הניצחון ההיסטורי של ה-Flop

לציון 50 שנה לניצחון ההיסטורי של דיק פוסברי

היום, ה20 לאוקטובר, מציין 50 שנה בדיוק לגמר הקפיצה לגובה במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי 1968. (תודה לחברי יגאל לב שהפנה את תשומת לבנו לכך).

ביום ההוא העולם צפה בניצחון הבלתי-צפוי והבלתי-סביר – כך חשב כל מי שחזה בצורת הקפיצה המוזרה – של סטודנט אמריקאי בשם דיק פוסברי.  פוסברי עבר גובה של 2.24מ', כך ניצח וקבע שיא אמריקאי ואולימפי חדש. הסצינה באצטדיון היתה סוריאליסטית. קופץ אחד יחידי מכלל המשתתפים – מתחרה לא מוכר – שמציג סגנון קפיצה שונה לגמרי משל האחרים, והם הקופצים הטובים ביותר בעולם. נדירים המקרים, בכל תחום, בהם רגע אחד, ניצחון אחד, מייצר שינוי תפיסתי ומקצועי כה בסיסי.

ממרחק השנים, פוסברי מתבדח על הכינוי שניתן לסגנון הקפיצה, ותפס, ה-Fosbury Flop. "אינטואיטיבית, אהבתי את הסתירה – 'פלופ' שיכול להיות הצלחה".

לציון האירוע, ליקטתי כמה הערות, פרשנויות ואנקדוטות על דיק פוסברי והדרך אל ה-Fosbury Flop וביניהן הערה חשובה במיוחד של קרדיט היסטורי מקביל: מעטים יודעים, שבאותן השנים, במקביל ובאופן בלתי-תלוי, נערה קנדית בשם  Debbie Brill –  שהיתה לאלופה ושיאנית בעצמה – פיתחה בניסיונות משלה הקפיצה שכונתה ה-Brill Bend.

(רשימת מקורות בהם נעזרתי מובאת בתחתית).

1. ניצחון החדשנות  (innovation), החשיבה והיצירתיות, על האלמנט הפיזי:

עד לגיל 16, לא היתה לדיק פוסברי הצעיר (או לאף אחד סביבו) כל סיבה לצפות להצלחה ספורטיבית מיוחדת, וודאי שלא ברמה אולימפית. פוסברי לא הצטיין בפוטבול או בכדורסל (למרות גובהו) וגם בקפיצה לגובה בה ניסה כוחו, לא הפגין יכולת יוצאת דופן. פוסברי למד כילד את סגנונות ה"מספרת" (scissors) ו"גלילת הבטן" (straddle) שהחל להיות דומיננטי באמצע שנות ה-50 (אתייחס להתפתחות השיטות וההבדלים בסעיף הבא). פוסברי נטה להעדיף את סגנון המספרת, אך מאמנו הסביר לו מגבלות השיטה ופוסברי ניסה להטמיע ולשפר ביצועי בשיטה שהיתה מקובלת. הישגו הטוב ביותר היה צנוע – 1.63מ' בלבד (כששים ס"מ מתחת לשיא העולם דאז, תוצאה שהיתה רחוקה מאד מלהרשים, במיוחד כשפוסברי התנשא לגובה של מעל 1.90מ'. פוסברי ביקש ממאמנו לחזור לשיטת המספרת. המאמן לא עודד אותו אבל גם לא מנע ממנו לנסות.

בתחרות הבאה החל פוסברי לנסות להוסיף תנועה של הרמת האגן במהלך הקפיצה, ובתחרות אחת הצליח לשפר ברצף קפיצות את שיאו ב15 ס"מ. כך באופן הדרגתי, עוד כתלמיד תיכון, החל לפתח את סגנון הקפיצה הייחודי ומוזר כל כך בשעתו והמוכר ומובן מאליו בימינו – מעבר מעל הרף כשהגב כלפי מטה, הראש ראשון, אחריו הכתפיים, תוך הקשתה של הגב וכשאחרונות עוברות הרגליים. פוסברי פיתח הסגנון בהדרגה בין 1963 לשנה האחרונה שלו בתיכון – 1965, אז גם נטבע הכינוי Fosbury Flop. בזכות הישגיו  – 1.969מ' ומקום שני באליפות מדינת אורגון לתיכונים – זכה למלגה חלקית לאוניברסיטת אורגון סטייט. מאמנו בארגון סטייט, ברני ווגנר, הציב תחילה תנאי כי יתאמן בשיטותיו, כלומר יחזור לקפוץ בשיטת ה-straddle. עד שווגנר בעצמו ראה את פוסברי קופץ מעל גובה של 1.98מ' בשיטה שלו, ובקלות, והבין שאולי מוטב שלא להתערב…

ה"נסיקה" של פוסברי – תרתי משמע – נבעה דווקא מכך שהוא לא הצטיין בקפיצה לגובה, אלא שאינטואיציה פיזית וניסוי וטעיה הובילו אותו לנסות… לקפוץ אחרת (לפעמים גם ללא מזרני נחיתה מגומי, שהיו בעצמם חידוש של תחילת עד אמצע שנות הששים – עד אז משטח הנחיתה היה ערימה של נסורת). לא שיטות אימון וטכניקות מוכחות, לא שיעורים ועצות ממאמנים, לא ללמוד מהמתחרים החזקים יותר ומחיקוי הקופצים הטובים ביותר, אלא פשוט – I did it my way. גיבור הספורט הזה היה גיבור כל כך בלתי צפוי.

"לעתים דרוש 'ראש של מתחיל' כדי לייצר שינויים מהפכניים" (מקור הציטוט- שיעורים מפוסברי)

2. כשהאינטואיציה הפנימית והביטחון מראים לך הדרך, אל תקשיב לספקנים:

המאמנים שלו יעצו לו, כצפוי, לא לוותר ולחזור להתמקד בשיטות המוכרות והמוכחות. הצופים תחילה לעגו. עיתונאים גייסו מיטב כושר הביטוי היצירתי כדי לתאר הסגנון המוזר: "צעד שמזכיר גמל עם שתי רגליים", הוא נראה כמו "אדם שנופל מהקומה ה-30", כמו "דג שמפרפר – flops – במים" ותיאורים כיוצא באלו שהעידו על יחס משועשע בניסיון של הבחור הצעיר להמציא הספורט מחדש. בשנת 1964 פורסמה בעיתון המדפורד מייל-טריביון תמונה של פוסברי ותחתיה הכיתוב – Fosbury flops over the bar. פוסברי היה לקוריוז מקומי.

עשרות אנשים לאורך הדרך יעצו לפוסברי (כמו לדבי בריל, שתיכף נדבר עליה): תהיו רציניים. בשיטה המוזרה הזו לא תגיעו. כמובן הזהירו גם מפני הפציעה (פוסברי אכן נפצע בשתיים מחוליות הגב בנחיתה על משטח לא מתאים, ולמזלו התאושש מן הפציעה).

אל המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי, פוסברי לא הגיע כמועמד מוביל למדליה. הוא אמנם היה אלוף המכללות, והתברג למקום השלישי בתחרות המבחן לנבחרת האמריקאית (שלושת הראשונים קפצו לגובה של 2.21מ'). על פי הישגו שנה לפני המשחקים דורג במקום ה61 בעולם. מעטים ציפו ממנו ליותר מהשתתפות שתוסיף קצת עניין.

"כשאתה מנסה משהו חדש, העולם ינסה להחזיר אותך בכוח לקונפורמיזם" (מקור – שיעורים מפוסברי). והניסיון מחייב גם נכונות להיכשל.

3. כרונולוגיה של סגנונות: מספרת, גלילת בטן והפלופ:

עד לפוסברי, התפתח מקצוע הקפיצה לגובה במעבר משיטת "המספרת" – scissors  – שהיתה נפוצה במאה ה19 ותחילת המאה ה-20 (ריצ'מונד לנדון קפץ בשיטה זו למדלית הזהב במשחקים האולימפיים של 1920) אל שיטת ה- Western Roll  – חידוש המיוחס לאתלט ג'ורג' הורין מאוניברסיטת סטנפורד (מכאן שמה – החוף המערבי). הורין קפץ לגובה 2.00מ' בשנת 1912 ובאמצעות השיטה שופר שיא העולם עד ל2.07מ' (קורנליוס גו'נסון, 1936). בסגנון ה-Western Roll הקופץ מגיע אל הרף מהכיוון ההפוך, מנתר על בסיס הרגל הפנימית ואז שולח הרגל החיצונית בעצמה מעבר לרף, וממשיך לדילוג ונחיתה על שתי הרגליים והיד (החוקה אסרה על diving, מעבר עם הראש תחילה).  השלב הבא להתפתחות היה סגנון ה-Straddle. התפתחות זו התאפשרה גם עקב שינוי החוקה באופן שהתיר שביטל הדרישה לעבור הרף עם הרגליים תחילה. שיא העולם הראשון בסגנון ה-straddle נקבע ב1936, ובשיטה זו התפתח השיא מ2.07מ' עד ל2.29מ'. שיטת ה-Straddle היתה לדומיננטית מאמצע שנות ה50 ושימשה את הקופץ הדומיננטי של שנות ה60, האלוף האולימפי ושיאן העולם הסובייטי ולרי ברומל (שיפר השיא העולמי שש פעמים, מ2.23מ' עד ל2.28מ' בשנת 1963). שיא העולם האחרון שנקבע בסגנון זה היה 2.33מ', על ידי ולדימיר ישצ'נקו בשנת 1978 ולאחר מכן 2.35מ', באליפות אירופה באולמות במילנו. שיטת ה-Straddle אפשרה מעבר הרף כשמרכז הכובד של הגוף נותר נמוך ממנו (כך כמובן גם הפוסברי פלופ, עד כ20 ס"מ מתחת).

4. חזרה אל שעתו הגדולה של פוסברי:

תחרות הקפיצה לגובה במקסיקו סיטי החלה כתחרות איטית ומייגעת. היא נמשכה למעלה מארבע שעות, החלה בגובה נמוך יחסית של 2.00מ' ותהליך העלאת הרף נמשך זמן ארוך של בדיקות ומדידות חוזרות, בכל פעם. באווירה הזו פוסברי עורר את העניין של הקהל מן השלבים המוקדמים – אטרקציה קומית, ואולי גם נטייה לעידוד האנדר-דוג המיוחד. אך ככל שנשרו קופצים, הרף עלה ופוסברי נשאר, החלו הצופים להבין שהם צופים במשהו מיוחד, היסטורי. העניין הקומי הפך לעידוד של ממש מצד 80,000 הצופים באצטדיון ורבים ברחבי העולם, בבית.

אחרי גבהים של 2.18מ' ו2.20מ' נותרו שלושה –אד קרות'רס האמריקאי, פוסברי וולנטין גברילוב מברה"מ. שלושתם עברו גובה של 2.20מ' וכשגברילוב כשל ב2.22מ' נותרו שניים, פוסברי הבטיח לעצמו מדלית כסף לפחות, והקהל היה נלהב, all-in.

בשיא התחרות, הרף בגובה 2.24מ' ושני האמריקאים עם שתי פסילות, נכנס בשערי האצטדיון הרץ האתיופי ממו וולדה, בדרך לניצחון. הקהל התעניין בכך מעט מאד.

ואז הגיע הרגע, קפיצת הזהב היפהפיה של פוסברי:

כשרץ המרתון האמריקאי קני מור (יקיר המועדון, איש אוניברסיטת אורגון) נכנס להקפה האחרונה שלו באצטדיון, לקול החגיגות של הקהל עם פוסברי, לקח לו רגע להבחין במה שקורה, עוד לפני שסיים הריצה שלו, הוא הסתובב ורקד ריקוד קטן לכבוד חברו לקבוצה.

ועל הפודיום, גם דיק פוסברי הניף אגרוף אל-על, אות הזדהות ותמיכה עם חבריו טומי סמית' וג'ון קרלוס.

"לעתים, חשיבה נגד הזרם היא סוג של כוח-על" (מקור – שיעורים מפוסברי)

5. לפעמים האפקט של רגע מיוחד אחד גדול מכל רצף הישגים:

פוסברי היה ונותר אדם צנוע, לא יומרני, עם הומור עצמי. סביב המשחקים האולימפיים הוא לא זוכר אימונים ומתח מיוחדים, למעשה התאמן פעם אחת יחידה בזמן השהות שם לפני התחרות. הוא נזכר בנסיעה עם חבר הנבחרת ושתי חברות נבחרת השחיה אל הפירמידות האצטקיות, שם הצטרפו למקומיים שבישלו מרק ושתו בירות מסביב למדורה.

החשיפה והתהילה הפתאומית גם הם לא היו טבעיים לו. כשחזר לארה"ב הופיע בתכנית של ג'וני קארסון, התבקש להדגים סגנון הקפיצה שלו אך החליק ומעד. פוסברי למעשה לא שחזר הישגו ורגעים תחרותיים ברמה הגבוהה. הוא נכשל בניסיון להתקבל לנבחרת האמריקאית למשחקי מינכן 1972.

הרגע שלו היה נדיר, יחידי ומיוחד. הוא הראה לעולם, בתזמון המושלם ועל הבמה הגדולה ביותר, רגע מעבר, שמגדיר ומתווה את העתיד, את האפשר.

 

6. שנתיים לפני הקפיצה המפורסמת של פוסברי, על נערה בשם דבי בריל:

רובכם מן הסתם שמעתם על פוסברי (בחידון דורפן זו שאלת מתנה מהסוג הנדיר ביותר). אבל כמה מכם שמעתם על דבי בריל?

קודם כל, צפו בסרטון הזה. צילום באיכות נמוכה שצולם בואנקובר בשנת 1966. כן כן, שנתיים לפני הקפיצה המפורסמת של פוסברי. בריל היתה אז בת 13.

מדהים, נכון?

פוסברי מן הסתם לא היה היחיד שהתנסה בשיטת הקפיצה החדשנית. לאורך השנים היו פרסומים, עם הוכחות, על קופצים בודדים נוספים שקפצו בסגנון דומה גם לפניו. אלא שאף אחד מהם לא הגיע לרמה העולמית.

דבי בריל כן הגיעה! בגיל 16 היא קבעה שיא לאומי קנדי, והיתה לאשה הצפון אמריקאית הראשונה שעברה גובה של 6 רגל (1.83מ'). בשנת 1984 קבעה את השיא הקנדי שלא נשבר עד היום – 1.98מ'. (בשנת 1982 קפצה לגובה של 1.99מ' באולם, אז שיא עולמי באולם*). היא פעמיים אלופת ה-Commonwealth Games. בשנת 1979 דורגה ע"פ תוצאתה כקופצת הטובה בעולם (קנדה כידוע החרימה את המשחקים האולימפיים במוסקבה 1980).

(*לא ברור לי מדוע התוצאה באולם אינה מוכרת כשיא הקנדי. יורם אהרוני יסייע לנו בהסבר, אני מקוה).

בריל מחזיקה גם בשיאי עולם למאסטרס לגילאי 45+ (1.76מ'), ו-50+ (1.60מ').

פרט מעניין נוסף הוא החלטה של בריל, אז צעירה בת 19, לפרוש מהספורט בעקבות טבח הי"א במינכן. בריל סיימה במקום השמיני בגמר הקפיצה לגובה, והתאכזבה קשות מן ההחלטה של הוועד האולימפי להמשיך המשחקים לאחר הטבח. היא פרשה מהספורט ונדדה ברחבי צפון אמריקה בטרמפים, מנותקת ומשוחררת מכל מחויבות. רק כעבור שלוש שנים החליטה לחזור להתאמן ולהתחרות.

סיפור יוצא דופן של אתלטית יוצאת דופן. וכל מה שכתבנו על פוסברי  – החדשנות, האומץ, האינטואיציה – מתאימים גם לגביה.

כך סיכמה בריל את חוויותיה כאתלטית בראיון לCBS מהשנה שעברה:

I was in it for the art of it… the self-expression and reaching for something inside of me, It wasn't very fulfilling for me to have won some gold medals. On the other hand, it was very fulfilling to capture an absolutely elusive and perfect moment in time, and that was worth it."

 

7. ה-Aftermath  – השינוי בעקבות הקפיצה של פוסברי:

  • דיק פוסברי לא שחזר את הישגו, ולא הצליח להתברג לנבחרת האמריקאית למשחקים במינכן 1972.
  • הוא היה נוכח שם, בלי ספק: 28 מ40 הקופצים במשחקים האולימפיים במינכן קפצו בסגנון פוסברי. והוא נוכח בכל תחרות קפיצה לגובה שנערכה מאז…
  • מבין 36 זוכי המדליות בקפיצה לגובה במשחקים האולימיפיים, בין 1972 ל2000, 34 קפצו בפוסברי פלופ. המדליה האחרונה
  • הקופצת המזרח גרמניה רוזמרי אאקרמן היתה האחרונה לזכות במדלית זהב אולימפית בסגנון גלילת הבטן, במונטריאול 1976.
  • מאז שנת 1978 כל שיאי העולם בקפיצה לגובה נקבעו בסגנון פוסברי. שיאי העולם כיום: 2.45מ' לחבייר סוטומאיור מקובה, 2.09מ' לסטפקה קוסטדינובה מבולגריה.
  • למעשה כל הקופצים ברמת העלית בעולם כיום קופצים בסגנון פוסברי (בשיפורים טכניים כמובן).
  • ה – Fosbury flop, וה-Brill Bend מסמלים החשיבה מחוץ לקופסה, אינטואיציה וחדשנות, והתמדה בדרך לא קונפורמיסטית שמאפשרת לעתים לפרוץ גבולות חדשים.

 

מקורות:

50 Stunning Olympic Moments no. 28: Dick Fosbury introduces the Flop (The Guardian, May 2012)

Tom Goldman, Dick Fosbury Turned his back on the bar and made the flop a success (npr, Oct. 20, 2018) 

Scott Russell (CBS Sports) Debbie Brill Raised the Bar (July, 2017)

Oran Varol, Six Secrets to Success from the Man who Revolutionized the High Jump (August 2017)

High Jump History @ Greatest Sporting Nation

Wikipedia entries for: Dick Fosbury, Fosbury Flop, Debbie Brill, Western Roll, Straddle Technique, High Jump World Record Progression

 

 

 

 

 

 

 

 

ארבעה שיעורים, ושיעור נוסף

תגובות

  • איציק

    תודה שבה, התגעגענו.
    איזה יופי של שינוי סגנון קפיצה לגובה.
    מה שכן, התוצאה של ישצ'נקו, אפילו היום יכולה להביא מדליות ואפילו בתחרויות גדולות, וזה בחלוף 40 שנה. לא עניין של מה בכך.
    באותה האולימפיאדה עוד אמריקאי עשה קפיצה חריגה רק במקצוע אחר. בקפיצה שלו הוא עשה שני צעדים באוויר, משהו שהיום זה מאד מקובל. האם גם אצלו הסגנון היה ייחודי לאותם הימים?

    הגב
    • שוחט

      תודה איציק! אתה שואל לגבי בימון?

      הגב
      • איציק

        אכן

        הגב
        • שוחט

          יש בזה משהו. שכלל השיטה. אגב, ישצ'נקו קבע שיאיו בגיל 19 ונאלץ להפסיק להתחרות עקב פציעה. מדהים לראות הקפיצות שלו.

          הגב
    • איציק

      ד.א., נראה שבקפיצה של פוסברי יש עוד הרבה רווח והוא יכל לקחת גובה הרבה יותר גדול.

      הגב
  • אריאל גרייזס

    אחלה נחשון. כמה זמן שיא העולם כבר תקוע על המספר של סוטומיור? בטח כבר איזה 20 שנה, לא? יש לזה סיבה לדעתך?

    הגב
    • שוחט

      השיא של סוטומאיור הוא מ1993. בשנים האחרונות היו מספר קופצים טובים מאד, 2:40-2.43מ'. היתה תחושה שהשיא בהישג ידם, במיוחד בארשים ובונדרנקו. תראה כמה קרוב:
      https://www.youtube.com/watch?v=d1Y7KA9IXk4

      הגב
  • חצי גולדסטאר

    תודה רבה, נחשון. מרתק כתמיד.

    הגב
  • אורן השני

    מצוין. בסעיף 6 התפלק לך באניסטר במקום פוסברי :)

    הגב
    • shohat

      חח, זו הפעם אחת מתוך שש שהתפלקו ולא שמתי לב. תודה על התיקון, אתקן בפוסט.

      הגב
  • נאוה

    כקופצת לגובה בעבר, בסגנונו של פוסברי, מרתק היה לקרא. תודה!!!

    הגב
  • D! פה ועכשיו

    פוסט נהדר נחשון, כהרגלך.
    כיף לראות, לשמוע ולקרוא.

    הגב
  • Oded

    תודה נחשון
    מחכים ומרתק כרגיל

    הגב
  • oz

    תודה, מעניין - לא ידעתי שבגלילת בטן הצליחו לקפוץ כ"כ גבוה (עד 2.35) - ז"א השיפור בסגנון פורסברי הוא אמנם משמעותי אבל לא ענק ואני מניח שזה סגנון מסובך יותר טכנית ומצריך אימונים עד שרואים שיפור לעומת גלילת בטן.

    גם מעניין שכל כ"כ הרבה זמן לא מצליחים לשפר את השיא - יכול להיות שהסגנון היום כבר קרוב לאופטימלי ואנחנו קרובים לקצה גבול היכולת האנושית? לי קשה להאמין שנראה מישהו קופץ 2.5 בעשורים הקרובים. מאוד שונה מהשיפור בענפים אחרים כמו מרתון (אגב, האם מתוכנן פוסט על שיא העולם המדהים במרתון של קיפצוגה?)

    הגב
    • Yavor

      באמת מרשים שהשיא שלא בסגנון פוסברי כל כך גבוה.

      האם ייתכן שעם כל ההתקדמות הטכנולוגית מאז (כולל תזונה ואימונים), ישנם אתלטים שדווקא בסגנון הישן יוכלו לשבור את שיא העולם?
      תחשבו על זה - סך הכל 10 ס"מ הבדל בין השיאים, כשהסגנון הישן נזנח ממש מזמן וסביר שהיינו רואים שיפורים גם בו ובשיאים שלו.

      הגב
  • אריק האחר

    פוסט מרתק ומחכים
    תענוג.
    תודה

    הגב
  • shohat

    אני לא חושב שסגנון גלילת בטן קל יותר ללימוד/לביצוע. זה משהו בראש/בהרגל. הקופצים של היום, רובם ככולם, לא נעסו את זה בכלל כי אין טעם.
    לא נכנסתי להסבר הפיזיקה של הקפיצות כדי לא להפוך הפוסט לכבד מדי (אני גם לא מבין בזה מספיק) אבל גם ניתוח כזה מגבה ומסביר עדיפות סגנון פוסברי.
    ישצ'נקו היה פנומן, אך את אפקטיביות המעבר/מידת השיפור מוטב לבחון לא לפי דוגמה יחידה אלא במספרים גדולים. בעקבות פוסברי, כמעט מיד,ניסו וגילו שהמעבר סייע להם. בדור הבא של הקופצים כבר לא היתה שאלה בכלל.

    הגב
  • shohat

    קליפ של סטפן הולם הגדול מדגים צורות הקפיצה השונות -
    https://www.youtube.com/watch?time_continue=147&v=4NPVpI9zUpI

    לקט קפיצות של ולדימיר יאשצ'נקו:
    https://www.youtube.com/watch?v=_zdDeu-RWtQ&t=16s

    הגב
  • עגל

    מעולה נחשון. אתה עושה חסד רב לפוסברי ולבריל.
    גם אותי הפליא כמה גוב הוא השיא בגלילת בטן . . .

    הגב
  • עמי ג

    רשימה יפה ומלאת השראה. תודה נחשון.

    בקפיצה לגובה יש משהו מאוד יפה, אסתטי ונקי. מן קסם שמתרחש כשהקופץ עובר את הרף מבלי לראות אותו כלל. זו אחת התחרויות הכי אהובות עלי במשחקים האולימפיים ואליפויות עולם.
    הקופצים עצמם תמיד גבוהים ורזים וגמישים. מעין עם של מוטנטים שנולדו כדי לרחף בגבהים של 2.40 (גברים) / ו-2.00 (נשים). והנשים, (אם יורשה לי בעידן ה#מיטו) - דקיקות, חזקות, גמישות ויפהפיות. גם הגברים אגב...

    באופן אישי לעולם לא אשכח את התחרות הדרמטית במונטריאול 76', כשהקופץ הפולני הנפלא, יאצק ואשולה ניצח ביום גשום וקשה לקפיצה. הוא גבר בדרך על שיאן העולם האמריקאי והמועמד לזהב, דווייט סטונס. סטונס שהגיע למשחקים עם שיא עולם של 2.31 נאלץ להסתפק במקום השלישי עם 2.21. וואשולה ניצח בתחרות עם 2.25.

    הסרטון שצירפת על סטפן הולם ושואר קופצי הטופ 10 יפהפה. במיוחד מדהים איך הולם הנמוך (יחסית) מדלג לו בנינוחות במסלול של כמה משוכות שגבוהות ממנו בכמה סנטימטרים ...

    הגב
    • עמי ג

      הסתכלתי עכשיו בתוצאות של סידני 2000. לא זכרתי שמאטוסביץ שלנו קפץ שם 2.32 עם שתי פסילות. לשם השוואה - זו אותה תוצאה שהקנתה לסוטומאיור מדליית כסף באותה תחרות (ללא פסילות).
      בעיני זהו הישג השיא של אתלט ישראלי כלשהו באולימפיאדה. כנראה אף יותר מהמקום הרביעי של חנה מיננקו בריו.

      הגב
  • אלכס דוקורסקי

    נחשון, תודה רבה! מאמר מעשיר ומרתק לקריאה.
    צפיתי לפני כמה שנים בסרט תיעודי קצר על הקפיצות (כבר לא זוכר את שמו והיכן הוא שודר) ונאמר שם כי בעקבות המעבר של הקופצים לסגנון הפוסברי, התרחש גם שינוי מסוים בפרופיל הפיזי של האתלטים. כלומר, בעבר הקופצים היו חסונים יותר (כמו ואלרי ברומל וג'ון תומאס, למשל) בעוד שכיום רובם רזים ו"דקיקים" יותר (בארשים ובונדארנקו, לדוגמא). יש כמובן תמיד יוצאי דופן, אבל בסך הכול חושב שהשינוי הזה אכן התרחש.
    זה קשור כנראה לפיזיקה (שבה איני מבין) ולאופן ההרצה לכיוון הרף.

    הגב
    • shohat

      תודה רבה אלכס היקר! במהלך איסוף החומר לפוסט הזה קראתי את ההסבר הזה. ירד בעריכה כי לא הייתי מספיק בטוח לגביו. הטענה, אם הבנתי נכון, היא שהקופצים שציינת (כדוגמאות בולטות) היו robust יותר ברגליים - פחות "ארוכים ורזים" מכיוון שעומס רב יותר מופעל על הרגליים (ובמיוחד על הברך - זה גם גורם לפציעות). היתרון הפיזיקלי העיקרי הוא תנועת הרוטציה שמאפשרת ניצול אנרגיה מהתנועה בציר האופקי לאנרגיה אנכית; האפשרות לעבור הרף כשמרכז המסה בערך 20 ס"מ נמוך מהרף (הערכה, עבור קופצים מיומנים), ומשך ארוך יותר לשלב ה-take-off thrust. (אני לא מתיימר להיות מבין גדול בזה, צריך ללמוד יותר, לכן החלטתי לא להיכנס לזה בגוף הפוסט). ניתן למצוא חומר קריאה מעניין מאד בנושא.

      הגב
      • אלכס דוקורסקי

        תודה רבה על ההסבר.

        הגב
  • matipool

    מעולה, נחשון. תודה.

    הגב
  • no propaganda

    בעקבות הפוסט קראתי קצת על סוטומיור והסתבר לי שהוא היה סוג של בובקה כלומר הייתה לו דומיננטיות מוחלטת ויכולת לשבור שיא עולם "לפי הזמנה". מה דעתך, ייתכן ששיאי העולם בתחרויות הקפיצות היו גבוהים יותר אם התשלום עבור ההישגים היה נעשה פר סנטימטר ולא פר שבירה?

    הגב
    • shohat

      כהנחה הגיונית, כן.
      בנוסף בקפיצה לגובה וקפיצה במוט, המגבלה היא שההישג נקבע במעבר רף ולא בגובה אבסולוטי (להבדיל מקפיצה לרוחק ובמשולשת). לצורך העניין הקפיצה הטובה ביותר עשויה להיות בגובה 2.43מ' - קפיצה שהיתה עוברת 2.46מ'. לכן זה כרוך גם במזל, שהקפיצה האופטימלית תתלבש גם בעיתוי הנכון. בסוף כמות הפעמים בהן אתלט יכול לממש יכולת שיא גם היא מוגבלת.
      זה חלק מן הייחוד של המקצוע.

      הגב
      • no propaganda

        כשאני מסתכל על רצף התוצאות של בובקה, אני תוהה כמה מהן באמת היו בשיא היכולת וכמה היה השיא שלו באימון

        הגב
        • ארז

          שאלתי את עצמי הרבה פעמים כשראיתי אותו.
          בשיאו יכול היה לעשות 10 ס"מ יותר משיאו
          הרשום.

          הגב
        • איציק

          בבובקה טען שבאימונים היה עובר 6.20. לא יודע עד כמה זה נכון, אבל לא פוסל אפשרות זו.

          הגב
  • Jhkj

    תודה שוחט נהניתי מהקריאה מאוד.
    פוסברי הוא אולי הספורטאי המשפיע ביותר על ענפו אי פעם והוכחה לכך שאפילו באתלטיקה חוכמה ויצירתיות יקחו אותך רחוק

    הגב
  • יואב מקטמון

    אני רק שאלה...
    למה אתה כותב כל כך מעט???
    במקום לקטר כל הזמן על מוריניו ולשקוע ברחמים עצמיים (מוצדקים לכשעצמם), יש כאן הזדמנות להחכים, ללמוד וליהנות מכתיבה נפלאה.

    הגב
  • יורם אהרוני

    לסגנון פוסברי הייתה השפעה מכרעת גם על תוצאות תחרות הקרב-5 במינכן 1972. מרי פיטרס מבריטניה למדה את הסגנון והצליחה לעבור בו 1.82 מ'. בטוקיו 1964 היא עברה 1.60 ובמקסיקו סיטי 1968 רק 1.53... המתחרה העיקרית שלה, היידה רוזנדהאל ממערב גרמניה לא למדה את הסגנון ועברה רק 1.65 מ' בתחרות במינכן. כאשר ביקרה רוזנדהאל לפני כמה שנים בארץ שאלתי אותה למה לא למדה לקפוץ בסגנון פוסברי והתשובה שלה הפתיעה אותי מאד: לא היו מזרוני נחיתה! בהתאם לטבלת הניקוד שהייתה בתוקף ב-1972 קיבלה פיטרס על הישגה בקפיצה לגובה 1049 נקודות ורוזנדהאל רק 885. ההפרש בינהן בסוף הקרב היה 10 נקודות בלבד. אם הייתה רוזנדהאל עוברת את הגובה הבא בתחרות, 1.68 מ', היא הייתה מקבלת עוד 30 נקודות.

    הגב
    • איציק

      למה שינו את קרב 5 לקרב 7, ואם כבר שינו, למה לא לקרב 10?

      הגב
      • יורם אהרוני

        קרב-10 לנשים קיים ויש בו אפילו שיא עולם רשמי אך נראה שהמקצוע לא מדבר אל האתלטיות ויש בו מעט מאד תחרויות. אחרי מונטריאול 1976 החליפו את ריצת 200 בריצת 800 מ' כמקצוע המסיים בקרב-5 כי עד אז היו בקרב 4 מקצועות של ספרינט/קפיצות ורק מקצוע אחד שדרש יכולות אחרות - הדיפת כדור ברזל. אחרי מוסקבה 1980 הוחלט להחזיר את ריצת ה-200 לקרב ולצרף את הכידון כדי שהקרב יהיה עוד יותר מאוזן מבחינת היכולות. מעבר לקרב-10 ידרוש גם עיסוק בקפיצה מוט, דבר לא פשוט מבחינת התנהלות (נסה לחשוב איך זה לנסוע לחו"ל עם המוטות שלך).

        הגב
      • ש. בן ד.

        זה בעיקר היסטורי, מכיוון שקפיצה במוט לא היתה נפוצה בקרב הנשים (אם אני לא טועה, המקצוע נכנס למשחקים האולימפיים רק בסידני 2000).

        הגב
  • ארז

    נחשון, אדיר אתה!
    תענוג.

    הגב
  • shohat

    תודה רבה על התגובות, התוספות וההערות!

    הגב
  • יורם אהרוני

    בתקופה בה קפצה דבי בריל לא הוכרו באופן רשמי שיאים באולמות. היו כמובן רשימות של שיאים אך לא היה גוף שבדק את כשרות השיאים.שיאי עולם באולמות הוכרו רק החל מ-1987 ואז נקבעו כשיאי יסוד ההישגים הטובים ביותר שהיה ידוע עליהם אם נקבעו בהתאם לחוקה. זה נושא לא פשוט בקפיצה לגובה כי בחלק מהאולמות מתבצעת חלק מההרצה בשיפוע ולפעמים מסלול האתלטיקה מורכב רק לפני התחרות על משטח אחר ואז נוצר מעין אפקט של מקפצה שיש הטוענים כי הוא עוזר לקופצים. בתחרויות בארה"ב באולמות היה מקובל גם לתת לקופצים לא מעט "ניסיונות חוזרים" על כל טענה של הפרעה קלה בזמן ההרצה מצד אתלטים שעברו בסמוך אליהם . רק ב-1998 נקבע כי שיא שנקבע באולם יוכל להיות גם שיא עולם בכל התנאים אולם בדרך כלל לא הכירו בשיאים שנקבעו לפני כן כשיאי עולם וכך השיא במוט של בובקה נשאר כ-6.14 למרות ששיאו באולם היה 6.15 מ'. רק כאשר עבר רנו לוילאני 6.16 באולם, ההישג הוכר כשיא עולם. גם השיא בריצת 2000 לנשים הוא שיא שנקבע באולם. לפיכך, כנראה שהקנדים החליטו כי שיא לא נקבע בדיעבד והשאירו את ה-1.98 של בריל כשיא קנדי ואת ה-1.99 כשיא קנדי באולם.
    הערה נוספת: משיחות שניהלתי עם מומחים לביומכניקה הבנתי שההנחה כי מרכז הכובד בקפיצת פוסברי עובר מתחת לרף היא לא נכונה. אמר לי מומחה גרמני שביקר בארץ כי המקרה היחיד שהוא מכיר בו מרכז הכובד של הקופץ היה מתחת לרף בקפיצה מוצלחת היה כאשר הקופץ פגע חזק ברף, הרף עלה גבוה באוויר ובאורח פלא חזר למקומו... גם פרופסור דוד בן-סירא ממכללת וינגייט טוען שבדק את הנושא ולא מצא מקרה של קפיצה מוצלחת בה מרכז הכובד עבר מתחת לרף. חישוב מיקום מרכז הכובד הוא נושא מאד מסובך מאחר שצריך לקחת בחשבון לא רק את מיקום אברי הגוף (ראש, צוואר, ידיים, גו ורגליים) אלא גם את המשקל של כל אחד מהם ואת זה אפשר רק לשער מנוסחאות שונות.
    דיק פוסברי היה אורח בארץ באחד הקונגרסים של וינגייט והייתה לי הזכות לפגוש אותו ולראיין אותו ל"עולם הריצה" יחד עם אורי גולדבורט, ז'ק כהן ואורן בוקשטין.

    הגב
  • רן הנרגן

    הדהים אותי לגלות את הנפת היד להזדהות עם רצי ה 400. זה ממש לא דבר מובן מאליו באותה תקופה. האם העובדה שהוא לבן מנעה את הרחקתו או שהסיבה / תרוץ היו הכפפות השחורות?

    הגב
  • shohat

    בעיתונות של התקופה לא עשו מזה עניין, אולי לא הבינו שזאת הכוונה שלו, אולי לא התעניינו, הוא גם לא דיבר על זה.
    בראיון בדיעבד הוא אמר:
    "After the [national] anthem was finished," he says, "I raised my hand and flashed the peace sign. [I] flashed the 'V' for victory sign. And even raised my fist in solidarity with Tommie [Smith] and John [Carlos] and the other athletes with the Olympic Movement for Human Rights.
    "It was intentional that I felt united with athletes trying to demonstrate and give hope to people who don't have the same rights that we did."

    כאשר חזר לאורגון סטייט, התייצב לצדו של שחקן פוטבול שחור במחלוקת מול ההנהלה שדרשו ממנו לגלח את זקנו, וספג על כך ביקורת.
    הסיפור מובא בכתבה/ראיון הזה: https://www.npr.org/2018/10/20/659025445/dick-fosbury-turned-his-back-on-the-bar-and-made-a-flop-a-success

    הגב
  • ברני וואגנר – המאמן שהקשיב לספורטאי שלא היה מוכן להקשיב למאמן שלו / מולי | Hoops

    […] של דיק פוסברי באולימפיאדת מקסיקו 1968 (ותודה לנחשון שוחט שכתב על כך), אני מבקש לחזור ולהעלות על נס את ברני וואגנר […]

    הגב
  • מעיין אוהד מכבי

    מרתק. תודה רבה

    הגב
  • יהודה ב"ד

    תודה

    הגב
  • ש. בן ד.

    תודה רבה נחשון, טוב שחזרת!

    הגב
  • דוד

    נחשון, תן לנו פוסט על קיפצ'וגה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *