סליחה

הוא פנה לילד ואמר שלא יפחד. הילד אמר שהוא לא פוחד, אבל הקול שלו קצת רעד. בכל זאת, אמר האיש, אל תפחד.

 

המבנה העגול של הדסה עין כרם שניבט מבעד לחלון המכונית גורם לו להתרגש. הוא יודע מה מצפה לו שם, ואוהב כל רגע.

בן ארבע עשרה בסך הכול וכבר ותיק במחלקה לכירורגיה פלסטית. פעם רביעית שהוא מגיע לשם לתיקונים במהלך השנתיים האחרונות.

אימא שלו מלווה אותו בתהליך הקליטה. הוא נמדד, נשקל, טיפה מדמו מוקזת לטובת מלבן זכוכית קטנטן והוא עושה את דרכו לקומה השישית.

האחיות הזוכרות אותו מפעמים קודמות מקבלות את פניו בשמחה. המבוגרות בניהן גם מביכות אותו בנשיקה על הלחי. הפרופסור דווקא נושק לאימו וחובט על שכמו. בגלל שהוא פציינט פרטי של הפרופסור, מחכה לו שם פיג'מה חדשה מהצלופן, טס עם פירות ושוקולדים והאחראית על התזונה איתה הוא סוגר על חלוקת השבוע לימי שניצל צ'יפס, ספגטי בולונז ופלפל בלאפה משוק מחנה יהודה.

*

תמיד הוא צעיר המאושפזים במחלקה, ולמעט יומיים שלושה ימים שלאחר הניתוח, הוא אינו מרותק למיטה. את מרבית זמנו הוא מבלה במשרד האחיות שנהנות מחברתו ועוד יותר נהנות להטיל עליו משימות בוגרות ואחראיות כמו להרעיף חותמות על מסמכים רשמיים הממתינים למילוי. הוא גם נשלח מטעמן לשליחויות הרות גורל כמו לקרוא לחשמלאי או סניטר.

בין לבין הוא מטייל בבניין בית החולים המשוכלל, עולה ויורד במעליות ומבלה זמן רב ליד דוכן העיתונים באולם הכניסה שם הוא מציץ בהיחבא בנערות השער המנוילנות  של פלייבוי.  גילו הצעיר והתחבושת הגדולה העוטה את ראשו מזכים אותו במבטים חומלים המעוררים אצלו התרגשות חשובית.

*

מלווה באימו הוא נכנס לחדר. המיטה שלו ראשונה משמאל. שתי המיטות ממול שוממות. זו הצמודה למיטתו, מחופה וילונות. הוא שומע לחישות וצחקוקים וכמה דקות אחר כך מוסטים הוילונות. אחות יפה בבגדי תלמידה ממהרת משם, אוחזת בקבוק פלסטיק אדום בידה וחיוך כלשהו על פניה. בגילו הצעיר עוד לא ידע לקרוא פשר חיוך, אבל כבר ידע שזה הבקבוק שגם הוא יזדקק לו בימים שלא יוכל לגשת לשירותים.

האיש שבמיטה נועץ מבט בו ובאימו. אחר כך הוא מתיישב לאיטו ואומר בקול באס משהו כמו: יא אללה שלך, מי זאת?

הילד קצת נבהל. הפנים מוכרות מאוד והכותרות בעיתונים אינן מיטיבות עם האיש. הן מספרות כי לאחד הוא שבר כמה שיניים ולאחר הלביש תמונה ממוסגרת על הראש. הילד גם יודע שהמשטרה גרדה אותו בכוח בכמה הזדמנויות מעל כל מיני כאלה שקצפו יצא עליהם ושהוא שיכור לפעמים, ואולי גם מסומם. אבל ידע גם שהוא כוכב ענק ושהשירים שלו הם חלק מפס הקול של ילדותו.

האיש שוחח עם אימא שלו. שאל עליו והקשיב בסבלנות. אחר כך סיפר שהוא שם לצורך טיפול בנזקי ניסיון התאבדות שלו בתא הכלא. דיבר ברכות ובנועם. אחר כך הוא פנה לילד ואמר שלא יפחד. הילד אמר שהוא לא פוחד, אבל הקול שלו קצת רעד. בכל זאת, אמר האיש, אל תפחד. שנים אחר כך הוא הבין למה.

*

לפנות ערב אימא נסעה לעיר לבת הדודה אצלה לנה. הבטיחה להגיע מוקדם מאוד למחרת בבוקר כדי להיות איתו לפני הניתוח. אל תדאגי, האיש אמר לה, אני שומר עליו.

לך תביא כסא גלגלים, האיש אמר לו. הילד הביא. עכשיו תקרב את הכיסא למיטה ותנעל את הגלגלים. הילד עשה כמבוקש. עכשיו לך תקרא לגראציילה.

גראציילה השאירה בית יהודי טוב בבואנוס איירס, ובאה ללמוד רפואה בירושלים. היא בשנה רביעית ומסייעת כאחות במחלקה. היא בלונדינית ויפה והיא זו שיצאה עם הבקבוק האדום כשנכנס עם אימו לחדר.

גראציילה באה והאיש אמר לה לעזור לו לרדת לכיסא הגלגלים. גראציילה חשבה שצריך אישור מהרופא, אבל האיש אחז בזרועה, התרומם ונעמד על רגליו. הסדין שכיסה אותו גלש ממנו והוא נגלה לעיניהם עירום לגמרי. הילד לא ידע מה גראציילה חושבת, אבל גילו הצעיר הביא אותו לחוש נבוך בעבורה. בשבועיים הבאים שיעברו עליו במחיצתו של האיש, הוא ילמד ויבין שמבוכה היה הדבר הכי רחוק מלתאר את תחושותיה.

*

האיש התיישב בכיסא בכבדות. חלקו האחורי של גופו השעיר והשרירי היה מכוסה תחבושות. שים עלי את הסדין, אמר, ותביא את הקופסא מהארונית. הילד שמע ועשה. שים את הקופסא בכיס, אמר האיש. הילד עשה כפי שנצטווה ואחר כך התייצב מאחורי הכיסא ודחף.

הם יצאו מהחדר והגיעו למעלית. כשנכנסו למעלית אי אפשר היה שלא לשים לב למבטים שננעצו באיש. האיש הזעיף מבטו ונזף במתבוננים באותו קול מוכר, אך מתחת לגבותיו העבותות הפציעו חיוך וקריצה לעבר הילד.

הם יצאו מהבניין. אחר צהרים של ספטמבר. הוא הוביל את האיש לכיוון אשר הורה לו, ליד אחד הספסלים בקצה הגינה, נעל את גלגלי הכיסא והתיישב ליד האיש.

*

הוא לא ראה אף פעם לפני כן מישהו עושה את מה שהאיש עשה, אבל ידע במה מדובר. הילדים בשכונה בה גדל דיברו על זה. הוא הביט בסקרנות ולא אמר מילה. האיש גם לא דיבר אליו ועשה מעשיו בשתיקה שהלמה את השקט של סוף היום ושלוות עמק בית זית שהשתרע מולם.

בעזרת מצת שהביא עימו, קטם האיש חלק מהגוש החום שהוציא מהקופסא שהילד הביא. אחר כך קרע פיסת נייר כסף מקופסת סיגריות, הניח עליו את החומר והדליק תחתיו את המצת. אחר כך רוקן את תוכנה של סיגריה על עיתון שהחזיק על ברכיו ובאצבעותיו ערבב את הטבק עם החומר החום המפורר. אחר כך הוא שאב את התערובת חזרה לתוך הסיגריה הריקה. ירושלמית, הוא אמר, והפיח אש ביצירתו.

הילד צפה במתרחש בתערובת של סקרנות ופחד. בתודעתו היו אצורים איסורים חמורים באשר למתרחש ועודף חוסר ידע מוחלט שנבעו ממיתולוגיה מופרכת, כפי שהבין כשהתבגר. בינתיים הוא נעץ מבטו ושתק.

לא תודה, הוא אמר בקול קצת רועד כשהאיש הציע לו להשתתף בחגיגה. הוא סירב בחשש. פחד לגעת ולא ידע אם זה טוב לסרב לאיש.

בוא נחזור, האיש אמר לו כשהערב ירד, אני רעב. הוא לא אמר כלום על מה שהיה. גם הילד לא.

*

למחרת בבוקר אימא באה וליוותה אותו לחדר הניתוח. כשחזר לחדר אחרי שלוש שעות, עטוי תחבושות ומעורפל מחומרי ההרדמה, האיש במיטתו נשען על מרפקו ובקול רך התעניין בו. אימא עזרה לו למצוא את התנוחה הנכונה והוא נרדם שוב. אחר כך הוא התעורר ושוב נרדם. בלילה, משתכפו כאביו, לא הצליח להירדם ולא הצליח למצוא את הכפתור המזעיק את האחות.

האיש ששמע אותו, ניעור משנתו. הוא גרר עצמו ממיטתו וניגש אליו. דיבר אליו ברכות. הוא אמר שהוא יודע שכואב לו, אבל עוד מעט בוקר ובבוקר קל יותר להתמודד. בינתיים, אמר, הנה משהו שיסיח את דעתך.

בשקע צווארו של הילד, בסמוך לאזנו, הוא הניח מכשיר טייפרקורדר קטן, לחץ על הכפתור והניח את הילד לנפשו עם מוזיקה. שירי הלהקה שממנה הפציע ככוכב עם אשתו וחברו הטוב, ואחר כך שירים ששר בעצמו עם גיטרה. עם עלות השחר הילד נרדם שוב.

*

השבועיים הבאים היו בית ספר לחיים. הילד ראה אותו מפלרטט וכובש לבבות, שמע אותו מדבר בלחש ויראת כבוד למשוררת שאת שיריה הלחין וביצע שבאה לבקרו, ראה את אשתו היפה של האיש, שאת דמותה ראה בעיתונים ועל מסך הטלביזיה, שרה ליד אזנו את השירים שכתב לה ולאחרים, ומסמיקה במבוכה כשנדמה לה שעוד מישהו מאזין.

בכל פעם שהלך לגן, הילד נלווה אליו. כשהוא ישב שם לבד וגם עם אחיו וחברים אחרים שבאו לבקר ולהשתתף באותו פולחן קדום של טשטוש התודעה. פער שבע עשרה השנים בניהם, לא קיבל ביטוי ביחסו לילד. שום דבר ממה שהילד שמע וקרא אודותיו, לא הופגן לעיניו.

בערב האחרון לשהותם יחד, הילד הסיע אותו בכיסא הגלגלים שוב לגן. הם היו לבד. הפעם הילד ביקש והוא נעתר. הטכניקה הייתה ידועה לו ממעשי ילדות בשכונה, אבל בכל זאת לא ידע למה לצפות ומה הוא אמור להרגיש. הוא חש כמי ששותף לברית בוגרים, וליבו גאה באושר.

בבוקר, לפני שנפרדו, האיש חיבק את הילד. אולי עוד נתראה הוא אמר. הילד לא אמר כלום, היה לו גוש בגרון והוא ניסה להלחם בדמעותיו. רק במושב האחורי של האוטו בדרך הביתה, הוא אפשר להן לפרוץ ולזלוג בעדינות על לחייו.

*

עשר שנים אחר כך נכחתי  בתחנת המשטרה ברמלה. ניידת בילוש עצרה ליד הכניסה והשוטרים הוציאו אותו ממנה. הוא היה כבול באזיקים, חולצתו קרועה, שיערו סתור ועל פניו ניכרו סימני מהלומות. יחד איתו היה גם כדורגלן עבר מפורסם. הם נעצרו בחשד של תקיפה ואיומים.

ליבי יצא אליו. רציתי לגשת ולהציג את עצמי אבל החשש היה גדול. חששתי שבגין הנסיבות המציבות את שנינו כהפכים בעת ההיא, לא ראוי שאגש אליו. שזה יזמין לי צרות. לא ידעתי איך יגיב. אבל זה היה חזק ממני ולא יכולתי להתאפק.

נכנסתי לחדר בו ישב לבד. עמדתי מולו ורעדתי מהתרגשות. אתה זוכר אותי, שאלתי באותו קול חלוש ומפוחד בו עניתי לו כשהורה לי לא לפחוד ממנו עשר שנים קודם לכן. הוא העיף בי מבט עמום וזועף, סקר אותי קצרות ואחר כך ראיתי שהעיניים שלו מתבהרות.

בטח, הוא אמר באותו קול רך שזכרתי מאותו לילה של כאבים, מה נשמע? והושיט את ידיו הכבולות ללחיצה.

אתה מהם? שאל.

הנהנתי. נבוך במקצת.

אני יכול לעזור במשהו? שאלתי.

לא, הוא אמר, לך מכאן. לא טוב לך להיות לידי.

נשמתי לרווחה ומיהרתי להסתלק. כמו בן זונה פחדן. לעולם לא ראיתי אותו עוד.

סליחה שמוליק. נוח בשלום על משכבך.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

לקראת המשחק מול רמת השרון (פוסט אורח של התולעת)
פסקולים לא מתים, הם רק עוברים בירושה

63 Comments

דוד מירושלים 22 בפברואר 2013

יפה נורא ובעיקר אמיץ.

B. Goren 22 בפברואר 2013

מרגש בני. שבת שלום.

Yavor 22 בפברואר 2013

וואו, בני – נפלא. כמות ואיכות החוויות שצברת בחיים נשמעות אדירות לפי הפוסטים. כל הכבוד על היכולת להעביר את התחושה הזו לקוראים.
מה היה לך אז בגיל כה צעיר? מתי החלמת סופית?

בני תבורי 22 בפברואר 2013

יש אומרים שלא החלמתי :)

סימנטוב 22 בפברואר 2013

בני התשמע קולי רחוקי שלי באשר הנך (הוא) מצוה (לך) ברכה!

איציק 22 בפברואר 2013

בני,
כרגיל תענוג לקרא, אך עדיין קשה לי עם החיבור הזה. יש לי יחס מאוד אמביוולנטי לתוכן, וקשה לי להתנתק ממה שאני קורא בין השורות וזה ממש לא תמיד נחמד.

בני תבורי 22 בפברואר 2013

חיבור בין מה למה?

איציק 22 בפברואר 2013

בין איך הוא התנהג בבית חולים לנער לבין מי הוא האדם. הרבה אנשים מאוד "לא נחמדים" התייחסו נחמד לנערים (הדוגמא עם הטייפ). הוא מוצג פה באור לא קדוש אבל די חיובי וזה כמובן תאור, צילום במילים, של צד אחד בלבד. לי כל הזמן נכנסות לסיפור תמונות נוספות מחייו, ועולה לי בראש מה היה קורה אם פתאום היתה מרגיז אותו. למזלך זה לא קרה ולכן יכולנו לקרוא את הסיפור, אשר כמו שהגבתי, כתוב נפלא.

בני תבורי 22 בפברואר 2013

איציק,
האיש הופיע במפתיע בחיי ונעלם באותה צורה. אני אסיר תודה לו על היחס שגילה כלפי למרות פער השנים. אני לא שופט את התנהגותו ולא מקדש את דמותו.

אריאל גרייזס 22 בפברואר 2013

וואו, חתיכת סיפור

יובל ר 22 בפברואר 2013

וואו, סיפור מדהים. ומרגש.

amitpros 22 בפברואר 2013

אז גם כשאתה לא מתכוון אתה מחובר לרוק הישראלי :)
בהחלט סיפור מרתק

בני תבורי 22 בפברואר 2013

עמית,
הרוק הישראלי הוא בית הגידול שלי, אחר כך תהליך ההזניה שלו לטובת פלייליסטים וכוכבים אינסטנט הרחיק אותי ממנו. דווקא כיום אני מוצא פינות חמד שמעניינות אותי שוב.

צור שפי 22 בפברואר 2013

בני, תודה על הפוסט המצויין, באשר לרוק הישראלי בהווה – אנא חלק איתנו את פינות החמד שאתה מוצא.

שלו 22 בפברואר 2013

האיש נתן לי באופן שיעור אישי על חמלה אנושית.
כשאני פגשתי אותו (כמו שכתבתי אצל בקרמן), הוא כבר היה איש מובס,
מובס ע"י עצמו.
זה היה לפני קצת יותר מעשרים שנה,
ובגיל 56, הוא נראה זקן, עייף מכפי גילו.
הוא נראה כחלום ושברו.
כמי שמרצה את עונשו.
תמרור אזהרה לכל מי שחושב שלעולם חוסן.
אהבתי ועודי אוהב את יצירתו, אני לא שוכח לרגע את מעשיו.
אני גם זוכר את היותו איש חולה, שלא קיבל טיפול מספיק טוב.
הוא היה ממעצבי התרבות הישראלית, חלק מכותבי פס הקול של חיינו.
דבר אחד אני מרגיש שחסר בסיפור שלו, חמלה.
בכל הכיוונים.
סיפור טרגי אמתי, בו כולם מפסידים.

חיימון 22 בפברואר 2013

"…ועודף חוסר ידע מוחלט שנבעו ממיתולוגיה מופרכת…" וואוו איזה משפט.

רועי 22 בפברואר 2013

בני הכן סיפור יפה. הכתיבה מענינית מאוד

גיל מזימבבואה 22 בפברואר 2013

וואו איזה סיפור, מדהים.
אני מקווה שאתה שומר הכל כי ביום שיבוא לך להוציא לאור את מה שאתה כותב אתה תמיד מוזמן, מבטיח שקט ושלווה שלא תימצא בשום מקום, גם הקבוצות שלך לא יצליחו לעצבן אותך.

סופרפלי 22 בפברואר 2013

אתה כותב נהדר

בני תבורי 22 בפברואר 2013

תודה

matipool 22 בפברואר 2013

באמת חתיכת סיפור !
תאונת דרכים ?

בני תבורי 22 בפברואר 2013

פחות רומנטי, משהו מלידה.

הקדוש ברוך who? 22 בפברואר 2013

איזה יופי!

אגב – לעשן את הירושלמית הראשונה שלך עם שמוליק קראוס זה בערך כמו לאבד את הבתולים עם ג'יזל (זה אגב ניסיוני הפאתטי להיות צעיר ומעודכן, עבורי היה יותר נכון להגיד פארה פוסט או ענת עצמון). איך נראים החיים אחרי שנגעת באלמוות בגיל כה צעיר?

בני תבורי 22 בפברואר 2013

החיים הם מה שאתה בוחר שיהיו, למרות שלהיות אוהד ליברפול והפועל פ"ת יכול בהחלט להצביע על נטיות אבדניות…

מעוז 22 בפברואר 2013

כמוני כמוך , השילוב ההרסני של ליברפול והפועל פ"ת

משה 22 בפברואר 2013

בני,
סיפור כ"כ מדהים שזה נשמע לקוח מהתסריט של פורסט גאמפ רק שזה כתוב כ"כ טוב שכל קשר בינך ובין הסרט ההוליוודי המיותר הזה עושה לך עוול.
לא פגשתי את שמוליק קראוס אבל בשלל ה"אם" וה"רואים שקוף" שמושמעים הרבה השבוע והינם בהחלט שירים טובים אני אזכור לו בעיקר את מדינת ישראל נגד קראוז שמואל, אחד האלבומים הכי כואבים/נוקבים/אמיתיים שנעשו פה מעולם.

בני תבורי 22 בפברואר 2013

מסכים לגמרי. אפילו שנעשה בתקופה היפה של הרוק בישראל, מדובר באלבום בהחלט חריג בטקסטים, בלחנים ובעוצמות.

יוסי מזרחי 22 בפברואר 2013

בני, קראתי,פעם פעמיים ושלוש.
סיפור מהחיים שמתואר בכתיבה של אמן אמיתי.

בני תבורי 22 בפברואר 2013

תודה יוסי

בני תבורי 24 בפברואר 2013

יוסי,
דרך אגב, הפרופסור הוא צבי נוימן המנוח, אוהד בית"ר ואבא של דני נוימן.

D! בארץ הקודש 22 בפברואר 2013

אני מצטרף ליוסי מעלי – בני אתה אמן הסיפורים….

תומר חרוב מהאייפון 22 בפברואר 2013

תענוג בני. רק סייג אחד, פלאפל בלאפה? 

בני תבורי 22 בפברואר 2013

כן, זה היה דוכן ברחוב אגריפס ממש צמוד לכניסה לשוק מחנה יהודה. אני זוכר את המרקם השונה מאוד של הלאפה…

יוסי מזרחי 22 בפברואר 2013

תומר ,
כדאי להגיע לשם. פלאפל האחים לוי.

בני תבורי 22 בפברואר 2013

יוסי,
עדיין קיים?

יוסי מזרחי 23 בפברואר 2013

בני, אני חוגג שם יותר מפעם בשבוע, ועכשיו יש תוספת של המבקרים בשוק מחנה יהודה בימי חמישי/שישי.

פרנק פמבלטון 23 בפברואר 2013

אני מניח שהתכוונת לאשתנור

בני תבורי 23 בפברואר 2013

בדיוק!

איתמר 22 בפברואר 2013

סיפור מדהים ומרגש. אני שמח (בתור אוהד יונייטד) שהקבוצה שלך לא משחקת יפה כמו שאתה כותב.

בני תבורי 22 בפברואר 2013

איתמר,
תודה. הקבוצה שלי דווקא משחקת יפה, היא פשוט לא יודעת לנצח.

לון 22 בפברואר 2013

יופי של סיפור. תודה שחלקת איתנו.

בני תבורי 22 בפברואר 2013

לון,
Long Time! שמח שחזרת.

Red Head 22 בפברואר 2013

וואו.
ואיזו כתיבה מופלאה.

חיים שדמי 22 בפברואר 2013

מ-ג-נ-י-ב!

טקסט ענק.

איש 23 בפברואר 2013

בני, מופלא כתמיד.
אני מקווה שאתה לומד מהמגיב שמעלי ומבשל את סיפוריך לספר.

BirdWatching 23 בפברואר 2013

בני,

תודה.

גמרת אותי. פתאום אני שם לב שכבר 20 דקות אני מתייפח והחולצה כבר רטובה כליל.
אני אפילו לא יודע ממש למה, ועדיין- הטקסט הזה לחץ לי פה חזק.

בני תבורי 23 בפברואר 2013

כנ"ל חביבי, תודה.

שיימס 23 בפברואר 2013

בני,
מצטרף למחמאות – קראתי 3 פעמים, מהאמצע לסוף, מהסוף להתחלה, ואז מהתחלה לסוף. הקריאה האחרונה הייתה המהנה מכולן.
וגם את "החיים הם מה שאתה בוחר יהיו"

נ.ב.
למה חייכה גראציילה? ;)

מאשקה 23 בפברואר 2013

בני, זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו בכיכר, עבדנו יחד ואני מתוך נימוס לא שאלתי אותך משהו קטן על מראך.
עכשיו אני יודעת, עכשיו אני דומעת.
ספור מרגש עד כלות.
תודה לך אחי

בני תבורי 23 בפברואר 2013

תודה מאשקה יקרה.

הקדוש ברוך who? 25 בפברואר 2013

same here

גם אני הייתי פולני מכדי לשאול. אבל כשבאו לאסוף אותי בסיום הפגישה שלנו, בתי הקטנה שאלה אותי.

בני תבורי 25 בפברואר 2013

"מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז" (תהילים, ח' 3')

גלן 23 בפברואר 2013

איי אי
איי

אלון רייכמן 23 בפברואר 2013

וואו. מדהים. ואיזה תענוג לקרוא.

אדם בן דוד 23 בפברואר 2013

שיא חדש.תודה בני. וואו. תודה.

עופר פרוסנר 23 בפברואר 2013

איזה סיפור בני יא אללה.

גיל 25 בפברואר 2013

סיפור יפה מאוד ומובנת לגמרי החוויה שלך. ועדיין, קראוס היה חרא של אדם שהייתי מוכן לוותר על השירים היפים שלו אם לא היה מתעמר ככה באנשים אחרים.

אמיר ברמן 25 בפברואר 2013

סיפור נהדר בני!
נשמע כמו חוויה מאוד עוצמתית לילד בן 14.

אמיר

אפריים 25 בפברואר 2013

חתיכת סיפור. מציאות שחזקה מכל דמיון. תודה.

הדרה 25 בפברואר 2013

יפהפה. זה באמת כל האדם. גם וגם, ובו זמנית. ריגשת.

בני תבורי 25 בפברואר 2013

תודה לכולכם על התגובות. מטבען של חוויות ילדות להיאצר בזיכרון ולחפש הזדמנות מתאימה להפוך לנחלת הכלל. מותו של קראוס הביא את ההזדמנות, הייתי מוותר לו יכולתי.

football junky 25 בפברואר 2013

Hi Beni,

Really enjoyed reading – great stuff!! I can see the hospital from my house, the Ein-Karem valley is one of the most powerful places I've visited (but I am far from being objective)…

Not sure if you know this singer – http://www.youtube.com/watch?v=9TFJQ-voxLg he blew my mind, really worth listening to (he has released his debut album some months ago).

Hope you'll enjoy it!!

בני תבורי 25 בפברואר 2013

football junky
לפני כמה שנים התארחתי אצל חברים בבית זית ובפעם הראשונה בחיי ראיתי את הנוף שראיתי תמיד מבית החולים, מהכיוון ההפוך…
לגבי ג'ק באג, תודה רבה, לא שמעתי עליו עד כה אבל כבר מתחיל לאסוף מידע. ילד מוכשר ללא ספק.

Comments closed