תנו להם אהבה (חיים לוי)

חיים לוי חושב שלשחקני הנבחרת מגיעה אהבה, לא ביקורת נבזית.

צילום: ברני אדוב "וואלה ספורט"

צילום: ברני אדוב "וואלה ספורט"

 

באמת שהרבה זמן לא התרגשתי ככה ממשחק של הנבחרת. בשישי בשלוש אחר הצהרים  בלונדון זה אמצע יום עבודה (שעתיים קודם כאן). למזלי הרב אני אסיסטנט של מחלקה למחקר בספורט של אחת האוניברסיטאות – ומפתיע ככל שזה נשמע, אין להם ממש משרד בשבילי, אז זורקים אותי באזור הדוקטורנטים שם יש כעשרה מחשבים ושני אנשים חוץ ממני במקסימום – אידיאלי.

אני מוצא סטרים מספרד ומצטרף למשחק בדקה השש עשרה. אני לא רוצה להתפלצף עליכם, אבל אני חושב שללא דני ויורם הייתה לי חוויה קצת יותר נעימה. השדר והפרשן התרשמו מאוד מהאווירה בת"א (לא רמת-גן), והחמיאו לא מעט לאיתן טיבי ושרן ייני – חבר'ה שבתכנית לפני המשחק בוואלה התעקשו לקטול את גוטמן על הכללתם בהרכב.

*

במחצית אני עולה שלוש קומות בריצה לבוס שלי. 2-1 לנו אני מספר לו, מתנשף ונרגש. הוא פחות, אבל שואל אם כיאל משחק – הוא אוהד סלטיק. כשגרשון חתם בסלטיק הוא טרח לרדת לאגף הדוקטורנטים ולשאול במה מדובר. גרשון על הכיפק אמרתי לו. הוא לא האמין. אבל למרבה ההפתעה קצת בתוך המחצית השנייה גרשון מתרומם לכבוש שער דומה לשער הבכורה שלו בסלטיק. אז הבוס שלי האמין. וביום שישי גם אני.

שני הדוקטורנטים סובבו את ראשם בתדהמה לנוכח צעקת ה'יש!' ששחררתי לאוויר העולם, תוך שהאוזניות נתלשות מהמחשב, וקולו המתגלגל של שדר ספרדי מתאר את הנבחרת שלנו עולה ליתרון של שני שערים. בבטן הכול מתערבל. אני ממש נרגש. אני חושב על שישי בצהרים בארץ, עם המשפחה, והגעגועים מתערבבים לי עם השער השלישי. בא לי לארוז הכול ולחזור.

בום. 3-2. רונאלדו במהלך היחיד במשחק שבו הוא עושה את מה שהוא יודע הכי טוב, לגרום לבלם להיראות כמו ילדה קטנה עם קוקיות, מרסק לחתיכות את יתרון שני השערים. עוד לא היה זמן לעכל את גודל היתרון, להיערך אליו אסטרטגית, ושוב אנחנו חוזרים ליתרון של שער אחד. איזה מתח. השדר הספרדי בעננים. איזה משחק בת"א! מבסוטים! מעניין איך הוא הרגיש שספרד פגשה את פורטוגל בחצי גמר היורו?

*

הסטרים כהרגלו בקודש נופל ואני נאלץ לבלות רבע שעה בחרדה מטורפת. ולא, לוח תוצאות לייב של אתר ערוץ הספורט לא עוזר. לחזור לעבוד אני לא יכול ואני מוצא את עצמי איכשהו חושב על התקשורת ועל הישראלים – על התגובות שלנו לסצנריו השונים. הרי אם היה נשאר 3-2, תקשורת ההמונים הייתה מתארת מצב דמיוני שהנה אנחנו במונדיאל, ואיך התקדמנו, וגוטמן הגאון (השדר הספרדי אמר בדקה השבעים ש'אם ישראל מנצחת הישראלים יציבו פסל של גוטמן בתל אביב'. בטח, בתל אביב), איך הוא למד את הפורטוגלים.. אבל רגע, ואם לא? ואם נחטוף את השוויון? ונפסיד? אני מתמלא בדאגה.

ביום שישי אני הרגשתי את השחקנים בכחול. אני הרגשתי כמה הם רוצים את זה, כמה הם עובדים קשה בשביל זה, כמה רצון יש בהם להצליח ככדורגלנים. החגיגה של חמד את השער הראשון תפסה אותי עם לסת שמוטה – הוא חוגג עם עיניים עצומות וידיים מונפות כאילו זה השער האחרון בקריירה שלו – טעון רגשות ועל סף דמעות. וההתרגשות הזאת והרצון להצליח, העבודה הקשה – כולם התגלמו ליתרון 3-1, ממצב נייח, ועוד לאחר שהיינו בפיגור.

*

רק מה, אף אחד לא דיבר על מה עושים אם מגיעים לבאר. מה עושים אם מצליחים למלא את הדלי. מה עושים עם התגלמות של רצון, הקרבה וניצול הזדמנויות מתגלמים לכדי יתרון ממשי שעשוי, חלילה וחס, להביא לניצחון. מה עושים בריצת 100 מטר אם מגלים שאחרי 60 אתה ביתרון של כמה מטרים?

ואתה מרגיש את זה מחלחל. ממרחק גדול מאוד אתה חש את זה מגיע. ההרחקות ההיסטריות לכל עבר. הספרינטים למרחקים קצרים שמשאירים אותך מחוץ לעמדה בה אתה אמור לגונן מעט לפני השליש האחרון, וחוסר האמונה ב 2-3 הזדמנויות בהן יכולה הייתה הנבחרת לצאת קדימה ולגמור אותם, ואפילו ארחיק ואומר שלדעתי החילופים היו בסדר גמור –  כי רפאלוב, בניון ועטר כמחליפים, תיאורטית, יכולים היו לצאת לאחלה מתפרצת שבעולם בעיקר כשבצד השני כבר לא חשבו על הגנה יותר.

אני מודה, בימי שישי כשאני צופה או מתעדכן אונליין על המשחקים של הפועל פתח תקווה אין לי הרבה ציפיות. סליחה אני אתקן. יש לי המון ציפיות אך אני לא מרוסק כשהן לא מתגשמות. לא הייתי קורא לזה אדישות כי בכל זאת זוהי קבוצת חיי ואני רוצה שינצחו בכל משחק. אבל אני די שלם עם המצב בו הקבוצה נמצאת. וריאלי. וגם לפעמים מתבונן על חבורה של ילדים שמנסים בכל כוחם, אך לא יכולים. בני אדם.

ואתמול, כמה שרציתי וציפיתי 'לקבל' את ההפסד היה לי מאוד קשה. ומאכזב ועצוב.

*

אבל אז נכנסתי לפייסבוק ולזה לא יכולתי להישאר אדיש; זבלים, לוזרים, אידיוטים, חבורה של פחדנים, דודו אוואר, שפונגין חסר אחריות, בניון גמור, עטר כושל, גוטמן עשה במכנסיים, אנטי-כדורגל, נמושות, למה ההוא פתח ולמה זה הוחלף. יש מקום לביקורת, ותמיד אפשר לעשות טוב יותר אבל בסך הכל אחרי תשעים דקות שהסתיימו בסטירה מצלצלת היו הרבה רגעים טובים והרבה גאווה. ספורט, אתם יודעים.

למזלי, היו גם קולות אחרים, כמו הפוסט של דורפן מיד לאחר השריקה (כאילו קרא את התסריט והכין פוסט מראש) וגם של ניצן פלד, קולות שיותר יכולתי להזדהות איתם ולהרגיש שפוי. שפוי שאני אוהב כדורגל, ואוהב את הפועל פתח תקווה ואוהב את הנבחרת. והשיעור הגדול שלמדתי ביום שישי הוא שבאהבה אין חוקים, ולא תמיד המושא הוא הכי טוב, הכי מוצלח, או הכי יפה. אבל נחמד לדעת שהוא נותן את הכול.

בסוף המשחק שאלתי את אחת הדוקטורנטיות מה בדיוק היא חוקרת, כי זו פעם ראשונה שאני רואה אותה כאן. 'פסיכולוגיה ארגונית בעיתות משבר' היא ענתה לי. וכשראתה את המבט המשתומם הסבירה שהיא חוקרת את הדינמיקה החברתית של העובדים בחברה שנמצאת בהליכי פשיטת רגל.

להפתעתי היא סיפרה לי על התרוממות רוח, על קירבה ואנושיות, על חברויות שנרקמות על גבי חודשי הגסיסה של מקום העבודה של העובדים – וחשבתי לעצמי, היכן היינו נמצאים אם השחקנים של הנבחרת היו מקבלים קצת יותר אהדה, איזה חיבוק אימהי מהחברה, מהתקשורת – כמובן שבתוספת של ניתוחים מקצועיים והסקת מסקנות אחראית יותר – זה לא היה עושה את השבת של כולנו לקצת טובה יותר?

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

אתגר הפנטזיה - בולט נגד רודישה / נחשון שוחט
כמה מחשבות על לאומיות וכדורגל בינלאומי לקראת צפון אירלנד

35 Comments

רועי מ 26 במרץ 2013

יפה נכתב.
דווקא היו פירגונים. בטח שלא דודו לבד אשם
אבל יש אכזבה שלו הצליחו לשמור . אבל כישלון בטח שלא לאור רוח הדברים לפני המשחק. חזירים אסור להיות

ג'וני 26 במרץ 2013

התקשורת תמיד מעניקה אהבה לנבחרת הכדורגל לללא שום תנאים למרות שלא מגיע לה בכלל.
באף מקום בעולם כדורגל כמו שלנו לא מקבל יחס מועדף על פני שום ענף אחר במיוחד שלא משנה כמה הכדורגל בארץ יככב בתקשורת עדיין רוב השחקנים בנבחרת אנונימיים ולא מעניינים את הציבור.

אהבה מודדים בהישגים ולא מאינטרסים אישיים
אם הכדורגל בארץ היה פופולרי אז התקשורת לא הייתה צריכה לשווק את הנבחרת הכדורגל באובססביות ואגרסביות בעשרות כתבות לאחר במשחק כאילו שפתאום יש עכשיו נבחרת בגלל איזה משחק אחד לא רע אבל גם לא טוב שגם בו בסוף לא ניצחנו.
נבחרת טובה מודדים לאורך תקופה ארוכה במיוחד אם מעפילים לטורנירים גדול וגם מצליחים בה
להעפיל לטורניר גדול במיוחד בכדורגל זאת ממש לא בעיה
אפילו לטביה הקטנה שאנחנו אוהבים לזלזל בה שיחקה באליפות אירופה וסלובקיה האלמונית כבר העפילה אשתקד לראשונה למונדיאל.

כל עוד התקשורת תצא מפורפורציה בכל פעם שיוצאים בתיקו ועוד בבית מול נבחרת בינונית כמו פורטוגל אז אין עתיד לענף.
חובבי הספורט ואוהדי הכדורסל בפרט תמיד יעבירו ביקורת קשה על נבחרת שלנו אם היא תנצח אפילו ב2 נקודות יריבה נחותה מאיתנו כי בכדורסל התרגלנו להישגים ויש ציפיות יותר מכל ענף אחר מפני שמדובר בספורט הפופולרי במדינה וכולם יודעים שפחות מרבע גמר אליפות אירופה יחשב לכישלון אדיר.

אגב זה בושה שמאשימים את דודו אוואט בשער
נכון שהיציאה שלו לא הייתה הכי טובה בעולם אבל זה חלק מהמשחק שרואים את בכל מקום בעולם וחוץ מזה הגול לא קרה בגללו כי הכדור עוד שוחק לאחר שעוד פגע במשקוף. האשמים הם שפונגין והשחקן השני שהיה לידו שלא זכור לי מי זה היה שיסתכלו אחד על השני ולא הצליחו לעיף את הכדור שהיה מולם.
קל להאשים את אוואט כי הוא השחקן הכי טוב ומפורסם בנבחרת של גוטמן.
גם גוטמן אשם בחילופים ההזויים שלו
הבעיה של נבחרת הכדורגל שהיא חשבה שהניצחון בכיס שלה כבר בדקה ה70 ולמזלה המשחק לא נמשך עוד 5 דקות כי יש סבירות גבוהה שהפורטוגלים היו נועצים פנימה גם את הרביעי.

עומר 26 במרץ 2013

נמאס כבר מההשוואות המטומטמות האלה בין שני הענפים-"איפה הכדורגל ואיפה הכדורסל" וכל השטויות האלה.

אורן 26 במרץ 2013

חיים,
אחלה טור.תענוג לקרוא.

חיימון 26 במרץ 2013

תודה רבה!

איציק 26 במרץ 2013

בני,
אני אוהב את הנבחרת ורוצה שיצליחו בכול משחק. כואב לי התיקו לא בגלל התוצאה כי אם בגלל הדרך. לומר שמראש הינו מאושרים זה לא קשור וללא לעינין. צריך לבדוק מה היה בשטח. תחשוב שהיו שולחים את אותך להתחרות מול בולט ב-100 מטר. כמובן שמראש היתה אומר שהפסד ב-10 מטר יהייה מאוד מכובד. היתה מגיע לריצה ורואה שהוא על קביים. עכשיו זה לא מראש כי אם הדבר האמיתי. האם הפסד ב-10 מטר מול בולט על קביים זה הישג נפלא? לא בטוח. אותו דבר כאן. פורטוגל שיחקה כמו על קביים, אז להתלהב מתיקו כשהיו לך 2 הפרש ביד? כן, החברה נילחמו ונתנו את הנשמה, אבל לא הראו מיקצוענות. אני לא מדבר על השער השלישי. טעות יכולה לקרות לכל אחד. אני מדבר דוקא על השער השלישי שהוא תוצאה של עדיין בעננים; אני מדבר על 20 דקות של שער באויר, שכל מי שראה הרגיש שזה יגיע (הפאניקה המוכרת). על זה הביקורת. אתה לא אומר לבן שלך כל הכבוד על מעבר מבחן ב-56 בקורס מאוד כבד, אם התברר שהמבחן היה טריויאלי. זה העיניין, ב-20 הדקות האחרונות הנבחרת ניכשלה בכול בעייה שניצבה בפניה.
אם פורטוגל היתה נותנת משחק טוב (מה שלא עשתה זמן רב) ומנצחת אחרי משחק טוב של הנבחרת, היא היתה מקבלת שבחים יותר מהתיקו הזה. התיקו הזה מראה שעדיין ממש לא למדנו את הדברים הכי חשובים בספורט מיקצועני ברמה הבינונית ומלע. מנצח לא מי שידע לעשות פעולות נכון, כי אם זה שמבצע אותם בזמן לחץ.

אורן 26 במרץ 2013

איציק,
צריך להיות ריאליים.השחקן הכי טוב שלנו הוא החלוץ המחליף של קבוצת תחתית בספרד.מה שהשחקנים של פורטוגל משחקים בליגות השונות,זה לא אותו משחק שבו השחקנים שבליגה שלנו משחקים.זה קצב אחר לגמרי.ראו את זה גם במשחק.חצי ראשון באמת הפורטוגלים לא הראו משהו מיוחד,אבל בחצי השני ,היתרון הפיזי שלהם היה בולט.זה היה חצי במעמד קבוצה אחת בלבד.התיקו ,לאור מה שקרה במשחק,היה מאכזב,אך באותה מידה גם מחמיא לנבחרת שלנו.יש לנו יותר מדי דברים לעבוד עליהם כדי להתמודד באמת ברמות האלה.עבדוה טובה של גוטמן(למרות חילופים לא טובים),וצוות שחקנים שנראה רציני ונטול אגו מבעבר.

איציק 26 במרץ 2013

אורן,
זה נכון מה שאתה כותב, אך זה רק חלק מהסיפור. ראו פאניקה אצל השחקנים ב-20 דקות האחרונות. זו היתה הבעייה העיקרית ולא הכושר הגופני. היו מספיק שחקנים על המגרש עם כושר גופני מספק, למשל ה"ליגיונרים" ושחקני מכבי תל-אביב. אפילו ההתגוננות מובנת (גם אם לא תמיד מוצדקת) שבאה מתוך רצון לשמור על היתרון. זה קורה לקבוצות הגדולות ביותר, לא רק לנבחרת ישראל. הפאניקה, ושיקול הדעת הלקוי, זו תופעה שחוזרת על עצמה בנבחרת ישראל, וזה חבל, כי היתה הזדמנות ולא ניצלנו.

חיימון 26 במרץ 2013

איציק – קשה לי מאוד להתווכח על מה שאתה רושם כאן. ואין לי טיעון נגדי. הבעיה שלי נובעת מהסיקול – להבדיל מהסיקור – התקשורתי סביב הכדורגל בארץ. רוצה אני לומר שאני אוהב כדורגל, אבל אופן ההתייחסות לאנשי המקצוע כאן מעוררת בחילה במקרה הטוב – וכל זה בגלל שבכל שבוע כולם רואים כאן את מסי ורונאלו מספרד או מתרשים מהטקטיקה והבנייה בדורטמונד. הכדורגל כאן לא ברמה של היקף הסיקור שהוא מקבל מה גם שהיקף הסיקור לא מכיל ניתוחים טקטיים או כתבות עומק אלא מן פסילה כללית ומיידית של המקומי בהשוואה לכדורגל אחר.
ג'וני – אם אהבה מודדים בהישגים אז מרבית העוסקים בספורט צריכים לפרוש. מנצחים יש מעטים והשתתפות היא ערך שלא מספיק מקודש בארצינו חסרת הסבלנות. קרא את הטור של אוריאל דסקל כאן למשל ותבין איפה הכישלון שלנו – והוא בטח לא היה ביום שישי.. http://www.calcalist.co.il/sport/articles/0,7340,L-3585378,00.html

איציק 26 במרץ 2013

חיימון,
אני מסכים איתך עד מקום מסוים. אם אתה מתכוון שברקוביץ' או שרף הם מסקרים, אז אני לא איתך. הם אנשים אינטרסנטים ורדודים. יש עוד כמה כמוהם, אבי רצון ומשה פרימה למשל. אני פשוט מדלג עליהם וממתין לפוסט של בני. שם אני מקבל משהו אינטליגנטי, כתוב ניפלא, וגם אם אני לא מסכים אני נהנה כל רגע מהקריאה.
נ.ב.: אהבה/אהדה של הצלחות היא אכן לא אהדה, בגלל זה בכדורגל אני עדיין עם הפועל באר-שבע, לא דוגמא להצלחה גדולה בשנים האחרונות. למרות זאת, כאשר הקבוצה שלך מצליחה, זה נחמד…

עומר 26 במרץ 2013

אייל ברקוביץ' ושלמה שרף הם שני פרשנים אינטרסנטים שאלוהים יודע מדוע נותנים להם במה.

ג'וני 26 במרץ 2013

אתה צודק אבל האמת שאין בארץ שום כתב ופרשן כדורגל שבאמת מבין בכדורגל
כולם קשקשנים ועילגים ולכן הענף נראה כמו שנראה
שהכדורגל גרוע אז שום דבר בו לא יכול להיות איכותי
לא שחקנים, מאמנים, אוהדים ,כתבים ופרשנים.

איציק 26 במרץ 2013

חיימון,
אני מבין שהטור הוא שלך וכתוב יפה מאד, מקווה שלא נפגעת שנתית קרדיט לבני (לא שמתי לב שזה טור אורח) שאת טוריו אני קורא בעיקביות ומאוד נהנה מהם.

חיימון 26 במרץ 2013

"למרות זאת, כאשר הקבוצה שלך מצליחה, זה נחמד…" – נהדר!!

לגבי הטור, זה בסדר – אני פה באדיבותו בין כה ;)

עדי אבני (הרבי מיעוטו) 27 במרץ 2013

חיימון- תודה על ההפנייה לכתבה של דסקל. מאלף

מתן גילור 26 במרץ 2013

חיים, מברוק על הפוסט.
נהנתי.

חיימון 26 במרץ 2013

תודה רבה מתן.
שברת דיסטנס עם שמך המלא וגם לך מגיע מברוק ;)

בני תבורי 26 במרץ 2013

מה שאירע ברבע השעה האחרונה של המשחק עם פורטוגל היה צפוי למדי. ישראל התגוננה ופורטוגל תקפה. אבל העובדה שלא הצלחנו לשמור על היתרון המבטיח נבעה לדעתי מטעויות הנוגעות לבייסיק של כדורגל: יסודות משחק. כאן אני בהחלט מסכים עם פרשנותו אוריאל דסקל המופיעה בלינק הבא:
http://www.calcalist.co.il/sport/articles/0,7340,L-3598619,00.html
מדובר בחוסר אחריות ופזיזות, ששחקנים מאומנים נכון היו יודעים איך להימנע מהם. אני לא חושב שדודו אוואט או כל שחקן אחר בנבחרת מבין פחות טוב ממני מה המשמעות של שעון מתקתק והחשיבות של החזקת הכדור בצורה חכמה. הגרוש הזה שתמיד חסר לנו, מגיע בדיוק מאותם יסודות של טיפול נכון בכדור, אחריות והימנעות מפעולות פזיזות. יחד עם זאת אני בהחלט מזדהה עם הצורך עליו מדבר חיים, לדעת לקבל דברים מבלי "לשחוט" את השחקנים והמאמן, אחרי הכל, אין לי ספק שהם רצו ניצחון. הפרשנויות של ברקוביץ' ושרף שערורייתיות, אין בהן שום תובנה אלא השתלחות בלבד.

איציק 26 במרץ 2013

בני,
מעניין אותי לדעת האם אתה באמת חושב שזה רק בעייה של טכניקה, כלומר יסודות, והבנת משחק, כלומר, פזיזות, או שיש פה גם בעייה סיסטמאטית של כריסה מנטאלית. נראה לי שאם זה היה רק יסודות ופזיזות הינו רואים זאת כל המשחק, וזה לא היה ככה.
לגבי שני ה"ידענים" וה"מבינים" אין לי מלהוסיף כי אם להצטרף לעמדתך.

בני תבורי 26 במרץ 2013

איציק,
שאלה מצוינת. אם נחישות ביציאה לכדור גובה בדקה 93 כשאתה מוביל ביתרון שער זה טכניקה ויסודות, אז כן, זה כשל טכני.

איציק 27 במרץ 2013

בני,
אני חושב שדודו שוער מספיק טוב שלא ניתן לקרוא לזה בעיית טכניקה. השער היה באויר הרבה ליפני. לא היתה שאלה האם יהיה שער כי אם מתי. היתה פאניקה כללית של הניבחרת, ושער זה הגיע כחלק מהפאניקה הכללית. אם נוסיף טעות של ההגנה בהרחקה, אז 30 דקות קודם ההגנה לא עשתה טעויות דומות. הטכניקה היתה מספיק טובה 30 דקות קודם.

עדי אבני (הרבי מיעוטו) 27 במרץ 2013

אני יודע שכמוני, גם אתה מרקע של מדעי החברה (רק שאני לא בדרגות שלך,סה"כ תואר ראשון). מה שאני זוכר משיעורי הפסיכולוגיה החברתית היא שבמצבי לחץ, רוב האוכלוסייה מתפקדת מעט יותר טוב במשימות "אוטומטיות" או קלות, ורע יותר במשימו "קשות.
#קריסה מנטלית בדקות האחרונות

איציק 27 במרץ 2013

זה תרוץ, הסבר או הצדקה לקריסה?

עדי אבני (הרבי מיעוטו) 27 במרץ 2013

סוג של. כשהפעולות כמו יציאה לכדור גובה, סגירה אלכסונית, עצירת כדור בנגיעה וחזרה לעמדות מוצא אינם אוטומטיות לשחקן, במצב לחץ הוא יבצע אותן פחות טוב, מה שיוביל לעוד לחץ וחוזר חלילה עד לקריסה

המלוח 26 במרץ 2013

בחייך, ג'וני שלנו עשה מזה קריירה.

ג'וני 26 במרץ 2013

לטובת מדינת ישראל והספורט הישראלי עדיף שנבחרת הכדורגל תמשיך להיכשל ולא תעפיל לשום טורניר גדול . נבחרת ישראל בכדורגל יותר מ 40 שנה לא מעפילה לכלום ושום דבר ובכל זאת התקשורת שומרת לה אמונים כאילו שאנחנו מעצמת כדורגל אז תחשבו מה יקרה אם בפוקס היא עוד תעפיל.
התקשורת העלובה והפרובנציאלית תשכח שהיא לרגע תקשורת ספורט ולא תתייחס לשום דבר אחר חוץ מנבחרת הכדורגל ותמליך כל כדורגלן זניח כאילו שהוא רופא מציל חיים או פרופסר זוכה פרס נובל ולכן טוב שכך שהכדורגל לא מגיע לכלום כי התקשורת ספורט בארץ מלאה בערסים חובבי כדורגל עילגים ולא בעיתונאי ספורט.

XXX 27 במרץ 2013

אני קורא סיקורים וטוקבקים על המשחק מול צפון אירלנד ומנסה לשער מה מרגישים השחקנים כשהם קוראים דברים כאלה:
"זה היה מכוער למדי,"
"שחקניו של אלי גוטמן הציגו את אחד המשחקים החלשים ביותר שלהם"
" ליאור רפאלוב ועדן בן בסט הצילו את הנבחרת ממבוכה גדולה, "
"הדרך לשם היתה מתישה ומאכזבת במיוחד"
"עם יכולת שכזאת, אי אפשר להגיע רחוק,"
"פתחה המחצית השניה. משום מה, אלי גוטמן לא ערך אף חילוף. כנראה שהמצב לא כזה נורא בעיניו."
"הרבה מאוד פאניקה וכדורגל הגנתי ומכוער,"
"היינו בטוחים שהנה זה מגיע, שלוש נקודות מהירות."

לא יודע אם בכל המדינות זה כך או שרק בישראל כתבים וטוקבקיסטים אוהבים להבליט רק את השלילי, לגמד כל הישג ולטפח שנאה ומירמור, אבל זה דוחה.

אני מעז לאמר שלפני 30-40 שנה, הסיקור היה הרבה הרבה יותר מפרגן וחיובי.

ניצחון יפה בתנאים קשים, בחוץ. כמה כאלה יש לנו בכלל?
כבוד.

אריק 27 במרץ 2013

בני אתה עצמך קצת אכזבת בתגובה לטור של לוינטל. אם הנבחרת ממלאת את החלק שלה בהסכם, דהיינו מתאמצת – יש לתמןך בה. אם היא משחקת כמו נגד יוון בבלומפילד והשחקנים לא מתאמצים – שיקפצו לנו. זאת כל המשוואה בעיניי.

בני תבורי 27 במרץ 2013

אריק,
האר עיני בבקשה, איזו תגובה?

אריק 27 במרץ 2013

על החילופים כאילו שיקולין זרים השפיעו. הופתעתי שהסכמת

בני תבורי 27 במרץ 2013

אריק,
ככל שחשבתי על כך, אני משוכנע שיש לגוטמן בעיה קשה עם נוכחותו של בניון ואני חושב שחלק מהשיקולים להרכב, מושפעים מכך. זו דעתי כמובן, לא פסוק מתהילים שצריך לראות ולקדש. יחד עם זאת, אני בהחלט נגד השתלחות וגריסה בנוסח ברקוביץ' שרף, הנבחרת ראויה לתמיכה גם כשהיא משחקת חרא.

איציק 27 במרץ 2013

בני,
מסכים עם הכתוב, רק תסביר לי במה דבריך פחות קדושים מפסוק בתהילים. אני סומך את ידי על פסוקיך הרבה יותר. הם נשמעים לי הרבה יותר הגיוניים.

אריק 27 במרץ 2013

הנבחרת ראויה לתמיכה כל עוד היא עושה את כל המאמצים.

עדי אבני (הרבי מיעוטו) 27 במרץ 2013

אני לא משוכנע, בני. אני חושב שהיתה לו בעיה עם הנוכחות שלו ככוכב בנפילה אל מול סגל אפרפר,יחד עם כל האגו שמתלווה לכוכבים, בטח כשהם לא זוהרים כפעם, אבל יש לו פחות בעיה איתו כוטרן ששם את האגו בצד ועוזר לו לחנך נבחרת אפורה.
ושלא תבין שבאפורה אני מתכוון לרע. לדעתי זאת המעלה הכי חשובה של הנבחרת הזאת. היא לא מורכבת מכוכבי ליגת העל המלאים מעצמם משבחי הפרימואים והאופירות, אלא חבורה של שחקנים משלימים מקבוצות אירופאיות קטנות, שיודעים שהם צריכים לתת את התחת שלהם בשביל לראות הרכב. לפחות דבר אחד טוב שיצא מריקון הליגה שלנו מכישרון (יחסי).

בני תבורי 27 במרץ 2013

עדי,
בהחלט יתכן שאתה צודק, אני רק לא רואה תועלת רבה בהכנסתו של פנטזיסט בגימלאות לעשר דקות במיוחד כשהוא רחוק מכושר משחק. או שמכניסים בלם או קשר רוצח או מן מחזיקן כדור על סטרואידים, בניון לא שם. יחד עם זאת, אולי יש לו תרומה חיובית.

Comments closed