קצת על אהבה וכבוד

ביום אחד, בהיר או לא, מצטמק סך הפעולות שאתה יכול לעשות למשהו כמו אפס. הסיבות רבות, התוצאה, אחת. עכשיו, קצת אחרי שקפצת ורצת וזיינת ועשית מה שרצית שגלל שככה בא לך, אתה צריך להשתין לשקית שתחובה לך לתוך הגרב, לנשום דרך צינור, אולי גם לאכול דרכו.

בבית לוינשטין מתקנים אנשים. כמו במוסך. הם מקבלים לשם אנשים שמתקשים לנשום, ללכת, לדבר, למצמץ ולעשות כל פעולה שאנחנו עושים אפילו בלי לחשוב, והם מסדרים את העניינים. כמעט.

לא תמיד זה הולך כל כך קל. לפעמים הקלקול משתרע על פני כמה מערכות ולא פשוט לגשר בניהן, אבל איכשהו הם מצליחים להחזיר עטרה ליושנה. לא כל מי שיוצא משם חוזר להיות מה שהיה, אבל כל מי שיוצא משם, חוזר לו קצת הכבוד. כבוד, זה דרגה של אושר. כי להכין קפה לפני שהגעת לשם, כל אחד יכול. להכין קפה אחרי ששהית שם, עושה אותך מאושר.

ביום אחד, בהיר או לא, מצטמק סך הפעולות שאתה יכול לעשות למשהו כמו אפס. הסיבות רבות, התוצאה אחת. עכשיו, קצת אחרי שקפצת ורצת וזיינת ועשית מה שרצית בגלל שככה בא לך, אתה צריך להשתין לשקית שתחובה לך לתוך הגרב, לנשום דרך צינור, אולי גם לאכול דרכו.

ממקום למקום אתה מגיע על גלגלים. יש כאלה שבשכיבה, יש בישיבה. אם אתה טוב, אתה גם הנהג. לא כולם כאלה. אפשר גם להתנייד על זוג קביים או אחד.

*

חודשיים ביליתי שם. יום יום וכל שבת. מהצהרים וצפונה. הייתי עולה למחלקה 2, איפה שאבא שלי שהה, אומר שלום יפה לכולם, נותן לאבא נשיקה והיינו יורדים למטה, לחצר. הפקידה בחלון המודיעין בכניסה לבניין, יפה כמו חלום, מחייכת ומסבירת פנים. לכולם, כפי שמסתבר ממש ברגע שאתה מתחיל לחשוב שזכית בפיס.

עוברים דרך פינת העישון המצחינה שנמצאת ממש בדלת הראשית, מבליעים קללה מאחורי ברכת אהלן קולנית לשכנים של אבא לחדר שכבר מכירים אותי, פונים ימינה וממשיכים במסדרון פתוח עד לשולחנות העץ מתחת לגג. יש שם בריזה מטורפת, כסאות פלסטיק ודוכן קפה לעשירים. אין להם בושה לאלה שמוכרים שם קפה וקרואסונים. ניצול לשמו.

בחצר, חבורות של מטופלים ומבקרים, רעש ומהומה. ילדים, חיילים צעירים, קשישים כמו אבא שלי ובאמצע החיימים כאלה. המון ערבים, הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסיה. יש משהו בעייתי בהרגלי הנהיגה במגזר. לא יודע אם זו התרסה נגד הריבון או סתם צפצוף על החוק, והתוצאה עגומה מאוד.

יש שם אווירה של פיקניק בחצר של בית לוינשטין. המבקרים מביאים צידניות עם כל מה שאפשר לעטוף בנייר פרגמנט או להכניס לקופסת פלסטיק. מכבדים אותך באיזה קובה או עוגה, אפילו אבטיח וקפה מתרמוס. שואלים מה נשמע ועושה רושם שבאמת רוצים לדעת. ככה זה כשהמכנה המשותף לכולם מתמצה בדאגה לשלום יקיריך.

*

שלא תבינו לא נכון, המקום רחוק מלהיות פארק שעשועים. החצר קטנה ודי מוזנחת, עם ערימות חומרי בניין מהשיפוצים על יד, הדשא לא מטופח, אף פעם אין מספיק כסאות למבקרים, לא כולם חולקים את אותם הרגלי ניקיון והתנהגות במקומות שהם לא רק שלך, לפעמים הרעש מפריע את מנוחת השכנים, אבל יש שם המון אהבה.

ראיתי שם את הבחור הצעיר שהסתכל במבט אוהב בעיניים של החברה שלו, או אשתו, ודיבר אליה באנגלית במבטא בריטי לגמרי. היא רק ישבה בכיסא הגלגלים עם דמעות בעיניים וצינור שיצא לה מהאף ולא יכלה לענות לו. ראיתי את האמא הערבייה שישבה וליטפה את ראשו של בנה כשהיא מספרת לו בקול שקט סיפורים שלא הבנתי. לא בטוח שהוא הבין. ראיתי משפחה שיושבת ליד האב המרותק שמתקשה ליצור קשר, הם מגלגלים שיחה והנכדים יושבים/כורעים סביבו ומתחרים מי יחזיק וילטף ברוך את ידו.

הייתה שם גם האם האתיופית, שבתה הקטנה, הלוקה בתסמונת דאון, מתרוממת קצת מעם כסא הגלגלים בו היא נתונה, ומנסה לפרום את השביס העוטף את ראשה, והיא, האם, מסיטה ברוך את היד הקטנה ומחייכת בחום.

וגם כאלה שחבשו לראשם כובעי בייסבול לבנים עם מצחיות מקופלות בדיוק באמצע, שישבו סביב כסא הגלגלים של אחד שחבש בדיוק את אותו כובע ודיברו בשקט כמו שמדברים אנשים עם כבוד. גם דתיים, חילונים, שאנטים, וכאלה שהגיעו עם לפטופ. כולם מורידים הילוך שם, כי מצוות ביקור חולים מחייבת כללי התנהגות שונים, ובראש וראשונה, אהבה.

אוהב את אימא - ג'ייסון ג'ונסון

גם ג'ייסון ג'ונסון שם. הוא נולד בברונקס ושיחק כדורסל בדרום קרוליינה סטייט. המשיך את הקריירה המקצוענית שלו באנגליה דווקא, כששיחק עבור הלסטר ריידר'ס וסיים את העונה עם תואר ה MVP של הליגה. ההמשך היו שבועיים נוראיים בפנילנד, שבועיים איומים בלבנון, כמה חודשים של תסכול ארוך בבית בניו יורק ואחר כך הגיעה פריחה גדולה בעירוני נהריה.

פאואר פורוורד – סנטר, 2,03, נתן עונה מצוינת בשביל שאול אייזנברג עם סטטיסטיקה מדהימה, ואחר כך כנראה נרדם ונתקע בניידת. פציעת ראש קשה מאוד, הגיע במצב אנוש  לבית החולים. עכשיו הוא בבית לוינשטין. כשראיתי אותו בפעם הראשונה הוא רק שכב בכסא הגלגלים מלא צינורות, אתמול הוא כבר דיבר בפלאפון והציץ בלפטופ. מרגש. אמא שלו נמצאת אצלו כל יום. בבלוג שלו הוא כתב פעם שהוא חייב לה את כל מה שיש לו בעולם. כך זה נראה גם כיום.

*

כשיורד הערב, מתחילה תזוזה בכיוון ההפוך. המטופלים עולים חזרה למחלקות לאכול את הביצה קשה והגבינה של ארוחת הערב, לקבל תרופות ולהתארגן מול הטלוויזיה. על הדשא נשארים הצעירים. עכשיו גם מגיעים החברים שלהם. כבר די חשוך כשאני יוצא מהבניין, ואני כבר לא כל כך רואה אותם ורק צלילי הגיטרה וריח של גראס מעידים על קיום תקין והולם של חיים במקום הזה.

מדי פעם אבא שלי מסתכל על היד השמאלית שלו שלא כל כך נענית לרצונו, ומגדף קלות. אני אומר לו שלא כל העולם כולו שתי ידיים, ומזכיר לו שטרומפלדור עשה מזה קריירה. אתמול לקחתי אותו הביתה. להרבה זמן, אני מקווה. עכשיו הוא הולך לאט לאט ובזהירות. עושה רושם שהוא יודע להעריך את העבודה שעשו שם ולא רוצה לקלקל. הוא ילמד להכין קפה ביד אחת ואת הקלפים של הברידג' הוא יתקע במתקן מיוחד שקיבל ונראה מי יכול עליו. אולי הוא גם יחזור לנהוג. לשבת בבתי קפה אין לו בעיה וגם לא להרעיף מקסמיו על המלצריות.

עכשיו הוא בבית והוא כבר נראה ומתנהג אחרת. הצבע חזר לו לפנים והבגדים הולמים את מידותיו יותר מהפיג'מה שהייתה כסותו בחודשיים האחרונים. חוש ההומור שלו מושחז כתמיד והעיניים הכחולות נוצצות.

הם החזירו לו את הכבוד, שם בבית לוינשטין. אני רק אוהב אותו.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

"דה באזר" בפייסבוק

אצטדיון רמת גן. לפעמים עדיף לשתוק
למועדון כדורסל בכיר דרוש: דון קורליאונה צעיר (טל בן יהודה)

53 Comments

עופר פרוסנר 22 ביולי 2011

מרגש בני. מרגש מאד.

סימנטוב 22 ביולי 2011

בני אביך זוכה להמון כבוד ואהבה מלהיות אביך.
מאחל לו רפואה שלמה

Walter Sobchak 22 ביולי 2011

Like.

amit pros 22 ביולי 2011

מרגש,ומשמח.אחרי הכל, עדיף להיות בבית.

איתן בקרמן 22 ביולי 2011

בנימין, לחזור הביתה בשעה כזאת ולקרוא את זה.. מרגש עד…
איזה כיף שאבא שלך חזר הביתה.

אבא של בני הוא דב תבורי, לשעבר ראש עירית פתח תקוה, לוחם גדול למען חירויות בישראל (קולנוע "היכל" ועוד)

B. Goren 22 ביולי 2011

בני יקירי, מי שאמר העיקר הבריאות ידע כנראה על מה הוא מדבר. מהכרותי את בית לוינשטיין אני יודע שעושים שם נפלאות. מגיע לנציגם להדליק יום אחד משואה בהר הרצל.

שנזכה לשמחות ובשורות טובות.

בני תבורי 22 ביולי 2011

בחיי שנכון.

ליאת 22 ביולי 2011

אז כנראה שהגיע תורי להגיב.
עם מה להתחיל? עם מחמאות על הכתיבה?
עם בקשה לחיבוק וטישו?
עם הזדהות?
עזוב אותך אח שלי, אני רק אגיד לך שאני מאושרת שאתה האח הגדול שלי,
ושכל מילה שכתבת בסלע.
ושאני באמת מקווה שאת שחקן הכדורסל שכתבת עליו, נראה שוב על המגרש (גם בתור קהל זה בסדר)
ולגבי אבא… כנראה שגם אני מאוד אוהבת אותו.
אבל אותך הרבה יותר.

בני תבורי 22 ביולי 2011

אחותי,
בזהירות על הבוקר אה? לא טוב רטוב על המקלדת…
אוהב אותך.

אנונימוס 22 ביולי 2011

מרגש מאד בני. ורק בריאות לאביך שנשמע כמו איש חזק ועיקש

הדר 22 ביולי 2011

הרבה אהבה. וכבוד.
בריאות.

יוני 22 ביולי 2011

בני, אתה כותב מקסים. רפואה שלמה לדב (מכל מי שאי פעם גר בפתח תקווה).

תגיד לאביך שהוא עדיין יכול לדפוק על השולחן. בארץ זו אחת הפעולות החשובות…

אבו צ'יצ'ריטה (fka תושב חוזר ) 22 ביולי 2011

מצטרף לקודמי – קבל אהבה וכבוד איש יקר

מאשקה 22 ביולי 2011

בני ידידי,
השבוע ברגעים שבאת להוציא את אביך מבית לוינשטיין, הטלפון שלך צילצל, וחבר שלך שהיה באותה העת בשדותיי דיבר איתך כי אמרתי לו שאני חברה שלך, כשאמרת לו שאתה מוציא את אבא שלך משם, אמרתי לחברך : "עזוב אותו עכשיו, זה לא הזמן לדיבורים סתם כך בטלפון של ידידים, אלה רגעי החסד של בני לאביו להוציא את אביו הביתה", ולא דיברנו. כל אותו היום, בהמשכו בעבודה חשבתי עליך ומה שעובר עליך.
טור מרגש ונוגע עמוק לליבי.
מחבקת אותך בני.

בני תבורי 22 ביולי 2011

מאשקה יקרה,
תודה מכל הלב וד"ש לגדי גפן.

גלן 22 ביולי 2011

אני כמובן מצטרף אבל חייב לקלקל את המסיבה והקיטש. יש מנגנון שלם שחושב שהסיפור שלך לא צריך לקרות. כלומר אולי כן לכמה אנשים מיוחדים אבל לא לפסיפס שאתה תארת. וזה בעצם בגלל שהעם היושב בציון החליט את זה באדישותו. אני חושב שהמאבק אבוד (אבל אל תקשיבו לי שם ידידי הצעירים, הסטאגרים והמתמחים ותילחמו). העם החליט שהוא לא רוצה באמת רפואה ציבורית טובה. גוד-לאק. אמריקה מנסה להתרחק מהרפואה האמריקאית היקרה והפרטית ורק ישראל שהייתה מקור קנאה חותרת למה שכבר דיי ברור שהוא מקולקל פה.

בני תבורי 22 ביולי 2011

גלן,
אתה צודק כמובן ולא מקלקל כלום. יש שם אנשים שעדיין משקיעים את נשמתם במטופלים כאילו לא היה מילטון פרידמן מעולם.

דן 22 ביולי 2011

גלן עזוב עכשיו את קולות המחאה הכל כך חשובים, בבוקר הזה לשנייה שכחתי מה זה סוציאליזם קפיטליזם וכל המילים הגבוהות הללו, לשנייה בבוקר הזה הייתי פשוט בן אדם דבר מאוד לא טריוויאלי בעולם הציני הזה.
תודה לך תבורי respect לך לאחותך ובעצם הוויתכם גם לאביך תנו לו לקדש היום…

rondi 22 ביולי 2011

בני,
למרות שמעולם לא פגשתי אותך אני מרגיש כבר כל כך קרוב אלייך שזה מדהים. אתה אדם מרגש ומעורר השראה – משכמך ומעלה!
ואתה גם כותב מצויין…
מאחל רק בריאות לך ולכל יקירך

בני תבורי 22 ביולי 2011

תודה רונדי.

מולי 22 ביולי 2011

אני פה בוכה, בני, בוכה ומבקש ממך רשות לצטט חלקים ממה שכתבת.

בני תבורי 22 ביולי 2011

מולי,
זה יהיה לי לכבוד.

אביאל 22 ביולי 2011

רק בריאות, מסתבר שאחרי כל הדיבורים והשטויות זה הדבר החשוב ביותר. כתוב נהדר, שבת שלום.

גיל מזימבבואה 22 ביולי 2011

בני, מרגש. מבין ומזדהה איתך עד מאד. עכשיו הזמן לבוא לחופש קצרה בזימבבואה

מנחם לס 22 ביולי 2011

בני, תודה.
גייל ואני גרנו ברעננה ב-'לב הפארק', מרחק יריקה מבית לוינשטיין, וגייל היתה מתנדבת בבית לוינשטיין ב-3-4 חודשים שהיינו בדירה ברעננה. כשהחלטנו למכור את הדירה כשעברנו לפלורידה לפני 11 שנים והחופשות בארץ התקצרו לחודש פעמיים בשנה, העצב הגדול ביותר שלה היה להיפרד מבית לוינשטיין.

ערן קאלימי 22 ביולי 2011

אני הולך לכתוב משהו די מוזר על טור שכזה, שבעצם מתאר אותך מול אבא שלך מול מקום, ללא קשר אלי הקורא.

בני,
תודה.

דניאל 22 ביולי 2011

הרבה בריאות לאבא בני.
מרגש ויפה מאוד

חיים 22 ביולי 2011

בני אתה משדר במקרה את התוכנית ברדיו 90 דה ז'ה וו בימי חמישי ב12 בלילה ום כן אפשר את הפלייליסט של אתמול?

בני תבורי 22 ביולי 2011

חיים,
כן, זו התכנית שלי. את התכנית של אתמול ערך אורן הוף ואין לי את הפלייליסט. אתה מתעניין לגבי קטע מסויים?

חיים 22 ביולי 2011

חייב להגיד לך שאפו על התוכנית ברדיו שמשדר בעיקר מוזיקה מזרחית מזכירה את התוכנית הצויינית של בן רד נותן ברוק ברדיו המצויין 88 רק שאתם מערבבים גם עוד סוגים של מוזיקה כמו jazz ובלוז תגיד אין לכם אתר של התוכנית או פייסבוק שאפשר ליצור קשר איתכם לגבי רשימת שידור ובכלל ולגבי הקטע של סנטנה שסגר את השעה הראשונה אין קוראים לו ובכלל היו עוד קטעים טובים אז אשמח לקבל רישמת שידור או הקלטה של התוכנית תןדה.

בני תבורי 23 ביולי 2011

חיים,
תודה. יש דף פייסבוק לתכנית, חפש Deja Vu רדיו 90.
מחמת עצלנות אני לא מעלה באופן קבוע את הפלייליסט, אבל אם לא תהיה ברירה…
הקלטות של התכניות הן בעיה טכנית שאין לי שליטה עליה, עדיף אם תוכל להקליט דרך האינטרנט באתר התחנה: http://www.90fm.co.il

חיים 23 ביולי 2011

לא מצאתי אפשר קישור לדף ואיך אפשר להקליט דרך אתר התחנה?
ועוד שאלה איך קראו לקטע של סנטנה שסיימתם איתו את השעה הראשונה?

נעל קרועה 22 ביולי 2011

שיהיה בריא האבא

בלינדר 22 ביולי 2011

שמח לשמוע שהמצב השתפר. רק בריאות!

Asaf the Kop 23 ביולי 2011

מרגש, מעורר מחשבה והשראה.

היית מאמין שבקרב דור ה-Y יש כאלה החושבים כי הגרסה של גרי ג'ולס היא היא הגרסה המקורית לשיר ?

ynwa

בני תבורי 23 ביולי 2011

בטח מאמין, כך מישהו הציג לי את השיר לפני כמה חודשים…

matipool 23 ביולי 2011

זה אחד השירים שאפשר לאמר עליהם שגם המקור וגם הקאבר נפלאים ( נדמה לי שהיה איזה אמריקאן איידול שדאג קצת להרוס בגרסה שלו ) .
הייתי אומר אפילו שהגרסא של גרי ג'ולס עולה על המקור .

Asaf the Kop 23 ביולי 2011

אתה נולדת אחרי שנת 77… (-:

k_700 23 ביולי 2011

מרגש, מעניין ולקינוח אחלה שיר בסוף.

תודה לך בני.

צור שפי 23 ביולי 2011

בני,

המון תודה על פוסט מאוד מרגש ברמה האישית וגם חשוב ברמה הלאומית, על רקע מאבק המתמחים בפרט והכמיהה לחזרה ללכידות חברתית כלשהי בכלל.

הזכרת בקצרה את חוסר הבושה של מוכרי הקפה והקרואסונים. כדאי בהקשר הזה לקרוא כתבה של אלון עידן שפורסמה במוסף השבועי של "הארץ" ב-15 ביולי. אין לי לינק אבל שווה לחפש כי זה מאסטרפיס.

את הכתבה הזו קראתי בטיסה שהחזירה אותי לארץ אחרי 4 שנים בחוץ. במסגרת ההתחברות מחדש לאג'נדה הישראלית מקווה שלא לפספס את התכנית השבועית שלך.

הכי חשוב – שיהיה בריא ראש העיר.

matipool 23 ביולי 2011

בני – מרגש עד דמעות וכתוב נפלא .
רק בריאות למשפחתך ולך ( אפשר רק לקנא על טיב היחסים אצלכם ) .

דורון קרמר 23 ביולי 2011

נהדר שזה כל כך עצוב (וגם שמח), עצוב שזה כל כך נהדר.

יניר 23 ביולי 2011

אשרי אבא שלך שיש לו ילדים כמוך וכמו אחותך ,רגישים עד אין קץ ומסוגלים לבטא ולשתף

בני תבורי 23 ביולי 2011

ויש גם עוד אח נפלא בדיוק באמצע…

תומר חרוב 23 ביולי 2011

בני, אני אדם די ציני.בדרך כלל מוות, משפחה, אהבה ועוד מושגים שהם מצד אחד גדולים מדי כדי להכיל איזושהי נקודת מבט אישית על הדברים אבל מצד שני שחוקים מדי כדי שאפשר יהיה להגיד עליהם משהו שהוא לא קלישאתי, לא מצליחים לעורר בי עניין או לגעת באמת ברגשות. מצד שני, יש את הטקסט הזה, את המבט הכלכך רגיש ואמיתי גם על בית לוינשטיין, על החולים והמבקרים בו וגם את המבט האישי על אבא שלך.
כל הכבוד, תודה והמון בריאות לאביך.

אסף THE KOP 23 ביולי 2011

*** Offtopic ***

עוד זמרת כשרונית הצטרפה למועדון ה-27 המקולל:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4099023,00.html

*** Offtopic ***

בני תבורי 23 ביולי 2011

בדיוק חשבתי על זה, מטורף לגמרי.

שחר 23 ביולי 2011

פוסט מרגש, שהיה הרבה בריאות לאבא שלך .

פאקו 24 ביולי 2011

מרגש. הרבה בריאות לאביכם ליאת ובני.

בני תבורי 24 ביולי 2011

אנשים יקרים,
תודה לכולכם על התגובות החמות והמרגשות.

זוהר 25 ביולי 2011

אחרי שלושה חודשים במחלקה 2, מסכים לכל מילה.
אצלי כבר הולכים לשירותים לבד…

בריאות לאבא

Comments closed