(Photo courtesy of Keith Allison via wikipedia commons)

פעמיים בשנה, לכל היותר, אני מרשה לעצמי לכתוב על כדורסל. ותמיד אני מזכיר לעצמי ולקוראים, שאני לא פרשן כדורסל. בכל מה שקשור לניתוחים המקצועיים והסברי המהלכים והטקטיקות – אני בהחלט מתעניין, אבל קורא ולא כותב, לומד ולא מלמד. אז על מה ולמה אני כן כותב? כשאני מתחבר, ומתרגש, ומוצא את עצמי שוב – עשרים שנה מאז מייקל – מכוון שעון מעורר לשלוש בבוקר. ואז מנסה לנסח לעצמי: מה יש כאן שמיוחד כל כך? למה פתאום אכפת לי? עם מה אני בעצם מזדהה (באופן שמפתיע גם אותי)?

אני צופה בסלטיקס, נדהם כמו כולם מהיכולת ומהתוצאות. נגד הפרשנויות. נגד יחסי ההימורים. נגד הגורל עצמו שהכניס אותם לפלייאוף ללא שני שחקני המקסימום המובילים שלהם ששאר הקבוצה נבנתה סביבם. נגד ה-Hype המתוזמר סביב הקבוצה המוכשרת, האתלטית והדמיונית של פילדלפיה – סימונס, אמביד וה-Process, ושיווקם הנחוש כמותג הבא. נגד האקסיומה (שמותירה מקום לחריגים בודדים ונדירים) שהפלייאוף הוא הזמן של הסופרסטארס, של המוכשרים והטובים מכולם. נגד ה-Rookie Wall והצפיות המקסימליות כלפי ילד בן 20 שאמור בסך הכל לטבול קצת את הרגל במימי הפלייאוף, ללמוד מהגדולים, לעבור את ההתרגשות ואת ההלם הצפוי ולהתפתח.

משחק אחרי משחק מגיעים לשתי הדקות האחרונות, וכל פעם מחדש זה נראה קשה ובלתי-מסתבר ושאין מה לעשות השעון יכה חצות והכרכרה הירוקה תתברר כדלעת. ושוב הם מנצחים, שוב קוראים תיגר אפילו על ההנחה שההסתברויות אמורות להתאזן והמזל מתישהו יתהפך.

התחושה היא שיש בקבוצה המיוחדת הזו אלמנט יוצא דופן שמטה את המאזניים. הוא מורכב מן הסתם מלא מעט גורמים, אבל ההזדהות יכולה להתקשר למשפט אחד, לניסוח קולע, ואולי גם לשיעור מעבר לכדורסל:

How you do anything is how you do everything.

***

נעשה לרגע פניה קלה, לפני שאחזור לדבר על הסלטיקס, כדי לתת קרדיט להשראה. המשפט היפה נכנס לי לראש לתמיד לאחר שקראתי אותו לפני כמה חודשים בציוץ של הרץ ומאמן הריצה המצוין סטיב מגנס. מגנס העלה ציטוט מספרו האחרון של הסופר והעיתונאי הפופולרי Ryan Holiday. זה עניין אותי מספיק כדי לקרוא קצת יותר. הולידיי כתב מספר ספרים המקדמים גישה סטואית כבסיס להתמודדות עם אתגרים אקטואליים ומודרניים, בתחומים שונים. ספרו המפורסם והמצליח ביותר נקרא – The Obstacle is the Way (“המכשול הוא הדרך”) כשביסוד ההשראה ציטוט המיוחס לקיסר הרומי מרקוס אורליוס: “The impediment to action advances action. What stands in the way becomes the way.”

(עכשיו תעצרו. תקראו את זה שוב. ותחשבו על העונה הזו של הסלטיקס).

הכתיבה של הולידיי מתמקדת באימוצה של גישה מנטלית חיובית, המתייחסת ל”תמונה גדולה” והתמודדות נכונה עם אתגרים, הפסדים נקודתיים ומכשולים.

תמצית הסטואיציזם, לפי הולידיי היא ש”עליך לדעת להבחין בין מה שאתה יכול לשלוט בו לבין מה שאינו בשליטתך. וזהו כנראה [לדבריו] הרעיון הקשה ביותר לקבל בספורט – שאתה חייב לנתק את עצמך מהתוצאות ולהתמקד באופן בלעדי במה שאתה יודע לעשות ולעשות זאת היטב. אתה לא יכול להתרגז על זריקה שהחטאת או משחק שהפסדת, או על החלטות של השופטים שפסקו נגדך. אתה חייב להתמקד במה שאתה היית אמור לעשות ואם עשית זאת בצורה הטובה ביותר”. תסתכלו עכשיו על כל ראיון עם ברד סטיבנס. על כך שבכל רגע במשחק, כשהוא מצולם, אתם לא יכולים לדעת אם הקבוצה שלו מובילה בעשרים, או מפסידה בעשרים, או שבכלל שוויון עם שמונה שניות לסיום. אותו מבט שלו וסטואי. אותה קבלה. אותה היכולת לשדר שהכל בשליטה. איכשהו, זה לא משנה מה התוצאה כרגע. המיקוד הוא במה שצריך לעשות, על הפעולה הבאה.

קראו את הכתבה המצוינת מדצמבר 2015 של גרג בישופ מ-Sports Illustrated על האופן שבו “ספר על סטואציזם [ספרו של הולידיי] נהיה פופולרי בכל דרגי ה-NFL”.

***

עכשיו נחזור למשפט עצמו, ולבוסטון סלטיקס. How you do anything is how you do everything כמנטרה – זהו אולי ההסבר ליכולת הזו להתעלות, להימנע מטעויות (ולנצל הטעויות של הקבוצה היריבה), להיחלץ מהמצב הקשה, להתמיד, לפתח ביטחון והרגל ש”אנחנו עושים את שלנו נכון, ולכן בסוף זה יסתדר”. העניין שזה תמיד מגיע לשתי הדקות האחרונות ולמתח שיא – המשחק יוכרע לכאן או לכאן – אבל לפי הגישה שאני כותב עליה והדוגמה של הסלטיקס – הפתרון לא נקבע בשתי הדקות האלו אלא בכל מה שעשית כדי להגיע אליהן והמוכנות שלך בדיוק למימוש בשתי הדקות האלו. How you do anything is how you do everything.

בואו ננסה לפרוט את זה לדוגמאות:

א. הקלאסה של אל הורפורד – אל הורפורד הוא הסופרסטאר (חוזה מקסימום) שמעולם לא נחשב לסופרסטאר. הוא הכוכב הכי פחות נוצץ. הוא הבחירה האחרונה לליגת הפנטזיה. הוא לא נמצא בדירוג מכירת הפוסטרים או הגופיות. השורה סטטיסטית שלו מסתכמת בממוצע של 12.9 נקודות, 7.4 כדורים חוזרים ו4.7 אסיסטים למשחק (17, 8.7 ו-3.3 בפלייאוף). צ’ארלס בארקלי אמר שאם זו היתה השורה הסטטיסטית שלו, היו אומרים לו “חביבי הגיע הזמן לפרוש”. ועם השורה הזו הורפורד הוא השחקן המוביל, המנהיג, הדוגמה האישית והרוח, ומי שמצליח פעם אחר פעם לקלוע את הסל בעיתוי הקשה והמכריע. בעצם להעמיס על גבו את הקבוצה הצעירה ולקחת את האחריות. ושאר הזמן? הוא משפיע על המשחק – בהגנה וגם בהתקפה – בכל כך הרבה דרכים. הוא מאפשר את שיטת המשחק של סטיבנס, את האסטרטגיה. הוא עושה את כל הדברים הקטנים והמשמעותיים שמצטברים. והוא מעצב את התפיסה המנטלית של הקבוצה, ואת העמידה שלהם על הפרקט.
הקלאסה של הורפורד נצפתה בראיון בעקבות הניצחון בסדרה, במשותף עם ג’יילן בראון. לכל אורך הראיון הוא לא אמר משפט אחד על עצמו. לא תיאר אף סל שלו. לא דיבר על המנהיגות שלו. לא קשר לעצמו כתרים. הוא פרגן למאמן הקבוצה היריבה ולאתגר שהקבוצה מולו הציבה. הוא דיבר על התרומה של חבריו לקבוצה, ספציפית ושמית. הוא סירב להתייחס לסדרה הבאה מול קליבלנד ואמר – בסטואיות מופגנת – שהוא לא מסוגל בכלל לחשוב על השבוע הבא. שהוא מרוכז כל כך בחוויה העצמתית שעבר, וזה כל כך לא מובן מאליו. הוא לא יצא מגדרו בהצהרות ניצחון, וספק אם נראה צילומי חגיגות בג’אקוזי. כי גם זה טבוע בגישה – לא להתרגש יותר מדי מהפסד, ולא לצהול יותר מדי בניצחון. מחר האימון הבא. ג’יילן בראון ישב לידו, ובכל תשובה שלו ניתן היה להבחין בהשפעה. שככה חושבת ומתנהלת הקבוצה. הקלאסה של הורפורד מקרינה.

ב. “ביחד נוכל” – קני סמית’ אמר בעקבות הניצחון של הסלטיקס במשחק השלישי, שבעשרים וחמש השנים האחרונות, הוא לא ראה תופעה כזו, של plug and play. כלומר ששחקן חשוב נפצע, מכניסים שחקן מחליף במקומו – והתפוקה כמעט זהה. שכל שחקן שנכנס מבצע בדיוק את מה שמצופה ממנו. לאורך השנים התרגלנו שהדקות המכריעות במשחקי מפתח הם הרגעים של הכוכבים הגדולים והמנוסים. ה-Go to guys המובהקים, שזה הזמן שלהם לנצח את המשחק. היתרון של הסלטיקס הוא שכל אחד מהשחקנים יכול לנצח אותך. פעם זה הורפורד ופעם רוזייר, פעם טייטום ופעם מרכוס סמארט או ג’יילן בראון. בדרך כלל שילוב של רצף פעולות נכונות של כמה מהם. כשלכל השחקנים האופי הזה, והביטחון, זה מייצר יתרון מוחלט. והפואנטה היא שהדבר הזה הוא לא מקרי אלא נבנה במשך עונה שלמה. האמונה של המאמן בשחקנים. האמונה של השחקנים בחבריהם. הגישה הממושמעת והשוויונית. אני מניח שאם קיירי אירבינג היה משחק זה היה נראה מעט אחרת, ועדיין  – נדמה לי שזה חלק בסיסי מתפיסת האימון של ברד סטיבנס.

ג. קביעת העקרונות ודבקות בהם – סטיבנס מקבל שבחים על שלל תכונות המאפיינות אותו כמאמן מצוין. ההכנה השקדנית, הבנת המשחק, התרגילים הרבים והחכמים שהוא שולף מהפלייבוק (או בהברקה של רגע לנוכח מה שהוא רואה שההגנה נותנת), במיוחד על היכולת לבצע התאמות חכמות. אבל עוד לפני כן, היתרון שלו הוא ביכולת לנתח את הקבוצה היריבה, ולהגדיר (ע”ב נקודות חוזק/נכסים חיוניים שלו מול נקודות תורפה/נכסים חיוניים של היריבה) את העקרונות שיאפשרו מימוש מקסימלי של היתרונות היחסיים. זאת אומרת שהוא מכין את השחקנים שלו לא רק ע”ב הוראות ותרגילים ספציפיים אלא קודם כל לפי תפיסת מנחה של מטרות ברורות לביצוע. עקרונות שאם יבוצעו נכון לאורך משחק שלם וסדרה שלמה – יבטאו את היתרון, ויתנו הסיכוי הגבוה ביותר להצלחה. משהוגדרו העקרונות, דבקים בהם ולא משנים אותם כל רגע. הדוגמאות הבולטות הן כמובן ההתייחסות לאמביד – הוצאתו מהצבע בהגנה ומשיכתו למשחק בידודים מול ביינס והורפורד בהתקפה – סימונס – מניעת חדירות ומשחק מעבר מהיר – והשאר – מניעת שלשות חופשיות. את ההסבר המפורט אני מותיר כאמור לפרשנים. הנקודה היא שסטיבנס יכול להניע את הקבוצה שלו: תתמקדו באופן עקבי במספר מצומצם של עקרונות קבוצתיים – והם יקבעו את התמונה הגדולה. זה אומר שאמביד יקלע הרבה סלים, יעשה דאנקים, ו-and one. השדרים של ESPN יצעקו Process that! … ובסוף ייגמר 4:1.

ד. החופש לטעות – מרכוס סמארט. Need I say more. (תיכף נחזור אליו, אל מרכוס סמארט). הוא לא הדוגמה היחידה. זה משהו בסיסי בקבוצה הזו – מתן ההזדמנות לשחקנים להתבטא, להתנסות, וגם לטעות. בכל גיל. בכל דרג של בכורה בקבוצה. להתרגל שסומכים עליהם. ואיכשהו הסיום הוא שטייטום מחטיא ומרכוס סמארט נמצא שם לתקן.

ה. הרגל = ביטחון – זהו אולי הגילום הישיר ביותר למשפט הכותרת: How you do anything is how you do everything. כאשר מתרגלים לבצע דברים נכונים במיומנות גבוהה: הגנה (אישית וקבוצתית), סבלנות, משמעת, קבוצתיות, ובעיקר – ההרגל לצאת מסיטואציות קשות בסיום משחקים. פעם אחת זה מזל. לאורך זמן, כשנצחונות כאלו מצטברים, אז נדמה לי שזה קשור מאד להרגל ההצלחה ולגישה.

ו. ג’ייסון טייטום – ג’ייסון טייטום לא קשור לתיזה. הוא פשוט השחקן האהוב עליי כיום.

ז. מרכוס סמארט – ההבנה שאחד הקלעים הגרועים בליגה, שגם מסרב להכיר בכך שהוא כזה ומקבל הרבה החלטות איומות, הוא הלב של הקבוצה, מנוע ונכס חיוני. ויותר מכך – שזו תהיה טעות לנסות לשנות אותו ולאלף אותו. כי זה לא רק משחק של סטטיסטיקה ויעילות אלא גם של moxie ושל לב. מרכוס סמארט הוא אולי השחקן המייצג ביותר את הרוח והמסורת של הסלטיקס בהרכב הזה.

ח. גדודיונרים – השדרים מתלהבים וצועקים Process that אחרי כל דאנק של סימונס או אמביד? הניצחון של הסלטיקס ייראה וירגיש כמו משמרות אינסופיות של 8-8. ניצחון החפ”שים. (הסעיף הזה הוא שריטה פרטית שלי. דלגו לסעיף הבא).

ט. Resiliency – איך אתה מתמודד כשקשה? מה היכולת שלך להסתגל? מה האפשרות שתמצא בתוכך כוחות בלתי-סבירים שאף אחד אחר לא חושב שיש בך, פשוט משום שאתה צריך? קראו את סיפור חייו של טרי רוז’ייר. ותשמחו בשבילו.
רוזייר נולד ביאנגסטאון אוהיו, ולכן נקדיש לו את השיר. את הפלייאוף הזה הוא משחק כמו סולו הגיטרה של נילס לופגורן (החל מ-3:48):

י. CBS – ברד סטיבנס לא קיבל אפילו קול אחד בבחירות המאמנים לתואר “מאמן השנה” (אתמול הוכרז שדוייין קייסי מאמן הראפטורס זכה). הוא הגיב בצניעות ובסטואיות אפיינית. אבל תקשיבו לכל משפט שלו ותמצאו את עצמכם נשבים בקסם ורוצים בהצלחה שלו. שלושה ציטוט שיסכמו את הפוסט ויחזירו אותנו אל ההתחלה ואל המסר:

My goal is to win the next game one possession at a time. That’s it. I don’t have any other goals.

We’re building a culture of accountability, trust and togetherness. Entitlement will not be tolerated.

How good can we expect to be if our best player is not our best teammate?

נפלא.

 

קרן מלגות לרצים מצטיינים ע"ש רפי וישניצר
Go Becky!