Bonehead Merkle

הסיום ההזוי אי פעם למשחק ספורט (ולעונה שלמה). סיפורו של פרד מרקל.

ה23 לספטמבר 1908הוא התאריך בו אירע הסיום ההזוי ביותר למשחק ספורט. סיום הזוי שהכריע עונה שלמה, שבמיתולוגיית הבייסבול הותיר "קללה" שהוסרה רק כעבור 108 שנה. אירוע שהפך שחקן צעיר מאד ומוכשר מאד בשם פרד מרקל – שלא באשמתו – מושא ללעג שנמשך שנים, ושהכניס את שמו כביטוי לשפה. שם תואר  – "Bonehead Merkle", שם פעולה – "To pull a Merkle", אפילו פועל של ממש – "To Merkle".

נכתבו עליו שירים, נעשו עליו סרטים, והכרונולוגיה בעקבותיו – ה-Aftermath –  כללה גם טרגדיה של ממש. גם אירוניה מתגרה.

זהו תקציר סיפורו של Fred Merkle, אליו נחשפתי לראשונה בסדרת המופת Baseball, של המפיק והבמאי Ken Burns. ובסופו – איך אפשר שלא – יבוא השיר.

***

לפני כמה שנים כתבתי כאן על "סטיב בארטמון וקללת העז", והקדשתי אותו "לכל הפעמים שבהן עשיתם משהו שנראה טבעי ומובן מאליו, ושניות לאחר מכן תפסתם את הראש בייאוש ובתדהמה ושמעתם את קולכם מהדהד:  “מה עשיתי? מה עשיתי?”.  לכל הפעמים שבהן הרגשתם שטעות שלכם הוצאה לגמרי מפרופורציה, שניצלו אותה כדי להלביש עליכם את כל העוולות והתוצאות, קשורות או לגמרי לא, ומה זה בעצם חשוב.  הסיפור הזה מוקדש כדי להמחיש כמה ערכו וגורלו של הרגע תלויים בהקשר ובכרונולוגיה, במושג הפשוט אבל החמקמק שנקרא תזמון.  אז בפעם הבאה שמשהו ישתבש או כשתרגישו שהכל יצא הפוך ממה שרציתם ותכננתם, זכרו את סטיב בארטמן.  זכרו את הסיפור שלו."

כדי להבין סיפור, צריך להבין את העולם שבו הוא קרה. ובעולם הזה – סיפורו של סטיב בארטמון הוא ה"קיילו רן", כשסיפורו של פרד מרקל הוא ה"דארת' ויידר".

ביום ה23 לספטמבר 1908, Merkle's Boner בעצם הגדיר את הז'אנר.

***

September 23rd

19 Hundred & Eight

Cubs against the Giants

Giants at the plate

Bridwell came to bat

There were two outs & two on

It was the bottom of the 9th

The infield it was drawn

Two weeks left in the season

It was a classic pennant race

The Giants had a one game lead

And the Cubs were giving chase

Polo Grounds were rocking

Score was tied at one

Moose McCormick was on 3rd base

He was the winning run

Which brings us to Fred Merkle

Whose name would soon be cursed

(Chuck Brodsky, Bonehead Merkle)

עונת הבייסבול של 1908 היתה עונה היסטורית עבור הניו יורק ג'אינטס. הובילו אותה המאמן האגדי הקשוח (ומלוכלך) ג'ון מקגרו שנקרא גם "נפוליאון הקטן" והחובט Turkey Mike Donlin , שהיה בעונה הזו שני רק להונוס ווגנר (גדול שחקני התקופה). הפיצ'ר (לימים הול אוף פיימר) כריסטי מת'יוסון זכה ב"כתר המשולש" בזכות עונה חלומית של 37 ניצחונות, 259 סטרייקאאוטס ו-ERA (ממוצע 'ראנס שהושגו בזכות') של 1.43 בלבד.

ב23 לספטמבר, סמוך לסוף העונה, אירחו הג'איינטס ב"פולו גראונדס" במנהטן את השיקגו קאבס, במצב של שוויון בהובלת ה-National League (הפיטסבורג פיירטס היו עדיין בתמונה, בפיגור של משחק וחצי). בדיעבד (ועוד נחזור לזה) ניצחון של הג'איינטס היה מכריע את המירוץ ומעלה אותם לוורלד סיריס.

ה-First baseman הקבוע של הג'איינטס Fred Tenney סבל מכאבי גב תחתון  – lumbago – והמאמן מקגרו החליט לשבץ במקומו את פרד מרקל, בסך הכל Rookie, שבגיל 19 בלבד היה השחקן הצעיר ביותר בליגה. זה היה המשחק הראשון שבו פתח מרקל, שנחשב לכישרון מבטיח.

הרגע המכריע הגיע בחלק השני לאינינג התשיעי והאחרון  – Bottom of the ninth – במצב של 1:1. נעצור לרגע ונסביר- מצב כזה מאפשר מה שנקרא בבייסבול walk-off, כלומר אם נחבטת חבטת הניצחון אז המשחק בעצם מסתיים.

מרקל הצעיר עלה לרגע המבחן הגדול שלו עם שחקן על הבסיס הראשון ושני "אאוטס". עצביו עמדו לו והוא סיפק את הסחורה, כמו גדול, כשחבט single (חבטה מוצלחת שקידמה אותו אל הבסיס הראשון ואת הרץ הקודם מקורקמיק, שייצג את "הריצה המנצחת" אל הבסיס השלישי). הרגע הגדול של חייו  – והנה הוא מומש!

ארט ברידל עלה לחבוט בידיעה שחבטה מוצלחת תגמור את הסיפור.

וכך היה. ברידל חבט סינגל, מקורמיק הגיע בקלות "הביתה" והג'איינטס ניצחו 2:1.

… אבל רגע.

בבייסבול של תחילת המאה, כשהקהל על קצה המגרש ובטירוף חושים, במצב של walkoff אף אחד לא דקדק בחוקים הפורמליים. הקהל גלש באלפיו אל המגרש, פרד מרקל עשה מה שכל שחקן במצבו היה עושה והחל לרוץ אל ה-clubhouse כדי לחמוק מהקהל, שחקן אחר של הג'איינטס זרק את הכדור כמזכרת אל הקהל. לכאורה המשחק נגמר.

אבל שחקן הבסיס השני של השיקגו קאבס Johnny Evers ידע אחרת. שבועיים לפני כן קרה לו מצב דומה עם אותו השופט ששפט במשחק הזה Hank O'day. קיים כלל בחוקה הרשמית של הבייסבול שהרץ מהבסיס הראשון, במצב של force play – חייב לגעת בבסיס השני, אחרת הוא נפסל והריצה המנצחת לא נחשבת. כאשר Evers ניסה לפסול רץ במצב זהה שבועיים לפני כן, O'day השיב לו שעקרונית הוא צודק, וב"פעם הבאה" הוא גם יקפיד על זה (המקרה לא ממש זכה לתשומת לב ופרסום). והנה הגיעה הפעם הבאה, ברגע הדרמטי ביותר. רצה הגורל ושוב כיכבו אותן הדמויות – או'דיי השופט ואיברס השחקן החכם (גם אופורטוניסט לא קטן).

מרקל לא רץ אל הבסיס השני. Evers צעק אל חבריו לקבוצה שיזרקו אליו את הכדור. אבל תזכרו את המצב: אלפי אוהדים על המגרש. הכדור כבר בקהל, בידי אחד האוהדים. הזוי לגמרי.

זה עניין טריוייאלי שממש לא הרתיע את שחקני הקאבס במשחק שכבר נגמר אך-לא-נגמר. שחקני הקאבס טפסו בנחישות אל היציע כדי לחפש את האוהד עם הכדור. מכאן ישנן גרסאות שונות לגבי איתור הכדור (כן או לא), כאשר בעצם לקחו אותו (או אולי כדור אחר בכלל?) חזרה בכוח מידי האוהד. בשלב הזה החל הניסיון לזרוק את הכדור אל Evers ומרקל הבין מה קורה וניסה לרוץ אל הבסיס.

בסופו של דבר החליט השופט או'דיי, כהבטחתו לאיברס, לפסול את מרקל, וגם הכריז על סיום המשחק בתוצאת תיקו. הניצחון המכריע נלקח מהג'איינטס.

וכך נראו כותרות העיתונים למחרת:

הניו יורק טיימס הכריזו על Bonehead Merkle ועל הטעות שלו (שגרה אפניינית לגמרי באותם הימים) כ: "censurable stupidity on the part of player Merkle" – טפשות ראויה לגנאי – לא פחות.

***

בעקבות החלטת השופטים נדרשה החלטה של מועצת המנהלים של הNational League, בראשותו של Harry Pulliam לפסוק באופן סופי. לאחר התבלטויות הוחלט שאין מנוס מלפסול את מרקל ולהכריז על תיקו. הג'איינטס והקאבס סיימו את העונה בשוויון (98-55) והוחלט שיתקיים משחק אחד ב-Polo Grounds לקביעת אלופת הליגה שתעלה לוורלד סיריס. 250,000 אלף איש הגיעו למשחק (באצטדיון ומחוצה לו) ושיקגו, בהובלת הפיצ'ר Mordechai "Three Fingers" Brown (גם הוא הול אוף פיימר אגדי) ניצחה 4:2 וזכתה בפנאנט השלישי ברציפות. הקאבס גם ניצחו את הדטרויט טייגרס בוורלד סיריס בחמישה משחקים.

***

The Giants lost the pennant

And Merkle was the bum

The papers let him have it

They gave it to him good

They ran the kind of headlines

That only New York papers could

They dubbed him “Bonehead” Merkle

They made up Merkle words

One might “pull a Merkle”

And “to Merkle” became a verb

Some would yell “touch 2nd, Bonehead”

When he stood on first

Little kids yelled “moron”

And the older kids much worse

ה- Aftermath:

פרד מרקל – פרד מרקל היה לאחד הגיבורים הטרגיים של הספורט. שחקן מצוין, מצליח וחכם במיוחד, שבכל מקום אליו הגיע משך כל חייו – בכל פורום ובכל שיחה – הצביעו עליו כ- Bonehead. מרקל אסר על בני משפחתו וחבריו להזכיר את המקרה – אבל גם ילדיו נתקלו בלעג לאורך חייהם. מרקל הביע חשש שעל המצבה שלו ייכתב Bonehead. וזה לא שהקריירה שלו נעצרה. המאמן והחברים לקבוצה לא כעסו בכלל על מרקל, אלא על השופטים ומנהלי הליגה. מרקל היה לשחקן הבסיס הראשון הפותח של הג'איינטס ותרם משמעותית לזכיה באליפות ה-National League שלוש שנים ברציפות (1911-1913, בשלושתן הפסידו בוורלד סיריס). לאחר מכן הגיע לוורלד סיריס גם עם ברוקלין, ובשנת 1917 נשלח בטרייד ל… שיקגו קאבס, שגם בה היה שחקן הרכב פותח בקבוצה שהגיע לוורלד סיריס- החמישית עבור מרקל בשמונה שנים. אבל כל הניצחונות וההישגים לא עזרו. לא עזרה אינטלגנציית המשחק והקבוצתיות. לא עזרו העדויות של מאמניו וחבריו לקבוצות השונות. פרד מרקל נכנס להיסטוריה, לתמיד, תחת הכותרת של המהלך ההזוי שבמונחי אותם הימים לא באמת היה באשמתו: Bonehead. ולא ידע אלא טעמם של חוסר הגינות ומרמור. כשפרש ממשחק מקצועני בשנת 1926 – התרחק מעולם הבייסבול ככל שרק יכל.

הארי פוליים – נשיא ה-National League שקיבל ההחלטה השנויה במחלוקת (לעשרות שנים) לא עמד בלחץ ובשנאת אוהדי ניו יורק שהופנתה כלפיו (בניצחו של המאמן מקגרו). הוא החל להסתגר במשרדו. עשרה חודשים לאחר המקרה נטל את חייו ביריית אקדח לראש. בהלוויתו נכחו נציגי כל קבוצת הליגה, למעט הניו יורק ג'איינטס.

השיקגו קאבס – לא זכו באליפות עד לשנת 2016! הפעם האחרונה לפני כן שבה הצליחו לנצח את ה-National League ולעלות לוורלד סיריס היתה ב-1945, אז נולדה מיתולוגיית קללת ה-Billy Goat (תוכלו לקרוא עליה כאן). אבל הבצורת החלה למעשה מיד לאחר האליפות בעקבות הטעות של מרקל. (ולא אכנס לפירוט הקישורים הרבים שעושים "היסטוריונים" של הקאבס בין כישלונות גדולים של הקאבס לאורך השנים לבין ציון זה או אחר הקשור למרקל ולמשחק ההוא).

ובנימה אופטימית – בשיקגו, בלוק אחד דרומית לאצטדיון Wrigley Field ביתם של הקאבס, תוכלו לבקר ב-Merkle's Bar and Grill. עם רשימת התפוצה: The Bonehead.

כי בשיקגו כמו בשיקגו: כל סיפור טוב הוא תירוץ לבירה, בשר וחגיגה לא נגמרת של ספורט.

***

It haunted him his whole life

Until 42 years later

In front of 35,000

Former Merkle haters

Back there at the Polo Grounds

For an old-timers game

There was a long standing ovation

When they announced Fred Merkle’s name

מלות השיר המלא של צ'אק ברודסקי

Go Becky!
לונה (תמונה)

תגובות

  • Amir A

    מכל ענפי הספורט, הסיפורים של הבייסבול הם הגדולים ביותר!

    הגב
  • אורי

    האתר היחיד שחשבתי שאצליח לא להתקל בו היום בשם "מרקל"...

    הגב
    • איציק

      1+
      :-)
      קראת את מחשבותי לפני

      הגב
  • shohat

    אני לא בטוח שהבנת את מהות האתר. "תמיד נמצא תירוץ".

    הגב
  • אמיתי

    הגיע 5 פעמים לוורלדסירייס ותמיד הפסיד וזה מה שזוכרים לו..

    הגב
    • Amir A

      צריך להקדיש טור לשחקנים מהסוג הזה. אלו שהגיעו אל הבאר הרבה פעמים אבל אף פעם לא זכו לשתות ממנה (ג'ים קלי....)

      הגב
      • אדם בן דוד

        האיש ששיכלל לכדי שלמות, יחד עם לוי, את הנו האדל.
        גדול הקווטרבקים בכל הזמנים.
        האיש הנערץ והאהוב ביותר בכל הקבוצות שמשמחקות במדינת ניו יורק.
        המרלין אוטי של הפוטבול

        הגב
  • גדי

    תענוג צרוף. תודה נחשון

    הגב
  • Matipool

    סיפור מדהים. תודה.

    הגב
  • cookie-monster

    מרתק!

    הגב
  • יריב תמנע

    גדול! אין כמו סיפורי הבייסבול . כמובן דטרויט טייגרז, לא ליונז (מתחת 3 אצבעות...

    הגב
    • נחשון שוחט

      חח. איזה גליצ'. תיקנתי.

      הגב
      • austaldo

        מזכיר לי את השיר של רד הוט צ'ילי פפרס
        especially in michigan

        "...Lions and tigers come running just to steal your luck"
        אף פעם לא בדקתי, אבל אני די בטוח שהכוונה היא לקבוצות הפוטבול והבייסבול של דטרויט

        הגב
  • D! פה ועכשיו

    כמה שהספורט משעמם ככה הסיפורים נהדרים
    תודה נחשון

    הגב
  • austaldo

    ככה זה, האוהדים לא מסוגלים לסלוח. לבילי באקנר לא סלחו עד שבוסטון זכתה באליפות, כריס וובר סחב כל הקריירה את אותו טיימאאוט... לפחות בארה"ב זה ניגמר רק בשמות גנאי, את אנדרס אסקובר רצחו בגלל טעות על המיגרש

    הגב
  • YG

    תמיד זה מדהים אותי מחדש- הסיפורים הכי טובים בעולם לענף הספורט הכי משעמם בעולם

    סחתיין! אחלה סיפור

    הגב
    • Matipool

      גם הסרטים הכי טובים - שדה החלומות ומעריצה צמודה למשל.

      הגב
      • דמוסתנס

        ומאניבול

        הגב
  • ניינר / ווריור

    פנטסטי נחשון

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    סיפור מרתק.
    מנסה לדמיין את המהומה שהתרחשה שם ואיך שחקני הקאבס השיגו (אולי בספק?) את אותו הכדור האבוד...
    אגב, לפי ההיסטוריון ביוטיוב, הכובע של האוהד שתפס את הכדור היה בעוכריו (:

    הגב
  • אלי - לא אוהד כ"ס

    תמיד הפליאה אותי האדיקות בה החובט נוגע בבסיס גם כשברור לכול שזה הכי מיותר. עכשיו אני מבין גם למה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *