בסלון של משפחת דייוידסון (סיפור לסופ"ש)

 

תמיד לפני יורו או מונדיאל ותמיד לגבי אנגליה, מתמלא היקום בסיפורי "הייתי ועזבתי כי…". מעניין, אבל לא אמין. אין דבר כזה אהדה שפוסקת לפתע ועוברת לצד אחר. אין מצב כזה בטבע. אתה אוהד או לא. הטרנד הדילוגי, חינני ככל שיהיה, בין קבוצות או נבחרות במקרה שלנו, מלאכותי, ומעיד יותר על הפרסונה מאשר על מושא האהדה. התירוצים לא פחות מגוחכים.

אני אוהד את נבחרת אנגליה מאז שאני זוכר את עצמי. מסתובב איתם בבירא עמיקתא בדרך כלל, אבל לא אומר נואש. הכדורגל האנגלי הוא הכדורגל שאני אוהב בלי שום פילוסופיה נלווית. משחק ליגה ראשונה ושנייה באנגליה, ואפילו בין שתי קבוצות שאין לי בהם כל עניין, יעלה על מסכי קודם לכל משחק מכל ליגה אחרת בעולם. כך נצרבה תודעתי עוד כילד, והכול בזכות אייבנהו ומר דייוידסון.

*

באחד מימי שישי בצהרים, נשלחתי לבית משפחת דייוידסון השכנה להעניק להם עוגה מאפה ידי אימי. שטרודל תפוחי העץ המפורסם. אל תדפוק על הדלת, תודרכתי על ידי אימא, תנקוש בעדינות.

נקשתי בעדינות. השכן מר דייוידסון פתח את לי הדלת. הוא ענב עניבה גם בבית. דיר, הוא אמר לאחור, גברת תבורי שלחה עוגה. בחיים לא רותי. האחור ענה בקולה של הגברת דייוידסון כי נדרשות עוד מספר דקות להשלמת הליך האפייה של היורקשייר פודינג שהכינה למשלוח הגומלין, ובינתיים היא ממליצה שהמר יזמין אותי לשבת.

בסלון, שם הושבתי, פעלה טלביזיה. הראשונה שראיתי בחיי. סיפרו לי שיש, אבל לא ראיתי מעודי. על המסך, ככל שניתן היה לראות מבעד לסופת השלגים, שיחקו כדורגל. השידור מקפריסין, אמר המר, משחק מהליגה באנגליה. בום.

*

בשכונה של וואחשים, איפה שמכנסיים קצרים נחשבו לבסדר גם בשישי בערב, הוא נראה קצת חריג. הוא גם היה מבוגר ממרבית השכנים.

הייתה לו קרחת בוהקת, משקפים עגולים והחולצה שלו תמיד הייתה בתוך המכנסיים. הוא מעולם לא יצא מהבית לעבודה ללא עניבה ומגבעת תואמות למכנסי הטרילין שלבש, ולז'קט שמרפקיו חופו בעור.

משפחת דייוידסון, המר והגברת ושתי בנותיהן, היו משפחה מאוד ייחודית. זה לא היה רק סגנון הלבוש המוקפד ואפילו מופרך קצת בשכונה בישראל של שנות החמישים, זו הייתה ההתנהלות.

שקט, נימוס, רוגע – חיצוני לפחות, סבר פנים נעים, לשון רכה ועברית נהדרת במבטא בריטי עדין. המר, שנולד במצרים ולמד בלונדון, היה מורה לאנגלית באחד מתיכוני העיר. הגברת, שנולדה אף היא במצרים אך עברה בילדותה ללונדון ושם גדלה והתחנכה, הייתה עקרת בית, מקצוע נדרש באותם ימים. היא גם הייתה אישה חולה שלא הרבתה לצאת מהבית. הבנות, הבכורה שלבשה תמיד שמלות מלמלה והיו לה שתי קוקיות, והצעירה, היפה יותר, שמרדה ולבשה רק מכנסיים, נהגו בעדינות ובנימוס עם השכנים, ואלה מצידם גמלו להם במבטים משתאים ובחיוך נבוך, דבר די נדיר אצל בוגרי המחתרות.

הבית הקטן שלהם, שכן במרכזה של חצר קטנה אך מטופחת להפליא. פרחים מלבלבים ועצי פרי מניבים שחבקו מדשאה מוריקה ובמרכזה נדנדה. בטיפוח החצר הם עסקו בעיקר בימי שישי אחר הצהרים. אז, נקישות מספרי הדשא של מר דייוידסון וצקצוק הממטרה, השתלבו נפלא בפס הקול של ערב שבת בשכונה, על רקע הראטל אנד האם של דודי הנפט שחיממו מים למקלחות.

*****

באחד הלילות ניסו כמה פרחחים להתגנב באישון לילה לחצרו המטופחת של מר דייוידסון במטרה להקטין משמעותית את כמות הפג'ויות והשסק. איתרע מזלם, ודווקא אותו ליל קיץ חמים, נקבע כמועד לקומזיץ אצל משפחת זכריה, שביתם היה צמוד לבית דייוידסון.

קומזיץ, למי ששכח או סתם לא יודע, הוא ריטואל שבטי שבמרכזו התכנסות חברתית מסביב למדורה בוערת, ששיאה, אכילת תפוחי אדמה שהושלכו אל בין הלהבות עוד קודם לכן, ושתיית קפה בוץ עם חול. התפודים היו יוצאים מבין הגחלים מפוחמים ומפויחים, קליפתם לוהטת ומרה כלענה, ובשם אחר – קארטושק'ס. אם שרדת את הליך הקילוף הבלתי אפשרי  מחמת החום, אפשר שנהנית, עד כמה שניתן ליהנות מפירה גולמי לא מתובל, מעורב ברמץ.

אני מתפזר, סליחה, אבל זה חשוב להבנת הטיעונים ולרצף האירועים. בקיצור, אותה חבורת פוחחים נתפסה על ידי כמה מטובי בניה של השכונה שישבו בסמוך, ומיד החל דיון ער באשר לגורלם. חלק מהשכנים, זה שגדל על משנתו הפדגוגית של בני מהרשק, הציע למשוח אותם בזפת ולגלול בנוצות. חלק אחר, הומאני יותר, תמך בהפשטה טוטאלית ושליחה הביתה בעירום מלא, אבל הקול השקול שניצח בסופו של דבר, הפיק טקס זובור מרגש במיוחד. הפוחחים נאלצו לאסוף את כל הפרי שפילחו, לנקוש בעדינות על דלתם של הדייוידסונים, להחזיר את הפרי ולבקש על נפשם.

*

המר והגברת, מצידם, גמלו בדרך מקורית ויפה. השכנים על טפם הוזמנו באחד מאחרי הצהרים, ובעודם מטיבים ליבם בסקונ'ס עם ריבה ותה, מעשי ידי הגברת, עמל המר על הפעלת מכונת הקרנה 16 מ"מ והקרנת הסרט "אייבנהו" עם אליזבט  טיילור ורוברט טיילור, על סדין שנמתח בין העצים.

הייתי אז בן תשע אני חושב ואני לא אשכח את היום הזה, אולי היום בו נזרעו זרעי האנגלופיליות שלי. כל האירוע הזה, ההתכנסות בחצר משפחת דייוידסון, הסרט שחשף אותי לנופים מוריקים ורבי הוד ולטירות עצומות, התקרובת שלא הייתה עניין שבשגרה בשכונה והמאמץ העליון של השכנים להלך בצעדים לא מוכרים וישראליים בעליל, כמו לדבר בשקט ונימוס, הותירו בי את חותמם לתמיד.

*****

זהו. ישבתי שם, בסלון של הדייוידסונים, ובהיתי בעיניים כלות במתרחש על מסך הטלביזיה. כדורגל, שלא היה דומה לשום דבר שראיתי עד אז. המפץ הגדול הושלם. וזה עוד הרבה לפני המוסיקה וליברפול. כבר אז ידעתי שחיי כאן הם תחליף בלתי ראוי למה שיכולתי לקבל שם, במיוחד בכל הקשור לכדורגל.

המר היה אוהד של טאטנם, על פי מבטאו, או הספרז, כפי שנהג לכנותם באוזני שנים מאוחר יותר, כשכבר היה לנו בסיס משותף לשיחה בביקוריי אצל הורי בשכונה. הוא סיפר לי סיפורים על אלף ראמזי שהביא את האליפות הראשונה למועדון, על דניס בלנשפלאואר, על ג'ימי גריבס ועל הדאבל של 61'.

לא נשארתי אוהד של טוטנהאם, אבל הפכתי לאוהד אדוק של כדורגל אנגלי. ב-66' שמעתי ברדיו את שידור הגמר מוומבלי. שני עשורים מאוחר יותר, אפשרה לי ידידה שלי שעבדה בחברת הפקות קולנוע, לשבת בחדר העריכה ולבדוק שוב ושוב אם הכדור של הרסט עבר את הקו או לא, ואני קובע בפסקנות כי אין לי מושג ועל הזין שלי.

*****

מאז ועד היום אני אוהד של נבחרת אנגליה. לפחות איתם אני מתחיל כל טורניר אליו הם מצליחים להגיע. יש משהו נוגע ללב בתמימות האנגלית הממשיכה לשייך לעצמם את תואר מולידי  וממציאי המשחק, במיוחד לאור ההישגים שלהם בבינלאומי, אבל אני לא מאבד תקווה. בכל הנוגע לכדורגל, אני סבור שהמנדט הבריטי בפלסטינה-א"י הסתיים שישים וארבע שנים מוקדם מדי.

נבחרת אנגליה כיום מורכבת בעיקר מאבי יחיאלים ורונן חרזים. הטובים באמת, פצועים או מורחקים או סתם שחורים. המאמן שלהם ניחן בכריזמה של רגל קרושה, והיחס אליהם, אפילו במדינתם, גובל ברחמים. אבל אני בעניין. חזק. לא הקולוניאליזם, לא מרגרט תאצ'ר, לא השמרנים, לא היחס לזרים וגם לא האינטלקטואלים שלא מוכנים לשתף פעולה עם מדיניות ממשלות ישראל ואפילו לא ג'ון טרי המתועב. שום דבר לא מצדיק נטישה או החלפה. חוץ מזה, ליד הרוסים, גם החוליגנים של נבחרת אנגליה, כמו הנבחרת שלהם, קצת אוברייטד.

God Shave the Queen!

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

הידד לצבא הירוק!
איזו הפתעה, מי היה מאמין

47 Comments

Danny - Long Island 15 ביוני 2012

טוב, אז לפני המשחק השני של גמר ה NBA, אני חייב לומר שממש נהניתי, מרגיש כמוך לגבי אנגליה……

בלינדר 15 ביוני 2012

פוסט ענק, בני!

כמה דברים:

לא היה ולא יהיה פרי כמו הפג'ויה ובמיוחד ה'ריבה' (לא צריך אפילו לבשל, סתם לגרד את הפרי ולערבב עם סוכר). אבא שלי פעם התבלבל והביא 2 קילו ליים לאמא שלי בטענה שזה פיג'ויה.

אני התאהבתי בנבחרת אנגליה ב96 ועברתי איתה עשור פלוס שחון. בשנים האחרונות קשה לי עם הנבחרת כי לא נשאר שם שום דבר ממה שהיה לקבוצה ב96. לא ההתלהבות, לא האסרטיביות ובטח לא היכולת להראות מאיימת. אני מרגיש שאין לי בולדוג בקרב הזה באוקראינה -פולין. הפעם אין אפילו את ההרגשה של "זוכים בטורניר" כמו שיש בד"כ. האנגלים חוזרים הביתה אחרי המשחק מול אוקראינה.

איציק אלפסי 15 ביוני 2012

אחלה פוסט, בני. האמן לי שהפסקתי לאהוד את אנגליה לא מבחירה, זה פשוט קרה לי. זה מאוד חסר לי.
ותן קרדיט לרונן חרזי, לדעתי גדול חלוצי בית"ר אחרי אלי אוחנה.

בני תבורי 15 ביוני 2012

איציק,
רונן חרזי זו בהחלט התחכמות לא מוצלחת שלי והתעלמות מעובדה ברורה. הוא אכן היה חלוץ ענק, מהגדולים שהיו כאן.

קורא אדוק 15 ביוני 2012

בני פוסט מעולה
מה שצריך עכשיו זה לעשות שטיפת מוח לאלפסי שיחזור לאהוד!
לא משהו רציני אתה יודע,סטייל "התפוז המכני" לא מעבר…. :-)

ערן קאלימי 16 ביוני 2012

רונן חרזי זו דווקא אנלוגיה נהדרת. שחקן גדול, מוכח, הרבה יותר כשרוני משאר האפרוריות, ואפילו עובד קשה. רק מה? בד"כ לא זמין למשחק.
תמיד יש לאנגליה איזה אחד או שניים כאלו בנבחרת.
וזה מצויין, כי יש רק שלוש נבחרות שאני מתעב יותר, פורטוגל, ברזיל וישראל.

קורא 16 ביוני 2012

קלעת בול לתחושות שלי עם המשפט האחרון!

אביעד 15 ביוני 2012

המשפט על הרסט קרע אותי :) אני מחבב את הנבחרת האנגלית ועדיין רוצה בהצלחתם לפני כל נבחרת אחרת בטורניר, אבל הסיפור עם פרדיננד פגע בזה. אנושות.

בני תבורי 15 ביוני 2012

אביעד,
לגמרי, אני לא מצליח להבין את ההגיון בלהשאיר אותו,כמו גם את ריצ'ארדס ואדם ג'ונסון מחוץ לסגל.

יוגב 15 ביוני 2012

פוסט מעולה, אני תקוע איתם ממונדיאל 86, כילד בן 13 חוסר ההגינות בהפסד לארגנטינה(לא חושב שהיו בי תעצומות הנפש להתפעל מהשער השני), לא חשבתי שרחמים יהיה הרגש המרכזי באהדה אליהם גם לאחר 26 שנים אבל נטישה אינה באה בחשבון, אנחנו נמשיך להשלות את עצמנו עוד הרבה שנים.
לגבי אייבנהו, הזיכרון שלי מהספר הוא שבגיל צעיר(10 ? 11 ?) הסיעו אותי לחבר שגר די רחוק(במונחים של אז) עם הספר שהייתי צריך להחזיר לו(סביר להניח שגירסא מקוצרת שלו). בשל המחסור בטלפונים הוריי לא בדקו אם הוא בבית ומצאתי את עצמי מול דירה שאין בה מענה למשך מס' שעות(כנראה שהרבה פחות ממה שזה היה באמת). בזכרוני עד שהוא הגיע עם אימו קראתי את הספר מס' פעמים בשקיקה. מסוג הזיכרונות שהפלאפונים ימנעו מהילדים של היום לצערי.

D! בארץ הקודש 15 ביוני 2012

פוסט נהדר כהרגלך בני. אתה צריך להוציא ספר (ואתה לא היחיד פה בדה-באזר).

לגבי הנבחרות/קבוצות, אני לא רוצה לדבר בפני אחרים אבל זה נראה לי כמו שילוב של פוסט-מודרניזם וגיל, שבו דברים אחרים מתחילים לשחק תפקיד בהסתכלות שלנו על הכל, כולל ספורט. אבל אני לא חושב שאפשר באופן מודע להפסיק לאוהד אלא שישנה כזו ירידה בהרגשה ובקשר שזה מרגיש כאילו הפסקת לאהוד. ישנו עדיין צפצוף עמוק שם בפנים כשהקבוצה/נבחרת "שלך" משחקת אבל זה ממש לא זה. אין אבל גדול וקריעת קרע כשהם מפסידים.
משהו כזה.
ובכל מקרה שיהיה לכם בהצלחה ושבת של שלום

איתן בקרמן 15 ביוני 2012

סיפורון המשך, שסיפר לי חברי רן דה גריק:

לאשקלון של שנות השבעים הגיעה משפחת דוידסון מארץ אנגלו-סקסית כלשהי. היתה להם כלבה בשם ליידי, אבל הם רצו להתאקלם אז הם קראו לה גברת. וככה בבית וברחוב: שבי, גברת! גברת, בואי הנה! ארצה, גברת!

אריק 15 ביוני 2012

בני פוסט נהדר. אני איתך, אני אראה קרו אלכס נגד צ'לטנהאם לפני שאהיה מסוגל לראות מאלאגה ויאריאל. אבל הפסקתי לאהוד את הנבחרת הזאת, בניגוד לאיציק אני יודע גם בדיוק מתי. ביום בו השחקן האנגלי הגדול של דורינו הודיע על פרישה מהנבחרת בגיל 27, חודש אחרי שהאוהדים שרו "מי ששונא את יונייטד שיקום". עם השנים זה אפילו הפך למשהו הפוך. זאת הנבחרת הראשונה שאני רוצה בכשילונה. כל קבוצה גם במשחק צדקה נידח בגרינלנד, שסטיב ג'רארד הוא הקפטן שלה אני רוצה בתבוסתה המוחצת הפעם זה אפילו קל יותר, עם מאמן מוזר שמעדיף עגלות מהקבוצה השניה הכי גרועה בליגה מאז ינואר, על שחקנים אמיתיים.

בני תבורי 15 ביוני 2012

אריק,
אם אנחנו מדברים על בקהאם, דע לך שמדובר באחד השחקנים האהובים עלי מאז ומעולם, למרות החולצה שלבש. גם כיום אני עוקב באדיקות אחריו ב MLS. הזובור שחטף מהאוהדים אחרי ההצגה של סימאונה, היה נורא ולא מוצדק, אבל ככל שהכעיס אותי, לא פגע ביחס שלי לנבחרת. לגבי ג'רארד, אני לא מצליח להבין, אבל לא שולל את זכותך לחשוב ולהתבטא כרצונך.

יוגב 16 ביוני 2012

בני,
אני חושב שהוא התכוון לסקולס. אני חולק גם על התואר שהוא הדביק לו וגם על ההיגיון אבל זו זכותו, אני מקווה שג'רארד את קארול יגרמו עוד כמה רגעי עצב ביורו הקרוב.

matipool 17 ביוני 2012

אריק – למה את כל כך שונא את ג'רארד ( מעבר לזה שאתה אוהד יונייטד . בנבחרת מתגברים על ההשתייכות לקבוצות ) ?

אריק 17 ביוני 2012

מה זאת אומרת מעבר? כאוהד יונייטד לעולם לא אוכל לתמוך בנבחרת שסמל של ליברפול (ואחד שאני לא סובל, אולי פעם אשלח לבני פוסט מסודר לגבי זה) הוא הקפטן שלה. והייתי יותר ממבין עם זה היה אחרת.

matipool 17 ביוני 2012

לא יודע . לא שנאתי את אנגליה כשבקהאם ופרדיננד היו הקפטנים שלה . נראה לי קצת קטנוני אבל זכותך .

אלון זנדר 15 ביוני 2012

בני – יפהפה. לשכנים שלנו קראו קצנלסון, בונר, גורפיל, וגם דורפן. למדתי להכיר את העדינות האנגלוסקסית מקרוב – וגם את האיבות שלהם. "עקרת בית, מקצוע נדרש באותם ימים" הפיל אותי על המיטה בחדר במלון. מאז אני מנסה לחשוב, מתי פגשתי כזו לאחרונה.

בני תבורי 15 ביוני 2012

אלון,
וזה אכן היה מקצוע. גם בטפסים רשמיים היתה רובריקה שהציעה את המונח "עקרת בית" כאחת האפשרויות. עד היום אני לא מבין איך דורות של נשים ויתרו מרצון על פיתוח עצמי, וקיבלו עליהן בהכנעה את תחזוקת המשפחה ושילמו מחיר יקר בגין זה. זה די עצוב.

אלכס 16 ביוני 2012

אהבתי מאד את הפוסט,בני (או מר תבורי, אם תרצה), ובתור אוהד ליברפול, נבחרת אנגליה, וכל דבר שהוא כדורגל אנגלי, אני מסכים ומזדהה עם העניין, למרות שאני צעיר ממך.
לגבי עקרות הבית, אני אבהיר לך את עניין, מבלי להיות שוביניסט, אני בהחלט מבין איך נשים ויתרו על פיתוח קריירה(וזה לא בהכרח פיתוח עצמי) על מנת לתחזק את המשפחה שזה מבחינתם היה פיתוח אישיות, ובאקלים של פעם, הרבה יותר מאשר "פיתוח עצמי".
ו'בהכנעה', נותן הרגשה רעה, כאילו הכריחו אותן, ואכן אני מניח שהיו גם כאלה, אבל לדעתי רובם היו מרצון, ובמידה לא מועטה, הדור שהן גידלו טוב לעין ערוך מהדורות שבאו אחריו, כשל אחד ואחת מחפש לפתח את "העצמי" והאינדיבידואל ושאר ירקות.

אלכס 16 ביוני 2012

התכוונתי ל- כשכל אחד ואחת…

ערן קאלימי 16 ביוני 2012

ברור שהן רצו להיות עקרות בית, וברור שהן לא ראו שהן מוותרות על פיתוח עצמי, זה כל הקטע של דיכוי, לשכנע את המדוכא לדכא את עצמו.

אריאל גרייזס 15 ביוני 2012

משובח, בני! וגם אני מוחה בשם רונן חרזי, אולי חלוץ הנבחרת הכי טוב שהיה לנו (לפחות בתקופה שאני רואה כדורגל)

בני תבורי 15 ביוני 2012

אריאל,
חוזר בי לגמרי, התחכמות מיותרת.

הופמן 15 ביוני 2012

אני לא יודע אם קראת את הפוסט שלי בני (אולי זה יהיר מצדי, אבל אני יודע שאתה מבקר מדי פעם) – אבל אם קראת אז אני לוקח ממש באופן אישי את הפסקה הראשונה. אני דווקא זוכר לך לטובה את ההודאה הגאה שלך בתגובה לאחד הפוסטים במונדיאל האחרון בכך שאתה "אוהד הצלחות ידוע".
מבחינתי, יש אהדות שיכולות להתחלף, ויש אהדות (אהבות?) שלא.

הופמן 15 ביוני 2012

ועכשיו כששכך העלבון הראשוני – קראתי שוב והפוסט נהדר. במיוחד הפסקה עם המר שאמר, אבל גם כל השאר.

בני תבורי 15 ביוני 2012

הופ,
ביקרתי והגבתי. הנאמנות שלי לא תלויה באיכות או בהישגים, היא עוד מנגנון שימושי להתקע בעבר…

הופמן 15 ביוני 2012

גם הנאמנות שלי לא תלויה באיכות ובהישגים, ולכן אני נאמן למכבי שלי ולנבחרת ישראל. לגבי נבחרות וקבוצות אחרות, הסתבר לי שאני נאמן לכדורגל היפה.

שלו 15 ביוני 2012

בפרוץ מונדיאל 82' הייתי "לוח חלק" עם קצת אהדה כללית לנבחרת האנגלית, אבל לא היה לה סיכוי.
התחיל אצלי רומן כפול עם שתי נבחרות שאני מלווה עד היום, שתי נבחרות שנפגשו למשחק אולי הגדול שראיתי בחיי בשידור ישיר.
ברזיל – איטליה.
מעולם לא ראיתי רשימת שמות כזאת איכותית בנבחרת לאומית (וגם לא בקבוצה) ואני מתכוון לשתיהן.
נכוותי, נצרבתי וגם עובדות לא ישנו את דעתי.
פלקאו, אדר, ג'ורג'ניו, זיקו וסוקרטס זצ"ל מצד אחד.
ברגומי, בארזי, גנטילה שיראה (עוד זצ"ל), קונטי, טרדאלי, אלטובלי, אנטוניוני ורוסי.
אחרי זה הנבחרת האנגלית נראתה לי כמו פרודיה על הליגה.

בני תבורי 15 ביוני 2012

שלו,
אבל ביחסי ציבור אין שנייה לנבחרת אנגליה…

סימנטוב 15 ביוני 2012

מקסים, הסיפורים שלך מרגשים.
תמיד הייתי עם אנגליה ודרום אפריקה (ארצות המוצא) רק ברוגבי יש לי באמת מפגשים ושם אני עם ספרינגבוקס. אצלנו במשק (אי שם בתחילת שנות השבעים) היה ידוע שהילדים מבקרים את עצי הפרי בלילות בכל הבתים ידענו מה מוכן ומתי זה היה חלק מהעניין (הולכים יחפים, הבתים לא נעולים, חלב לוקחים מהרפת ורושמים כמה לוקחים, וכו')

בני תבורי 15 ביוני 2012

סימנטוב,
גם אצלכם היה "הענק וגנו"?

סימנטוב 15 ביוני 2012

כן אה :)
לפני שנתיים נפטר חבר משק (מה"ותיקים") בשבעה אמרתי לאשתו i have a confession וסיפרתי לה על כל הגויאבות שאכלנו מהגינה שלהם (עם חיוך מתנצל כמיטב המסורת האנגלוסקסית) היא חייכה והודתה לי כהם לא סבלו את הריח…

טימי 15 ביוני 2012

נפלא!

amitpros 15 ביוני 2012

נהדר תבורי
הפעם ההרגשה שזה יהיה שונה
כל שנתיים אני אומר לעצמי ש"הנה האנגלים הולכים לקחת את כל הקופה" ואז שוער מוזר/גול הזוי/אדום לא מובן/חייזר שנגע בכדור/הקפטן שוכב עם אשתו של המגן מפריע להם בדרך.
הפעם האנגלים באים עם ציפיות אפס,אבל עם שוער.
ברור שהולך להיות טוב
במקום ברבע הגמר,הם יעופו בחצי בצורה הרואית כהרגלם…

אורי 15 ביוני 2012

תבורי- פוסט יפיפה, אבל האפילוג שלו השאיר אותי קצת- בהעדר מילה הולמת בעברית- baffled. למה אתה רוצה שאלוהים יגלח את המלכה ?

בני תבורי 15 ביוני 2012

מי עוד רשאי לגלח מלכה?

amitpros 16 ביוני 2012

ג'וני רוטן?

ארז N 16 ביוני 2012

LIKE
ומוריסי גם כן הייתי מאםשר לו.

מאשקה 15 ביוני 2012

בנג'י, פוסט נפלא.
וברקע בטלוויזה אנגליה נגד שבדיה והתוצאה עדיין 0:0.
אל נצור את המלכה בשבילך.
תהינה מהלוזרים האלה….. :)

בלינדר 15 ביוני 2012

ג'רארד לקארול, אהההההההההההההה!

מנחם לס 16 ביוני 2012

בני, אני אוהד אנגליה מאז תום פיני. מעניין אם מישהו כלל יודע מי הוא. מאז החיידק נישאר ועוד התגבר עם מחנות הכדורגל שלי מ-1970 עד 1996 כשכל קיץ הבאתי מעל 100 אנגלים (כולם סטודנטים לחנ"ג עם התמחות בכדורגל) להיות מאמנים של ה-CAMPERS. תמיד יכולתי לסמוך עליהם הרבה יותר מאשר על המאמנים האמריקאים או הישראלים. הם גם היו טובים יותר.

עפר ויקסלבאום 16 ביוני 2012

פוסט מענג, בני.
עונג שבת אמיתי.

matipool 17 ביוני 2012

נפלא בני , נפלא .

MG 17 ביוני 2012

מצויין.
יפה והומוריסטי בדיוק במינון הנכון.

cookie-monster 19 ביוני 2012

יפהפה

Comments closed