נעליים תולים מהר

הילדים כיום לא אוהבים כדורגל. כוסיות, אני אומר.

אני זוכר את הכדורגל הראשון שקיבלתי כילד. מעוצב בפסים צרים משתלבים בצבע חום אדמדם עם שרוכים בצד וריח נהדר. לא, אני זוכר יותר שנעצרה לי הנשימה.

נעלי הכדורגל הראשונות שקיבלתי היו בכלל נעלי רוגבי שהביא איזה דוד מדרום אפריקה. החולצה הראשונה הייתה טריקו כחולה עם צווארון V לבן שקיבלתי מאריה רדלר באימון ילדים הראשון בהפועל. בצד ימין על החזה הסמל של האיש עם המגל והפטיש. מתחתיו היה כתוב הפועל פתח תקווה. אולי בצד שמאל בעצם.

את הנעליים בקושי הצלחתי לנעול, וכשכבר כן, לא הצלחתי לזוז איתם שלא לדבר על לבעוט. את החולצה לבשתי רק באימונים והכדור ישן איתי במיטה.

*

היה לו לכדור אז, אפיל של סוני פלייסטיישן 3. עם ווי. מסתבר שכדור יכול להיות גם יצרן דיווידנדים חברתי ממדרגה ראשונה.

כשהיה לך כדור אמיתי כולם היו חברים שלך. גם הגדולים. אלי תם, אח של גוזל דרך אגב, שהיה שחקן בנוער של הפועל ואחר כך בבוגרים של מחנה והדבר הכי מסי שהיה לנו בשכונה, היה מתלהב ממנו כאילו לא בעט בשכמותו על בסיס קבוע.

*

האצטדיון השכונתי שכן בגן השעשועים. מגרש חול זרוע ואבנים אבל ישר ושטוח, ואם לא התעקשת על פרטים זניחים, הוא יכול היה אפילו להיראות מרובע. שטחו אפשר לשתי קבוצות בנות שבעה שמונה ילדים לשחק בכיף ולהרגיש וומבלי.

גבולות השערים לרוחב הוגדרו באופן קבוע באמצעות אבנים גדולות שהציבו הגדולים. לילדים אפשרו להקטין קצת את השער על ידי נעליים שניצבו קרוב יותר. בכל הנוגע לגובה השער, נו, זה הייתה נקודת מחלוקת שמעולם לא יושבה. מקובל היה לטעון כי הכדור שהקבוצה שלך בעטה, עבר מתחת למשקוף הבלתי נראה, והכדור של האחרים, הרבה מעליו.

*

ברחבות לא הייתה אחידות. ליד אחד השערים, זה שלמרגלות המדרגות הגבוהות שהובילו לחצר בית הספר היסודי, היה משטח חול וקל היה לשוערים לזנג. לא טעות. בשכונה אצלנו השוער זינג, לא זינק. נדמה לי שגם אבי נמני שיחק בגבוצה כזאת. וגם אכל המבונגר.

רחבת השער השני, הייתה מתכון למרפקים וברכיים שרוטות, שכן שכנה בעיבורה של נחלת חצץ דוקרני. מה שכן, היו קרוב מאחוריה ברזיה שלפעמים זרמו בה קצת מים, והשביל המוליך אל הפלפל של יששכר, מי שהגה ופיתח את קונספציית המנה בחצי כיכר לחם, שלימים יעשו עליה גוזל וציונה את האקזיט של החיים שלהם. הנה הטבע מאזן את עצמו.

*

בצידו האחד של המגרש השתרכה גדר אבן נמוכה. מלבד היותה גבול גזרה, היא שימשה גם למושב הקהל ולכלי עזר אופנסיבי קטלני ביותר. אאוט נחשב רק מה שעבר את הגדר, כחצי מטר גובהה, ובשל כך יכלו המתוחכמים בחבורה לנצל את הקיר כבהוקי קרח, או סנוקר אם תרצו.

בצידו השני נמתחה גדר שיחי אוג קוצנית וסבוכה. אף אחד לא רצה להיות זה שיטמיע את הכדור בנבכיה פן יצטרך לזחול לתוכה להוציאו, ואולי גם לפגוש איזה צפע על הדרך.

שופטים לא היו. גם מכות כמעט ולא. הויכוחים הסתיימו קצת אחרי שהתחילו. כשחוסר ההסכמה הוביל למבוי סתום, הסתיים המשחק למשך כמה דקות, בדיוק לפרק הזמן שנדרש לעשות שוב כוחות ולהתחיל מחדש.

*

מה שכן, אהבנו את המשחק. נורא אהבנו. בכל יום משעות הצהרים ועד רדת הערב שקק המגרש עשרות ילדים חדורי מוטיבציה. רק החושך שלא אפשר שליטה בתנועה, הביא לסיום המשחקים. בבקרי יום השבת מילאו את המגרש גם ילדים בכיפות וחולצות לבנות שניצלו פרצה בהגנה הצפופה של הוריהם ונמלטו מבתי הכנסת למגרש. אחרי הצהרים של ימי שישי ושבת, היו כולם של המבוגרים.

כשבגרנו, מאסנו בחול ובאבק ועברנו לשחק על מגרשי מרצפות של בתי הספר הסמוכים, עמל וברנר. כשהורשינו לנהוג, הרחקנו עד כפר הבפטיסטים למגרש דשא, שאם אינני טועה, משמש כיום כמגרשה הביתי של אחת מקבוצות הפוטבול הישראליות.

שיחקנו ככל שיכולנו, עם הלימודים והשרות הצבאי. מלבד ימים ושעות קבועים, משחק מזדמן היה מתארגן בדקות. בשמונה במגרש של המחנות העולים, היחיד בשכונה שהייתה לו תאורה. וכלב מי שלא מגיע.

*

כשהגעתי לקיבוץ שמחתי לגלות קהילה תאבת משחק. שיחקנו בשלוש ליגות שהפעילה המועצה האזורית: קטרגל, כדורגל שבע וכדורגל למהדרין, עם שופטים וועדת משמעת. בין לבין היו גם טורנירי גביע לזכר.

בפגרות שיחקנו בכל הזדמנות, כולל טורנירי ענפים בשבועות. תפקידנו הפעיל כשחקנים, איש איש בקצב שלו, הסתיים רק עם פציעה או גיל מתקדם.

עד שהפסקתי לשחק לקראת תום העשור הרביעי לחיי וערקתי לכדורסל, הכדורגל היה מוצר הכרחי קיומי בשבילי. לא הבנתי איך אפשר בלי.

ככל שניסיתי להדחיק ולא לחשוב על היום הזה, הוא הגיע. בא עם גב דפוק ודקירות טורדניות במפשעה שהעידו, כפי שהסתבר מאוחר יותר, על קרעים בשרירי הבטן. כיום אני מתקשה לשחק אפילו בבריכה. מקסימום שוער. מסתבר שהגוף שכח "לדבר" בשפה הנדרשת בכדורגל. לקלל אני עוד זוכר.

*

אבל מה שמאכזב אותי יותר, זה לראות שאין המשך לכדורגל. בטח לא בקיבוץ. נגמר כלא היה. הילדים כיום אוהבים דברים אחרים. כוסיות, אני אומר. מה אתה מקשקש, אומרים לי לך היה מחשב? אינטרנט? גיטר הירו? מצעד החיים בפולין? ואני אומר, לא, אבל היו ספרים, הייתה פעילות קבועה בתנועת הנוער, מחניים גדול וקטן, דודס, כדורעף, חוגים בבית התלמיד, מחנות קיץ באוהלים שבנינו משמיכות וחבלים עם כפתורי שדה, מחנות עבודה, מסיבות, מכות עם ערסים משכונות אחרות, פילוחי שסק, הפועל פתח תקווה, אך מעל הכול, כדורגל. תמיד. בכל מקום. כדורגל לא היה דת, כדורגל היה מהות בסיסית של קיום.

אני רואה אותם מול המסך ללא תנועה. העיניים שלהם מתרוצצות לצלילי R2D2 וכאלה. ניסיון  לכל סוג של תקשורת איתם נכשל כמו כל ניסיון דומה עם אוגרים. הם מספרים בגאווה אחד לשני כמה הרגו היום.

אני לא מקבל את זה שהדבר נובע רק מהעובדה שהעולם שלהם מלא ביותר פיתויים. אני חושב שהם פשוט בטלנים, כולל הפרטיים שלי. לרבוץ על כורסא ולהניע את האגודלים דורש פחות מאמץ מלרוץ אחרי כדור. גם לראות אותם משחקים מידי פעם על הדשא בבריכה זה די מדכא, חוץ מאיזו ילדה אחת שמקרקסת את כולם. אין תשוקה, אין רצון, אין נחישות, אין דרייב לנצח. כאילו כזה. כמו לאכול תירס.

ולא שהם לא בקיאים במה שהולך בארץ ובעולם בתחום, כן? אוהדים קבוצות כמעט על פני כל הגלובוס. בר מצווה בקאמפ נואו ותמונות עם אינייסטה מקרטון. בארונות שלהם יש יותר חולצות מסי מחולצות שומריות וכל תנועה מלקסיקון החגיגות אחרי שערים שגורה אצלם, זה בטוח. גם ניסיון להחיות את ליגת הקטרגל לילדים, כילה ימיו בנפיחה חרישית. אפילו הצעירים המבוגרים יותר כבר לא משחקים. כאילו יד נעלמה מחקה אצלם כמה מולקולות ב DNA.

מבאס.

***

איש אחד נמנע באופן קבוע מלהאזין לתכנית שלי ברדיו. הוא גם ממליץ לקוראיו להימנע מכך. אתמול הוא אפילו הלך לראות את ברוס ספרינגסטין רק כדי שיוכל לא להאזין לתכנית הוא סיפר לי שזה לא יהיה אותו דבר בלי קלארנס קלימונס, אבל הבוס הוא הבוס.

חשבתי שהגיוני שמי שמכיר את קלימונס יכיר גם את הרכב הרגאיי-סקא-ג'אז המופתי  GROUNDATION. טעיתי, הוא לא. אבל אני חושב שכדאי לו. גם לכם.

צירפתי קליפ הכרות. נסו ותיהנו ואחר כך תמשיכו לבד ביוטיוב.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

פייר פליי פיננסי בתחת שלי!
ימי הרדיו לא כאן

44 Comments

Brandon Roy 13 ביולי 2012

כתבה מרגשת.

אני אתייחס פחות לילדים ולנערים שמשחקים כדורגל בשכונה בשביל הכיף, בשביל השמחה אלא יותר באלו שחולמים להיות שחקנים, אלו שגם שמשחקים בקבוצות. אני מכיר את השחקנים בקבוצות הנוער וגם את אלו שעשו את המעבר לבוגרים, תקשורת הספורט הישראלית הפכה אותם למלכים עוד לפני שצברו 5 הופעות במדי הקבוצה הבוגרת. התאהבו בתהילה ובמסביב ורצו את ההצלחה לא מהסיבות הנכונות – בחורות, כסף ופרסום. איפה הימים בהם האימונים היו היסודות ולא הראיונות בתקשורת ומאבקי הסוכנים. הכסף גדול רץ בין כולם ולא משאיר לאף אחד את הספק אם כדאי להשקיע בכישורים על המגרש או בכישורים הורבאליים.
היכן הם הימים ששחקני כדורגל היו אות לדוגמא ולמופת, להצטיינות ולעבודה קשה. את טורק שהיה עובד בבקרים כדייג ואחרי-צהריים הולך להתאמן עד החושך, את איווניר שהיה בועט אל קיר גבס מזריחה ועד השקיעה בשביל שלימים, שיעמיד את השוער בפחד אל מול כל איום שיצא מהרגל שלו.
הבטלנות שולטת בילדינו ובשחקנינו, התקשורת ממשיכה להמליך אותם והם ימשיכו לגזור קופון על אהבתנו הטהורה למשחק.

MG 13 ביולי 2012

בני – תודה רבה.
זה הפוסט הראשון שריגש אותי מאז שגיליתי את האתר.
יש כ"כ הרבה לכתוב על זה, אבל מלאכתם של…ואתה עשית את זה מושלם. במקרה זה – כל המוסיף גורע.

אביאל 13 ביולי 2012

מעולה, אני (בן 25) בדיוק על התפר שבין המעבר מלשחק כל היום כדורגל (בני דודים גדולים) בשכונה ללשבת על המחשב כל היום (האחים הקטנים שלי), אצלי זה התחלק. חמישיה (אפילו של אוהד ריאל כמוני) לרשת של ברצלונה בפלייסטיישן (מול חבר שהוא שרוף של ברצלונה) לא משתווה ללעבור חבר או לכבוש בין הרגליים שאתה בן תשע.

סימנטוב 13 ביולי 2012

איך ישחק דודס? (אך איזה משחק) מה יקנו את האצטרובל בסונול יחד עם חמישה קלפים של עצים? אצטרובל יהיה מפלסטיק?

יוגב 13 ביולי 2012

עברתי לפני כשנה לבית פרטי ברחוב הולנדי עם כ-20 בתים. לאחר המעבר גיליתי לשמחתי הרבה שאחה"צ כשאני חוזר מהעבודה משחקים 10-15 ילדים כדורגל ברחוב(כולם עם חולצות של מסי אבל לא נורא) כולל זחילה מתחת למכוניות חונות כדי להוציא את הכדור. כשאני רואה זאת אני עובר מסביב וחונה רחוק. אני לא מתכונן להיות השכן הזקן שהורס את המשחק.
בתור ילד היה לי 5 שנים רצוף את אותו כדור ואיתו נהגתי להגיע לביה"ס ב-7:30 למשחק מקדים, יוצא ראשון בהפסקה כדי לתפוס את המגרש הגדול ונשאר אחרי הלימודים עד שקראו לי הביתה. אני חושב שנתנו לי לשחק רק כי הכדור היה שלי אבל ממש לא היה איכפת לי.

מאשקה 13 ביולי 2012

בני, ריגשת גם אותי.
אוהבת מאוד את הכתבות שלך על עבר ילדותך.
תודה לך מעומק ליבי

אריאל גרייזס 13 ביולי 2012

מאוד צודק. כדורגל וכדורסל היינו משחקים בכל הפסקה ואחרי הלימודים ובימים של החופש הגדול כל הזמן. היום נוער לא עושה את זה בכלל. לא יודע אם זאת עצלנות, זה פשוט מאוד חבל.
זאת הבעיה עם זה שיש רק שעה של חינוך גופני בשבוע – כשאנחנו היינו ילדים, זה היה משהו משלים, היום זה הדבר היחיד. הדרך היחידה להחזיר את הילדים לספורט היא להכריח אותם דרך בתי הספר (או שההורים יכריחו אותם דרך חוגים)

Amir A 13 ביולי 2012

הטורים שלך מרגישים כאילו אתה יושב אצלי בבית וכותב עלינו. וזה די מדכא למען האמת. אני חושב שאני אפסיק לקרוא את הטורים שלך.

נ.ב. מתי יגיע הטור על "מתי הבנתי שהאהבה התחלפה במשהו אחר?"

בני תבורי 13 ביולי 2012

עובד על זה ומנסה להדחיק…

ספי 13 ביולי 2012

מרגש מאוד, פשוט טוב.
אני עובד עכשיו במשרד ארור שבקומה השישית שלו נמצאת פינת העישון, משם אני חוזר כרגע.
מתחת למשרדים נמצא מגרש ירוק עם סימונים לבנים וכל יום אחרי הצהריים מגיעים הילדים לשחק שם.
באופן קבוע אני ועוד עובד בריטי עומדים שם עם עיניים מעט רטובות ואומרים אחד לשני שזה בגלל השמש שמסנוורת.
בני- האם אפשר את המייל הפרטי כדי לשלוח הודעה?

בני תבורי 13 ביולי 2012

ספי,
בצד שמאל של הדף יש כותרת קטנה מי? למה?. הכנס ותמצא שם את המייל הפרטי שלי.

כסיפוביץ 13 ביולי 2012

איזה פוסט בני.

הזכרת לי את הכדור הראשון שלי בגיל 5.
את נעלי ה- רמי ספורט הראשונות שלי כשכל ה"עשירים" בקבוצה היה כבר פומה.
את המגרש הדפוק בכפר קיש שהיו בו יותר סירפדים מחתיכות דשא.
את הימים החמים בקיץ שהייתי מחכה לאוטובוס של המועצה שייקח אותי לחוג הכדורגל. מרוב שהייתי מחכה לאימון אז הייתי מתייצב כבר חצי שעה לפני הזמן בתחנה.

לא רואה את הילדים שלי עם אותו ניצוץ בעיניים. לצערי.

בני תבורי 14 ביולי 2012

נו דיסרספקט, אבל רמי ספורט לא רואה את פומה ממטר…

אסף THE KOP 13 ביולי 2012

בני, מרגש כרגיל.

דרך אגב, "במפתיע" בית המשפט האנגלי זיכה את ג'ון טרי.
מחכה בכיליון עיניים לפוסט שלך בנושא.

בני תבורי 14 ביולי 2012

תן לי להתאושש מההלם…

ארנון 13 ביולי 2012

כתמיד, הצלחת לרגש עד מאד. שוב עולה השאלה מתי כבר תאסוף הכל בספר…
גם בשבילי הכדורגל והכדורסל (והשחמט…) היו הכל עד גיל 16. זוכר בעיקר את החופשים, אחרי ארוחת הערב, מהחדר אוכל ישר למגרש, עד חצות, כשהעינים כבר לא רואות אבל הרגליים עושות את העבודה.זוכר את הנעלים הראשונות, הכדורים שכל כך התרגשתי לקבל וכל כך נעצבתי כשהתפוצצו בשיחים.זוכר כל כך הרבה גולים באליפויות המוסד, המועצה האיזורית, והשומר הצעיר כאילו הובקעו אתמול. ואפילו את הגולים בהפסקות בין השיעורים.
בגיל 16 פינינו קצת מקום לבנות.
בגיל 20 הלכה הברך וגמרה את הסיפור.
מאז – רק בשער!

אני מבין שאנחנו נפגשים מחר בבארבי?

Sooner 13 ביולי 2012

כדורגל בשישי, גם ב33 מעלות ו70 אחוז לחות, זה ההיילייט של השבוע. מי שלא מעריך את זה – בעיה שלו. וטוב שכך. יותר מגרשים פנויים.

ערן 14 ביולי 2012

בני, אתה פשוט מופלא. זכרונות מופלאים, שהתמלאו לחלוטין באבק, קפצו לראשי עם כל פסקה שקראתי, לדברים האלו אין מחיר.
תודה רבה.

זיזו 14 ביולי 2012

ראשון פנדל שני עונשין…

או שבעצם כדאי שני פנדל ראשון עונשין…

בני תבורי 14 ביולי 2012

זיזו,
היה אצלנו משהו ויכוח מתמיד לגבי שתי סוגיות הרות גורל בסטנגה: האם פגיעה בקורה נחשבה לשער כפול, או שלוש קורות שוות פנדל…עמדתנו בנדון השתנתה תמיד בהתאם לסיטואציה הנוחה.

זיזו 14 ביולי 2012

קורה זה שתי נקודות.

בכדורגל שלוש קרנות זה פנדל.

איפה באמת המשקוף הזה… הוא תמיד נראה לי כל כך ברור.

אלכס 14 ביולי 2012

אצלי זה היה אותו דבר, רק לגבי כדורסל.
כתבה מופלאה בני.

צור שפי 14 ביולי 2012

נהדר בני. אתה מצליח באמצעות מילים להחיות עבור לא מעטים כאן עולם של זכרונות, תחושות וחוויות שחשבנו (לפחות אני) שכבר לא נוכל להיזכר בהם בעוצמה ובחיות כזו. מעטים מאוד יכולים לעשות את זה.

ג'ון מקינטייר 14 ביולי 2012

מקסים ונפלא וקצת עצוב. תודה!
25 שנה אחורה, כל הקיץ היינו במגרש הבלטות של בית הספר. עוברים מסל לרגל מרגל לסל. אולי המזגנים אשמים בכל?

D! בארץ הקודש 14 ביולי 2012

בני, גראונדיישן הצליחו להסביר לי, אחרי המון שנים, שרגאיי זה נהדר.
או יכול להיות נהדר. הרכב נהדר.

בני תבורי 14 ביולי 2012

D,
יש ביוטיוב כמה הופעות שלהם באורך מלא, שם אפשר לראות את כמות הכשרון והורסאטיליות שבכל אחד מהם. אני לא יודע איך, אבל חייב לראות אותם בהופעה והערב לבושתי אני לא יכול להגיע לבארבי… :(

D! בארץ הקודש 14 ביולי 2012

יש לי את כל הדיסקים שלהם – בהחלט הרכב מוזיקלי נהדר שאמנם "רוכב" על הרוטס אבל חורג ממנו לגמרי.

ואפילו לא ידעתי שהם פה..
יהיו עוד הופעות?

יורם אהרוני 14 ביולי 2012

לא מסכים לחלוטין שילדים היום לא משחקים! אני מלמד בשני בתי ספר, באיזורים שונים של הארץ ורואה את הילדים משחקים נפלא. ברור שהמציאות היום שונה ואנחנו המבוגרים הם אלו שאשמים, לא הילדים! מחקר שנעשה באנגליה, אבל לדעתי תוצאותיו תקפות גם בארץ מראה כי היום אנחנו מרשים לילדים שלנו לעשות דברים שונים, שנתיים יותר מאוחר מאשר הרשו לנו כאשר אנחנו היינו ילדים. אם לי הרשו לנסוע חופשי על הכביש באופניים בגיל 10, היום מרשים אולי בגיל 12 וגם זה עם קסדה וכל מיני אמצעים להרגעת ההורים. איך כתבו כבר לפני איזה 50 שנה חיים גורי (יחד עם ספי) "…והשכונות הפכו מקלט לפזמונים…", כלומר – כבר כשאני הייתי ילד, דור ההורים שלי ביכה את אובדן השכונה. רק מה, היום יש הרבה יותר חוגים, הרבה מאמנים מקצועיים ותנאים אחרים בכלל. כאשר אני הייתי בכתה ח' הגענו לחצי גמר אליפות הפועל בכדורסל לגיל 14 (והפסדנו להפועל חיפה שהביאו ילדים שהיו מעל הגיל אולי בשנתיים…)כאשר המאמן שלנו היה נער בכתה י'! היום הייתם שולחים את הילדים שלכם לחוג כזה?

ניתאי 14 ביולי 2012

בניגוד ליורם, אני כן מסכים עם זה שמחשקים פחות. וזה שילוב של כל מיני דברים, כולל פיתויים ועצלנות.
לא זוכר איפה שמעתי את התיאוריה שדור שלישי של חברה מצליחה הוא עצלן. למה? כי הדור הראשון מקים ב10 אצבעות את החברה, נלחם על כל מטר, מנסה להתבסס. הדור השני גדל למאבק, אבל לא למלחמת השרדות. והדור השלישי כבר גדל לתוך חברה (ומשפחה) מבוססת, אמידה, שמקבל מה שהוא רוצה. כפית של זהב.
למה אני מזכיר את זה? כי זה לדעתי מאפיין גדול של מה שקורה אצלנו. גם בקיבוצים. הרבה באשמת ההורים אגב, שלא מהססים להתקשר לרמטכ"ל אם הבן שלהם נשאר שבת לא בצדק לדעתם. כמו שיורם אמר, הרבה דברים יותר מאוחר.
והתוצאה היא ילדים עצלנים, שמקבלים אייפון בגיל 4, ואוי ואבוי למי שיביא אייפון לביה"ס אייפון מדור קודם, ואז… למה ללכת לשחק כדורגל? ועוד להזיע…

יורם אהרוני 14 ביולי 2012

על סמך מה אתה אומר שילדים משחקים היום פחות? אחד הנושאים שכתבתי עליהם בעבר הוא האם יש ירידת כושר כיום אצל הנוער בישראל ובעולם. יש ארבע דעות: 1) יש ירידה; 2) אין ירידה; 3) אי אפשר לדעת; 4) מבחני כושר הם בזבוז זמן… אחת הבעיות בישראל, לא רק בבתי-ספר אלא גם בצבא, שאין מעקב אחרי כושר גופני. הייתי 25 איש מילואים של מחלקת כושר קרבי וכל שנה היה עולה קצין אחר בכנס השנתי ומספר שהשנה הכושר השתפר ב – 20 אחוזים! אם היו עושים אותו מבחן ואוספים נתונים על כל חיילי צה"ל (וזה ממש לא בעייה לעשות בצבא) אז היינו יודעים מה המצב. משום מה לא עושים. כל שנה ממציאים מבחן חדש ולא אוספים נתונים לאורך שנים. בבתי ספר בכלל לא אוספים נתונים על כושר גופני. אני דווקא כן אוסף נתונים על התלמידים שלי ויודע מה המצב שלהם ומנסה לנתח את הגורמים להבדלים. למשל, בשנות התשעים היו לי שלושה שיעורי חינוך גופני בשבוע לכל כיתה בחטיבת ביניים וגם חוגי בחירה. אחר כך קיצצו את זה למינימום שחובה לתת (שני שיעורים בשבוע) "וראה זה פלא" מאותה שנה ההישגים פחות טובים… אני לא בודק את המשקל של התלמידים שלי, אבל לפי ההתרשמות שלי אין עדיין ממש בעיית השמנה אצלם. גם ההישגים שלהם בכלל לא רעים. אולי אני רוצה יותר אבל אני גם יודע בדיוק מה המצב שלהם. למעלה מ – 75% עומדים בקריטריונים הבין לאומיים לכושר בכיתות ז' – יב'. אתה יכול להסתכל על חצי הכוס הריקה ולהגיד שרבע מהילדים לא בכושר. הייתי רוצה שאולי נגיע ל – 85% אחוז "עוברים" אבל בינתיים זה מה שיש.

בני תבורי 14 ביולי 2012

יורם,
בקיבוץ שאני חי בו לא משחקים כדורגל בכלל, למעט כמה דקות פה ושם ליד הבריכה. אין התארגנויות כדורגל באף יום ובאף שכבת גיל. וזה בקיבוץ ששיחקו בו כדורגל בשלוש ליגות בשלושה גילאים במקביל במשך עשרות שנים.
מצד שני, יש עוד הרבה מדינה מסביב ואולי אני באמת לא יודע…

ניתאי 14 ביולי 2012

גם אצלנו זה ככה. לא רק בקיבוץ, במועצה האזורית.
מספר הילדים הנרשמים לחוג הכדורגל במועצה יורד באופן הדרגתי ב-15 שנה האחרונות. הירידה היא יחסית זניחה, אבל כשאתה לוקח בחשבון את הצמיחה הדמוגרפית, אז כן, באחוזים הירידה כבר משמעותית. וזה נכון לכל הגילאים.
יכול להיות שהם עוברים לחוגים אחרים (אין לי מושג מה קורה שם). מספר החוגים האחרים לא עלה, אבל אולי כמות הילדים בהם כן. אני מניח שלא, אבל…

יורם אהרוני 14 ביולי 2012

מספר הילדים ההולכים לחוגים לא ממש קשור לילדים. הוא קשור למערכת. הבן שלי היה בחוג ג'ודו 6 שנים, כתות ד' – ט'. שני אימונים בשבוע. כבר כאשר עלה לכתה ז' אמרה לו המאמנת כי אם הוא רוצה להגיע לרמה הוא צריך לעבור לקבוצה אחרת, בישוב אחר ולהתאמן לפחות 5 פעמים בשבוע. הוא אמר שמספיק לו פעמיים בשבוע במרחק הליכה מהבית (קילומטר וחצי). אחרי כתה ט' לא נשאר לו עם מי להתאמן כי כל האחרים בחוג היו בני 13 ומטה ואז הוא פרש. למותר לציין שלא היה חוג בענף ספורט אחר שהיה מוכן לקלוט אותו לשני אימונים בשבוע (אולי חוץ מהכנה לצה"ל, אבל כאן חבל על הכסף הוא התכונן מצוין לבד). בן אחותי, כיום בן 14 היה עד סוף כתה ו' בחוג כדורסל של מכבי תל אביב, חוג ולא קבוצת ליגה. כשעלה לכתה ז' החוג נסגר כי לא כלכלי להחזיק חוג לילדים בכתה ז'…כאחד שגדל בקיבוץ ושהה בו איזה 45 שנים אני יכול להגיד שמספר הילדים ההולכים לחוגים קשור מאד לאיזה משוגע לספורט (עסקן… פעיל…) שדואג לילדים. לא מכיר מקום בו יש מנהל מחלקת ספורט שממש ממפה את מצבת הילדים והנערים בישוב ודואג שכל מי שרוצה ימצא חוג. הכל למעשה יוזמות פרטיות של משוגעים לדבר.

אריק 15 ביולי 2012

יורם, אנחנו מקום שלישי בהשמנה ב-OECD. ומעבר לעניין האובייקטיבי, באופן סובייקטיבי – הילדים נעלמו מהמגרשים. גם בקיבוץ בו גדלתי (כן, גם אני) וגם בישוב בו אני חי. לפני עשר שנים כשהגעתי לכאן המגרשים המו וכבר אז אמרו לי שזה לא מה שהיה פעם, היום הם ריקים כמעט תמיד, אז לא מחקר אמפירי, אבל זה בדרך כלל נכון, מה שהרבה אנשים מרגישים כאן, כנראה נכון.

יורם אהרוני 15 ביולי 2012

אריק, מאיפה הנתונים שאנחנו מקום שלישי בהשמנה. כמה נבדקים היו? איך בדקו? תראה למשל, איך אוספים נתונים בקליפורניה:
http://data1.cde.ca.gov/dataquest/PhysFitness/PFTDN/Summary2011.aspx?r=1&t=4&y=2010-11&c=00000000000000&n=0000 בודקים שם מאות אלפי ילדים כבר יותר מעשר שנים כולל משקל גוף וגובה (או אחוזי שומן) יכולת אירובית (ריצת מיל או מבחני ביפ ורוקפורט), גמישות, כוח בטן, כוח ידיים, כוח גב… בישראל אין איסוף נתונים ממשי כך שמי שטוען שיש עלייה בהשמנה מסתמך אולי על מדגמים קטנים.
בקשר להתרשמות שילדים משחקים פחות זה בטח נכון במקומות שיש מעט ילדים כמו בקיבוצים מסוימים וזה קורה גם מאחר שהמבוגרים שינו את מערכת החינוך. לפני 40 שנה בערך התחילו עם השיטה של חטיבות ביניים. אחת המשמעויות היא שבבית הספר לומדים ילדים משכונות שונות המגיעים וחוזרים בהסעות. ברור שכך קשה יותר לארגן משחק אחה"צ. כאשר אני הייתי נער בקיבוץ היינו לומדים עד אחת אולי, אחר כך הולכים לעבוד בקיבוץ ואז חוזרים למוסד החינוכי, נערים מארבעה קיבוצים, ואפשר לארגן משחק כדורגל. אחר כך שינו את השיטה, האריכו את יום הלימודים עד שלוש וחצי וביטלו את חובת העבודה. מה השיגו? הנערים חוזרים הבייתה מבית הספר, הולכים לישון, קמים בתשע ומבלים כל הלילה…לך תארגן משחקי כדורגל בתנאים כאלה… כאחד שנמצא בשעות היום בבתי ספר אני יכול להעיד שהרצון של הילדים והנערים לשחק נשאר גדול.

אריק 16 ביולי 2012

יורם זה פרסום של הOECD. אגב, שוב סובייקטיבית אני לא רואה השמנה, אפילו להפך, לך תדע.

יורם אהרוני 16 ביולי 2012

אריק, להגיש שיש נתונים של ה-OECD ולהראות אותם, זה לא בדיוק אותו הדבר. חיפשתי קצת באינטרנט פרסונים שלהם. הנה פרסום די מעודכן:
http://www.oecd.org/dataoecd/1/61/49716427.pdf
יש שם רשימה של אחוזי השמנה של ילדים ונערים. לא מצאתי את שמה של ישראל ברשימה מהטעם הפשוט שבישראל אין איסוף נתונים שיטתי לגבי ממדי גוף של ילדים ונערים וודאי שלא לגבי כושר גופני. לא יודע למה. אוספים כאן המון נתונים על הישגים במדעים, שפות, חשבון ומה לא אבל לא על דברים הקשורים בהרכב הגוף ובכושר גופני לא אוספים. יש מחקר ישן, משנות התשעים שבאמת ישראל דורגה בו שלישית (אגב, עם אחוזים נמוכים למדי של משקל יתר, רק כשמונה אחוז מהילדים…) אך המחקר ההוא היה על מדגם קטן והתבסס רק על שאלונים. הילדים כתבו בשאלון את הגובה והמשקל שלהם. לא רציני.

קורא 14 ביולי 2012

מה שכן, אני לא חושב שהבעיה היא בילדים שלא משחקים כבר או לא מתרגשים מלשחק כדורגל בשכונה.
הכדורגל כאן הוא בסך הכל משל לשינוי הצורה שעוברת חברה מודרנית כמו שלנו. השאלה היא דרך החינוך (הורים בראשונה, אחר כך בתי הספר, מתנ"סים וכו').

אצלי לדוגמא בקיבוץ ובמושב שגדלתי בהם עדין משחקים הילדים ברחוב בדיוק כמו שאני שיחקתי כילד.

ונכון, זה לא שלילדים יש יותר מדי פיתויים – אלא למחכנים יש.
יותר קל להורה/מורה להושיב את הילד מול הטלויזיה/מחשב למשך כמה שעות מאשר לפתח איתו מחשבה או לעשות איתו פעילות או להקפיץ אותו לחברים.

וזו הבעיה… קשה יותר להיות הורה בימינו :)

ש. בן ד. 14 ביולי 2012

קודם כל תודה בני. אתה תמיד מצליח ללמד אותי משהו חדש על מוסיקה או להחזיר אותי למקומות מעולים שנשכחו. מתי התכנית שלך ברדיו?

לגבי הפוסט – לפני כמה שנים הייתי בהרצאה של יורם מנחם ושם הוא בעיקר סיפר על התהליך שהוא העביר את הילדים שלו בבית: הכריח את הבן לרכב על אופניים לבי"ס, סיפר בגאווה על המשחקים בשכונה שהיה ילד (בדומה לפוסט שלך) ובהדרגה יצר תרבות של משחק גם בביה"ס של הבן (אין כמו לנצח את הכתה המקבילה בהפסקה).

כשהייתי ילד כל הבנים בשכונה שיחקו כדורגל (בחטיבה זה הפך לכדורסל) בכל הזדמנות (הפסקות, לפני/ אחרי בי"ס) וזה היה בעדיפות על המחשב (והמשחקים של פעם היו הרבה יותר טובים מאלה של היום…). היום לצערי (וזאת המסקנה העיקרית מההרצאה שלו) זה מגיע בעיקר מהבית – דוגמא אישית ודחיפה לא מבוטלת. במידה ונמשיך להתפעל בכל פעם שילד בן שנתיים יודע לשחק באייפון ונשחק איתו במקום עם כדור ולא רק נראה איתו משחק של בארסה ניצור אצלו אהבה לא מבוטלת לספורט ונלמד דרך חיים שתמשיך איתו הלאה.

ש. בן ד. 14 ביולי 2012

עוד משהו ששכחתי, ספרד שהיא הכוח העולה היום בתרבות (ובהצלחות הספורט) הבינו לפני שנים שהתרבות הולכת לכיוון הזה ושכבר לא משחקים יותר בשכונות אז הם יצרו סוג נוסף של "אימון" בסיום של כל אימון של הקבוצה (זה התחיל בכדורסל אבל אני מכיר שזה קורה גם בכדורגל) המאמנים משאירים את הילדים לשחק לבד שעה נוספת (חוקים שלהם וללא פיקוח של צוות האימון).

בני תבורי 14 ביולי 2012

ש. בן ד.
ימי חמישי בחצות 90FM.
(בשבוע הבא לא תשודר התכנית).

אריק 15 ביולי 2012

אין כמוך בני. אני עובר לפעמים ליד המגרש שלי שהייתי בו מ2 בצהריים ועד שמונה בערב כל יום, זורק לסל נגד מישהו, לבד, עם קבוצה. ורק לפעמים רואה איזה מישהו עם חולצה של מסי מנסה לבעוט (או לזרוק לסל, עם חולצה של מסי, כן). אני כל הזמן אומר את זה בשנים האחרונות הספורט בארץ החמה והשבעה הזאת רק יילך וידרדר, כי הוא מתחיל מלמטה והילדים כבר לא אוהבים לצאת לשחק בחוץ, חבל… הזכרונות הכי טובים שלי מהילדות הם ממגרש הכדורסל/רגל והם מפסידים, וגם אנחנו.

ידידיה 17 ביולי 2012

נהניתי והזדהיתי יותר מדי לצערי. אצלנו לא היה משקוף, היה – "גובה" (יעני, מעל המשקוף). עקרונית זה אומר שלשוער לא היה סיכוי להגיע לכדור למרות שקפץ. כמובן שהיו על זה מריבות כל משחק מחדש :)

דוד 26 ביולי 2012

אני זוכר איך שהייתי קטן בן 5-6 בשכונה בלי ילדים יורד עם כדור גומי שמצויירות עליו כל הדגלים של המדינות והייתי בועט ורץ לבד
ואז כשעברנו דירה הגעתי לשכונה שיש בה 10-11 ילדים הייתי עובר בשכונה וצועק לחברים שיבואו לשחק,ואיך היינו הולכים לחנייה של ביטוח לאומי שהיה בשבילנו מינימום וומבלי עם יציע למעלה וילדים צועקים וכל שעבר שכבשתי מרגיש כמו שער היסטורי…היום אני בן 22 ולארגן כדורגל עם פלאפון ופייסבוק לוקח לי שעות ומעניק לי כאבי ראש כי כולם התחילו להיות מפונקים ורוצים שזה יבוא ורוצים שזה יקרה ובשעה הזאת וחם מידי…ואני שרציתי לשחק בכל תנאי קראו לי מושפע…היום אני מבין שהם היו המושפעים, מושפעים מהתרבות העצלנית המפונקת ורק אני נשארתי נאמן לחדוות משחק אולי בגלל זה עדיין כל שער שאני מבקיע מרגיש לי כמו השער הראשון שאני כובש…

Comments closed