Deja Vu

בפעם הראשונה בתולדות המוסיקה הפופולארית, התייצבה קבוצה שלא נשענה על כוכב אחד, מן אחד כזה ש "תנו לו את הכדור, הוא כבר ידע מה לעשות" ושכולם עובדים בשבילו. בהרכב הזה כולם כתבו מילים, כולם לקחו חלק בהלחנה, כולם ניגנו קטעי סולו וכול אחד מהם צרב בזיכרון הקולקטיבי של דור שלם, שירים הרשומים על שמו.

השיער של דיוויד קרוסבי מתחיל מאמצע הראש וגולש לאחור. מהאמצע עד האף, כולל, יש לו הרבה מצח. השיער שלו לבן לגמרי, כך גם השפם שלו שמימדיו לא השתנו בכלל עם השנים.

גראהם נאש דק גזרה כמו ביום שלקח מזוודה, אמר שלום לחבריו בהוליס ונסע לאמריקה. השיער שלו דווקא מכסה את כל הגולגולת, סטייל שלום חנוך, כולל הצבע הלבן עד מאוד.

הם בני קרוב לשבעים רבאכ, גיל שבו ספורטאי במדינה מתוקנת יושב נרגש ורואה את המספר שלו תלוי על הגג. לפעמים יש אפילו תמונה שלו בהיכל התהילה וחברים אומרים עליו רק דברים טובים.

קרוסבי ונאש גם הם מונצחים בהיכל התהילה, אבל זה קורה כשהם עדיין בשיא הכושר. לבעוט בכדור באופן שיאפשר לך להתפרנס בכבוד, מותר לך על פי חוקי הטבע בערך עד תום העשור השלישי לחייך וגם זה רק אם נשמרת לנפשך ולגופך וחיית אך נכון. מוסיקאים טובים, כלומר כאלה שלא קיבלו כרטיס אדום מהטבע, יכולים להמשיך ולבעוט לחיבורים עד שמשהו רע קורה או שהם נהיים פתטים. אם אתה בסדר, אז אפילו מפרצת בגיל 67 לא תעצור אותך. ע"ע ניל יאנג.

*

כשהייתי בן שתיים עשרה אבא שלי הביא לי טרנזיסטור מחו"ל. במונחים חברתיים של היום זה היה כמו לקבל פלייסטיישן 3 ואיי פון ביחד. סמל סטטוס. די מעפן הוא היה, אבל לנרתיק העור שלו היה ריח נהדר שגרם לי לנגוס בו קלות כשאף אחד לא ראה. בלילות הייתי שוכב במיטה ושומע את מולה רודנסקי שואל אם הדואר בא, אם יש אוכל ואם נאווה בבית, ואחר כך את בצלאל לוי חוקר תעלומות רצח בדמות פול טמפל, בלש פרטי.

אחר כך, כשאימא הייתה מפעילה את הבאזר ואומרת שהגיע זמן לישון, הייתי נכנס עם הטרנזיסטור מתחת לשמיכה, מדפדף בכפתור קטן שפתח בפני עולמות קסומים, ובאוזנייה קטנה שומע רדיו רמאללה, רדיו מונטה קרלו ואת ה BBC. שום דבר  ששמעתי שם לא דמה לדודאים, לתרנגולים, לישראל יצחקי  או אפילו לרן ונמה לפני שנסעו לגרמניה והוכרזו כאויבי האומה.

שמעתי שם דברים ברוח אחרת, בקצב אחר, בשפה אחרת. קראו לזה רוקנ'רול. לא הבנתי מה שרים שם, גם לא הבנתי למה אני כל כך מתרגש, אבל זה היה כמו לראות את התמונות האלה שהאחים הגדולים של החברים שלי היו מביאים לבית ספר להראות בהפסקות, התמונות שנכנסו לי לראש ולא יצאו משם עד היום.

*

כשהייתי בערך בן חמש עשרה, בדיוק באותו זמן שחשבתי שרוקנרול זה רק בי בה בלובה ויה יה יה, שמעתי לראשונה את קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. דודאים כפול שתיים, ארבע אוקטבות, ארבעה סולמות, ארבע התפתחויות על אותו ליין. כמו שיטת משחק שמעולם לא ראיתי. לא מוכרחים לתת כדור לקיצון שירים פנימה, לא מוכרחים שהבלם או איזה ז'לוב אחר יעיף כדור למעלה וכולם ירוצו. אפשר לקחת ארבעה חברים שיתחילו בדיוק מאותה נקודה, ישירו את אותן מילים במנגינות שונות לגמרי, אחד ינגן בפסנתר, שניים בגיטרות אקוסטיות ועוד אחד ייתן ריפים עדינים עם מידה ראויה של דיסטורשן בחשמלית, כל אלה בשיר אחד. יהיו גם שחקני רכש בתופים ובאס, בקיצור,ינהלו התקפה מסודרת אך בלתי צפויה, ובסוף התוצאה תהיה ניצחון חד משמעי.

הקבוצה הזאת הייתה ניסיון מעניין ודי חדשני. כל אחד ממרכיביה הגיע מקריירה מוצלחת מאוד בהרכבים אחרים. קרוסבי עם הבירדז, נאש עם ההוליס, סטילס ויאנג עם באפלו ספרינגפילדס. בעגה המוסיקאלית קוראים לניסיון הזה סופרגרופ. בלשון הספורט זה גלאקטיקוס. בשבילי זה היה מפץ גדול.

ההתחלה הייתה דווקא במסיבה בביתו של ג'ון סבסטיאן, מי שהיה הסולן של הלאבינג ספונפול. קרוסבי, סטילס ונאש כבר פעלו יחד. נאש, שלאחרונה גילה את נפלאות הפסנתר ונגזרותיו, רצה לפתח את כישוריו בנושא וחשב שצריך גיטריסט נוסף. קרוסבי חשב שזה יהיה נחמד אם המנעד הקולי שלהם יורחב בעוד קול גבוה, וסטילס אמר יש לי מזה ומזה, וצלצל לניל יאנג.

בפעם הראשונה בתולדות המוסיקה הפופולארית, התייצבה קבוצה שלא נשענה על כוכב אחד, מן אחד כזה ש "תנו לו את הכדור, הוא כבר ידע מה לעשות" ושכולם עובדים בשבילו. בהרכב הזה כולם כתבו מילים, כולם לקחו חלק בהלחנה, כולם ניגנו קטעי סולו וכול אחד מהם צרב בזיכרון הקולקטיבי של דור שלם, שירים הרשומים על שמו. לא ידעת אף פעם מאין זה יבוא, כלום לא היה צפוי.

תקליט הבכורה שלהם Deja Vu, שיצא בשנת 1970 היה תקליט האולפן היחיד שהוציאו הארבעה. אחר כך הם הוציאו את 4 Way Street, אלבום כפול מסיבוב הופעות שלהם באירופה. אחר כך יאנג פרש לקריירת סולו שנמשכת במלוא עוזה עד היום, סטילס הלך למנאסאס, וקרוסבי ונאש, במקביל להוצאות אלבומי סולו, ממשיכים להופיע כצמד עד היום. בין לבין קרוסבי ישב בכלא על החזקת אקדח, בטקסס, אוף אול פלייסס, והסתבך קשות עם סמים. נאש עבר להוואי, והתלונן שנמאס לא להיות אבא לילד שמסרב להתבגר.

למרות שהתעניינותי במוסיקה כוללת כמעט כל ז'אנר ידוע, המוסיקה של דיוויד קרוסבי, סטפן סטילס, גראהם נאש וניל יאנג, כולם יחד, חלקם וכל אחד מהם לחוד, נחשבת מבחינתי למאסטר פיס. לנקודה שממנה מתחיל הכול. המרכיב המשמעותי ביותר בפס הקול של חיי וגורם מעצב בהתפתחות הערכית שלי. יש לי על וינילים ודיסקים כמעט כל הקלטה רשמית שאי פעם הוציאו. התכנית שלי ברדיו נקראת Deja Vu, הפתיח המוסיקלי שלה לקוח מהשיר Carry On, השיר הראשון באלבום, הבלוג שלי בדה באזר – תולדה של פרץ אדיר של חוסר יצירתיות, נושא אף הוא את השם Deja Vu.

בשביל לראות את ניל יאנג פעם נוספת, הרחקתי לפני ארבע שנים עד אמסטרדם. הפעם, בדקתי ומצאתי שקרוסבי ונאש מגיעים ללונדון וסביב תאריך ההופעה הרכבנו את הטיול האחרון. כמו בפרסומת שאומרת כי המרק הוא רק תירוץ.

אני, ששתיקה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי, מתקשה לתאר את ההתרגשות. ארבעים ושתיים שנים מאז שמעתי אותם לראשונה, קרוסבי ונאש עומדים במרחק של עשרים ואחת שורות ממני. העוצמות לא נחלשו עם הזמן, ההרמוניות זורמות ונוסכות עונג כבעבר, השירים הידועים באים בזה אחר זה ומוציאים ממני מניירות של בת אחת עשרה אצל ג'סטין ביבר. למזלי יש לידי את אוסי אהובתי שכל כך מבינה אותי ועוד שמונת אלפים אחרים שחושבים כמוני ומגיבים דומה.

עושה יופי של הגנה - קרוסבי

קרוסבי הוא בעיקר קשר חמישים חמישים. יש לו מסירות מופלאות, בעיטות מדויקות לשער והוא עושה הגנה מצוינת. הוא גם לא פוחד להיכנס לתקולים חריפים מידי פעם. הוא זה שאמר על הבמה בקול רם וצלול, יותר מפעם אחת ובהטיות שונות, את תואר הפועל המפורש  Fuck, בהתייחסו לפוליטיקאים, ממשלות ותופעות חברתיות שונות כמו עוני, חלוקת משאבים בעולם וטבח לווייתנים . נאש מעודן יותר. הוא משחק קרוב יותר לשער של היריב, הוא מבריק, יש לו משחק גיטרה מצוין והוא יכול גם להוציא הרבה התקפות מהפסנתר. הוא מגרד במבוכה את ראשו בכל פעם שקרוסבי מנבל את הפה וממהר להרגיע את השופט עם איזו בדיחה מצוינת.

לא יכולתי לחשוב אפילו על שיר אחד שרציתי ולא קיבלתי. אפילו את אלן קלארק, הסולן של ההוליס הם העלו  לביצוע משותף של Bus Stop. לקראת הסוף הם עשו את Deja Vu בגרסה בת תשע דקות, שתחילתה אקוסטית ואחריתה חרעת רוקנרול בעוצמות אדירות. במיוחד בשביל ההדרן הם שמרו את Chicgo ואת Teach Your Childern.

המהנדס - נאש

שלוש שעות ברוטו, כולל עשרים דקות הפסקה לרענון ו Pint, כמו שנאש אומר. מבחינתי זה היה יכול להמשך לעולם. ממילא דרבי ותיקים בפ"ת מעניין אותי הרבה יותר מדרבי של היום, זה כמו שהייתי נהנה הרבה יותר לראות כיום את יאן מולבי במקום את לוקאס. יש משהו מקסים באומן עתיר ניסיון שהשנים רק משביחות את יכולותיו. כשהם שרו, החיים שלי טסו בתמונות והזיכרונות ריגשו וליטפו.

עכשיו, כדי שהחיים שלי יהיו מושלמים, נשאר לי לראות רק את סטילס, לנצח את יונייטד בשבת ולראות את גלעד שליט מגיע הביתה. אפילו באיחור של כמה שנים.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

אשת חיל מי ימצא / ערן לוי, ברלין
פוטבול, שבוע חמישי

34 Comments

מישקה 14 באוקטובר 2011

נפלא. ולמרות שאני צעיר בכמה עשורים טובים, האלבום הראשון, לפני ההצטרפות של ניל יאנג, הוא פיסת קסם חד פעמית בשבילי. יש שירים שמחזירים אותך לאנשים, ואני לא יכול לשמוע את "Guinnevere" מבלי לחשוב על זוג עניים ירוקות ומאוד אהובות, מהאביב הראשון שבו אהבתי ונאהבתי והאלבום הזה התנגן ללא הרף ברקע. אני חייב לתפוס אותם בהופעה עכשיו שאני גר באירופה. מעניין אם הם מגיעים לצ'כיה מתישהו

דני 14 באוקטובר 2011

Guinenevere, כמו עוד כמה שירים של CSNY, (במקרה הזה CSN), הוא בהחלט מועמד לתואר "השיר היפה בעולם". אז מה אם יש הרבה מועמדים, כשהם מתחילים שם למלמל בהרמוניות…

רוני 14 באוקטובר 2011

הפסקתי לקרוא באמצע, לא בגלל שלא מעניין אלא בגלל השעה. אני רק רוצה לתקן אותך במניין העשורים, אפשר לשחק כדורגל עד סוף העשור הרביעי לחיים, ולא השלישי. החישוב הוא כזה. עשור ראשון גילאי 0-9, עשור שני 10-19, עשור שלישי 20-29, עשור רביעי-ראיין גיגס ושות'.

בני תבורי 14 באוקטובר 2011

רוני,
תודה על התיקון. ראיין גיגס וניסים כהן הם עשור משלהם…

סימנטוב 14 באוקטובר 2011

בני כרגיל הכתיבה שלך מרגשת ואני מוצא את עצמי בה הרבה (לא בכישרון… בתוכן ).
האלבום הראשון שלהם שהכרתי היה So Far והוא לוקח אותי למקומות יפים בילדות נעורים. הם לא היו המרכז המוזיקלי שלי (yes, genesis, gentle giant, rush, Van Der Graaf, oldfield, pink floyd) אבל שומר להם מקום טוב בלב. ליאנג אחרי Harvest Moon שליווה אותי ואישתי בשנותינו הראשונות תהילת עולם…
עם השנים כשמגיעים לרגעיי ריגוש אנחנו יודעים את גודל האירוע תמיד שמח לקרוא.

בני תבורי 14 באוקטובר 2011

סימנטוב,
למרות שאתה צעיר יש לך טעם מצוין במוסיקה :)
SO FAR יצא ב 74' וכולל הקלטות שנעשו ב 69' – 70'. זה האלבום הרביעי של CSN&Y ונחשב כאלבום אוסף.

קשקשן בקומקום 17 באוקטובר 2011

Harvest…master piece!

יוני 14 באוקטובר 2011

עשית חשק לשמוע הרבה דברים טובים.

רפאל זר 14 באוקטובר 2011

כמה חודשים לפני הגיוס, עם שיער ארוך, בלילה שיכור ועצבני ריססתי בצבע את המלים Almost cut my hair על הרחבה שלפני חדר האוכל.
העונש היה לצבוע את הבריכה.

בני תבורי 14 באוקטובר 2011

גדול! זה בקטגוריה של "דברים שקיבוצניקים יודעים…"
אגב, גם את השיר הזה קרוסבי שר בהופעה.

איברהים דורו 16 באוקטובר 2011

מזלך שלא גיוס עופות…

בני תבורי 16 באוקטובר 2011

לזה הוא התנדב…

רפאל זר 14 באוקטובר 2011

חסר לו שלא…מאות היפים מזדקנים ומקריחים היו מפגיזים אותו בפחיות בירה :)

תומר חרוב 14 באוקטובר 2011

בני, כשאתה אומר לראות את ליברפול מנצחת, זה אומר שאתה הולך למשחק?
הופעות בחו"ל זה נהדר, כמו כדורגל בחו"ל זה בדרך כלל הגשמת חלום של לראות מקרוב את מה שנראה לך כל כך רחוק, ובטח כשהקשבת בטרנזיסטור כשהיית ילד זה היה נראה רחוק כמו מאדים. החוויה נשמעת נהדרת.
נ.ב: ראיתי השבוע את הגרינבאומס בתל אביב, אחלה הופעה, מומלץ ביותר.

בני תבורי 14 באוקטובר 2011

לא תומר, לצערי אני כבר חזרה בבית. אבל נצחון מחר יתקבל אצלי טוב גם אם אדע עליו דרך יונת דואר או סימני עשן…

ניינר 14 באוקטובר 2011

כתבה נפלאה בני. האם הם בצעו בהופעה את הקטע האהוב עלי ביותר TO THE LAST WHALE ?

בני תבורי 14 באוקטובר 2011

ניינר,
שמע, לפעמים נדמה לי שאנחנו אחים שהופרדו בלידתם. אין יצירה מוסיקלית שלהם שמצמררת אותי יותר מזו, על כל חלקיה ובמיוחד קטע האקפלה בפתיחה. אחרי השיר הזה אמרתי לאוסי שמעכשיו והלאה אין לי שום בעייה עם כל שיר שיחליטו לא לבצע בהופעה…

דני אמיר 14 באוקטובר 2011

מזמן לא הצטמררתי ככה למקרא מישהו שאוהב אותם כמוני. בדיוק לפני כמה ימים הבאתי לחברה החדשה שלי את Deja vu, ו-4 way street, הכרחתי אותה לשמוע גם את Suite:Judy Blue Eyes.
מודה שנהניתי מההופעה שראית, כמעט כאילו ראיתי אותה בעצמי, כולל ההפתעה המשוגעת של Bus Stop. השיר הראשון שלמדתי לנגן היה Helpless, ולקח לי איזה עשרים וחמש שנה, להחליט שאני מכוון את הגיטרה לאחד הכיוונים שהם למדו מג'וני מיטשל ומנגן גם את deja vu עצמו, שגם הוא, כמו עוד כמה שירים שלהם, נוגע בפסגות פסגות היופי.
יופי של פוסט משמח!
אני הכרתי אותם לראשונה מהאלבום של וודסטוק, ולמרות שהייתי ילד בן 10, ישר הלכתי לתקליטיה של האחים הגדולים ושלפתי עוד כמה. למזלי בהמשך ירשתי אוסף מחבר קנדי – זה שהכיר לי בהמשך את אלביס קוסטלו – עם כל מיני תקליטי סולו עלומים ונפלאים – נזכרתי עכשיו שכשיצאתי מהכלא הצבאי, השיר הראשון שרציתי לשמוע הוא southbound train, מאלבום של קרוסבי-נאש, וכשהייתי בכלא, כל הזמן שרתי לעצמי, כמובן, את prison song של נאש. מבחינתי, ורק זה היה נעדר בפוסט הנהדר הזה, המחויבות המהפכנית שלהם היתה חזקה אז, ולא נעלמה מאז, אני זוכר את קרוסבי יורה אש וגיצים על בוש השני במלחמת עיראק, תוך שימוש ב-F word, כמה וכמה פעמים. (ואני יכול להמשיך: our house הוא על הבית שהיה לנאש עם ג'וני מיטשל, וקרוסבי, למרות היותו קשר 50-50 בכל זאת כתב כמה מהשירים היפים ביותר שלהם, ואיזה כיף היה לראות אותם – בווידיאו – בהופעה עם דייויד גילמור, ולדעת שהם חלקו אותה במה גם עם robert wyatt. ורק לגבי המשחק מחר, אה, אנחנו הפוכים…
תודה על הפוסט, שימח לי את השבת!

בני תבורי 14 באוקטובר 2011

הי דני,
תודה על התגובה. אני חושב שציינתי שקרוסבי לא חסך שבטו, גם הפעם, מפוליטיקאים וממשלות. היפה הוא שהוא עושה את זה בחריפות ובמילים די בוטות מצד אחד ובקול רך ולא מתלהם. אגב, אתה יודע שאותה ג'ודי כחולת העיניים היא ג'וני מיטשל שריסקה שם לבבות? מה שלא ציינתי, שגילמור נכח בהופעה ונאש אפילו סיפר לנו את זה. לצערי ולאכזבתי הוא לא עלה לעשות איתם את Coast of Freedom, אבל ניצחון בשבת יחלץ אותי מהבעסה… :)

דני אמיר 14 באוקטובר 2011

(: ועכשיו חידת ביטלס לקראת המשחק מחר: לאורך השנים היו להם רק שתי מחוות כדורגל – אחת קשורה לליברפול ואחת למנצ'טסר יונייטד. מי ואיפה?

תומר חרוב 14 באוקטובר 2011

אלברט סטאבינס מליברפול היה בתמונה בסרג'נט פפר, את של יונייטד אני לא יודע.

תומר חרוב 14 באוקטובר 2011

אני זוכר משהו עם באזבי, אבל לא זוכר מאיפה..

דני אמיר 14 באוקטובר 2011

תומר, זכית בסיור חינם בארון הגביעים של טרנמיר רוברס: סטאבינס היה באמת בעטיפה של סרג'נט פפר, ומאט באזבי מוזכר בשיר (?) dig it מ-let it be.

ניינר 14 באוקטובר 2011

בני, כל היצירה הזו מדהימה כל פעם מחדש והאקפלה הזו צלולה ויפה ומרגשת גם בפעם האלף. האלבום שלהם שאני הכי אוהב הוא דווקא CSN, זה עם הסירה על העטיפה. אוסף שירים נפלא כשכל אחד תורם שירים אדירים. סטילס עם דארק סטאר, נאש עם קתדרל, קרוסבי עם שדואו קפטן. בעיני זה האלבום הכי מושלם שלהם כי איכשהו ניל יאנג מקלקל קצת את האיזון בשלישייה ובעיני לא משתלב בשירה ההרמונית של השלושה. אולי אין באלבום הזה קלאסיקות כמו בדז'ה וו אבל הוא הרבה יותר שלם וקוהרנטי בעיני.

צפריר 14 באוקטובר 2011

בני אני קורא קבוע של הבלוג שלך,באופן פאסיבי,אבל החלטתי הפעם להגיב כי אני פשןט נהנה מאוד לקרוא אותו וחולק איתך גם את האהבה לcsn&y ולליברפול,אהבתי מאוד את הפוסט האחרון,ובכלל אני חושב שניל יאנג זו תופעה שלא ראיתי כדוגמתה של אמן שלא מאבד את הרעב שלו למרות ארבעה עשורים בהם הוציא כול כך הרבה מאסטרפיסס(וגם קצת דברים פחות טובים)ואף פעם אתה לא יודע למה לצפות ממנו.
ובעינייני ליברפול,אם כבר התחלת את ההקבלה בין לוקאס ומולבי אז אפשר גם איאן ראש במקום קארול ובארנס במקום דאונינג,אבל זה לא יהיה פייר להשוות אותם לקבוצה הנפלאה ההיא,זה מה יש כרגע ואם זה מנצחים מחר!

בני תבורי 15 באוקטובר 2011

תודה צפריר.
בהקשר של דאונינג חשבתי דווקא על סטיב הייווי, יש משהו בהתנהלות של דאונינג על המגרש שמזכיר לי אותו. גם הוא היה שחקן די שקט, לא מבריק, אבל מהיר מאוד ויעיל. פגשתי לפני כמה ימים אוהד אסטון וילה שאמר לי שיש למה לצפות מדאונינג ושלדעתו ליברפול עשתה עיסקה טובה.

צור שפי 15 באוקטובר 2011

יופי של פוסט, מחדש עלומינו כקדם. באמת שנגמרו כבר כל הסופרלטיבים כדי לתאר את "deja vu". עוד לפני התגובה שלך לדני אמיר חשבתי שחסרה התייחסות לג'וני מיטשל שמעבר לריסוק הלבבות המוסיקה שלה נמצאת אצלי באותה חבילת אסוציאציות יחד עם CSNY.

דניאל אחר 15 באוקטובר 2011

איזה יופי, תודה על פוסט נפלא. כמובן שמייד רצתי לשמוע את "carry on".
ורק ניטפוק: אם אינני טועה, זה סטיבן סטילס, לא סטפן. האיש ממנו למדתי ש-"one thing the blues ain't… is funny".

בני תבורי 15 באוקטובר 2011

דניאל,
באנגלית השם הוא Stephen Stills, יתכן וההיגוי הנכון הוא סטיבן. כך או כך, מדובר במוסיקאי ענק בכל קנה מידה וממילא סטיבי יש רק אחד…

דניאל אחר 15 באוקטובר 2011

אני כבר מצטער שפתחתי את השטות הזאת, אבל כבר אסיים: ההיגוי הנפוץ הוא סטיבן, לידיעתי, וגם בסופר סשן הקרדיט היה "סטיב סטילס". אבל חבל לבזבז על זה זמן שאפשר לשמוע בו דז'ה וו.

נ"ב אם כבר סופר סשן – מעבר לכל הישגיו האחרים, רק על season of the witch זכה סטילס למקום בגן עדן.

נ"ב"ב אתה מתכוון, אני מניח, לסטיבי ג'י?

מאשקה 15 באוקטובר 2011

בני, אחלה כתבה.
מחזיר אותי כמה עשרות שנים אחרוה לימי הטרנזיסטור הראשון שלי,
אפילו שאני גדלתי על " רק קיבוצניקים יודעים" היה לנו רדיו אחד בחדר המטפלת, רמקולים מחוברים אליו לכל חדרי המגורים שלנו, והבוקר נפתח עם התעמלות הבוקר של מיכאל בן חנן : )
הטרנזיסטור הייתה גם בריחה שלי לשמוע עולמות קסומים של מוסיקה.

דני אמיר 15 באוקטובר 2011

טוב, הגיע לכם לנצח, אבל לא ניצחתם, מהבחינה הזאת כל המשחק היום היה Deja vu (:

old timer 18 באוקטובר 2011

האמת היא שכל כך נהניתי לקרוא שזה נראה לי כמעט לא מנומס להתחיל ויכוח ובכל זאת – איש ערל לבב אנוכי ולכן רק אציין שקרוסבי ושות' לא יכולים להיות הסופר גרופ הראשונה. CREAM היתה שם קודם.

אני גם חושב שבסרט YELLOW SUBMARINE יש קטע שמראה דמויות של אוהדי ליברפול ואברטון.

בני תבורי 18 באוקטובר 2011

כרגיל באבא, אתה צודק לגמרי. CREAM התחילו לנגן יחד ב – 66' והנ"ל ב – 68'.

Comments closed