יהיה איתו שנה הבאה

        הגב
  • Blue Devil

    תודה רבה רבה נחשון!
    היה פשוט מרגש אתמול בלילה (כנראה עזר שאני עכשיו במסצ'וסטס) ועכשיו מרגש בצורה אחרת לקרוא את מה שכתבת...

    הגב
    • אלון

      בילי קינג מהנטס

      הגב
      • NoOne

        אני חושב שבתור אוהד פילדלפיה אני יודע בדיוק מי זה בילי קינג

        הגב
        • אלון

          אני יודע שאתה יודע. אני מנסה לשכוח, לא מצליח.

          הגב
  • אלכס

    כל מה שאני חשבתי עליו זה טים דאנקן ופופ כל הפוסט. אני אוהד ספרס בגלל זה. אני רואה בסלטיקס האלה משהו מזה...

    פוסט נהדר (תביא יותר משלוש בשנה... לא נורא אם אתה לא בחזית הידע, אני הרבה אחריך :).

    הגב
  • קלבדוס

    מעניין מה היה אומרים על לברון, אם בקבוצה מס' 1 במזרח היה מודח ב-4-1 שנראה יותר כמו 7-0, כולל התבוסה הביתית הגדולה בהיסטוריה של המועדון, עם 41 הפרש במחצית...
    הכל עניין של נראטיב.

    הגב
  • ארז

    מעולה נחשון. מזדהה מאוד.
    לצערי לא יספיק כנראה בגמר המזרח, אבל הרבה הרבה הרבה מעבר למצופה.

    הגב
  • שחר

    מסכים שסאן אנטוניו ובוסטון מאד דומות. קבוצות סופר מאומנות בלי כוכב על, בהרכב הנוכחי. בערך באותה רמה כרגע.
    סדרות הגמר שתיהן לדעתי 4-2, הגמר הכללי 4-1

    הגב
  • שמעון

    נחשון אחלה פוסט.

    עם זאת הסיבה היחידה שבוסטון בגמר המזרח היא גו פרונטי וברט בראון.

    תחליף אותם למשל בסטיב קר או דיויד בלאט ובוסטון יושבים בבית בתום הסיבוב הראשון.

    ברט בראון טעה בכל 4 המשחקים האחרונים טעויות חמורות והראה חוסר זרימה ותקיעת ראש עמוק בתוך התחת. הדברים האלו נאמרו בלייב ולא בדיעבד.

    אבל זה טוב שבוסטון ידעו לקחת מה שנתנו להם.

    מול הקאבס שוב יש יתרון לסטיבנס על לברון המאמן. הבעיה שלו שמולו ניצב לברון השחקן, אחד שאוהב לנגב איתו את הפרקט שנים. סטיבנס גם מעולם לא הביא דאבל טים על לברון וכעצה ידידותית אם הוא לא רוצה לקבל מופעי 40+ נק כל משחק ולשמור לעצמו סיכוי כדאי לו דאבל טים.

    לגבי פילי-ברור שכדאי שלברון יבוא, נכון הוא נרקיסיסט והופעה של איש אחד אבל שהוא מגיע אתה קונטנדרית, בתנאים שלו של הפאסיב אגרסיב אבל קונטנדרית.
    לברון בפילי ודוראנט יתחיל לבקש חיתולים.

    לברון גם השנה יהיה בגמר אבל לצערו יקבל סוויפ מול גולדן, הוא יכול לנסות ליצור ספינים תקשורתיים ולקוות לקרבות אגו בין קרי לדוראנט סתם בשביל הכיף.
    אני לחלוטין רואה את לברון לפני הגמר אומר את המשפט הבא:
    KD מדהים, הוא פשוט השתלט על הקבוצה והפך אותה לקבוצה אדירה בדמותו, הוא גורם לשחקנים לעבוד בשבילו ועושה עבודה נהדרת.

    הגב
  • איאן ראש

    פוסט ראשון שלך שאני קורא שלא בתחום הריצה והוא נפלא. תן לנו עוד.

    הגב
  • עמי ג

    פוסט מצוין.
    טייטום שחקן מהפנט. כל תנועה שלו היא קלאסה.
    התהליך שעובר על בוסטון מזכיר לי קצת את האחות מהפוטבול. לא משנה מי נפצע/מושעה/נענש על ידי המאמן כי אחר לאימון - תמיד יהיה מי שייכנס בנעליו והקבוצה מעל כולם.
    אני אופטימי לקראת קליבלנד. לא בטוח שבוסטון תנצח, אבל יהיה פייט הרבה יותר רציני משהיה בשנה שעברה.

    הגב
  • קצת פלייאוף : Debuzzer.com

    […] נעבור לצד המזרחי. נתחיל כמובן בבוסטון שלי. נחשון סיכם מצוין כל מה שיש לומר לגבי הקבוצה הזאת שנדמה שכל משחק […]

    הגב
  • יהודה ב״ד

    תודה על הפוסט.
    בהקשר הזה מעניין שהסטואה הציעה דרך חיים גם לקיסר (מרקוס אורליוס) וגם לעבד (אפיקטטוס, ששוחרר בהמשך חייו). באנלוגיה לכדורסל זה מלמד משהו על כך שזו עשויה להיות אופציה פוריה גם לקבוצה שמשחקים בה גדולי השחקנים (ראסל, דאנקן, כמשל).

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *