February 25th

הכותרת שבחרתי מגדירה במידה רבה את חוסר היכולת שלי לצופף למשפט אחד את מה שמגדיר כראוי את מי שבעיני הוא הספורטאי הגדול ביותר, לפחות מאז שאני מתעניין בספורט.

הכותרת לפוסט הזה נולדה אצלי מתוך סוג של מבוכה, אחרי ניסיונות נואלים שלי למצוא כותרת ראויה אחרת. זה לא שהאיש לא שווה כותרת, להיפך. האיש שווה כל כך הרבה כותרות על מה שאמר, על מה שעשה ועל מה שנמנע מלעשות כשחשב שזה לא נכון, ועל הנכונות שלו להישאר עם הראש למעלה גם כשחטף ובמיוחד על כך שגם זמן רב אחרי שתלה את הכפפות, שמו עדיין מוכר וידוע יותר מכל אחד שעסק ועוסק באותו מקצוע.

הכותרת שבחרתי מגדירה במידה רבה את חוסר היכולת שלי לצופף למשפט אחד את מה שמגדיר כראוי את מי שבעיני הוא הספורטאי הגדול ביותר, לפחות מאז שאני מתעניין בספורט.

25 פברואר. עוד יום על הקלנדר. יש כמה שנולדו ביום הזה. ג'ורג האריסון למשל. דאג יול הבאסיסט של הוולווט אנדרגראונד, דון קווארי הרץ המדהים מג'אמייקה, פיאצה הגדול מברזיל וגם – לא יאמן איך המנצ'סטר יונייטד הזאת דוחפת את עצמה לכל מקום, פארק ג'י סונג. גם מתו, אבל מוות זה לא ממש פאן חוץ מזה של ברוך גולדשטיין ממש באותו יום. אירועים שהסריחו באותו תאריך הם הטבח במאי לאיי, הטבח במערת המכפלה, מלחמת המפרץ הראשונה.

אבל אף אחד מהאירועים שקרו באותו תאריך לאורך השנים, לא השפיע על התחום ממנו נבע, כמו האירוע שהתרחש ביום ה 25 בפברואר 1964, היום בו הפך קסיוס מרסלוס קליי בפעם הראשונה בחייו לאלוף העולם המשקל כבד. סוני ליסטון, סליחה ומחילה, היה רק תפאורה.

***

כשקליי היה בן 12, בעיירה לואיסוויל, קנטקי, מישהו גנב לו את האופניים. השוטר שבפניו התלונן, הציע לו להתחיל להתאמן באיגרוף. ילד הרי צריך לדעת להגן על רכושו. במונחים נוצריים ובבחינה היסטורית, מדובר באוונגליון של ממש. ההצעה נלקחה ברצינות וכבר שש שנים בלבד לאחר אותה שיחה עם נציג החוק, זכה קליי במדליית הזהב במשקל בינוני במשחקים האולימפיים ברומא 1960. אגב, ושמישהו יביא יעה לאסוף את שברי המיתוס – הוא מעולם לא זרק אותה לנהר, כפי שמספרות האגדות. הוא איבד אותה. תומאס האוזר, לימים הביוגרף הרשמי שלו, ביקש ממנו להישבע על הקוראן בנכונות הסיפור וקליי הכחיש לחלוטין. סורי.

מה שכן, בעקבות אותה זכייה אולימפית, החל קליי להתחרות בסבב המקצועני. בלה בלה בלה, עד שמישהו חשב שקליי צריך ללכת עד הסוף. התואר העולמי במשקל כבד.

צ'ארלס ל. "סוני" ליסטון, הדוב הגדול, הכה את פלויד פטרסון ולקח ממנו את התואר העולמי ב 62'. הקרב, שהיה אמור להיערך בניו יורק, התקיים בסופו של דבר בשיקגו, בשל התנגדות וועדת האגרוף של ניו יורק לאשר את קיומו בעירם בשל עברו הפלילי של ליסטון. הקרב ארך סיבוב אחד. קרב נוסף בניהם, שנה מאוחר יותר בלאס ווגאס, ארך ארבע שניות יותר והסתיים באותה תוצאה. ליסטון החזיק בתואר עוד שנה, לפני שנקרא להגן עליו, והפעם מפני קסיוס קליי.

קליי הגיע לקרב הזה אחרי 19 ניצחונות ללא אף הפסד. אחד ממנהליו סיפר כי דאגתם הראשונה הייתה למנוע כל מפגש אקראי לפני הקרב בין קליי עם הפה הגדול לליסטון עם החברים במאפיה.

הקרב נערך במיאמי ביץ', פלורידה. בסוף הסיבוב הרביעי קליי דימם מחתך מעל עינו בצורה די רצינית. הקורנר מן שלו לחץ על החתך עם ספוג ושלח אותו חזרה לסיבוב חמישי כשהוא מורה לו, לשמור מרחק מליסטון ולנוח תוך כדי תנועה. קליי שמר ובסיבוב השישי כבר הוריד על ליסטון סדרה די משכנעת של קומבינציות ששלחו את האחרון לפינה כשהוא מתלונן על כתף גמורה.

בסיבוב השביעי זה נגמר. ליסטון נפל ולא הצליח להתאושש בספירה. קליי הפך לאלוף העולם. זה היה כאמור ב 25 בפברואר 1964, היום לפני ארבעים ושבע שנים.

כמה חודשים לאחר מכן, בהשפעת ידידו הטוב מלקולם אקס, הצטרף קליי לאומת האיסלאם ושינה את שמו למוחמד עלי. הבחירה שלו בעמדה קיצונית הזו, בניגוד גמור לאלטרנטיבה הפייסנית שהוביל מרטין לותר קינג, העידה יותר מכל על אופיו כלוחם.

מאוחר יותר באותה שנה, נערך על פי דרישתו של ליסטון קרב חוזר. בשל ניתוח קילה שעלי היה צריך לעבור לא התקבל אישור לקרב שהיה אמור להיערך בבוסטון, ולאחר  דחייה של כמה חודשים, נערך באודיטוריום קטנטן בעיר לואיסטון, מיין. הקרב הזה הציב שיא שלילי בכל הזמנים של מיעוט צופים, רק 2434, בקרב אליפות במשקל כבד. אה, הוא גם הסתיים אחרי פחות מדקה עוד בסיבוב הראשון.

 

להביא לך כרית אחש'לו? (צילום: ניל לאייפר)

הניצחון הזה של עלי, נחשב לאחד הניצחונות מעוררי המחלוקת אי פעם. עשר שניות בתוך הסיבוב הראשון, ליסטון כבר שכב על הקנווס. השופט הראשי ג'רסי ג'ו וולקוט, בעצמו אלוף עולם במשקל כבד, חווה בלבול מסוים, כשעלי סירב לחזור לפינה שלו, ובמקום זאת עמד מעל ליסטון השוכב כשאגרופיו מונפים והוא צורח משהו כמו, קום והלחם סאקר. הסצנה הזו, אגב, הונצחה על ידי הצלם ניל לייפר באחת מתמונות הספורט המפורסמות אבר.

בקיצור, כשליסטון קם מוכן לקרב עשרים שניות מאוחר יותר, קפץ לזירה יהודי בשם נט פליישר, מוציא לאור של מגזין האגרוף דה רינג, ולקח על עצמו לשכנע את וולקוט כי ליסטון שכב למעלה מעשר שניות, ומשום כך הקרב בעצם הוכרע בנוק אאוט. 

כך או אחרת, אני לא הולך לספר לכם על הקריירה של מוחמד עלי. גדול עלי. אבל אני צריך להסביר לכם למה הוא הפך להיות לגבי, הגדול מכולם.

ההתעקשות של עלי לדבוק בערכיו ולפעול על פיהם, נתפסה בעיני כנעלה לא פחות מהנאמר בשיריו של בוב דילן. ההתנערות שלו מהממסד, הביקורת החריפה שהעביר עליו כשלטון לבן העושק ושולל את זכויותיו של האדם השחור, הסעירו את דמיוני והשפיעו על הדרך בה עוצבו ערכי כמתבגר. הסירוב שלו להתגייס ולצאת למלחמת וויטנאם, שבעקבותיו נשפט למאסר של חמש שנים, נקנס ב 10 אלפים דולר, נושל מתואר אלוף העולם ונשלל ממנו רישיון ההתאגרפות, גרם לו לצאת לקרב הארוך בחייו. במשך שלוש  שנים ניהל מוחמד עלי מאבק ממושך עם מערכת המשפט, עד שהכניע גם אותה. ב 1970 זוכה מכל אשמה וכל תאריו הוחזרו לו. לא צריך יותר בכדי להשפיע על נער סקרן, אפילו בארץ אחרת ובמציאות אחרת.

ב 74' השיב עלי לעצמו את תואר אלוף העולם לאחר ניצחון על ג'ורג' פורמן בקינשסה. הוא הגן עליו עשר פעמים, הפסיד אותו לליאון ספינקס ב 78' וזכה בו בפעם השלישית  בקרב חוזר חודשים ספורים לאחר מכן. הוא פרש ב 81'.

לכל אורך אותן שנים, בהן היה שק החבטות של החברה הלבנה בארה"ב, לא חדל עלי לרגע להגן על ערכיו ואמונותיו באומץ, עד שהפך בסופו של דבר לגיבורם ומעורר ההשראה גם של לבנים רבים. לחלק מהם הוא היה עצם בגרון, אבל הוא גם דיבר בשמם של רבים אחרים. הפרסום שלו חרג מגבולות ארצות הברית וההתעניינות בו ובדרכו הייתה מנת חלקם גם של כאלה שסלדו מספורט האגרוף. נלסון מנדלה האזין לשידורי הקרבות שלו בתא כלאו.

כמו בזירה, עלי לא ידע פחד, וחנופה מעולם לא הייתה תכונה מזוהה עימו. עלי היה אלוף עולם גם כשהושעה, גם כשהפסיד וגם כיום, כשבריאותו רופפת וזקנתו קשה. אף אחד אחר לא היה כמותו, בזירה ומחוצה לה, במהלך הקריירה ואחריה.

עלי הוא אלוף העולם גם כיום, גם אם לא בזירה. בתודעה. שאלתי השבוע את חברתו של הבן שלי מיהו מוחמד עלי. היא ידעה כמובן. על קסיוס קליי, ליסטון, ג'ורג' פורמן, קן נורטון, לארי הולמס ופרייזר היא בחיים לא שמעה. את טייסון היא חושבת שהיא ראתה בתכנית של אופרה ווינפרי, שם הופיע כבריון מכוער, אנס מתועב וחכם על נשים.

 

 

כשמוחמד עלי הדליק את הלפיד האולימפי באטלנטה 1996, התכווץ לי הלב מרוב התרגשות מול הטלביזיה. הוא עמד שם, ענק רחב גרם, חולה פרקינסון מתקשה בהליכה ובדיבור, אבל על הפרצוף שלו היה מרוח אותו חיוך שבגללו כל כך הרבה אנשים אהבו אותו וכל כך הרבה שנאו אותו, חיוך של גיבור. של אלוף אחד יחיד ומיוחד, שאין כמותו ולא יהיה עוד לעולם. חיוך של זה שאמר פעם: "דשא גדל, ציפורים עפות, גלים מכים בחוף, אני מכסח אנשים".

מי בכלל צריך כותרת.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

 

הפועל פ"ת - חיפה. טוב שנגמר
אתם אוהדים אתם?

תגובות

  • גמל (סתם גמל)

    כתוב נהדר.
    יש לי פוסטר ענק של מוחמד עלי עם התמונה המפורסמת בקרב עם ליסטון.בעצם יש לי שני פוסטרים ענקיים של מוחמד עלי. מעולם לא תליתי אותם אבל הידיעה שמתישהו אני אתלה אותם עושה לי טוב. בדיוק כמו המעיל אופנוענים שנשאר אצלי בארון למרות שמכרתי את האופנוע לפני 4 שנים. אני פשוט יודע שמתישהו בזמן הקרוב אני אקנה שוב אופנוע.

    פעם ישבתי בהוסטל בסן פרנסיסקו עם חברים מכל העולם. התחלנו לדבר על ספורט ואירי אחד התחיל מין שיחה כזאת שבה כל אחד אמר מי הספורטאי שהוא הכי אוהב. בניגוד להרגלי שתקתי בשיחה והקשבתי לבחירות של האנשים. הדיון די התלהט (כמו כל דיון עקר "מי יותר טובחשוב וכו" אנשים לוקחים את זה ללב כי בסופו של דבר זה עניין רגשי). ואז אחד החבר'ה הגרמנים פנה אליי ושאל מי הספורטאי מס' אחד שלי, כשעניתי די בטבעיות מוחמד עלי היה רגע מצחיק כי כולם נרגעו מיד ומלמלו שזאת בחירה מצוינת. הדיון נגמר בבת אחת ואני התפניתי לדבר עם שתי גרמניות יפות. סיפור די מצחיק, הבלונדינית ממש רצתה אותי ורמזה לי באופן די ברור, אבל בחרתי בחברה שלה בגלל שהיא הייתה ממש דומה לאנה איבנוביץ'. במקום סקס סוער עם בלונדינית יפה עם עין כחולה ועין חומה נאלצתי להסתפק בהרבה פחות עם הכפילה של איבנוביץ'.

    סלח לי שאני מערבב בשר וחלב, קודש וחול וכו אבל אתה בזמנו תקפת את בן שהר ששינה את השם שלו מסהר לשהר בגלל אמונה דתית.במחילה מכבודך אבל אני חושב שזה קצת צבוע מצדך. אמנם המקרים די שונים אבל בתכלס אלה שני אנשים ששינו את השם בגלל אמונה דתית, אנחנו צאיכים לקבל את זה ולכבד את זה (למרות שבן שהר לא יתפוס אותך בפינה יםרק לך את הפרצוף בג'אבים ויצעק "מה השם שלי?")

    • בני תבורי

      גמל,
      תודה. אני חושב שגם אני הייתי הולך על הבחירה שנראית כמו איבנוביץ' למרות ששנינו כבר יודעים שציפור אחת ביד וכו'...
      אני חושש שאתה טועה לגבי בן שהר. הקדשתי פעם פוסט לטקסי ההודייה שאימצו לעצמם כמה כדורגלנים ישראלים אחרי גול, בן שהר לא הוזכר שם על ידי או אפילו בפוסט אחר שלי מעולם אפילו במילה אחת. לגבי עלי, הוא לא החליף את השם מסיבות דתיות, הוא אמר שהוא נפרד מהשם הלבן שהודבק לו לטובת השם השחור המקורי. היתה כאן אמירה חברתית פוליטית יותר מאשר אמירה דתית.

      • גמל (סתם גמל)

        אני זוכר שמישהו אמר משהו בנוגע להחלפת השם וחשבתי שזה אתה. סליחה ומחילה :)

  • מנחם לס - פרק מספרי על הקרב נגד ליסטון

    (זהו פרק די ארוך - ראה הוזהרתם. כמובן שאפשר לוותר ולהמשיך הלאה)

    הפה הגדול מלואיוויל

    קסיוס קליי – סוני ליסטון
    אליפות העולם באגרוף במשקל כבד
    אקרון, אוהיו, 1964

    "קסיוס קליי עשה זאת. מעטים האמינו בו", כתבתי לחדשות הספורט בסוף פברואר 1964, "מעטים חשבו שהוא שווה יותר מקליפת השום. מעטים שמו כסף על הימור של 1 ל-7 כי הם האמינו שצריך להיות 1 ל-20. אבל הנה, קסיוס קליי – משורר, חרזן, נביא ומתאגרף ירוק, עולה לזירה, ובהפתעת האגרוף הגדולה בהסטוריה גובר בנוק-אאוט טכני על אלוף העולם באגרוף במשקל כבד, סוני ליסטון".

    אני יושב באולם הקולנוע "לואיס" באקרון, אוהיו, ומלטף את כרטיס הכניסה שעלה 8.5 דולרים. אם באמת יהיה זה הקרב שיניב את ההכנסות הגבוהות ביותר כמו שכולם צופים, לעיתון "חדשות הספורט" יש חלק קטן בזה. מסביבי יושבים מנכ"לים של "גודייר", "פיירסטון" ו"ג'נרל טיירס" - כי אקרון, אם לא ידעתם, היא בירת הצמיגים של העולם. מאחוריהם בני תשחורת, פועלים, אנשי צווארון כחול - כולם באו לחזות ב"קרב המאה", אם באמת יהיה כזה.

    יחס ההימורים הוא 1 ל-7 לטובת ליסטון כמובן. כל כך הרבה כתבתי על הקרב עוד לפני שהונחתה המהלומה הראשונה, שאני חש עתה מעין עייפות נפשית. מעין ריקנות הנובעת מאמונה פנימית שמגדל הקלפים שיצר קסיוס קליי בחודש שלם של חרוזים ונבואות יקרוס בוודאי עם המהלומה הראשונה שישלח סוני ליסטון אל פיו הגדול. קסיוס קליי, גופו עוטה גלימה לבנה, מופיע במנהרה הארוכה המובילה לזירה ומיד מתיישב בפינתו.

    ראיתיו בשלושה קרבות לפני כן ותמיד הוא עלה במין אקסטזה חסרת שליטה כשהוא מקפץ, צורח, ממלמל וחורז חרוזים. והפעם הוא חיוור כסיד, נושם עמוקות, יושב ללא תזוזה כששלושה ממאמניו משפשפים את חזהו. פתאום נשמעת שאגה אדירה. סוני ליסטון נראה יוצא מהמנהרה. הקהל אתו, אין ספק. גם הוא עטוף גלימה לבנה, נראה קר כקרח, מיישיר מבטו אל קליי שנמנע מלהחזיר מבט. עד עתה היה זה קליי שתמיד ניצח ב"קרב העיניים".

    בבוקר, במסיבת השקילה ששודרה אף היא בקולנוע כהקדמה לקרב, אני רואה את קסיוס משתולל וצורח: "אני הגדול מכולם; אני הצ'אמפ, אני עומד לחסל אותך, דוב מכוער", אבל רופא הזירה אומר למראיין שנראה לו כי קסיוס נמצא בהלם. "הוא פוחד פחד מוות. הוא הרוס מנטלית. הדופק שלו הגיע ל-120. אלמלא ידעתי שהדופק הנורמלי שלו הוא 54, לא הייתי מאשר לו להתאגרף. ליסטון נראה מצוין. הדופק שלו היה 80 והוא נראה שקט ורציני".

    תהיתי אם ההתנהגות שהציג קליי בשקילה הייתה הצגתו הרגילה מסוג "אני המלך; אני הגדול מכולם", או שהפעם הוא פשוט איבד את השליטה בעצמו ובעצביו. הוא נראה לי אחרת מבשאר הפעמים. האם הוא בהלם? האם הטירוף שגרם הוא עצמו לכולם בחודשים שלפני הקרב הטריף בסופו של דבר את עצמו? הערב נדע את התשובה. והנה עכשיו, כמה דקות לפני הגונג, במקום מטורף יושב לו בפינה צעיר בן 22, רציני, שקוע במחשבותיו, ואולי אפילו מפוחד עד מוות.

    הופעתו המזהירה של קסיוס קליי באולימפיאדת רומא ב-1960, שבה זכה לא רק במדליית הזהב אלא גם בתואר "המתאגרף החובב מספר 1 בעולם", עוד חקוקה היטב במוחי. כבר אז הופיע כנער אמביציוני ומתרברב, שלשונו החדה העסיקה את כל עולם האגרוף במשך 19 ימי האולימפיאדה. דבר אחד שעמד לזכותו היה, שהוא לא אמר דבר אחד שלא קיים ולא "ניבא" אף מצב שלא התגשם. כולם קיוו שהשחצן יתבגר והרברבן יגדל ויתפתח לאלוף אמיתי. אני ידעתי את האמת טוב יותר מהיכרותי אתו, אך שמרתי אותה לעצמי. אולי אחרי הכל אני טועה? אולי הטירוף הוא יותר ממשחק פרסומי? אולי הוא באמת סובל ממין טירוף קליני כרוני? בינתיים זה רק הפה שעושה לו את העבודה. חובת ההוכחה עדיין מוטלת עליו.

    לפני חודשיים נסעתי מווסטר, אוהיו, לקליבלנד, למסיבת עתונאים ולשעת צילום. האלוף סוני ליסטון נראה בכושר גופני אופטימלי: גבוה, שרירי, מוצק, בטוח בעצמו ומקרין שקט ושלווה. הוא דיבר אתנו, כ-40 עיתונאים מהמערב התיכון, על קסיוס קליי כעל בדיחה טובה שזה עתה שמע, אבל באותה הנשימה הוא גם אמר שקסיוס מתחיל לעלות לו על העצבים ושהוא, ליסטון, יגרום לו בקרוב מאוד לשלם על כל הלצותיו. גורל הקרב העומד להיערך עוד כמה שבועות מעניין אותו כמו סופת השלג האחרונה בקוטב הצפוני, אמר.

    ולמה יפחד? מספיק לזרוק מבט על זרועותיו הענקיות וידיו העצומות הגדולות מלבנים, ובוודאי חזקות מהן. צווארו של ליסטון הוא סיפור בפני עצמו: בקיץ ביקרתי במקסיקו-סיטי וחזיתי בשור דה-פוז, האגדה המכסיקנית במלחמת שוורים. אני בטוח שלו ידע השור לדבר הוא לא היה מסרב להחליף צווארים עם ליסטון, צוואר תמורת צוואר- חלק הגוף הקריטי באגרוף. כשגוף במשקל 110 ק"ג מתחבר למהלומה הנזרקת במהירות 30 קמ"ש, וכאלה נזרקות עשר לדקה, רק צוואר של שור יכול לעמוד בזה. אצל ליסטון מתקיימת הדרישה הבסיסית הזאת יותר מלכל מתאגרף אחר בהיסטוריה.

    לליסטון יש גם האישיות, הנפש והלב לעמוד בסבל רב בהרבה ממה שיוכל קסיוס לגרום. בכל שנות ילדותו וצעירותו הוא גר באזור הקשה ביותר בשיקגו. מהלומות, אלות גומי ויריות אקדח היו מנת יומו. הוא סבל ושרד. אז שהוא יחשוש מקסיוס קליי, שבא מבית די טוב מהמעמד הבינוני? ליסטון הוא נציג ההרס, הביזה והאנדרלמוסיה. הוא טיפוס חסר-רסן, נרגז, מלא זעם ופראי. הוא האסיר הענק היושב בכלא, חתכים עמוקים מעטרים את פניו, זועם על כל העולם ומבקש לחנוק את כל מי שבא לפניו. הוא האדם האחרון שאתה רוצה לפגוש בפינה חשוכה ויש סיבה טובה לכך: ליסטון ישב בכלא הממשלתי של מדינת מיסורי ארבע שנים על שני מעשי שוד ומכות הרסניות לאדם שסירב לתת לו את הכסף. מאמנו אדוארד שלטמן אמר לו שהוא חייב לנווט את האנרגיה ההרסנית שלו למקצוע האגרוף החוקי, ואם לא יעשה כן - בוודאי עוד ימצא את עצמו יום אחד מואשם ברצח.

    ליסטון נולד עם כוח פראי טבעי, תכונה שאי אפשר ללמוד אותה, אך מתברר רשהיה לו גם כישרון טבעי לאגרוף: "בשעות הפנאי בבית הסוהר לימדתי אותו אגרוף", מספר שכן לתא מאסר ואלוף "כפפת הזהב", סאם אבלנד. "הוא קלט כל תנועה וכל טריק בהצגה ראשונה. אבל הוא לא הצליח ללמוד את הטכניקה ואת טקטיקת האגרוף, ולא עזר כמה עבדתי אתו. מסכן הסוני הזה. יש לו מוח של ילד בן 11". למען האמת, ליסטון אהב את התקופה שבילה בכלא. לפחות היה לו שם סדר יום וארוחה מוכנה. סוני לא בטוח אם הוא נולד ב-1932 או ב-1933, אבל לפי תעודות בית הספר עממי שנמצאו, הוא כנראה נולד בכלל ב-1927, כך שיוצא שהוא מבוגר מקליי ב-15 שנה. הוא גם לא בטוח אפילו היכן נולד, כנראה באחת מחוות הכותנה בארקנסו - אחד מ-11 ילדיהם של הלן וטובי ליסטון.

    אחרי ששוחרר מהמאסר החל להתאגרף תמורת כסף כמקצוען. בתוך שנתיים גבר על המתאגרף המצוין קליבלנד ויליאמס והיה למועמד רציני לתואר הכבד, אבל באותו הזמן גם היה למשועבד ה"מוב", המאפיה של ניו-יורק. ליסטון חתם על חוזה שהיום נחשב לבלתי ייאמן ובוודאי גם לא חוקי, על פיו 42 אחוזים מהכנסותיו שייכות לפרנקי קרבו, האדם החזק במאפיה בתחום האגרוף, 24 אחוזים התחלקו בין ג'ון ויטאלי לפרנק "בלינקי" פלמרו ו-10 אחוזים לג'וזף "פיפ" ברוני. זה לא השאיר לסוני הרבה. תמורת הכסף הזה הם דאגו לכל צרכיו, סיפקו לו מאמןר ואולם להתאמן בו, אך גם ציוו עליו מה לעשות. לרוע מזלו, היה ליסטון בעצם המתאגרף האחרון בשליטת המאפיה.

    קסיוס קליי היה הראשון שלא היה בשליטתם. ליסטון זכה בתואר האלוף כשגבר בשתי דקות ושש שניות על פלויד פטרסון. המאפיה קבעה שהיריב הבא יהיה קסיוס קליי, שכבר החל להתפרסם בפיו המפיק מרגליות. הוא כינה את האלוף בכינוי שדבק בו – "הדב המכוער", והחל להופיע באולם האימונים של ליסטון, אליו היה בא בזמן אימון של האלוף כשהוא צורח לכל עבר את אמירותיו המעליבות. אחר כך, כשליסטון בילה כמה ימים בלאס וגאס לפני קרב הגומלין נגד פטרסון, בא קליי גם לקזינו וראה את ליסטון מפסיד סכום כסף גדול במשחק הקובייה. קליי החל לצחוק ש"אפילו משחק קוביות הוא לא מסוגל לשחק". יש הטוענים שראו שם את קליי אף יורה בליסטון באקדח מים, אך כאן הדיעות כבר שנויות במחלוקת. מה שלא שנוי במחלוקת הוא, שליסטון פרץ משולחן הקובייה אל קליי, קצף בשפתיו, טירוף רצחני מציף את עיניו, וצרח: "אני אוציא את הלשון המטונפת שלך מפיך ואכניס אותה ישר לישבנך".

    קליי עזב את השולחן. כשעה מאוחר יותר הבחין בו ליסטון שוב בקזינו וסטר לו בפניו. אנשי הביטחון מיד הפרידו בין השניים.

    קליי שאל בפליאה: "מה קרה לך? אתה מטורף?"

    וליסטון ענה: "זה על הפה המלוכלך שלך", ולחברו ג'ק מקיני אמר: "זהו. עכשיו יש בידי את הלב של ה'פאנק'".

    כשבועיים לפני הקרב שלח קליי את עוזרו האוורד בינגהאם לאחר שעת חצות כדי להניח פתק על דלת ביתו של ליסטון ובו נכתב, "הגדול מכולם היה כאן", ואז לצלצל בפעמון ולהיעלם. ארבעה ימים לפני הקרב במיאמי מילא קליי את האוטובוס שלו בנערות מעודדות ונהג ל"סרפינג סיידפלייס", הקאנטרי קלאב בפומפנו-ביץ' שבו התאמן ליסטון, כשהנערות חורזות כמה מחרוזיו בצרחות שנשמעו למרחק 10 בניינים משם. ליסטון יצא מדעתו מרוב זעם ואיים לבטל את הקרב אם קליי יראה את פרצופו לפני הקרב פעם אחת נוספת. ומה יש לקסיוס להציע מול הגורילה הזועמת, העבריין שרוצה להורגו ממש, מלבד אמרות לתקשורת? בעיקר חרוזים ואמרות כנף? הוא מקווה להרוס אתן את ביטחון יריבו ולהכניסו למערבולת מנטלית שממנה אין מוצא. הוא מתכנן להרוס את ליסטון בחרוזים, כי כדורי אקדח ואלות גומי לא הצליחו לעשות זאת. עם חרוזים או בלי, השאלה הגדולה הקיימת היא לא אם ינצח, אלא אם ייצא מהקרב בחיים.

    קסיוס קליי מהיר כשד, אך כאן קיימת הדילמה הראשית: מה כואב יותר, אגרוף בגודל אגוז הנוחת במהירות 40 קמ"ש, או אגרוף בגודל אשכולית העף 30 קמ"ש? האם יש לקסיוס המסה הדרושה לחסל ענק כליסטון? קסיוס, בדיוק כמו פלויד פטרסון, מהיר כברק, אך ב-10 ק"ג קל מליסטון. ליסטון גרם להרס כללי של פטרסון והוכיח שוב שבקרבות ב"כבד", הכוח והמשקל הם המשתנים הקובעים יותר ממהירות. כשנאמר לליסטון שקליי אמר שהוא יחסל אותו בגלל מהירותו העדיפה, הוא ענה: "לא ידעתי שאנחנו עומדים להתחרות בריצה של 100 מטר. איך אמר ג'ו לואיס? 'הם יכולים לרוץ, אך הם לא יכולים להתחבא'. שירוץ כמה שירצה, עד שאתפוס אותו, ואז על כל חרוז הוא ישלם כפליים. עם קליי קרה לי דבר שלא קרה לי לפני-כן: אני שונא אותו. אף פעם לא שנאתי יריב אך אותו אני שונא. שונא".

    סיבוב ראשון
    בשנייה שהגונג נשמע פרץ ליסטון מפינתו בריצה ממש. היה ברור שהוא רוצה לחסל את קסיוס קליי כבר במהלומה הראשונה. הוא שלח שתי שמאליות רצופות שעל כל אחת מהן היה כתוב "זה הסוף", אך קסיוס התחמק מהאגרופים ללא קושי. ליסטון המשיך בג'אבים שמאליים (אגרופים ישרים קצרים המתישים את היריב) שהחטיאו, עד שאגרוף "הוק" (אגרוף המגיע בתנועת מגל) אחד פגע בקסיוס וגרם נזק קטן, אך לא רציני. קסיוס הפתיע את כולם כבר מההתחלה: במקום שחצן חצוף הופיע מתאגרף קר ושקול. ליסטון המשיך לרדוף אחריו וקסיוס התחמק באמנות. אז יצא קליי למתקפה כללית: הוא זרק לעבר האלוף את כל מה שהיה לו למשך 25 שניות, ואז הניח לליסטון לסיים את הסיבוב בהתקפה. ליסטון לכד בראשונה את קסיוס בפינה והתחיל לעבוד על צלעותיו. ימנית, ימנית, שמאלית, ימנית. ואז התקיף קסיוס בשצף קצף וסיים את הסיבוב עם שש ישירות לפדחתו של ליסטון, התקפה שהעניקה לו את הסיבוב. למחרת קראנו שהוא אמר בסיום הסיבוב לעוזריו בפינה: "הוא היה אמור להרוג אותי בסיבוב הזה. נחשו מה, איי אם סטיל אלייב!"

    סיבוב שני
    קסיוס פתח בהתקפה ומיד שלח הוק שמאלית ומיד אחריה אפרקט (אגרוף הנוחת מלמעלה למטה) ימני לרקתו של ליסטון. השתיים פגעו, אך ליסטון חייך כאומר: "זהו? זה כל מה שיש לך להציע?" והתחבק עם קליי כדי להפסיק את ההתקפה. יומיים מאוחר יותר אמר אנג'לו דאנדי, המנג'ר האגדי של קליי, שברגע הזה הוא ידע שקסיוס ינצח: "מצד אחד, ליסטון מתחבק בניסיון לעצור התקפה, ומצד שני, קליי הוכיח לי בהתקפתו שהערצה, הפחד ודברי ההתגרות בליסטון הם נחלת העבר. מעתה יש לנו עסק עם שני מתאגרפים בקרב אגרוף, וקליי הוא המתאגרף הטוב מהשניים".
    קליי הרפה, ואז החל ליסטון בהתקפה הטובה ביותר שלו בכל הקרב, כשבסופה נראה קסיוס קצת מטושטש, אך הוא התאושש בתוך כמה שניות. קליי חזר להתקיף את ליסטון בג'אבים ארוכים, ומצד שני הציג התחמקויות נפלאות מאגרופי האימים של ליסטון, שפגעו רק באוויר החם של מיאמי. סיבוב נוסף לקליי. כשהפינה שלו אמרה לו ששני הסיבובים "שלו", הוא לחש: "איט איז אול אובר. הי איז אול מיין! כולו שלי!"

    סיבוב שלישי
    חתך עמוק נפער מתחת לעינו השמאלית של ליסטון והיא החלה להיסגר. הדם הניגר רק הוסיף דלק למכונה, וליסטון שלח רצף "ראונדהאוזים" (אגרופים המגיעים בסיבוב מהצד) ואפרקטים אדירים לעברו של קליי, שכמעט הדביקו את ראשו אל התקרה. אחת השאלות לפני הקרב הייתה האם קליי מסוגל לסבול כאב גופני, האם הוא לא "יפה מדי" בשביל לסבול חתכים בפניו, עיניים נפוחות או אף שותת דם. ובכן, הוא יצא חיים מהמהלומה האחרונה והעביר מסר חד: הבנאדם מוכן ויכול לסבול סבל גופני, תודה. ליסטון המשיך להתקיף אך קסיוס, תוך כדי נסיגה, הגיע אל פרצופו עם ג'אבים ימניים ושמאליים. למרות שהסיבוב היה שלו, ניכרה עצבנות בפינתו של ליסטון: קליי נראה כאילו זה עתה החל את הקרב, ומנגד ליסטון נשם ונשף, נראה חסר אוויר.

    סיבוב רביעי
    אחרי חצי דקה וכמה מהלומות לכאן ולכאן, ראיתי בבירור על גבי מסך הקולנוע שקסיוס צועק משהו אל פינתו בעודו מצביע בכפפתו אל עיניו. דאנדי צעק חזרה. עד סוף הסיבוב חזיתי בתופעה מוזרה: ליסטון מתקיף וקסיוס מתחמק בלי לנסות כלל להשיב מהלומות. ליסטון נראה נבוך יותר ויותר מאי יכולתו לפגוע בקליי, ובאותו הזמן הבחנתי, כמו כל הנוכחים, שהוא מצוי בכושר גופני מפוקפק. היוכל להחזיק מעמד 15 סיבובים? בשום פנים ואופן לא. הוא חייב לחסל את קסיוס מהר – לא יאוחר מהסיבוב השמיני לכל היותר – או שהוא יגווע. צלצול הגונג. ראיתי שפינתו של קסיוס בהיסטריה. הם הביאו ספוג מלא מים ושפשפו בו את עיניו. למחרת הובהר לנו שקסיוס חש מיד בתחילת הסיבוב בגירוי מטריד ביותר בשתי עיניו. גירוי? הוא כינה זאת "בעירה". דאנדי הבין מיד שאנשי ליסטון מרחו את כפפותיו בחומר זר – וזלין חריף או משהו חזק אף יותר– ושקסיוס חייב לנסות לשרוד ולהתחמק עד שבעירת עיניו וזרם הדמעות ייפסקו. אנשי ליסטון, אגב, מעולם לא נתפסו או הודו שנעשה כאן דבר לא כשר. הסיבוב הרביעי ניתן לקליי.

    סיבוב חמישי
    ליסטון, ער לכך שקליי בבעיה רצינית עם עיניו, התקיף בחרון. קסיוס התחמק. נראה לי שליסטון החליט לנקוט את גישת "הכל או כלום", והוא התקיף תוך כדי הזנחה מוחלטת של ההגנה על ראשו וגופו. קסיוס התחיל באטיות ובעייפות, ופתאום האדרנלין בגופו גרם לו להתקיף שוב. הוא הכניס את ליסטון לפינה המזרחית של הזירה והתרכז בעינו הנפוחה ואליה כיוון את רוב מהלומותיו. היתרון הגדול שהשיג ליסטון בתחילת הסיבוב נתן לו את הסיבוב הזה למרות הסגירה המהירה של קליי.

    סיבוב שישי
    עיניו של קליי הפסיקו לדמוע. הוא החל לרקוד ולהראות לליסטון הכבד שבשבילו רק החל הקרב. הוא הציג את ה"שאפל" שלו, שבסופו בא מטר של אגרופים אל פדחתו של ליסטון. הוא הסתובב ימינה וחבט בליסטון, ואז עשה דבר דומה מצד שמאל. ליסטון נשם בכבדות, מחפש אוויר. הוא נראה תשוש וכמו מוותר על הקרב. ניתן היה לראות שהוא רק מחכה לצלצול הגונג. וכשזה נשמע, ליסטון פשוט נחת על ספסלו. המאמנים שלו, ועוד שני אנשים שלא זיהיתי, שוחחו עמו. כשנשמע הגונג לפתיחת הסיבוב השביעי נשאר ליסטון לשבת על כיסאו. הוא ויתר על המשך הקרב וקליי ניצח בנוק-אאוט טכני. קסיוס קליי הוא אלוף העולם החדש. מיד אחרי הקרב, ושנים אחר כך, טען ליסטון שבאחת המהלומות הוא שמע רעש בכתפו והבין שהכתף יצאה ממקומה, או שהוא קרע שריר וגידים. לעולם לא נדע אם ביים את פציעתו כשנוכח שהוא לא יוכל לנצח, ואולי באמת נפצע. אבל כל זה כבר לא היה חשוב. קסיוס קליי נעמד על החבלים, זרועות מושטות אל-על והוא צורח: "אני הגדול מכולם! אני הגדול מכולם! אני הצ'אמפ! אני המלך!"

    המאמר המתאר את הקרב הופיע ב"חדשות הספורט" בפברואר 1964. ל"צ'אמפ" היו כינויים שונים במשך שנות שליטתו באיגרוף, אך שם הכינוי שדבק מכולם היה "דה גרייטסט" – הגדול מכולם. מי הדביק לו כינוי זה? הוא עצמו, כמובן.

    הוא אכן היה הגדול מכולם ויישאר כזה. הוא הספורטאי האהוד מכולם. אני חושב שלו נעשה משאל עולמי ובו מתבקשים הנשאלים לנקוב בשם הספורטאי הגדול בכל הזמנים, הוא היה מגיע למקום ראשון, לפני מייקל ג'ורדן. השלישי? אני משער שפלה. מה היה סוד גדולתו? זה צירוף של הרבה מעלות: גאוניות האיגרוף שלו; חיוכו המקסים והטוב; ההרגשה שתמיד נתן לחוזים בו שהוא מין "פוסיקאט" שלא יפגע בזבוב מחוץ לזירה; יופיו; חרוזיו המצחיקים, "נבואותיו" בקשר לגורל הקרבות בהם השתתף. אבל אולי יותר מכל, מאבקו החברתי והאישי נגד ממשלת ארה"ב, כשסירב להתגייס לשירות צבאי בימי מלחמת וייטנאם באומרו את המשפט שנכנס ללקסיקון האמריקני- למרות דקדוק קלוקל - “I Got nothin’ against them Vietcongs” ("אין לי דבר נגד הווייטקונגים").
    היו רבים שהכרזות כאלה קוממו אותם. אך רוב רובנו – עיתונאים, יריבים, קהל אוהדים – קיבלנו זאת ברוח טובה, כי תמיד היה הומור בפצצות הלשון שזרק, מלוות קריצת עין קטנה. הוא כתב את האגדה עליו בעצמו, ושום דבר בה לא היה רציני מדי. תמיד הרגשת שחלק מדבריו אמנם נאמרו ברצינות, אך רוב רובה של "הצגת הגדול מכולם" היה בשביל הקהל. הוא היה גאון שיווק, ולא היה משפט או חרוז אחד שנאמר סתם כך. לכל הברה תמיד הייתה סיבה.

    אגרוף הוא ענף ספורט טכני ביותר, למרות שלצופה המזדמן הוא נראה לא יותר ממלחמת אגרופים בין בריונים המכים זה בזה. הטכניקה מחייבת ומדויקת בדיוק כמו בג'ודו, טקוואנדו או סיף: כיצד להתחמק, כיצד להטעות, כיצד לנוע עם המהלומה בהגנה כדי להקטין את המומנטום שבה וכיצד להוסיף את מסת הגוף בהתקפה, היכן להציב את הרגליים, כיצד להסתובב. והעיקר - כיצד לנצל את היחס ההפוך בין רדיוס למהירות זוויתית, בשליחת האגרוף במומנטום זוויתי. ובכן, קסיוס קליי שבר כבר בתחילת הקריירה שלו את כל המוסכמות: הוא אחז את זרועותיו אנכית, ישר כלפי מטה, צמודות לגוף במקום כיפוף מרפקים והגנה על פניו כמזמין את יריבו להלום; הוא כמעט מעולם לא הלם לגוף יריבו – רק לפנים; הוא שלח מהלומות שהיו ברובן ג'אבים כשכל המסה בהן הגיעה רק מזרועו – או לכל היותר זרועו וכתפו. הוא כמעט מעולם לא התחיל את בניית האגרוף מכף הרגל, כמו שעשו רוקי מרציאנו או ג'ו לואיס, ושאר המתאגרפים שהשתמשו כראוי בעיקרון הביומכני הידוע כ- SUMMATION OF FORCES’' (הצטברות כוח מיתוסף הנוצר מסכום כל יישורי המפרקים). הוא כמעט מעולם לא נכנס לקרב מגע קרוב והעדיף לרקוד מרחוק, ולבסוף – "העבירה" הגדולה ביותר באגרוף – כשהיה מתחמק ממהלומה בתזוזה ישרה אחורה במקום מצד לצד. "הוא עושה הכל לא נכון", אמר עליו פעם אנג'לו דאנדי, המאמןר המהולל, שהחליט לקחת את כל "הלא נכון" ולעשות מקסיוס קליי אלוף עולם.

    הוא עשה דבר נוסף "אסור": הוא פתח את פיו והחל לחרוז, לזמר, לדקלם, לנבא ולהעליב במהירות הגדולה לא פחות ממהירות הג'אב שלו. במו ידיו לקח ספורט שהיה מצוי בהתמוטטות ונפילה חופשית, ועשה ממנו את אחד ממאורעות הספורט הגדולים והמעניינים ביותר. משעמום ופיהוק רחב שגרמו אלופים כרוקי מרציאנו, ארצ'י מור, סוני ליסטון או ג'סי ג'ו וולקוט, שהיו בריונים נטולי כריזמה והומור, פתאום היה לנו מלך הכריזמה בכבודו ובעצמו, המזמר ושר, מנבא את הסיבוב שבו ייפול היריב הבא.

    מקרבות בינוניים ומשעממים של אלופים, שלא הגיעו לקרסוליהם של קודמיהם ג'ק דמפסי או ג'ו לואיס, פתאום היה לנו ענף ספורט מלא חיים וצבע. אגרוף עם פולמוס, שנוי במחלוקת, וכחני ולוהט: כיצד יגיב ליסטון לכינוי"'הדב המכוער"? מה תהיה תגובתו של ג'ו פרייזר "המפגר"? והאם קסיוס קליי באמת יחסל את ארצ'י מור ב"רביעי" כפי שחרז לכל העולם – “ARCHIE MOORE WILL FALL IN FOUR” אבל גם כשקסיוס קליי, אחר כך מוחמד עלי, העליב, ופגע, וכינה את יריביו "הדב המכוער", "הכובסת" או "דוד טום", היה בו משהו שלא גרם למבוכה מוחלטת (פרט אולי לסוני ליסטון, שהטירוף של קליי הוציאו משיווי משקלו). קצת עלבון? כן. לא נורא ואפשר לחיות עם זה. זה מביא קהל. מוכר כרטיסים. מגדיל רייטינג בטלוויזיה. אחרי הכל, זה בא מפיו של "הלואיוויל ליפ", שכל מה שהוא עשה היה לשווק אגרוף חדש, מעניין, מרתק. זאת האווירה שיצר. הוא היה יכול לקרוא לג'ו פרייזר "מפגר", אך תמיד במין כעס מעושה וקריצת עין קטנטנה, ובכך לגרום לפרייזר או ג'ורג' פורמן לחייך, גם אם היה בכך גם נתח לא מבוטל של עלבון.
    היה לו כישרון בלתי רגיל לחרוז חרוזים תוך כדי דיבור. כל ה"ראפרים" של היום הם כלום לעומתו. שמעתי אותו משיב לעיתונאים תשובות ארוכות בחרוזים. הייתי במסיבות עיתונאים כשביקש שיתחילו משפט, והוא יסיימו בחרוז עוקץ. הוא לא למד והיה חסר השכלה, אך הייתה לו אינטליגנציה גבוהה טבעית, משחק מילים מיוחד, ביטחון עצמי למופת וכושר מנהיגות לא רגיל.

    ***

    היו לי יחסים מיוחדים עמו, כשהיה קסיוס קליי ואחר כך מוחמד עלי. כשלמדתי באוהיו מתחילת 1962 עד 1965 התגוררו חברי הטובים אברהם "אייב" כרמל ועודד בלום בלואיוויל, שם למדו במרחק שלוש שעות ממני. את הפגישה הראשונה עם קסיוס קליי קבעתי מיד אחרי שהכריז על עצמו כמקצוען. קסיוס קליי תמיד היה אשף השיווק העצמי והפרסומת, כך שכשהתקשרתי אליו בפעם הראשונה הוא לא הפסיק לדבר. אז הוא היה מתאגרף אלמוני בן 21 הנלחם בשביל 1,000 דולר, וכך ריאיון עיתונאי היה בשבילו עוד מדרגה – קטנה ככל שתהיה – בדרך לפסגת הפופולאריות. הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו ואמר: "מיסטר מל, אתה יכול להתקשר מתי שתרצה; אפילו כשאהיה האלוף הגדול מכולם. אזכור שפנית אלי בזמן שאף אחד אחר לא עשה זאת!"
    נראה שכבר אז נדלק אצלו שביב של דת האיסלם. בזמן ששוחחנו על אגרוף, וקצת על סינסינטי רויאלס השכנה עם אוסקר"ביג-'O" רוברטסון, פתאום שאל איך זה לגור במזרח התיכון ובאיזה מרחק גרתי מירושלים. הוא שאל אותי אם זה נכון שבמזרח התיכון נמצאות הנשים היפות בעולם, ואם זה נכון שסוד "החוכמה של היהודים" הוא שהם משתמשים הרבה בשמן זית ואוכלים חרובים ותמרים.
    המשכתי לראיינו בטלפון מאוהיו וקנטקי והתחלתי ללכת לקרבות שלו בכל עת שיכולתי. הוא תמיד זכר אותי במסיבות העיתונאים, כשהוא מצביע לעברי כדי שאשאל את שאלתי בעודו אומר לכולם: "זהו החבר שלי מהמידל-איסט. הוא גר על יד ירושלים, היכן שהנביא מוחמד עלה לשמים".

    • שודד

      איזה סיפור מדהים מנחם, כמעט כמו "הגדול מכולם" בעצמו

  • מנחם לס - פרק מספרי על הקרב נגד ליסטון

    בני
    אין לי בעייה אם תרצה למחוק את תגובתי!

    • בני תבורי

      מנחם,
      ידי תיבש לפני שאמחוק תגובה שלך, תודה על הסיפור המדהים.

      • בני תבורי

        מנחם,
        שאלה לגבי העקרון הביומכני שהזכרת, האם גם התנועה של הפיצ'ר בביסבול רלווניטית לכך? אגב לטעמי, תנועה של פיצ'ר בהילוך איטי זה ממש ריקוד מרהיב.

        • גמל (סתם גמל)

          לפעמים פרשנים אומרים על הלוחם שהוא מכה אובר הנד כמו פיצ'ר בבייסבול

        • מנחם לס

          בני
          אותו עקרון לחלוטין: הפיצ'ר מתחיל במה שנקרא פלנטר פלקשיון, וזה כשהוא משקיע כוח נגד הקרקע בכף רגלו. בשיא המהירות שיוצרת כף הרגל הוא מיישר את הברך ואז כוח (שיוצר מהירות) בברך מתווסף למהירות שיצרה כף הרגל. ומשם - בעל קואורדינציה 'מרגיש' מתי ליישר את הירך, ואז הגו, ואז הכתף, ואז המרפק, ואז פיסת היד. לזה קוראים SUMMATION OF FORCES או, התוצאה, SUMMATION OF VELOCITIES. התוצאה הסופית? מהירות של 100 מייל לשעה בקצה האצבעות המשחררות את הכדור. אבל כמובן שיש בדרך כמה עשרות אפשרויות לקלקל את "שיא ה-SUMMATION". לדוגמא: אם אתה מתחיל עם הברך לפני שכף הרגל מילאה את תפקידה, יש OVERLAPPING של מהירויות, ואז אתה מבזבז נניח 3 מייל לשעה. עם 10-15 טעויות בדרך, הכדור שלך יעזוב את אצבעות ידך במהירוןת של...40 מייל לשעה.
          יש עוד שגיאה טיפוסית: כשאתה מחכה יותר מדי זמן במפרק אחד. למשל: כשה-SUMMATION הגיע לכתף, ואתה מחכה עם מרפק היד יותר מדי זמן, עקומת המהירות נופלת מהמקסימום ואז יש "WASTE": אתה 'מבזבז' את ה-SUMMATION שבנית.
          מאמן טוב רואה זאת בעיניים. אבל היום ישנן דרכים למדידות סינמסקופיות לגלות שגיאות כאלה. ישנן תכנות ל-OPTIMIZING HUMAN MOTION (כמה מהן פיתחתי בעצמי כשהמחשבים רק יצאו לדרך והשתמשתי בשפת FORTRAN שרק הוותיקים ביניכם מכירים!) שמאמן עם קצת ידע במחשבים, ומצלמת וידאו מעולה, יכול לגלות שגיאות ב-OPTIMIZATION OF MOTION.

          מקווה שקצת הסברתי את שאלתך אבל בגדול, פיצ'ינג היתה אחת הפעולות הגופניות שסטודנטים שלי צילמו, ועשו עליה MOTION ANALYSIS בקורסים לביומכניקה.

          • בני תבורי

            בהחלט הארת את עיני ואפילו את הפוטראן אני זוכר יחד עם הקובול, אסמבלר וה PL1...

  • גמל (סתם גמל)

    למחוק?! קראתי והתאכזבתי לראות שהיא נגמרה כל כך מהר. תן לי עוד שמונה פסקאות והתלונה היחידה תהיה "היית צריך להוסיף תשע"

    מנחם, נמאס לי עם כל המחמאות, זה מתחיל להרגיש כמו חנפנות אז מעכשיו אני אשתדל לקמץ במחמאות אלייך. אבל אחת אחרונה, אתה ענק.
    אמרתי כבר שאני חושב שאתה מספר סיפור מחונן. ואני שמח לקרוא מישהו כותב בצורה כל כך מדויקת את מה שאני בעצמי חושב. אגרוף זה באמת ענף טכני ומדויק. הייתי פצוע במשך חצי שנה ואתמול בפעם הראשונה מאז חזרתי מהפציעה התאגרפתי מול יריב באימון. הרגשתי כמו דוב על בימת ריקוד. לפעמים אחרי שמתאמנים קשה ובאופן רציף אתה מצליח להיכנס מדי פעם לזון, הרגליים קלות כמו של רקדן, אתה מגיב מהר, פתאום דברים קורים קצת יותר לאט, ואתה מרגיש כאילו אתה אדון הטווח, שולט במרחק. אתמול זה לא קרה :)

    אם לומר את האמת, בהתחלה אהבתי את כל הטראש טוק של עלי. אבל ככל שלמדתי להכיר אותו אני מרגיש פחות ופחות נוח עם חלק מהעלבונות. חלקם היו מאוד לא מוצדקים אבל מה שהיה היה.
    דרך אגב, "כשהיינו מלכים" הוא סרט הספורט שאני הכי אוהב
    וגם השיר לא רע בכלל

    • מנחם לס

      אל תעיז להפסיק להחמיא. זו התשורה שלנו. אבל אל תתבייש גם לכתוב, "מל, הפעם הסרחת את הדף" כשמגיע לי!

  • B. Goren

    תמיד חשבתי שרק אני מחזיק ממנו כגדול מכולם.

    מריה קארי שרה למוחמד עלי:

    http://www.youtube.com/watch?v=XdakudMZ0J4

  • גמל (סתם גמל)

    קטע מצחיק של ריצארד פריור
    http://www.youtube.com/watch?v=Fq5D2iUtU1A&feature=related

  • ירון

    בני, בחירה נכונה ומוצדקת.
    דרך אגב, אם אני סוני ליסטון, גם אם היה לי אקדח ביד, בחיים לא הייתי קם על הרגליים.

  • דורון (אחר)

    תודה על הפוסט הזה.
    (ועל התגובה של מנחם)

  • moby

    בני שאלה
    הגרסה שלך לקרב הראשון מול ליסטון שונה מהגרסה של מנחם. אני מכיר את הגרסה של מל מסרטים וסיפורים שלאחר המעשה (מה לעשות ביולוגיה).
    נוק אאוט מול נוק אאוט טכני שלא קם לשביעי זה שינוי גדול מידי. האם לא הבנתי את הכתוב?

    • בני תבורי

      moby,
      הבנת מצויין ואם אתה שואל לדעתי, לעולם הייתי מעדיף את הגרסה של מנחם. לגבי תוצאת הקרב הראשון, הוא אכן הסתיים בנוק אאוט טכני, יתכן וטעיתי באשר לספירת הנקודות.

  • ברק

    מילים של זהב. עלי הוא אכן הגדול מכולם. בילדותי הכרתי והערצתי את כל אלופי המשקל הכבד, אבל עלי הוא אגדה, הוא סמל, הוא מופת לכל. ממליץ לכולם לראות את הסרט הדוקומנטרי הנהדר על ה-Rumble in the Jungle - הקרב האדיר של עלי מול פרומן בקינשסה ב-74'. תודה על התזכורת בני.

  • אמנון

    נהניתי מאד לקרוא את הפוסט ואת התגובות האינפורמטיביות.
    נראה שאכן, עלי הוא הספורטאי הגדול מכולם.
    בכל אופן, אני חושב שראוי להזכיר את שני הקרבות נגד ג'ו פרייזר שאת הראשון הוא הפסיד ואת השני ניצח.

    • בני תבורי

      ברק - תודה.

    • מנחם לס

      הקרב השני נגד פרייזר נחשב לקרב האגרוף הגדול מכולם. עלי ניצח, אבל במזל גדול גדול. אולי אכתוב פעם על הקרב (הסיפור מוכן; זאת היתה כתבת שער ל-7 ימים!)

      • בני תבורי

        מנחם,
        עם כל הכבוד, אין אולי! אתה תכתוב. בבקשה... :)

    • בני תבורי

      אמנון,
      תודה. בהחלט ראוי להזכיר את הקרבות נגד פרייזר, הראשון ב - 71' בו הפסיד עם לסת שבורה ואת השני ב - 74' אותו ניצח בנקודות באחת מצצוגות האיגרוף הגדולות שלו.
      אגב, גם לקן נורטון הפסיד בקרב הראשון ובחוזר ניצח.

      • אמנון

        הנה קישור שראוי לקריאה, לדעתי.
        http://sports.walla.co.il/?w=/7/845624
        זה קישור למאמר על ג'ו פרייז'ר. ולפי הכתוב בו היו ביניהם שלושה קרבות:
        ב-8 למרץ 1971 ובו ניצח פרייז'ר

        הקרב השני היה בניו יורק ובו ניצח עלי (לפי מה שהבנתי זה הקרב שאליו התייחס מנחם: "הפסד התואר לפורמן הוציא את העוקץ מהרי מאץ' בין עלי לפרייז'ר בינואר 74. פרייז'ר עוד ניצח בדרך את ג'ו בוגנר אבל הפסיד לעלי בניו יורק, בהחלטת שופטים, אחרי 12 סיבובים. היתה זו החלטה שנויה במחלוקת לדעת רבים, כולל מדור הספורט של הניו יורק טיימס. הקרב היה שייך לפרייז'ר, השופטים לא חשבו ככה, כשהם מוסיפים שמן למדורת השנאה הבוערת בין השניים."

        ב-1 לאוקטובר 1975 , ה"ת'רילה אין מנילה" המפורסם, ובו ניצח עלי.

        אני זוכר שהייתי אז בעד פרייז'ר. אבל, בכל מקרה, עלי הוא באמת הגדול מכולם.

        ולמנחם: רשמנו לפנינו שיש לך מאמר מוכן על הקרב השני ביניהם ואנחנו מצפים לקרוא אותו בהקדם האפשרי.

  • שודד

    נהניתי לקרוא, כתוב נהדר -
    גם לדעתי עלי היה ספורטאי מיוחד במינו והמתאגרף הגדול מכולם

  • הופ

    יופי של פוסט בני.
    על האגדה של עלי שמעתי עוד כילד אבל רק בשנה האחרונה יצא לי לראות, אחד אחרי השני, שני סרטים תיעודיים עליו, שהבהירו לי למה הוא היה כל כך גדול.

  • אלעזר מור, עו"ד

    מוחמד עלי מת לפני כמה ימים ומאז- עבורי - זה כבר לא אותו עולם. בשנת 1960(אם אני לא טועה) כאשר צפיתי באולימפיאדת רומא , כנער ישראלי בן 12 שהתגורר זמנית בארה"ב ראיתי את קסיוס קליי בפעולה ובתור ילד הבריקה לי התובנה הגאונית היחידה שהיתה לי בחיי - המתאגרף הזה יהיה אגדה. יציל על דמפסי, לואיס מרציאנו וכול היתר בכול פרמטר. לוא אופשר לי ביום 25/2/64 (לא אשכח יום זה) להיות נוכח בזירה ולהמר,לא הייתי נותן ל"דב המכוער" שום סיכוי! תודה מנחם לס על מאמר נפלא.

Comments are closed.