קדיש לאיש הרץ (סיפור לסוף השבוע)

באותו היום היה יום השואה. יום אפור למרות השמש והשמים הכחולים. אפור זה עניין של תחושה, לא רק של צבע. דיברנו על זה בבית ספר אחרי שאבא של יענק'לה סיפר לנו על אושוויץ. מאז אני תמיד חולם על השואה בשחור לבן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא ידענו איך קוראים לו, מעולם לא שמענו ממנו מילה. הוא לא דיבר עם אף אחד. לא אמרנו לו שלום והוא לא אמר בחזרה.

הוא היה מגיע ישר מהעבודה. כנראה שהיה בנאי. פעם היה דבר כזה שקראו לו בנאי עברי. היו בו סימנים, בגדי עבודה חאקי, תיק בית ספר חום שהיו בו כף בנאים, פטיש, כריכים ותה בבקבוק יין לשעבר, לארוחת הצהרים. מצידו האחד של התיק היו מבצבץ פלס מים שהיה ארוך מידי.

הוא היה מתפשט ומקפל את הבגדים יפה יפה ומניח על היציע. מתחת ליציע היה מניח את הנעליים.

*

באותו היום היה יום השואה. יום אפור למרות השמש והשמים הכחולים. אפור זה עניין של תחושה, לא רק של צבע. דיברנו על זה בבית ספר אחרי שאבא של יענק'לה סיפר לנו על אושוויץ. מאז אני תמיד חולם על השואה בשחור לבן.

גם ביום הזה הוא הגיע, למרות שהפועל בכלל לא התאמנו. הוא הגיע לעשות ספורט, כמו בכל יום אחר בשבוע וכמו בכל שבוע אחר בשנה. הוא עשה ספורט כל יום, גם בשבת, כמו שמישהו אחר נושם כל יום. לא יכול אחרת.

אנחנו ישבנו שם כי אהבנו את המקום. היה מפחיד להסתכל למטה, אל מתחת ליציעי העץ הרופפים שנשאו עליהם אלפים מידי שבת. לפעמים היינו יורדים בזהירות אל מתחת ליציעים ומוצאים כל מיני דברים שנפלו לאנשים מהכיסים אחרי עוד שער של הפועל. חבר שלי מצא אפילו ארנק. בפרץ של אזרחות טובה, כזו שרק ילדים בני עשר יכולים לחוות, הלכנו למשטרה לדווח.

בדרך דיברנו איך שהמפקד בוכנר יודה לנו ואולי גם יכתבו עלינו בעיתון, כי תמיד כותבים על המוצא הישר. בוכנר לא היה והיומנאי אמר לנו תשאירו את זה על השולחן ותלכו הביתה.

*

האיש היה מגיע למגרש עם קיטבג כחול הפועל שהיה תלוי לו על הכתף בשני שרוכים. מהקיטבג הוא היה מוציא מכנסי ספורט כחולים הפועל ונעלי ספורט לבנות מבד עם סוליה דקיקה בלי גרביים. ככה הוא היה עושה ספורט בקיץ ובחורף. מכנסים קצרים ונעלי ספורט. היו לו שרירים ענקיים וכתפיים מכוסות שיער. על הזרוע, היה לו קעקוע עם מספר.

היה הולך לדשא ומתחיל לרוץ. בהתחלה לאט. ספרנו לו סיבובים מסביב למגרש וחשבנו שהוא אלוף כי הקצב שלו רק הלך וגבר. הוא בכלל לא עשה סימנים של מאמץ. אחרי הריצה הוא עשה סיבוב הליכה ובעט באוויר כדי לשחרר את שרירי הרגליים. זה קצת הצחיק אותנו, כי זה היה כמו שהשחקנים של הפועל עשו בחימום לפני המשחק, והוא בכלל לא היה שחקן של הפועל.

*

אחרי הריצה והשחרור הוא היה מגיע ליציעי העץ. קרוב אלינו. מכוסה זיעה והקרחת שלו נוצצת. היה מתיישב על קורת עץ של היציע כשגבו למגרש, מכניס את אצבעות רגליו מתחת לקורה שמעליו, משלב ידיו מתחת לעורפו ומתחיל בכפיפות בטן. פעם התחלנו לספור לו והתייאשנו מהר, אז מדדנו לו זמן. עשרים דקות על השעון שאבא של ויש תיקן לו.

אחר כך הוא הסתובב ושכב עם הפנים למגרש והעקבים נעוצים מתחת לקורה הגבוהה יותר והיה עושה עוד כפיפות בטן, רק הפוך. כבר לא ספרנו, אבל ויש התייעץ בשעון והודיע שזה היה גם עשרים דקות לפחות. בסוף, הוא היה רץ על היציע, מלמטה למעלה בלי סוף, עד שהיינו הולכים הביתה.

*

באותו יום התיישב לידינו האיש מהקיוסק. הוא ישב איתנו הרבה כי היה לו משעמם לבד בקיוסק. אף אחד לא קנה אצלו כלום. רק בעונה של הבריכה היו קונים אצלו, וביום השואה הבריכה טרם נפתחה. לקיוסק שלו היו שני צדדים. מצד הרחוב היו קונים כרטיס לבריכה ומצד הבריכה היו קונים משהו לאכול ומקבלים דיסקית למלתחה.

האיש מהקיוסק הביט באיש שעשה עכשיו שכיבות סמיכה, לא ידוע כמה, כי התמקדנו באיש מהקיוסק שתמיד היו לו סיפורים. הוא היה בזונדרקומנדו, אמר האיש מהקיוסק, ועשה תנועה עם הראש לכיוון האיש.

בבית הספר לא סיפרו לנו על הזונדרקומנדו. אז נהגו לשנות לילדים את האמת. אולי מחשש לנפשותינו הרכות. גם רחב הייתה מוכרת מזון. אבל כולנו כבר היינו בוגרי משפט אייכמן שהתנהל שנתיים קודם לכן, שלשידורים הישירים ממנו היינו מקשיבים באדיקות וכולנו כבר ידענו מה זה זונדרקומנדו. עכשיו אני חושב על כך שמשפט אייכמן היה תכנית הריאליטי העברית הראשונה.

הוא היה גם קאפו, האיש מהקיוסק אמר. בשביל זה הוא נשאר בחיים. הוא הרג יהודים. לאיש מהקיוסק לא היו פילטרים. הוא לא היה מחויב למשניות פדגוגיות ואמר את מה שהוא חשב. הוא היה מוציא יהודים מהתאי גזים, סיפר, ועוקר להם את שיני הזהב מהפה.

*

פחדנו. גם אנחנו, שהורינו רובם ילידי הארץ, ידענו שהשואה כללה בתוכה את כל המרכיבים לפחד נורא ומצמית. פחד קיומי. זה היה עוד לפני שהשואה הפכה לטובין והניצולים לא היו צריכים להתבייש ולהתחנן על נפשם פעם נוספת. בארצם.

עכשיו הסתכלנו על האיש ההוא, במכנסי ספורט כחול הפועל קצרים ובנעלי ספורט לבנות מבד עם סוליה דקיקה בלי גרביים ופחדנו ממנו. מישהו שאל אם לא צריך להודיע למשטרה, והאיש מהקיוסק אמר שכולם יודעים. שאלנו אם לא צריך לתת לו עונש, והאיש מהקיוסק אמר שהעונש שלו יהיה שאף אחד לא יגיד עליו קדיש.

*

שנים אחר כך הפועל עברו לשחק באורווה. גם אנחנו היינו מגיעים לאימונים. חברים שלנו, דוביק רמלר, ססי אביצור וישראל בליישטיין כבר התחילו להתאמן עם הבוגרת. האיש מהקיוסק לא היה שם, אבל האיש ההוא, כן.

עם אותם מכנסי ספורט ואותן נעלי ספורט בלי גרביים, הוא היה רץ על המסלול מסביב לדשא ואחר כך הולך ומנער את שרירי הרגליים. לא היו יציעי עץ להכניס מתחתם את הרגליים לכפיפות בטן, אבל היו מעקות ברזל על היציע שבהם השתמש ואחר כך, היה רץ את היציע לגובהו, גם אחרי שהאימון של הבוגרים היה נגמר.

*

באותו יום שהאיש מהקיוסק סיפר לנו על האיש, שאלתי את סבא שלי אם הוא מכיר אותו, למרות שסבא הגיע לארץ כבר בעלייה שלישית ולא היה בשואה. הסבא לא הכיר, אבל סיפר שיש הרבה כמותו. הוא גם סיפר שהזונדרקומנדו בכלל לא היו קאפואים ושחלקם לא היו יהודים בכלל. חלק מהקאפואים התנדבו לתפקיד כי רצו לחיות, סיפר סבא, את הזונדרקומנדו הגרמנים חיסלו אחרי כל מבצע השמדה, כשכבר לא היו צריכים אותם.

אנחנו לא מכירים אותו, אמר סבא, אנחנו לא יודעים מי הוא, ובכלל, האיש מהקיוסק הוא טיפש שמדבר ככה אל ילדים, על מישהו אחר שבכלל לא יודע מה אומרים עליו.

*

אחרי כמה שנים האיש כבר לא הגיע יותר למגרש. אמרו שהוא מת. צחקו עליו שעשה כל כך הרבה ספורט ובסוף קיבל התקף לב. אף אחד לא אמר עליו דברים רעים ואף אחד לא הזכיר את הסיפורים של האיש מהקיוסק.

עד היום אני לא יודע איך קראו לו, לאיש ההוא שהיה רץ מסביב למגרש. אין לי מושג היכן חי ואם הייתה לו משפחה. אני גם לא יודע אם מישהו אמר עליו קדיש. אני רק זוכר אותו עם המכנסיים כחול הפועל הקצרים ונעלי הספורט מבד וסוליה דקיקה בלי גרביים והקעקוע של המספר על היד.

יתגדל ויתקדש.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

איתות מהווסטפאלנסטאדיון / עירד צפריר
לברון לוזר (בתקווה שישתנה)

23 Comments

אנונימוס 13 באפריל 2012

ריגשת בני

אבו ציצריטה מהבלקברי 13 באפריל 2012

כתבת יפה ידידי, והזכרת לי ספר נפלא של סופר בשם פטריק זיסקינד "סיפורו של מר זומר"

דובי מילר 13 באפריל 2012

תבורי, זה פשוט מעולה.

שלחתי לך ה"פ בפייסבוק.

shay 13 באפריל 2012

I have tears in my eyes

אפריים 13 באפריל 2012

אין מילים.
סופשבוע נעים.

מאשקה 13 באפריל 2012

בני, ריגשת אותי עד דמעות.
בעלי היה ילד בתקופת השואה והנושא הזה בנשמתי.
תודה עמוקה לך

ויכסלפיש 13 באפריל 2012

עוד פנינה לאוסף, תודה בני

אבי 13 באפריל 2012

ואוו

טל 12 13 באפריל 2012

סיפור נהדר.מטלטל ומעורר כל מיני מחשבות

אביאל 13 באפריל 2012

מעולה ומרגש

MOBY 13 באפריל 2012

אתה ממש רץ מרתון בכתיבה.
מתחיל מעולה והולך ומשתפר מסיפור לסיפור.

סימנטוב 13 באפריל 2012

מצטרף מרגש בני והכתיבה נהדרת. כל הכבוד, תודה.

שחר 13 באפריל 2012

סיפור מרגש.
הבחירות שאנשים עשו בשואה היו קשןת מאוד,וכמעט בלתיניתנות לשפיטה בעניים שלנו

צור שפי 13 באפריל 2012

בני, מצטרף לכל המודים והמברכים ובעקבות הפסקה האחרונה מבקש להוסיף אתגר, לא בהכרח לך, אולי באמצעותך: סביר להניח שבמעגלים שהקיפו את הפועל פתח תקווה באותן שנים יימצא מישהו שיוכל לשפוך אור על דמותו של הרץ האלמוני. אחת הפעולות שיותר מדברות אלי בהקשר של השואה, היא ״לכל איש יש שם״, אותה עבודת נמלים המתבצעת ב״יד ושם״ לתיעוד שמם של ששת המיליונים, נדמה לי שמספרם של אלה המתועדים בשמותיהם כבר עבר את ארבעת המיליון. באותה מידה ראויים להיזכר בשמם אנשים ששרדו את התופת ובחלקם נותרו עריריים ובודדים. הטקסט שלך הוא אנדרטה ראויה, תאר לעצמך שבאמצעותו נוכל לתת לאיש הזה שם ואולי גם להדליק נר על קיברו.  

פאקו 14 באפריל 2012

נהדר. הפסקתי לספור את הפעמים שנגעת לי בנפש.

B. Goren 14 באפריל 2012

שאפו בני.

cookie-monster 14 באפריל 2012

פנטסטי

matipool 15 באפריל 2012

נפלא ומרגש .

עופר פרוסנר 15 באפריל 2012

כל כך מרגש, בני, וכל כך יפה.

Comments closed