קריירת הפוטבול הקצרה (והכואבת) בהיסטוריה

האוויר עזב אותי ממש לאט. לא הייתה לו כל סיבה למהר, כי ממילא אוויר חדש לא נכנס במקומו. הסרעפת נתקעה לי באיזשהו מקום, כנראה לרוחב, והפעולה הטבעית של נשימה, מעולם לא נראתה מסובכת כל כך לביצוע.

בשעה ארבע אחרי הצהרים התייצבנו על המשמרת. בערך שלושת אלפים שבע מאות שלושים וארבעה איש כבר הקדימו אותנו וחצצו בנינו לבין החלון.

גרג, הבן הבכור למשפחת ווינשטין, עמד ראשון. בגלל לקות התפתחותית מסוימת, הוא לבש את המכנסיים גבוה מעל הקורקבן, מה שהבליט את כרסו ואת העובדה שגרביו היו ורודות כמו חולצת הכפתורים שלו. את שארית גופו כיסו מכנסי משבצות בגווני חום. מעמדו כבן הבכור העניק לו יתרון מסוים  לגבינו והוא השתמש בו בכובד ראש ובעריצות. בפועל, הוא החזיק את כרטיס האשראי של סנפורד, האב המארח והמממן.

דאגלס, הבן השני, היה סטודנט למשפטים שנה שנייה ומתופף בלהקת רוק. הקאיוטיס' קראו להם. רוק דרומי שכזה. סטלן רציני היה דאג ובכל כיס במכנסי הג'ינס שלו, הוכמן פריט משמעותי ביצירת אווירה נינוחה בכל עת.

 

 

דאג לא סבל את אחיו, אבל היה תלוי בו ובכרטיס האשראי שבכיסו. חוץ  מזה, מויירה, האם המודאגת, ביקשה ממנו לדאוג לגרג, שמחמת מוגבלותו, היווה מידי פעם גורם מאיץ לגילויי חוסר סבלנות שהופנו כלפינו, כמו למשל בעקבות מריבות בהן פתח עם אחרים בתור, על כל מה שאפשר.

צעיר הבנים ג'ף, שסיים י"ב שנה קודם לכן, היה הרציני בחבורה. הוא לא רק היה קווטרבק פותח בנבחרת בית הספר התיכון בו למד, הוא גם היה בחור מעשי. בתא המטען של הפולקסווגן ברזיליה החבוטה שלו, יכולת למצוא תמיד מנגל וצידנית מלאה בירה. חוץ מזה הוא גם היה מצחיק, במיוחד כשחיקה את אחיו הגדולים ממנו במריבותיהם.

*

אחרי שלוש שעות נהיינו רעבים. נקניקיות בלחמנייה וצ'יפס בשקיות עשו אותנו שבעים, מאושרים ועייפים לאללה. נרדמנו בשקי שינה.

למחרת בבוקר התעוררנו לאותה מציאות ממנה נפרדנו כמה שעות קודם לכן. התור לא זז מילימטר. ההבדל ניכר רק בכאבי העצמות שנבעו משינה על המדרכה בגשם טורדני. גרג, אגב, כבר לא היה איתנו. יש גבול למה שהוא מוכן לעשות אפילו בשביל משחק פוטבול. את הפיקוד והאחריות על כרטיס האשראי הוא העביר לי, תוך שהוא מסביר לאחיו שהוא לא סומך עליהם.

אנחנו עדיין בתור הארוך לפני המשרד בו אמורה הייתה להיפתח מכירת הכרטיסים למשחק הפוטבול בין אוניברסיטת טנסי לזו של אלבאמה, Alabama – Tennessee Football Rivalry.

המשחק, שמהיום בו שוחק לראשונה ב – 1901, שוחק תמיד בשבת השלישית של אוקטובר ומכאן הכינוי: Third Saturday in October כך היה לפחות עד 1992, שנה בה פוצלה הדיוויזיה הדרומית לשתיים. מאז ועד היום נפגשו השתיים בתאריך הזה, אולי חמש פעמים.

את השעות עד לצהרי היום בילינו בישיבה בטלה במקום. קצת קיטרנו על הגשם והחום, קצת נלחמנו בזבובים ובעיקר תכננו איך טנסי מזיינים את אלבמה אחרי רצף כואב של תבוסות במפגשים בניהן  לאורך עשור שלם.

למרות ווילי גולט, אף אחד לא נתן לטנסי יותר מידי כבוד לקראת המשחק הזה. העונה של הוולאנטיר'ס עד אז התאפיינה ביציבות כשל הפוליטיקה הישראלית והיא רשמה לזכותה במשחקים שקדמו באותה עונת 1982, שני הפסדים, שני ניצחונות ותיקו.

*

מתישהו בצהרים, מויירה וגרג הגיעו כדי לשמור על האינטרסים בתור. ג'ף הביא כמה חברים והלכנו לשחק פוטבול בפארק ממול. בחיים לא שיחקתי פוטבול. את מה שידעתי על פוטבול בכלל, אפשר היה לכתוב בפרוטרוט על גבו של מקק, ועוד היה נשאר המון מקום לכתוב את מה שאני יודע על מנהגי החיזור של הירבוע.

דאג וג'ף הסבירו לי מה עלי לעשות. הם הצביעו על אחד מהקבוצה היריבה ואמרו לי שאני צריך להיצמד אליו ולרדוף אחריו. אם אצליח ליירט את הכדור במידה ויימסר אליו, נהדר. אם אצליח להניח עליו את ידי כשהכדור אצלו, גם טוב. העיקר שאיהנה.

למרות שהכדור בכלל נמסר למישהו אחר, העובדה שהצלחתי לרוץ לידו ולהישאר קרוב אליו במשך בערך חמש שניות, זיכתה אותי בהרבה ברכות וכאפות של חיבה מחברי לקבוצה. לא הבנתי למה, אבל הייתי מבסוט. גם אני שותף.

כשהכדור היה בידינו, ג'ף, הקווטרבק, החליט להפתיע את הקבוצה השנייה. התכנון שלו התבסס על הנחת העבודה שגרסה כי אף אחד מהמתנגדים לא יעלה על דעתו שהוא הולך לבזבז דאון על שחקן ממוצא מזרח תיכוני שאין לו  מושג מה הוא עושה שם בכלל.

העובדה שיום קודם לכן דלקתי בחמת זעם כשמטאטא בידי אחרי צ'יפ מונק חצוף במרפסת ביתם של הווינשטינ'ס, הביאה את ג'ף להניח שיש לו רסיבר יהלום ביד. אתה יודע לתפוס? הוא שאל, דאג התערב וענה במקומי שלא. צודק. אם כך, בוא בריצה מאחורי, אמר ג'ף, אתן לך את הכדור ואתה תרוץ איתו עד שמישהו יעצור אותך.

ווידאתי שאני יודע לאיזה כיוון לרוץ, התמקמתי מאחורי ג'ף כשאני בכלל עושה פרצוף של לא שייך, וכשהוא צעק, בהאדל סיכמנו על "שמע ישראל", רצתי אליו והוא תחב את הכדור לידי המשתוקקות.

 *

באופן מוצהר ורשמי היינו אמורים לשחק את הז'אנר המכונה טאצ' פוטבול. העיקרון הוא שמספיק שאתה נוגע בשתי ידיים ביריב כדי לדמות הפלה מוצלחת ולסיים מהלך. אבל את חבורת השחקנים, כולם צעירים ממני בכמה שנים, (מלאו לי עשרים ותשע ממש בתחילת אותו חודש), גבוהים וחסונים ממני וכולם בעלי עבר של שחקני פוטבול בתיכון, זה לא ממש עניין. היו להם תובנות קצת שונות מהמקובל לגבי פוטבול נגיעה. כנראה שגם היו להם חשבונות לסגור עוד מהפרום של י"ב.

אני מניח שעברו בערך שלוש שניות גג מהרגע בו קיבלתי לידי את המשמורת על הכדור, כשפתאום נהיה לי חושך בעיניים ושקט באוזניים.

האוויר עזב אותי ממש לאט. לא הייתה לו כל סיבה למהר, כי ממילא אוויר חדש לא נכנס במקומו. הסרעפת נתקעה לי באיזשהו מקום, כנראה לרוחב, והפעולה הטבעית של נשימה, מעולם לא נראתה מסובכת כל כך לביצוע.

הייתי כאוב ומוכה אימה. כל עצמותי זמזמו. בחיים לא הגעתי כל כך מהר ממצב של עמידה למצב של שכיבה על הפנים, בטח לא כשהסיבה לנפילה היא מאה ק"ג שמזנקים עלי משום מקום.

כשהכוכבים שחגו סביבי כבו והשמש של צהרי אותו יום בנוקסוויל טנסי חזרה להאיר את שארית חיי, הבחנתי שאני שוכב עם האף בתוך הדשא הבוצי ועדיין מחבק את הכדור כאילו הקיום שלי תלוי בו. דאג וכמה שחקנים אחרים הצטופפו סביבי במבט מודאג.

ג'ף המעשי דלק בחמת זעם אחר המתנקש שבסך הכול רצה להוציא ממני את הכדור תוך שהוא משתמש לצורך כך, בניגוד גמור להסכמות החברתיות הנובעות מטאצ' פוטבול, בתאקל אימתני, כשהוא מודיע לו שמעכשיו יש לו חשבון איתו וגם עם חייל ישראלי.

*

המשחק הופסק מיד אחר כך, בעיקר בגלל צהלות שמחה שהעידו על התקדמות משמעותית בתור לכרטיסים. כך גם הגיעה לקיצה הקריירה שלי כשחקן פוטבול פעיל, כשהיא כוללת פעולת הגנה אחת משמעותית וריצה אחת של פחות משני מטר עם הכדור. משהו כמו דקה ברוטו, כולל זמן פציעות. אמנם כשחזרנו לקיבוץ הבאתי איתי כדור פוטבול, אבל זה לא היה אותו דבר בלי השנאה הדרומית וממילא במכות בכדורגל עם מתנדבים אוהדי יונייטד על הדשא של הבריכה, תמיד נהניתי יותר.

שלושה ימים לאחר מכן, כשאני עדיין נושם בכבדות, ישבתי עם משפחת ווינשטין בהרכב מלא ביציעים רוחשי הכתום של אצטדיון  ניילאנד הענק באוניברסיטה של טנסי. תשעים וחמישה אלף, שלוש מאות ארבעים ושניים צופים היו באצטדיון הפתוח, השלישי בגודלו בארה"ב באותם זמנים.

ובסוף טנסי ניצחו. 35 : 28. כבוד.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

 

 

 

 

וולפסון, מי פנוי?
שבוע חצאי הגמר החטיבתיים - לפני

17 Comments

אבו ציצריטה מהבלקברי 13 בינואר 2012

גדול. אז יש לך ממוצע קריירה של שניים ומשהו יארד לנשיאה.

ארנון 13 בינואר 2012

+1

אבו צ'יצ'ריטה (fka תושב חוזר ) 13 בינואר 2012

התיאור שלך של התאקל שחטפת כל כך חי וציורי, שניכר כי הזכרון הזה מאד מאד מוחשי עדיין. מקוה שתתנחם בידיעה שלא סבלת לשווא – קריאת התיאור שעשעה אותי וגרמה לי נחת רבה, ואני בטוח שכך גם כל קוראיו!

ארנון 13 בינואר 2012

בני,
איזה פרומו נפלא לסוף השבוע האדיר שהולך להיות לנו – לקפץ בשלוליות, לראות פוטבול, להתכרבל בפוך, לראות פוטבול וחוזר חלילה…

בני תבורי 13 בינואר 2012

ארנון, מתי זה מתחיל לפי שעון כרכור?

אריאל 13 בינואר 2012

מעולה! הליגה הישראלית חיה וקיימת אם אתה רוצה לשפר את מספרי הקריירה שלך..

בני תבורי 13 בינואר 2012

אריאל,
I'm too old for this shit…

amitpros 13 בינואר 2012

אני לא אוהב להגיב ככה
אבל בני
הרווחת בצדק את ה
LOL

גיל מזימבבואה 13 בינואר 2012

עונג שבת, תן סיפור על הכדורגל בקיבוץ (נשואים נגד רווקים + מתנדבים) ביום ששי בצהרים.

מאשקה 13 בינואר 2012

בני, גשם טוב יורד על שדותיי ואני קוראת בהנאה את הטור שלך.
אין מתאים ממנו לסוף שבוע גשום שאנו ספונים בבית.
תודה לך יקירי

בני תבורי 13 בינואר 2012

מאשקה,
גם אצלנו חורף נפלא. במיוחד בגלל מזג האוויר, אכלנו הבוקר בבית חנקין, מסעדה היושבת על הצוק בצמוד לנופש הצבאי בגבעת אולגה. האוכל מצוין, אבל הנוף של הים הסוער ממש בצמוד שווה את הכל.

באבא ימים 13 בינואר 2012

ענק!

הקטע על האויר שיצא מהריאות לאט כי לא היתה לו סיבה למהר הזכיר לי את אותם אנשי הארון של כוורת שישבו בארון והעבירו את הזמן בכדי לפנות מקום לעוד זמן.

בני תבורי 13 בינואר 2012

באבא,
זה פאקינג מפחיד!

באבא ימים 14 בינואר 2012

מה מפחיד?

בני תבורי 14 בינואר 2012

כשהמכניזם של פעולת הנשימה שעובד טבעי בדרך כלל, לא מגיב. האוויר יוצא ואין את היכולת לשאוף. זה נמשך רק כמה שניות, אבל החוויה נוראית.

אלון 13 בינואר 2012

בני, מצוין. אני יודע שעם אופנסיב ליין טוב יותר היית רץ עד הסוף.

Comments closed