I do believe leadership knows no gender (Becky Hammon).

 

***

בשנת 2015 ראיינה פרשנית הכדורסל של אי.אס.פן.אן Doris Burke את Becky Hammon, כשלושה חודשים לאחר שהאמון החלה תפקידה כעוזרת המאמנת הראשונה במשרה מלאה בליגת האן.בי.איי (קישור לראיון). תחת הדרכתו של גדול המאמנים, גרג פופוביץ’ – לא פחות – ולצדם של עוזרים נוספים, ביניהם גאוני כדורסל מוכחים כמו אטורה מסינה, המשיכה האמון במסע שלה, נחושה ללמוד, להתפתח ולהוביל.

ועכשיו, אולי, היא ניצבת לפני השער, מצפה להזמנות הגדולה, ואנחנו מצפים יחד איתה.

האמון בת ה41, 1.68 גובהה, זכתה לתהילה כשחקנית מובילה באוניברסיטת קולורדו סטייט כפוינט גארד של הניו יורק ליברטי והסן אנטוניו סטארס (6 פעמים נבחרה למשחק האול-סטאר, פעמיים לחמישיית העונה, כשאת הסטארס היא הובילה לגמר הWNBA. היא הובילה את נבחרת רוסיה (כן, רוסיה) לשתי מדליות אולימפיות. Big Shot Becky היתה השחקנית השביעית שהגיעה ל5000 נקודות בWNBA ונבחרה לרשימת 15 השחקניות הטובות בתולדות ה-WNBA.

בראיון לBurke שנערך לכבוד בחירתה לאשת השנה של ESPN לשנת 2015 סיפרה האמון שהיא מאמינה שפופוביץ’ זיהה משהו מיוחד באופן שבו שיחקה. מעין שילוב בין ראיית המשחק הייחודית (האמון הובילה את ליגת הWNBA באסיסטים), גובהה הנמוך יחסית (לשחקנית כדורסל) וגישת ה”אנדרדוג” והנחישות להצליח. גם לדברי פופוביץ’, הוא זיהה משהו באישיות ובחשיבה שלה שהתאים לתרבות הארגונית והמקצועית של הקבוצה הנחשבת לGold Standard בקרב קבוצות האן.בי.איי מהבחינה הזאת. פופ – תמיד כמו פופ – לא היסס והזמין אותה להצטרף. ספק אם יש בתחום אימון הכדורסל המלצה יותר נחשבת.

בארבע שנות עבודתה כעוזרת מאמנת זכתה להערכה וגיבוי מקצועי חד-משמעי משחקני סן אנטוניו וגם מכוכבים נוספים בליגה, כולל לברון ג’יימס. הבוקר התרגשתי מאד לקרוא את מכתבו הנפלא של פאו גאסול, שחקן הספרס (אלוף אן.בי.איי ושש פעמים אול סטאר) – An Open Letter About Female Coaches. “אני לא אטען בזכות התאמתה של האמון להיות מאמנת ראשית” כתב גאסול, “מאחר ותהיה בכך משום התנשאות. מבחינתי, יהיה ממש מוזר אם קבוצות אן.בי.איי לא תגלנה עניין במינויה כמאמנת ראשית”. עוד נחזור אל המכתב הזה.

בראיון לדוריס ברק תיארה האמון את האתוס המנחה אותה. מתברר שעבור אחת הנשים המצליחות ביותר, הווינרית פורצת הגבולות – כשחקנית וכמאמנת – נותר הרגש המנחה ההתגברות על ספקנות, הביטחון בדרך, הוכחת המסוגלות:

“אני חושבת שהסיפור שלי, באופן כללי, הוא סיפור של מישהי שפספסו אותה (someone who was overlooked), מישהי שתמיד אמרו לה שהיא לא מסוגלת: ‘את איטית מדי, את נמוכה מדי”. שמעתי כבר כל סיבה מדוע לא אוכל להצליח ובכל זאת, את שואפת את כל הדברים האלה פנימה. אני תמיד אומרת שצריכים להיות מאד זהירים ביחס לקולות שאנחנו מקשיבים להם. והקולות הקרובים אליי ביותר תמיד אמרו: ‘את יכולה’. אני חושבת שזה פשוט הקול שבחרתי להקשיב לו”.

בימים האחרונים נשמעים יותר ויותר קולות מהסוג הזה. קולות של כוכבי אן.בי.איי חשובים, של מאמנים, של פרשנים, שמתייצבים בעדה של בקי האמון ודרכה בעד התנועה הנכונה והמתבקשת והחשובה כל כך של ההיסטוריה, של החברה. הקולות שאומרים לה ולעולם: “כן, את יכולה”. ו”כן, אנחנו חושבים שזה נכון, שזה חשוב, שזה נחוץ”. זה נכון לכולנו, והנה אולי הגיעה השעה.

***

בריצה למרחקים ארוכים, היו אלה מרי לפר, בובי גיב וקתרין סוויצר שפרצו את הדרך ושינו את ההכרה. אחריהן באו האלופות והשיאניות הגדולות גרטה וייץ, אינגריד כריסטיאנסן וג’ואן בנויט. כעבור שנים פולה ראדקליף ובימינו מרי קייטאני וטירונש דיבבה, ובלתי-נתפס שבעבר העיזו בכלל להטיל ספק. (לקריאת סיפורן הנפלא של הרצות שניצחו את הסטיגמה, הדעה הקדומה וגיוס השווא של “המדע” – “על ההיסטוריה המרתקת של נשים בריצה למרחקים ארוכים”).

בטניס היו אלה מרגרט קורט, בילי ג’ין קינג (החשובה מכולן), ואחריהן כריסי אברט ומרטינה נברטילובה, סטפי גראף ועד לאחיות וויליאמס. ושוב כל כך מוזר וטפשי שבעבר זלזלו והטילו ספק והפלו.

בכדורסל, למען האמת ולמרבה הצער, גם היום רוב חובבי הספורט האדוקים מפספסים את התחרות המופלאה בין שחקניות כמו מיה מור וקאנדאס פארקר (אחותו המוכשרת של אנטוני, הכוכבת הגדולה של המשפחה, אם.וי.פי שעל שמה גם רשומה ההטבעה השניה במשחק WNBA) וקבוצותיהן, שמייצרת סדרות דרמטיות וכדורסל יפהפה.

ובשבועות הקרובים תתקבל החלטה, כשעל הפרק האפשרות שבקי האמון, יקירת המועדון, תהיה למאמנת הראשית הראשונה של קבוצת אן.בי.איי.

***

לפי הדיווח של הכתב המוערך של אי.אס.פי.אן, אדריאן ווג’נראוסקי (Woj), במהלך סוף השבוע התראיינו למשרת המאמן הראשי של המילווקי באקס (קבוצתו של יאניס אנטטוקונמפו המופלא) שני מאמנים נוספים: דייויד בלאט (על כך בוודאי כבר שמעתם) ובקי האמון. חשוב לסייג שהם לא מועמדים יחידים אלא הם מצטרפים לרשימה ארוכה יחסית של מועמדים, הכוללת גם את אטורה מסינה, שתצומצם בהמשך לרשימה קצרה יותר. עוד מעניין לזכור שבקי האמון כבר רואיינה למשרת ה-GM של הקבוצה בשנה שעברה.

אני אמנם תומך נלהב של דייויד בלאט ומחזיק אצבעות שהוא יקבל הזדמנות שניה לאמן באן.בי.איי. אני מאמין שזה מגיע לו ושהוא מאד יצליח. אבל בהתמודדות הזו, אני מתייצב בפינה של בקי האמון. כי הוא נחוץ יותר, כי הוא יפתח את השער. הוא יכתוב פרק נוסף של דוגמה והשראה. הוא ישתיק את המלגלגים ומרימי הגבה – כפי שנעשה פעמים רבות כל כך בעבר. הוא יבטא בדיוק את המסר של האמון עצמה, בהקשר רחב הרבה יותר, שפשוט “צריכים להיות מאד זהירים בבחירת הקולות שאנחנו מקשיבים להם. ולבחור את הקולות הנכונים, החיוביים, התומכים”.

***

המועמדים שמולה מעולים. אין לי כל סיבה לקבוע שבקי האמון היא המתאימה ביותר מבחינה מקצועית לאמן את המילווקי באקס, כפי שאין לי סיבה לקבוע שאחד המועמדים האחרים הוא המתאים ביותר. אבל ברור לי שזה המינוי שיהפוך אותי מיד לאוהד מילווקי (Who’d have thunk it). אהדה לקדמה, להזדמנות ולדוגמה. אהדה לתהליך שיוביל אותנו לעתיד שבו זו לא בכלל שאלה. זה לא אייטם. וזו לא סיבה לכתבה מיוחדת בבלוג.

כדי שנגיע למקום הנכון הזה שהעיסוק לא יהיה רלוונטי, דרוש המהלך. דרוש התקדים. ובקי האמון עברה את הדרך המרשימה שמציבה אותה בדיוק במקום הזה – כמי שראויה לזכות הקפיצה הנחשונית…

וקפיצה נחשונית – שלא נטעה לרגע – מצריכה תעוזה ואומץ, מחייבת נכונות לשאת בכובד המשא, וגם מבנה אישיות וטמפרמנט שיהיו נחוצים בימים של הפסדים, second guessing והעדר פרגון. העמידה בפני דעות קדומות לא תפסק עם המינוי האפשרי אלא רק תתחיל. אם חשבתם שלדייויד בלאט היה קשה מול הספקנות כלפי “מאמן שלא זכה בכלום, כל עוד לא עשה זאת באן.בי.איי” אז תתארו לכם התגובות אחרי הפסד, ולאן יקראו להאמון לחזור. תתארו הבדיחות הסקסיסטיות, הצפיות לכישלונה. תחשבו על עיני עולם הספורט כולו שיהיו נשואות לעברה. ואם דיברנו על דייויד בלאט, אז נזכור גם היחס המזלזל כלפיו מצד לברון ג’יימס ושחקנים נוספים בקבוצה – המבחן התמידי, הצורך היומיומי להוכיח ולעמוד במבחן, הגיבוי המגומגם מהנהלת הקבוצה (עד שגם הוא נשלל). כל כך הרבה מן ההצלחה תלויה בהצלחה לרתום את השחקנים ולזכות באמונם. ולשם כך דרושה מקצועיות, וגם האישיות המתאימה.

כאשר קתרין סוויצר היתה ב1967 האשה הראשונה שהעזה לזנק למרתון בוסטון עם מספר חזה רשמי, ולאחר שצולמו התמונות המפורסמות שתיעדו הניסיון של מנהל המירוץ ג’וק סמפל לדחוף אותה מן המסלול ואת חברה של סוויצר הודף אותו הצידה – סוויצר סיפרה שהרגישה שהיא חייבת לסיים הריצה “אפילו על הידיים והברכיים… כי אחרת ימשיכו להגיד שנשים לא מסוגלות”. הקפיצה הנחשונית היא אחריות, הרבה יותר מזכות.

גם בגלל זה אני מעריך כל כך את בקי האמון.

***

צפו בבקי ופופ:

***

אם ננסה לבדוק את מצב המפה – לאילו תפקידי אימון משמעותיים בספורט גברים כבר הגיעו נשים- ניווכח שישנם סדקים ראשונים של אור, אך מינויה של האמון עשוי להיות הדחיפה הגדולה שתפתח סוף סוף את השער.

בשנת 2009 מונתה ננסי ליברמן (חברת היכל התהילה של הכדורסל) למאמנת קבוצה בליגת ההתפתחות. בשנת 2016 מונתה כעוזרת מאמן הסקרמנטו קינגס (השניה, אחרי האמון, שמונתה לתפקיד עוזרת מאמן).

בשנת 2015 מונתה ג’ן וולטר לתפקיד זמני של עוזרת מאמן/מתחמה בקבוצת הפוטבול של האריזונה קרדילנס. תפקידה היה לאמן את חוליית ה-linebackers בתקופת טרום-העונה.

בשנת 2016 מונתה קת’רין סמית’ לעוזרת מאמן במשרה מלאה בקבוצת הבפאלו בילס (אחראית על Special teams quality control).

נשים כבר משולבות כשופטות גם בליגת האן.בי.איי וגם באן.אף.אל. השופטת הראשונה במשרה מלאה באן.אף.אל מונתה בשנת 2015. שמה שרה תומאס.

אשה טרם מונתה כמאמנת קבוצת כדורסל גברים בדיביזיה הראשונה במכללות. בשנת 2002 מינתה עצמה Teresa Phillips שהיתה ה-Athletic Director של טנסי סטייט למאמנת זמנית למשחק אחד. לפני חודשיים הודיעה אוניברסיטת קולורדו סטייט, האלמה מאטר של בקי האמון, שנשקלת האפשרות למינויה כמאמנת ראשית אם תהיה מעוניינת בכך.

המינוי הראשון של אשה לתפקיד מאמנת קבוצת כדורגל אירפואית באחת משתי הליגות הראשונות רשום על שמה של המאמנת הפורטוגזית הלנה קוסטה, בשנת 2014. קוסטה מונתה כמאמנת קבוצת Clermont Foot המשחקת בליגה השניה בצרפת. אלא שקוסטה התפטרה סמוך לאחר המינוי בטענות של “חובבנות מוחלטת” ו”חוסר כבוד” וכי מנהל הקבוצה החתים שחקנים מבלי להתייעץ איתה ומבלי להשיב לשיחות שלה. במקומה מונתה מאמנת אחרת, Corrine Diacre שאימנה הקבוצה עד שנת 2017, אז עברה לאמן את נבחרת הנשים של צרפת.

הדוגמה המפורסמת ביותר מתחום הטניס היא החלטתו של אנדי מארי לשכור כמאמנת את אמילי מוראסמו (היא עבדה אתו משך שנתיים, עד 2016). שחקניות עבר כמו לינדזי דאבנפורט, קונצ’יטה מרטינז, קים קלייסטרס ונוספות, משמשות כמאמנות, בעיקר בסבב הנשים. ועדיין, נכון לשנת 2017, כ8.5 אחוז בלבד מקרב 100 הטניסאיות הבכירות בעולם סטו מן הנורמה של אימון על-ידי גברים.

לבסוף אזכיר שתי מאמנות של שיאני עולם. Ans Botha מנמיביה אימנה את ווייד ואן-ניקרק לשיא העולם ולזהב אולימפי בריצת 400מ’. חאלד חאנוצ’י שהיגר לארה”ב ממרוקו ופעמיים שיפר את שיא העולם למרתון, אומן על-ידי אשתו סנדרה אינואה (חאנוצ’י). גם באתלטיקה קלה הנשים הן עדיין מיעוט קטן מקרב המאמנים ויש מקום רב לשיפור, אבל אני חושב שמבחינה הכרתית והבנת הדרישות המקצועיות של התפקיד, המצב טוב יותר ביחס לענפי הספורט הקבוצתיים.

***

הדרך הראויה ביותר לסיים את הפוסט הזה היא בציטוט פסקת המחץ ממכתבו של פאו גאסול (ושוב, תוכלו לקרוא את כולו כאן).

The argument that I see most often is thankfully the one that’s easiest to disprove: It’s this idea that, at the absolute highest level of basketball, a woman isn’t capable of coaching men. “Yeah, female coaches are fine coaching women’s college basketball, or the WNBA,” the argument goes. “But the NBA? The NBA is different.”

First, I’ve just gotta tell you: If you’re making that argument to anyone who’s actually played any high-level basketball, you’re going to seem really ignorant. But I also have a simple response to it — which is that I’ve been in the NBA for 17 years. I’ve won two championships … I’ve played with some of the best players of this generation … and I’ve played under two of the sharpest minds in the history of sports, in Phil Jackson and Gregg Popovich. And I’m telling you: Becky Hammon can coach. I’m not saying she can coach pretty well. I’m not saying she can coach enough to get by. I’m not saying she can coach almost at the level of the NBA’s male coaches. I’m saying: Becky Hammon can coach NBA basketball. Period.

***

Go Becky!

 

השיעור של הסלטיקס
Bonehead Merkle