הסיפור הנורא על דבי ורון

לימדו אותנו שאדם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. לימדו אותנו לסמוך על אנשי חוק שינהגו בהגינות. לימדו אותנו להאמין שעל כס המשפט יושבים שופטים האמונים על מלאכתם. החיים, בהתנהלות כאוטית ולא מובנת, מלמדים לפעמים אחרת.

.

.

.

.

.

.

.

.

***

לימדו אותנו שאדם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. לימדו אותנו לסמוך על אנשי חוק שינהגו בהגינות. לימדו אותנו להאמין שעל כס המשפט יושבים שופטים האמונים על מלאכתם. החיים, בהתנהלות כאוטית ולא מובנת, מלמדים לפעמים אחרת.

נערה אחת יפה רצתה ליהנות מהחיים ובחור אחד, ספורטאי מוכשר, רצה להיות כוכב בייסבול. זהו הסיפור שלהם.

כשישה עשר אלף תושבים חיים באדה, עיירת נפט מנומנמת במחוז פונטוטוק שבמזרח אוקלהומה. מסביב לעיירה פזורים עדיין כמה מתקני קידוח ישנים, מרביתם שבקו חיים זה מכבר. כמה מהם משמיעים עדיין טרטור קולני כשהם שואבים כמה גלונים של נפט, תזכורת עגומה לתהילתו של מקום רווי בבארות נפט פורצות ובמתעשרים בן לילה.

שני הנושאים המעסיקים את תושבי אדה יותר מכל הם הסוסים הגזעיים, הגדלים בחוות ההרבעה שסביב לה, וה"פומות", נבחרת הפוטבול של התיכון המקומי. כשנולד סייח חדש וכשהפומות מנצחים אין מקום להכיל את גאוותם של המקומיים.

חוץ מזה, יש באדה חמישים כנסיות מתריסר זרמים שונים של הנצרות. אין בית כנסת. סורי. הדת, יותר נכון, ההשתייכות לכנסיה הנכונה, משמשת שם פקטור משמעותי בקביעת מעמדו החברתי של אדם.

שום דבר לא היה מגלה לעולם את דבר קיומה של אדה – השוכנת במרחק של שלוש שעות נסיעה צפונה מדאלאס וכמאה שלושים ק"מ דרומית מזרחית לאוקלהומה סיטי – אלמלא ארע בה בתחילת שנות השמונים מעשה רצח אכזרי ומסמר שיער.

***

דבי קרטר הייתה נערה נאה מאוד ועצמאית. ויכוחים קשים עם הוריה, שנסבו בעיקר אודות הפופולאריות שלה אצל גברים, הביאו אותה לצאת סמוך לסיום לימודיה מהבית. היא שכרה לעצמה דירת שלושה חדרים מעל מוסך ברחוב שמונה, באזור הבארים והבילויים של אדה, לא רחוק מאוניברסיטת איסט-סנטרל. עבודותיה כמלצרית וחלטורות כשמרטפית אפשרו לה לממן את שכר הדירה ולהחזיק מכונית משלה.

דונה ג'ונסון גרה בשאוני, מרחק שעה נסיעה מאדה. כשהגיעה לבקר בעיירת הולדתה, בשמונה בדצמבר 1982, החליטה לקפוץ לומר שלום לדבי, חברתה הטובה עוד מימי התיכון באדה. היא עלתה במדרגות החיצוניות, שהובילו לדירתה של דבי, כשהרגישה רסיסי זכוכית חורקים מתחת לסוליות נעליה.

החלון ליד דלת הכניסה היה שבור והדלת לא הייתה נעולה. אחרי שנקישותיה לא נענו, נכנסה דונה פנימה. הרדיו ניגן והדירה הייתה הפוכה לגמרי. בהיכנסה לחדר השינה הבחינה  דונה בכף רגל יחפה על המיטה, ומאחוריה גופתה של דבי, שרועה על בטנה, עירומה ומגואלת בדם, ועל חזה כיתוב כלשהו. בפיה הייתה תחובה מטלית ניקוי ספוגה בדם, על צווארה הייתה כרוכה חגורה ועל הקיר שמעליה היה כתוב באדום: "ג'ים סמית הבא בתור למות".

כשהיא מבועתת הזעיקה דונה את צ'ארלי, אבא של דבי. צ'ארלי, בנאי רחב גרם, הגיע למקום תוך דקות ספורות. הוא נכנס לחדר ופרץ בבכי. דונה שמעה אותו נפרד לשלום מבתו ואומר לה שצר לו מאוד על מה שאירע לה. אחר כך טמן את ידיו עמוק בכיסים ויצא מן החדר. דונה שאלה אם להזמין אמבולנס. לא, אמר צ'ארלי, תקראי למשטרה.

שני שוטרים הגיעו למקום ונכנסו לחדר. הראשון מהם, פרץ החוצה, והקיא את נשמתו.

***

הוריו של רונאלד "רון" קית' וויליאמסון עברו לאדה כשהיה נער צעיר, כדי שיוכל לשחק בייסבול  בתיכון "אשר" המקומי, תחת המאמן ואגדת הבייסבול מרל בוואן. רון היה ספורטאי מצטיין גם כילד ונחשב כעילוי. תופס ומגיש. לאחר לימודיו שיחק בקבוצה המקומית במיינור ליג והוצב במקום הארבעים ואחד בדראפט של ליגת החובבים.

האוקלנד אתלטיקס בחרו בוווילאמסון בסיבוב השני. ב-72' הוא שיחק בקבוצת המשנה של אוקלנד ורשם ממוצע של 265 בחמישים ושניים משחקים. בשלוש השנים הבאות שיחק בקבוצת קי ווסט קונצ'ס ובעוד שתי קבוצות בת של אוקלנד, ורשם ממוצעים איומים. פציעה בכתף האטה מאוד את התקדמותו.

קשריו של אביו עם הארי "דה קאט" ברצי'ן, לשעבר זורק בליגה המקצוענית, הביאו להתעניינות מחודשת בו. וויליאמסון חתם על חוזה עם הניו יורק ינקי'ס, ובמסגרתו שיחק בקבוצת המשנה של המועדון במשך שנתיים (76'–77') כפיצ'ר.

הקריירה של וויליאמסון לא נסקה. הוא החל משתמש באלכוהול וסמים ופיתח תסמינים שונים של מחלות נפש. לאחר שנפצע שוב בכתפו, הפך דכאוני וחזר בסופו של דבר לאדה, לגור עם אימו ג'וליה.

אחד ממקומות הבילוי המועדפים שלו באדה היה הבאר קוצ'לייט, בו עבדה דבי קרטר כמלצרית. לא היה ביניהם כל קשר. הוא לא היה איש נחמד. אנשים שם זכרו אותו כגיטריסט שיכור שמדי פעם הלך מכות. הוא בילה שם שעות בשתייה ושתיקה, והיה גורר רגליו הביתה. מספר פעמים נעצר על ידי המשטרה.

ככה הוא נכנס

 

סיפור הרצח של דבי קרטר טלטל את תושבי אדה והמחוז כולו מבלי שהגיע לסיומו. הלחץ על אנשי החוק מצד אנשי העיירה גבר. היה ברור שרק מעצר, משפט והרשעה, יחזירו למקום את שלוותו היחסית.

חמש שנים לאחר הרצח של דבי קרטר, חקר ג'רי רוג'רס, אחד הבלשים שעסקו בתיק  הרצח, את רוברט ג'ין דתרג', תושב מקומי שסיים לרצות מאסר קצר בעוון נהיגה בשכרות. בכלא המחוזי של פונטוטוק הוא חלק תא עם רון וויליאמסון, שריצה אף הוא עונש על נהיגה בשכרות.

השותפים לתא דיברו בכמה הזדמנויות על הרצח, ולדברי דתרג', היה נדמה שהדיבורים הטרידו מאוד את וויליאמסון. חלק מהויכוחים בניהם אודות הרצח הסתיימו בקטטות, שהובילו להעברתו של וויליאמסון לכלא אחר.

בעקבות כך פיתח דתרג' חשד מעורפל לפיו היה וויליאמסון מעורב ברצח. זו הייתה הפעם הראשונה בה הועלה שמו בפרשה. יומיים לאחר מכן סיפר לחוקרים נואל קלמנט, חשוד לשעבר בפרשה, כי לאחרונה ביקר וויליאמסון בדירתו. הוא נכנס בלי לדפוק בדלת, סיפר, הרים גיטרה שהייתה שם מבלי לבקש רשות, והחל לדון עם קלמנט על הרצח. במהלך השיחה סיפר וויליאמסון לקלמנט כי יום לאחר הרצח ראה ניידות משטרה בשכונה והיה משוכנע כי באו לעצור אותו. הוא הסתבך בצרות בטולסה, כך אמר, וניסה להימנע מצרות באדה.

***

כמה ימים לאחר מכן נעצרו רון וויליאמסון וידידו דניס פריץ כחשודים באונס וברצח דבי קרטר. השניים נעצרו ב-87'. בשל הלחץ הציבורי ולמרות היעדר כל ראיות ממשיות שיקשרו אותם לביצוע הרצח, לא בחלה המשטרה בכל אמצעי כדי לטפול עליהם את האשמה. מהודאות מופרכות וסותרות, שהוצאו מהם באמצעים לא ברורים, ועד להסתמכות על ראיות לא מהימנות.

בהליך מסמר שיער, שנראה כלקוח מסרט אימה, הואשמו השניים באונס וברצח. פריץ נדון למאסר עולם ורון וויליאמסון נדון למוות בזריקת רעל, לאחר שנשפטו בנפרד. ההרשעה הסתמכה על הודאה מבולבלת של וויליאמסון הלוקה בנפשו ועל עדות מומחה, שמצאה תאימות מיקרוסקופית בין 13 מתוך 17 שערות שנמצאו בזירת הרצח לשיער ראשם של השניים.

בסופו של דבר, לא הוצא רון וויליאמסון להורג. שתיים עשרה שנים הוא ניהל מאבק להוכחת חפותו עד שבדיקת די.אן.איי פשוטה לימדה כי לא היה לו ולדניס פריץ כל קשר לפרשה. הם זוכו מכל אשמה ושוחררו מן הכלא.

ככה הוא יצא

 

אותה בדיקת די.אן.אייי פשוטה, הביאה בסופו של דבר גם להרשעתו של גלן גור, תושב אדה ומי שהעיד נגד וויליאמסון ופריץ. הוא נדון למוות, עונש שהומר לבסוף במאסר עולם ללא אפשרות חנינה.

***

חלק מתושבי העיירה, ובכללם התובע המחוזי וכמה מהחוקרים, משוכנעים עדיין שהשניים אכן רצחו את הנערה והבטיחו כי לא ינוחו עד שיביאו למשפט חוזר נגדם. זה לא יהיה רלוונטי כבר לגבי וויליאמסון. הוא מת משחמת הכבד בדצמבר 2004 .

אחד מחבריו לקבוצת המשנה של הניו יורק ינק', כתב עליו דברי הספד, שפורסמו לאחר מותו בניו יורק טיימס. הסופר ג'ון גרישם קרא את הדברים ובעקבותיהם כתב את ספרו "חף מפשע" (הוצאת מודן – 2007).

במילים האלה מסיים גרישם את הפרק הראשון של הספר:

"היה זה בלתי נמנע שהחוקרים ימצאו את דרכם אל רון וויליאמסון. מפליא שלקח להם שלושה חודשים להגיע אליו. כמה מהם, כולל ריק קרסון, גדלו איתו. רוב השוטרים זכרו את רון מימי הבייסבול בתיכון. ב-1983 הוא היה עדיין השחקן מאדה שהגיע למקום הגבוה ביותר בליגה. כשחתם על חוזה עם האוקלנד אתלטיקס, ניבאו רבים כי הוא עשוי להיות מיקי מנטל הבא, השחקן הגדול הבא מאוקלהומה.

אבל קריירת הבייסבול שלו הייתה מאחוריו. החוקרים הכירו אותו עכשיו כנגן גיטרה מובטל שחי עם אמו, שותה יותר מדי ומתנהג בצורה מוזרה. היו מאחוריו כמה הרשעות על נהיגה בשכרות, מעצר אחד על שכרות בפומבי ומוניטין רע מטולסה".

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

"דה באזר" בפייסבוק

מבוריס עד בוריס: 99 ימים לדו-קרב על הכתר
נירנברג-דורטמונד: קפוא ולוהט

33 Comments

יבור 3 בפברואר 2012

היתה לי תחושה שקראתי את זה כבר איפשהו…
וצדקתי.
גרישם יודע לרתק, אין ספק.

B. Goren 3 בפברואר 2012

הייתי בטוח שבסוף הסיפור תשמיע את "הוריקן" של דילן.

כסיפוביץ 3 בפברואר 2012

סרט דוקומנטרי של פיטר ג'קסון שיוצא בקרוב מספר בדיוק על המקרים האלו בארה"ב.
ישנם מקרים רבים בהם יש לחץ ציבורי אדיר ואנשים שמנסים לקדם את עצמם על חשבון הרשעות בכל מחיר.
מומלץ!!

בני תבורי 3 בפברואר 2012

הסיפור של דבי ורון הוא רק פלטפורמה שעל גבה היה חשוב לי להעביר את ההתנגדות המוחלטת שלי לעונש מוות על שלל צורותיו כולל זריקת הרעל "ההומאנית". משהו התפספס לי… :(

אסף THE KOP 3 בפברואר 2012

בני,

זה תופס גם למקרה טורס ?

וברצינות, את הרוצחים של משפחת פוגל מהיישוב איתמר או את רוצח משפחת אושרנקו מראשל"צ הייתי תולה עד צאת נשמתם.

matipool 3 בפברואר 2012

אסף – אני איתך לגמרי בדוגמאות הללו ( ויש עוד ) .
אין לי שום בעיה לירות ברוצחי משפ' פוגל בעצמי .

בני תבורי 3 בפברואר 2012

אסי,
טורס? מממממ…
וברצינות, אני בהחלט מבין וחולק איתך את אותם רגשות, ועדיין, הההתנגדות שלי היא לעונש מוות, להוצאה להורג כסנקציה, בידי אדם.

תומר חרוב 3 בפברואר 2012

בני, לא פיספסת, זה די מבעבע מהטקסט. הרי ברור שאם ההוצאה להורג הייתה מתקיימת אז האמת לא הייתה יוצרת לאור.
זו באמת הסיבה העיקרית להתנגד לעונש מוות, השאלה אם בכל מחיר. האם אין אף פושע ששווה עונש מוות? רוצחי המונים למשל?

בני תבורי 3 בפברואר 2012

שאלה טובה שהתחבטתי בה רבות במשך השנים. בסוף החלטתי שההתנגדות שלי מכסה כל פורמט של ענישה קטלנית לגבי כל סוג של פשע משלושה טעמים עיקריים: האחד, אין דרך חזרה אם וכאשר תתברר אמת הסותרת את זו שהביאה לביצוע עונש המוות. השני, אני מאמין גדול בתיקון, מה שקצת לא אפשרי אחרי שהוציאו לך את הנשמה…והשלישי, אני לא בא חשבון עם פושע בכפוף לבודי קאונט. רוצח הוא רוצח הוא רוצח, כמו גם אנס וסוחר סמים. העונש צריך להביע את ההתנגדות של החברה לעצם המעשה והסנקציה צריכה להמדד על פי המעשה, לא תוצאותיו.

MOBY 3 בפברואר 2012

בני פוסט מקסים.
ושאלת המשך מה עם אחראים על רציחתם של עשרות, מאות, אלפים, ואף מיליונים? האם לא בני מוות הם?

בני תבורי 4 בפברואר 2012

MOBY,
אני מפנה אותך מילים שכתב עידן, בתגובה למטה, שהעיר בין השאר את הבעייתיות של מדרון חלקלק. התגובה הראשונית של כל אחד, ושלי בכלל זה, היא איחולי מוות בייסורים נוראיים לכל רוצח באשר הוא. זה לא שאני מזדעזע פחות ממעשי רצח או מרחם יותר על רוצחים, ועדיין, לא הייתי רוצה לחיות בחברה שהוצאה להורג קיימת בה כהילך חוקי לגבי פשע מכל סוג שהוא. אני חושב שהוצאה להורג מטשטשת את הגבולות הברורים בין רוצח לבין החברה שהורגת אותו.

כסיפוביץ 3 בפברואר 2012

בני
הנה הלינק לטריילר – "West of Memphis" של איימי וולש ופיטר ג'קסון
http://www.imdb.com/title/tt2130321/

בני תבורי 3 בפברואר 2012

תודה.

Gadi 3 בפברואר 2012

If you have nothing to write take one week off. We can read Grisham ourselves

סימנטוב (פחות מחצי אלן קרלסון) 3 בפברואר 2012

I always wonder why people have a tough time being positive, if you have nothing to add please keep it to yourself. on the other hand… if by an agresive comment you 'go it out of your system' and someone else (closer to you) was lucky to to get your agression we should thank Banny

סימנטוב (פחות מחצי אלן קרלסון) 3 בפברואר 2012

was lucky N-O-T to get your agression

בני תבורי 3 בפברואר 2012

Splendid idea!
On the other hand, need to make a living…

תiמר 3 בפברואר 2012

to gadi:

If you have nothing to write take one week off

סימנטוב (פחות מחצי אלן קרלסון) 3 בפברואר 2012

כמו בהרבה דברים זה סיפור שהוא tip on the iceberg יש עוד הרבה שלא נדע…

עידן. 4 בפברואר 2012

בני- פוסט יפה וחשוב. צריך לציין שזה ממש לא מקרה מבודד. פרויקט החפות שמתנהל ברחבי העולם גילה רק בארה"ב עשרות מקרים של חפים מפשע שהורשעו והוצאו להורג. חשוב לזכור שבדיקת DNA היא דבר חדש יחסית וכמי שחקר קצת את העניין יש לא מעט סיפורים מזעזעים של הרשעות שווא והוצאות להורג.

במחינתי אין בכלל שאלה. למדינה אסור להוציא אנשים להורג בלי יוצא מהכלל. מעבר לשאלת המוסר, הזכות לחיים ולעשרות המחקרים שנעשו ומוכיחים מעל לכל ספק שאין כל הרתעה בעונש המוות, הרי שרק עצם הסכנה האפסית שיתכן ואדם חף מפשע יוצא להורג צריכה לגרום לכך שלא ישתמשו בעונש הזה. (ולכן אין משמעות למתן דוג' "קשות" כמו אשרנקו או משפחת פוגל- כי כמאמר האימרה המשפטית "מקרים קשים יוצרים חוק רע" והמדרון עלול להיות חלקלק).

אגב, למי שמתעניין שווה לשמוע את ד"ר יואב ספיר- הסניגור הציבורי הארצי החדש שעשה כמה מחקרים מעניינים מאוד על הנושא של עונש המוות והאפקטיביות שלו.

בני תבורי 4 בפברואר 2012

עידן,
תודה. אני עדיין תוהה על העובדה שאחת השאלות הראשונות שנשאל כל מועמד (באותן מדינות בארה"ב בהן עדיין קיים עונש מוות) למשרת תובע מחוזי – מושל, שלא לדבר על נשיא, בתחילת הקמפיין, היא עמדתו לגבי עונש מוות. התנגדות מצידו מצטיירת כשווה לתמיכה בקומוניזם ושימוש בסמים. אני לא מצליח להבין את התמיכה בעונש במיוחד אצל אנשי דת שמתנגדים באופן עקבי להפלות או להמתת חסד.

אסף THE KOP 4 בפברואר 2012

עידן,

במקרה של משפחת פוגל, עונש מוות לרוצחים הוא הפיתרון הצודק והמוסרי.

האופציה השניה היא שחרור של הנבלות בחטיפת החייל הבאה.

בני תבורי 4 בפברואר 2012

עידן,
איפה אני יכול למצוא מידע על הפרוייקט שהזכרת בנוגע לחפות?

עידן. 4 בפברואר 2012

אסף- אני לא רואה בהוצאה להורג ע"י המדינה שם דבר מוסרי. אם נוציא אותם להורג למה לא הורים שרצחו את ילדיהם? ומה עם גברים שרצחו את נשותיהם? או כאלו שאנסו ורצחו? ומה עם יגאל אמיר?

המדרון כאן חלקלק. קל להביא מקרים מארה"ב אבל גם בישראל קרו מקרים של הרשעות או כמעט הרשעות שווא בתיקי רצח. במקרה של רצח החייל אולג שייחט כבר הייתה הודאה והרשעה וודאית ובמקרה מצאו רגע לפני את הרוצח האמיתי עם כלי הרצח (ובדיעבד גם גילו עד כמה ההיתה ההודאה חסרת שחר ועד כמה השוטרים ונתיחה שונו כדי להתאים אליה).
גם במקרה של אסיר מורשע אחר (סולימאן אל עביד), אני ואנשים מוכשרים וחכמים ממני בטוחים עד היום שיושב בכלא אדם חף מפשע.

בני- קראתי את המחקרים הללו בעקבות עבודת מחקר (שנגעה יותר לעניין של הודאות שווא שהולך לרוב יד ביד עם הרשעות שווא). גם נכחתי בכמה וכמה הרצאות בנושא. אין לי מושג היכן ניתן למצוא את המחקרים הללו באינטרנט, למרות שאני מניח שניתן להגיע לחלקם, בעיקר באנגלית. נדמה לי שיש גם ארגון של חזקת החפות בישראל שיש לו אתר אינטרנט- אני מניח שגם שם יש לינקים בעניין. (ועכשיו בדקתי את העניין- אכן קיים אתר עם לינקים מעניינים).

בכל הנוגע להודאות שווא שווה לקרוא את דו"ח הועדה בנושא של השופט גולדברג, שנותן מבט מעניין מאוד על הסיבות בגינן אדם חף מפשע מודה בפשע אותו לא ביצע.

עידן. 4 בפברואר 2012

וכמובן שלפרויקט החפות יש אתר אינטרנט- The Innocence Project

בר שושני 4 בפברואר 2012

אם כבר יוצאים ככה, אז עד הסוף. מערכת הצדק האמריקאית היא מערכת מזעזעת. האמריקאים היא האומה שכלאה יותר מבני-עמה מאשר כל תרבות אחרת שאנחנו מכירים, בין היתר בזכות חוקים נפלאים כמו חוק הסטרייק השלישי (שלוש עבירות שנחשבות "חמורות" – כמו גניבה – ואתה במאסר עולם).

אבל למה? ובכן, איטס דה איקונומי, סטופיד. האסירים האמריקאים עובדים. ועובדים הרבה. ועובדים בשביל כלום כסף. 98% מהקסדות של הצבא האמריקאי נעשות על ידי האסירים. 100% מהמדים. זאת אחת הדרכים באמצעותה הכלכלה האמריקאית מתמודדת עם מדינות העולם השלישי שלידה (מבחינת תנאי שכר). ואם זה מזכיר למישהו משהו שבגללו האמריקאים יצאו למלחמת אזרחים, אז הוא צודק. זה באמת מזכיר.

בני תבורי 4 בפברואר 2012

מידע מעניין ומעכיר למדי. גם שיטת המושבעים נראית לי בעייתית משהו, למרות שאין לי ידע מיוחד בנושא.

בר שושני 4 בפברואר 2012

לפי החוק הנפלא הזה, אם גנבת שלוש פעמים, אתה במאסר עולם (וזה יכול להיות כל דבר. יש אדם שנכנס שם לכלא כחלק מהחוק הנפלא הזה – אגב, אני לא בטוח שהוא פדרלי – על זה שהוא גנב סך של שבעה סרטים מחנות סרטים, בשלוש הזדמנויות שונות).

אתה מכיר את הסיפור של רוקי אריקסון (הגיטריסט הנפלא של מעליות הקומה ה-13)?

בני תבורי 4 בפברואר 2012

בהחלט מכיר והנה לינק למי שמתעניין:
http://e.walla.co.il/?w=/268/883690

בר שושני 4 בפברואר 2012

וההקשר מסתתר תחת התת כותרת "בקן הקוקיה".

דובי מילר 5 בפברואר 2012

בני, פוסט מצוין !
אני חושב שזה הספר היחיד של גרישם שקראתי, לא מתחבר אליו משום מה…

בכל מקרה – אני חושב שאנחנו בדעה זהה בכל הנוגע לעונש מוות, אולי מנימוק אחר…

בני תבורי 5 בפברואר 2012

דובי,
תודה. אני חושב שזה אחד הספרים הפחות מעניינים של גרישם, אולי משום שהוא היחיד שאינו בדוי. אני סקרן לגבי הנימוק שלך…

החזית הכחולה 5 בפברואר 2012

בדרבי הכדוריד בליגה הלאומית:הפסדנו למכבי 25-23,
במשחק שהתקיים בסביון

Comments closed