היתה לו תחושה פיצוץ

 סיפור מאת בני תבורי ממקום עומדו ראה כמה עשרות אנשים נדחקים אל קדמת הבמה. זה לא שלא היה מקום במועדון, […]

 סיפור מאת בני תבורי

ממקום עומדו ראה כמה עשרות אנשים נדחקים אל קדמת הבמה. זה לא שלא היה מקום במועדון, המקום יכול להכיל כמות כפולה מכמות האנשים שהגיעו. הוא חשב שהמוסיקה שלו יצרה אצלם רצון לגעת, להיות חלק, להרגיש.

הוא היה מרוצה מעצמו. תחושה זרה לו. בדרך כלל הוא עולה לבמה נרגש, אפילו לחוץ. בניגוד להתנהלותו היומיומית השקטה והרגועה, לפני ובתחילת ההופעה, כשהכי חשוב היה להירגע ולהיכנס לפוקוס, הוא חש מוטרד. יבואו אנשים, יאהבו את המוסיקה, הציוד יפעל כמו שצריך, זה מה שרץ לו בראש.

מרבית הצופים היו חברים שלו ושל האחרים בלהקה. חבר'ה מהקיבוץ, מהצבא. כמה מהם אמנים כמותו,

השייכים גם הם לסצנת הרוק האלטרנטיבי התל אביבי. גרים בדירות שכורות זולות, בעיקר בדרום העיר, נפגשים לקפה ונובלס של צהרים באחד המקומות בפלורנטין או באחד מחדרי החזרות בשכונה. שום דבר שיכול אפילו להזכיר את החלום של כוכב הרוק המצליח.

כולם רוצים אותו דבר. הכי חשוב להם, כך הם טוענים, לגרום לאחרים לאהוב את המוסיקה שהם יוצרים ולמכור את הדיסק. לשפר את מצבם הכלכלי. הם מפרגנים אחד לשני, משתתפים בהקלטות זה של זה. גם הוא תרם סולו גיטרה כאן, קולות רקע שם. לאחד מהחבר'ה האלה שלח סקיצות וביקש חוות דעת. לאחר סייע בסחיבת ציוד אחרי הופעה.

פה ושם ראה פרצופים לא מוכרים. אולי אחד מהם עיתונאי, חשב, מתאים לי שער באיזה מקומון. ככה זה מתחיל.

השיר השניים עשר עמד להסתיים. שיר חזק, קצבי, מנוגד לאופיו. הוא טיפוס פולקי, רך, מעדיף לתת למילים להביע. הוא מאמין בכוחן של מילים. את הלחנים שלו הוא מעדיף שקטים יותר, רגועים. טום ראפ הוא ההשראה שלו, ג'וש ראוס. גם ניל יאנג.

בשיר הזה הוא יוצא קצת מהאיפוק. בניגוד לקו הדי קבוע של המוסיקה שלו, דווקא בשיר הזה הוא נותן לעצמו להתפרץ. האקורדים הרגועים מפנים את מקומם לריפים ארוכים יותר, אותם הוא מושך כשהוא נוגע קלות בדוושת הדיסטורשן.

הסאונדמן, מולו, נראה מרוצה. הוא הברומטר שלו. כשהכול הולך כמו שצריך, כשהציוד פועל כהלכה, כשהבירה טובה, הוא נוהג לזקוף מולו אצבע אמצעית דווקא. זו הדרך שלו להביע שביעות רצון.

הפעם הסאונדמן מסמן לו לכיוון דלפק הבאר. נערה יפה בג'ינס עומדת שם. שיער בהיר, גוף שנראה יפה מבעד לחושך ולעשן. נעה קלות עם הקצב. הוא ראה אותה כבר בכניסה למועדון. באה לבד להופעה. מה שמשך את תשומת ליבו מלבד חזותה הנאה, הייתה הכתובת על הטי שירט שלה.

Long Live Dimebag, היה המסר המודפס עליה. הוא חייך לעצמו קלות. דיימבאג דארל היה גיטריסט של "פנתרה", להקת מטאל טקסנית, אשר נורה למוות תוך כדי הופעה על ידי אחד ממעריציו.

שדר הרדיו, בתכנית שבה התארח שבועות מספר קודם לכן, רצה לדעת גם על מה שקורה אחרי ההופעה. מעריצות, מסיבות, סקס. רק את מה שגלי האתר סובלים. לא היה לו מה לספר, אמר במבוכה, מאז נפרד מחברתו לא היה עם אף אחת אחרת. מעדיף להשקיע את עצמו במוסיקה. אולי הלילה.

בחדר הקטנטן למרגלות הבמה, לשם ירדו לאחר ההופעה, הם התחבקו, לחצו ידיים. לכל חברי הלהקה הייתה תחושה טובה. מחיאות הכפיים נשמעו היטב. אוהבים אותנו, בואו נעשה הכול מהתחלה, התלוצץ הבאסיסט. לא, הוא אמר, רק את שיר הנושא. הם עלו לבמה להדרן, מפלסים דרכם בין פרצופים מחייכים, מעודדים. תודה שבאתם, הוא אמר, תודה לסאונדמן.

כשהתחיל השיר, הוא הגניב מבט לכיוון הבאר. היא עוד עמדה שם, מישירה אליו מבט. את האקורדים הראשונים של השיר הוא ניגן כשהוא עומד מולה. מנגן לעברה. לכיוונה. שר בשבילה. הם ביצעו עכשיו את השיר בגרסה ארוכה יותר, כאילו ממאנים להיפרד. הוא היה שקוע במוסיקה ובה.

כשהסתיים השיר, החברים באו להחמיא. חיבוקים היו שם. לקח לו זמן להתרגל לחיבוקים כמחוות יומיומיות. בחברת הילדים בקיבוץ זה לא היה ממש מקובל. קוד התנהגות אחר. חלק מהסצנה.

כל אותו זמן היא נשארה עומדת במקומה. חיכתה בסבלנות שיתפנה אליה. החבר'ה אמרו שהם הולכים לשתות אצל עובד ב-"רוטס". דחקו בו להגיע. נראה, אמר, נקפל ונראה.

עכשיו הרשה לעצמו לגשת אליה. מקרוב היא נראתה יפה עוד יותר. הוא התייחס בחיוך לכתובת שעל חולצתה ושאל אם היא בעניין של מטאל. ממש לא, אמרה, אבל חשבתי שזה ימשוך את  תשומת ליבך. נחמד, חשב. הציעה עזרה. הוא לקח את הגיטרה שלו והשאיר לה את התרמיל שאיתו הלך לכל מקום.

במדרגות, בדרך החוצה, הוא ניסה לחשוב מה הלאה. חיפש איך להתחיל שיחה. היה לו די ברור מה הוא רוצה שיהיה בהמשך, אבל עד אז צריך לדבר על משהו.

האופנוע שלו חנה מול הכניסה. קווסאקי Z750S. שבעים וחמישה אלף שקלים. חסך ממשכורות קבע ומענק השחרור. לא נסע להודו עדיין, שלושה שבועות ניקוי ראש באמסטרדם אצל חבר מהקבוצה, זה מה שהרשה לעצמו. השאר הלך לאופנוע, להוצאת האלבום הראשון ומה שנשאר להוצאות מחייה בתל אביב.

ניסע אלי להוריד את הציוד, אמר, ונראה אז. אני חושב שאני רוצה לאכול משהו. היא לא ענתה, רק היטיבה את רצועות התרמיל שלו על גבה והתיישבה מאחוריו, מחבקת אותו קלות. רק כמה שצריך כדי לא ליפול.

כשפרק את התרמיל בבית, ראה שיש לו הודעה בביפר. תגיע הכי מהר שאתה יכול. יש בלגן בצפון. הוא התקשר לטייסת. מהר, אמרה לו פקידת המבצעים, כולם כבר כאן.

שעתיים מאוחר יותר הוא כבר ישב בתא הטייס, לבוש סרבל טיסה וחבוש קסדה. המנועים פעלו והוא המתין לאישור ההמראה. כבר לא חשב על ההופעה, לא זכר את התגובות החמות ואת חיוכו המרוצה של הסאונדמן.

על ירכו הימנית, בתוך כיס מיוחד של סרבל הטיסה, הייתה מונחת מפת קודים לתכנון ותקיפה. בזמן התדרוך הוא שרבט  משהו בעט בקצה הימני של הדף. עכשיו, כשקרא שוב את הכתוב, חייך לעצמו. Long Live Dimebag, היה כתוב שם.

* הסיפור שמאחורי הסיפור *

לפני כמה שנים קיבלתי מגבע אלון, חבר ומוסיקאי נפלא, דיסק של להקה ישראלית בשם "קינגפישר", "The Voice of the Lonely Sheep". תקשיב להם, הוא אמר. הקשבתי וחשבתי שהאלבום מצוין.

ניצן ליבנה, בן קיבוץ יגור, טייס בחיל האוויר, הקים את הלהקה יחד עם חברים עוד בקורס טיס. אחרי הצבא הלהקה הוציאה אלבום אחד והתפרקה. הספקתי עוד לארח אותם בתכנית שלי ברדיו.

ניצן הוא ההשראה לסיפור הבדוי שכתבתי. הוא גם הספיק בינתיים להיות בהודו. בלינק הזה, ניצן, הבחור המזוקן, בשיר שכתב על הטיול.

אל תספרו לי מי זה אברם (בני תבורי)
טוני סמית', תנועת מחאה

תגובות

  • שודד

    אפשר להרחיק את החבר מהקיבוץ, אבל לא להרחיק את הקיבוץ מהחבר...
    יופי של סיפור

    • מאשקה

      כמה שאתה צודק !!!!
      אחוות הקיבוצניקים כאן תבורי ואני :)

      • גיל מזימבבואה

        מצטרף...

        • אלעד

          תרשמו גם אותי...

  • דובי מילר

    תבורי - אם הדיסק נשמע כמו השיר, איפה אפשר להשיג אותו ?

    • בני תבורי

      דובי,
      אברר אצל ניצן לגבי הדיסק.

  • סימנטוב

    יופי של סיפור, תודה ...שבת שלום
    (השבוע לא יצא לי להקשיב לתוכנית שלך נשאבתי אל תוך צפיה בדקסטר)

    • בני תבורי

      סימנטוב,
      דקסטר סדרה אדירה! אני מכור כבד.

      • סימנטוב

        טיק טיק טיק...

  • יוני

    בני, סיפור יפה. יש לך הרבה במגירות?

  • בני תבורי

    יוני,
    לא ממש, אבל אני רואה את החיים כסיפורים ולפעמים מצליח להוציא מזה משהו.

  • עופר פרוסנר

    סיפור יפה תבורי, סיפור יפה. כל יום אתה מביא לי מוזיקה חדשה, אחרי שכבר חשבתי שאני לא אתרגש ממוזיקה.

  • עמית

    מזכיר קצת את הסיפורים של איתמר הנדלמן בהעיר (רק בלי הסקס),
    וזו מחמאה.

Comments are closed.