למה גרייזס, למה

ריצה זה הכל חוץ מהנאה.

rmho

 

מסתבר שמליון ישראלים עוסקים בריצה, כך מספרות הכותרות. רואים את זה. לאחר שנים של לרוץ לספר לחבר'ה, עברה שביעית מהעם היושב בציון לריצה למען הבריאות.

הריצה הראשונה בחיים שלי, הייתה בשיעורי גדנ"ע, עם מדי עבודה ונעליים צבאיות לא נוחות. 2000 מטר בסיבובים, על בסיס פעמיים בשבוע, כהכנה למבחן כושר חד-שנתי שיכלול ריצת 3000 מ' באותם תנאים.

הריצות הבאות כבר היו בטירונות. כלומר, אלה שלא הצלחתי להתחמק מהן. כאבי גב, כאבי ברכיים, אלונקה, חגור פילים וקוצר נשימה מלוות לקול המפקדים הנוגשים בי, הפכו את הריצה לאחד העיסוקים השנואים עלי. מאז ולתמיד.

אני לא רואה כל סיבה לרוץ שלא על מנת לבעוט בכדור או להשליכו לסל. אני לא רואה רצים מאושרים, אני לא מבין למה לרוץ כשאפשר ללכת או לרכב על אופניים, המרכיבים העיקריים בסל הספורט שלי.

*

אני הולך ורוכב על אופני הרים לסירוגין, שישה ימים בשבוע, כשעה וחצי כל אימון, בשעות הבוקר המוקדמות מאוד בדרך כלל. זה לא שלא חם ולח, אבל כשאפור בחוץ והשמש אינה יוקדת עדיין, המעמסה על גופך אינה מכבידה.

אני הולך ורוכב בדרכי עפר הכוללות התמודדות עם עליות קשות ותנאי שטח המחייבים מיומנות וכושר גופני רציני. אני חזק פיזית והספק עבודת הלב-ריאה שלי מאפשר לי התמודדות מוצלחת עם מעבר על ובין סלעים, דרדרת של אבנים וטיפוס רגלי הדורש לעיתים שימוש גם בידיים.

ועדיין, אני לא אוהב לרוץ.

*

יחד עם זאת אני מוכרח להודות שקשה היה לי להישאר אדיש לטרנד הריצה הכול כך בולט. אני מוצא עצמי מוקף בחובבי ריצה משקיענים שחלקם אפילו חברים טובים שלי. רק על דף הבית של דה-באזר נמצאים דובי מילר, נחשון שוחט ואריאל גרייזס שאני יכול להעיד עליהם כי מדובר באנשים נורמטיביים. התיאורים שלהם מספקים מידע המכיל בתוכו גם מרכיבים היכולים להעיד על הנאה צרופה כחלק בלתי נפרד מהעיסוק המשמים הזה.

ובהתאם לכלל השולח אותך לישון כשלפחות שלושה אומרים לך שאתה שיכור, החלטתי לבדוק את הנושא לעמקו.

*

המסלול שנבחר בקפידה רבה היה חוף הים המשתרע בין מרכז השייט של שדות ים לארובות תחנת הכוח חדרה, המשמשות בעיקר כמזהם אוויר וכפריים טארגט של נאסראללה. שטוח, חלק, מזמין.

פני השטח, חול מהודק קלות המסתיים איפה שמתחילים מי הים השקט מאוד בשעות האלה. השעה חמש ורבע בבוקר, אפשר לראות בעיקר צלליות של הולכים/רצים נוספים ושל צב ים ענק שנסחף לחוף כדי למות עליו.

כמה תרגילי חימום הכרחיים ואני מתחיל בהליכה מהירה. על אף חיבה גדולה למוסיקה, אני לא נוהג להאזין לה כשאני עושה ספורט. מעדיף את רעשי הטבע. פס הקול שלי הפעם כולל את החול הרטוב החורק מתחת לסוליות נעלי התקניות ושקשוק מי הים הפוגשים את החוף. רוח הבוקר הנעימה מעבירה בי רטט של צמרמורת מענגת.

שני כלבי חוף חסרי בעל מרימים ראשם מעיסוקם בנבירה בשקיות האשפה שהותירו אחריהם נופשים אחרים ונועצים בי מבט של הנה הביאו את הלחמניות הטריות. הם מנצלים את המרחק ביני לבינם להתייעצות, וכשאני קרב אליהם, נראה כי תכנית האב לתקיפתי, הושלמה.

הכלבים קמים לקראתי ומתפצלים כשכל אחד חומד את צידי האחר. אני רומז לעברם במקל המעוצב שבידי, ומבהיר להם כי הלחמנייה הזאת שנית לא תיפול. הם חוזרים לעיסוקם המשתלם והבטוח יותר.

*

האווירה הפסטורלית משקרת, שכן בתוכי אני מתמודד עם דיון פנימי לא פשוט. ישבתי עם גרייזס בבית קפה ברמת אביב לפני כמה שבועות ושוחחנו גם על ריצה. זה לא שהוא ערך בי ניסיונות במיסיונריות, הוא פשוט סיפר לי כמה דברים שממש הכאיבו לי.

הוא סיפר על ההנאה שבריצה, על האתגר, על המאבק עם קושי ועל הסיפוק. את האדרנלין הממלא, האנדורפינים המשתחררים והשפעתם על איכות החיים, אני מכיר מקרוב. ברורות לי התוצאות החיוביות של עיסוק נמרץ ועקבי בספורט, רק לא ברור לי איפה ריצה יכולה למצוא עצמה בהגדרת עיסוקי ספורט מענגים.

רק מה, ביטול מראש בטרם ניסית, הינה תכונה לא בוגרת שלמדתי לזלזל בה. דחייה על הסף אינה מכבדת אותי ואינה מעידה על מחשבה נקייה. נכון שלא צריך לטעום חרא רק כי מישהו אחר ניסה ואמר שזה טוב, אבל לרוץ? כמה רע זה יכול להיות, מה גם שחלפו שנים רבות מאז הפעם האחרונה בה ניסיתי לרוץ ברצינות.

את הדרך עד לארובות, שני ק"מ בערך, עשיתי בהליכה מהירה מאוד. לפס הקול נוסף עתה טרטור מנוע הדבור של חיל הים שיצא מבעד לשערי האבן בחומת תחנת הכוח, שריח הסולר הנלווה אליו סונט באפי. נגעתי בקיר, טקס קבוע המסמן שינוי כיוון שאימצתי לי, סבתי על צירי כשפני צפונה, לקחתי הרבה אוויר, והתחלתי לרוץ בצעדים לא גדולים ולא מהירים מידי. ככה ברגוע.

*

זה לא שחשבתי שאני הולך לרוץ ברציפות את אותם שני ק"מ בחזרה למקום מושבם של אוסי וארוחת הבוקר. גם לא הנחתי מלכתחילה כי העובדה שהשלתי מעלי כמה ק"ג טובים לאחרונה, בצירוף משמעת אימונים קפדנית, מזכים אותי בתואר רץ ואפילו עממי. לכל היותר, תכננתי, ארוץ בקטעים. עד קו הבולדרים הראשון המשמש לחסימת נבלות על 4 X 4, משם אל מול האוהל, שתמיד שעוברים לידו אפשר להתענג על ריח גראס או לצפות באחת מתושבותיו בדיוק כשהיא יוצאת עירומה משק השינה שלה ומתמתחת אל מול הים,  משם לקטע החוף החביב על הגולשים ובניהם מנוחה בהליכה.

רגלי דאבו וקול חריקות מוזר נשמע מברכיי. שתיים ממרכיבי עמוד השדרה שלי, הידועות בשמן L4 ו L5 שבמורד גבי, ניהלו בניהן דיאלוג קורע לב ושידרו אותות מצוקה.

מסך זיעה אפל חסם את ראייתי מבלי שתהיה אפילו פיסת סיליקון כרוכה למצחי שתתעל אותו החוצה מעיני, שהחלו לצרוב ולדמוע. מראה הים היפה כל כך, נעלם. נשימתי חרקה. אני עולה עליות באופניים ומתמודד בגבורה עם קשיי  נשימה הנובעים ממאמץ, אבל הפעם לא יכולתי.

*

אני לא יודע כמה זמן רצתי, אבל כשהרגשתי שגופי לא יסבול עוד ולו גם צעד ריצה אחד נוסף, בחנתי לאחור והבנתי שעברתי פחות מחמישים מטרים. התייעצות מהירה עם השעון בנייד הבהירה לי שמאז התחלתי לרוץ, חלפו בדיוק שלושים שניות. מבחינת קוצר הנשימה והכאבים בגב התחתון, הרגשתי כמו גרייזס אחרי שלושים ק"מ.

תמונות מהעבר שבו לבעת אותי. כאבים שכבר שכחתי מקיומם שבו והזכירו לי ממה אני עשוי ומה מחזיק אותי שלם. את חוסר הנוחות הגופנית בה שהיתי, השלימה ההכרה המוכיחה כי אחרי רכיבת אופניים, ריצה היא פעולה איטית להחריד, משעממת, אינה מאתגרת כעלייה לפסגת גבעה או התמודדות עם דרך חולית ואינה מעניקה את אותו הריגוש שמעניק לרוכב השטח סינגל עולה ויורד, על פיתוליו ומהמורותיו. גם התחלופה האיטית של הנוף אל מול עיני, לא הועילה.

*

חזרתי ללכת. ההליכה משחררת ללא כל ספק. הגב אינו מדווח על קיומו, הברכיים אינן חורקות, אפילו הכלבים מנמנמים.

שני ק"מ הפרידו ביני לבין טרמוס קפה וקרייקרים משיפון מלא עם גבינה לבנה. בדרך באו מולי בנות נבחרת ישראל כלשהי, חבורת ילדים במכנסי קונג פו ומדריך לצידם וגל פרידמן עם כמה גולשי SUP. כולם בריצה.

מה אני מפספס כאן?

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

תרגילים בהתבגרות
תחזיק מעמד לואיס

תגובות

  • אריאל גרייזס

    פתאום, לראות את השם שלך ככה בתור כותרת, די מפתיע אני חייב לומר.
    גם לכרוך את השם שלי עם נחשון שוחט, אושיית ריצה בישראל יהיה בערך כמו לשים את דורפן יחד עם בוריס גלפנד רק בגלל ששניהם משחקים שח. אפילו עם דובי מילר, איירון מן מכובד, זה כבוד הרבה יותר מדי גדול.
    אני רק אומר את זה - בוא תסיים שנה שלמה של שלוש-ארבע ריצות בשבוע ורק אז תוכל להגיד אם אתה באמת אוהב או שונא את זה. זה פרק הזמן שלקח לי באמת לאמץ את הריצה כדרך חיים, עד אז זה היה משהו שהייתי מכריח את עצמי אליו.
    ודרך אגב, מה שאתה חושב לגבי ריצה, אני חושב לגבי אופניים. אז זה תיקו

    • בני תבורי

      לא אריאל, אתה חושב שאופניים זו פוזה של יאפים. מלבד השעמום וכתישת הגוף הנלווית אליה, אני לא חושב רעות על ריצה.

      • אריאל גרייזס

        זה בסדר, אני חושב שגם ריצה זה פוזה של יאפים, אז זה תיקו..

        • אריאל גרייזס

          ותשובה מפורטת ל"למה?" תקבל אולי מאוחר יותר

          • דובי מילר

            חברים

            מתי עושים את ריצת "באזר"...?

          • אריאל גרייזס

            דובי, מתי שתגיד. אבל אני לא משתתף אם רונן ובני לא משתתפים. לא מוכן להיות אחרון

    • עורב סגול

      אריאל, זה נשמע לי כמו "בא תעשה שבת אצלנו, תראה איזה מאור פנים ושלום בית, ואז תגיד לי שאתה לא חוזר בתשובה"

      • אריאל גרייזס

        זה בדיוק מה שזה :-)

  • אבי ח

    נפלא111
    אמרתי פעם שלדעתי זו קונספירציה של הראשון שרץ(בטח היה חייב...) ואמר לחברים שלו ש"מה זה היה מגניב???" וככה זה התחיל...גם השני לא רצה להיות האדיוט שמודה שהיה באסה... וככה נהיה רק מיליון בארץ...(באמת?)
    נחשון יצא עם המחמאה היחידה.בחיים לא האשימו אותו "בנורמטיביות..."
    בטח לא שמדובר בריצה.

  • אהד

    מישהו אמר לי פעם שבשכונה שלו, אם רואים אדם רץ, זה אומר אחד משני דברים: או שהוא בורח ממישהו או שהוא רודף אחרי מישהו.

    בכל מקרה, אף פעם לא הבנתי ריצה, הרי ללכת זה יותר קל :)

    • cookie-monster

      xD

    • אריאל גרייזס

      כשאני רואה אנשים הולכים, אני אומר לעצמי - תראה אותם, הולכים לשום מקום. אם הם היו רוצים הם היו מגיעים גם כן לשום מקום, אבל לפחות מגיעים לשם הרבה יותר מהר.

      • אהד

        נראה לי שזה בעצם ההבדל, לא? לאיפה אתה ממהר? קח את הזמן, SMELL THE ROSES

  • שלו

    בחרת מסלול לא טוב, ולא כיפי.
    תנסה לצאת לסיבוב שנקרא סיבוב הענבים מגבעת עדה (תחנת סונול לכיוון כביש בנימינה פרדס חנה, אחרי ק"מ בםניה הראשונה כך ימינה,וכיוון עמיקם ומשם לגבעת נילי וחזרה לתחנת סונול 17 ק"מ סה"כ, בשבתות בבוקר עושים את זה עשרות רצים ועשרות רוכבי אופניים. טוסקנה בישראל.
    בחורף זה מסלול עוד יותר יפה.

    • שלו

      ראשית הייתי צריך לברך במזל טוב...

      • בני תבורי

        שלו,
        ראשית, תודה. שנית זה אחד ממסלולי האופניים המועדפים בחורף, אבל ארוך בהרבה. יוצאים ממענית על דרך המוביל עד גבעת עדה, משם דרך השדות לאביאל ועמיקם וחזרה דרך פרדס חנה.

  • ירושלמי

    בני אני מסכים אותך לחלוטין.
    לפני כחצי שנה התחלתי לרוץ (שוב) כדי לחזור לכושר מאז תקופת הצבא, ואני סובל כמעט מכל רגע.
    אם בהתחלה בסולם של 1-10 (כש-10 זה ממש שונא) הרגשתי 11, עכשיו אני ב-7.
    אמנם השיפור הוא עצום והסיפוק בעיקר מורגש בכדורגל שמשחקים עם החבר'ה כל סופ"ש, אבל כשאני רק עולה על ההליכון או מתחיל את הריצה ברחוב מתחת לבית אני רק חושב לעצמי שהלוואי והייתי מסוגל לקפוץ 45 דקות קדימה בזמן.

    תן לי 99% מענפי הכדור, אמנויות לחימה, משקולות, אפניים, זריקת דיסקוס, שחיה צורנית, ואני בוחר בזה על פני ריצה.

  • S&M

    פחחחחחחח.. אחד שהולך ורוכב על אופניים כשחם ולח, מברבר על שנאה של ריצה. חשבתי שראיתי כבר הכל.

    אין לך שום זכות. רק סגפן כמוני, שמתנזר מספורט פעיל, רשאי בכלל, אולי, להגיד משהו על הדפוקים שרצים.

  • אמיר תייר

    התיאורי סבל שלך כלל אינם שונים מתיאורים של עיסוק בכל ספורט אחר, והרי אתה עצמך אמרת "ועדיין, אני לא אוהב לרוץ.".
    אני למשל נהנה מאד מריצות ארוכות, ובהנאה שונה אך זהה מבחינת העוצמה, אני נהנה מאד מרכיבות שטח / כביש באופניים.
    את שלושים השניות שלי אני עושה בבריכה, שם כל סיבוב 360 מעלות של אחת הידיים, בעודי מנסה לשחות חתירה, מרגישים לי כמו נצח ממנו לא אחזור.
    אני מניח שזה תמיד יהיה קשור במידת העניין ותשוקה.
    אני גם חושב שבמידה רבה, כל עוד נפשך מסופקת דרך האופניים, אין היא והאגו חפצים בעוד עניין…

  • shohat

    IT's the fever, that's the thing. The fever that connects you to lovers and dreamers and rare air mountain climbers and madmen and lost tribes.

    בני יקירי , אין שום רצון או צורך להמיר אף אחד. להיפך, כמה שאתם רואים אותנו כיותר תמהונים אנחנו יותר מבסוטים ושלמים עם עצמנו. החופש אינו מצוי בסבירות. אגב, מבינתי זו גם עצה מקצועית (לרצים).

    ואין כמו התחושה של הפיכת משהו קשה ומאתגר לנשלט, טבעי ומהנה. זה תהליך. ורצים למרחקים הם אנשים של תהליכים.

    המשך ליהנות מהרכיבות. גם זה מצוין וקסום. בעיניי החשוב שכל אחד ימצא את ההנאה - התשוקה - שלו, שהיא גם סוג של מסע וביטוי אישי.

    בהערכה,

    נחשון

  • BondiGunner

    מה לעשות לא כולם נולדו לרוץ.

    • בני תבורי

      זו בדיוק הנקודה, אני פשוט לא בנוי לריצה פיזית ונפשית.

  • אסף THE KOP

    בני, אתה יודע שתמונה שווה אלף מילים.

    אני צילמתי אותך בהסתר:

    http://www.youtube.com/watch?v=iHmE7qO5kCU

    (-:

  • זוהר

    בני,קודם כול -מזל טוב!!!.
    נאמר היום בפרלמנט על ידי שני חברי מענית שחגגתם שמחה גדולה במשפחה השבוע.
    דבר שני, בקיבוצים שסביבך קמו לאחרונה קבוצות ריצה רבות הן של בנים והן של בנות. הטרנד תופס חזק וגם אני ,בעוונותיי, שלא מבין מדוע יש טעם לרוץ אם איציק (פלאקו) רז לא שורק במשרוקית ומוציא אותנו לאימון באולם של מענית או שרונן ברכה צועק עלינו שנתחיל לזוז כי אסור להפסיד למעניסתים הצטרפתי לאחרונה לקבוצה כזאת. האמת - אני מרגיש בדיוק כמוך.....הרבה יותר כייף שהריצה משולבת עם חפץ עגול או משחקי חברה כמו שבויים, סירבלה או הקפות. אבל מה לעשות, שאני יוצא מוקדם בבוקר לעבודה אני פוגש עשרות רצים וצועדים במעגלי הדרכים שבין עין שמר מענית ברקאי וברטעה ואולי 2-3 רוכבי אופניים. אז הצטרפתי.....כמו שאמרת,ננסה לפני שנפסול.
    ושוב, המון מזל טוב ובוא לפרלמנט בשישי הבא - היום היה דיון פנטסטי על תהליך השלום ועל הקורה בקיבוצי הסביבה וקצת על הפועל הכחולה שלנו........כמובן משולב אבטיח, מלון, חלה טריה, גבינות וקפה נחלה מבושל שמכין רז לפידות הגדול!!!.....
    שבת שלום

    • בני תבורי

      זוהר,
      בחמש ורבע בבוקר אני חוצה את עין שמר ופוגש את הרצים. זה בהחלט טרנד מבורך וראוי לחיקוי, אבל כמו שכתב מישהו מעלי, לא מתאים לכל אחד. אם תעבור ליער מענית לכיוון מייסר והשטחים, תראה מאות רוכבים.

  • מוטי

    בני, יצאת בזול. לו היית רץ בשעות אחר הצהרים על חוף הים בשדות ים, היית נתקל בדרך חזרה ברוח הצפונית המזעזעת - ואז עם כל צעד ושעל היית מגלה שאתה למעשה מתרחק בקו הסיום במקום להתקרב אליו...

  • איציק

    אחרי כמה שנות הפסקה, חזרתי לשחות, עדין לא הרבה, ק"מ אחד, בקצב לא מספק, אך חזרה לי ההנאה לשחות. מבחינתי זה הרבה יותר מהנה/מספק מאופנים או ריצה, אבל זה אינדיבידואלי. מה שהפתיע אותי שפגשתי השבוע קולגה שסיפר כי כדי לא להשתעמם בשחיה (כשעוד שחה) הוא רכש MP3 מיוחד למים. הזדעזתי!!! אני לא מבין את השחיינים/רצים/רוכבים/מתאמני חדר כושר אשר דוחפים לאוזנים אוזניות כדי לשמוע מה שלא יהיה. מבחינתי, אני במים עם עצמי זה זמן איכות למחשבות שלי, להאזין לגוף שלי, לקצב הפנימי שלי. אותו הדבר כשרצתי או היתי על הליכון. זה הזמן שלי עם עצמי ואין צורך בשום דבר סביבי, לא אנשים, לא מוזיקה, כלום... זה זמן האיכות האולטימטיבי, ובמים זה הזמן הטוב ביותר.
    בני, שמור על זמן האיכות שלך ואל תתפתה לעבור לשום ענף אחר. תשאר באותו ענף שגורם לך לאושר. תן לרצים לרוץ, לשחינים לשחות, ואתה תשאר בשלך :-)

    • מתי

      כשאני שוחה אני מתרכז בלנשום בין תנועה מסורבלת אחת לשניה... מחשבות זה לפעילויות שיש לי זמן לנשום בהן

      • צור שפי

        הוצאתי קצת את הראש מהמים וראיתי באיחור את הפוסט הזה. לפני שלושים שנה רצתי ושש שנים רצופות השתתפתי במרתון תל אביב. הזמן, הברכיים, הגב התחתון, כולם עשו את שלהם. קודם עברתי להליכה ובשנים האחרונות כמעט אך ורק לשחיה. אני עושה את זה ארבע פעמים בשבוע, בחתירה (סגנון חזה רע לגב), שניים וחצי ק"מ כל פעם (100 ברכות של 25 מטר), התחלתי משעה ורבע ועכשיו אני על שעה ושבע דקות, לא מזיע, לא רואה עיגולים שחורים, בקיצור - ממליץ על עולם המים.

  • קורא רץ

    אני התחלתי לרוץ כמוך, אחרי כמה שנים של רכיבה על אופניים, והייתי בטוח שאני בכושר לא רע, אבל אז גיליתי שבין כושר של אופניים לכושר של ריצה אין דבר וחצי דבר.

    הפעם הראשונה היתה קשה, וגם כל החודש הראשון, שבו הצלחתי בשיאי לרוץ קילומטר אחד בלבד (הריצה הראשונה שלי היתה 500 מטר), אבל לאט לאט הטווח השתפר.

    אני לא מסכים עם זה שמעלי שאומר שרק אחרי שנה אפשר לדעת אם אתה נהנה ואוהב לרוץ, אני תוך שלושה-ארבעה חודשים כבר התחלתי ליהנות. גם היום יש ריצות שאני סובל בהן, למעשה, במרבית הריצות אני לא מאוד נהנה (ברמה של 6 מתוך 10), אבל פעם בשבוע יש ריצה אחת מעולה שאני מרגיש בה כל כך משוחרר שזה שווה את שלושת הריצות האחרות שבהן פחות נהניתי.

    בקיצור, תתמיד ולא תתחרט, אבל זה ייקח זמן.

    • בני תבורי

      קורא רץ,
      נכון, כושר של אופניים והליכות, כפי שהבנתי על בשרי, אינו כושר של ריצה. לא מדובר רק בעבודת לב ריאה, שכן גם באופניים זה עובד לא פחות חזק מריצה, אלא יותר ביכולת סיבולת תנודות וטלטולים של הגוף. לי אין את זה.

  • יורם אהרוני

    ב-1968 פורסם ספר ששינה את ההיסטוריה. כתב אותו ד"ר קנת ה. קופר והוא נקרא aerobics. קופר בעצם הכניס מילה חדשה לשפה האנגלית כי הצורה הזו לא הייתה קיימת קודם. קופר יצר שיטת ניקוד כאשר המטרה היא לצבור 30 נקודות בשבוע בהליכה, ריצה, אופניים, שחייה ובהדרגה הוספו גם פעילויות אחרות כמו מישחקי כדור, חתירה, קפיצה בחבל וכל מה שנמשך יותר מכמה דקות. המגוון הוא בכדי שכל אחד יעשה את הפעילות האירובית המתאימה לו, או שילוב של מה כאלה, ובלבד שיקפיד לצבור 30 נקודות בשבוע, אך לא יותר מדי. הבעייה עם השיטה הזו שהיא לא גורמת מספיק מוטיבציה. הייתה יכולה ללכת נהדר עם עידן המחשבים ואכן בתחיל העשור הקודם אפשר היה להכנס לאתר שלו, לרשום את הפעילות ולקבל נקודות. קופר, שבכספי פיצויי הפרישה שלו מחיל האוויר הקים את "המרכז האירובי של קופר בדאלאס" עדיין חי ופעיל אבל כנראה שאחרים משפיעים יותר על העסק (אולי הבן שלו) וכיום הם מנסים כנראה להרוייח כסף ממכירת תוספים ואתר האינטרנט שלהם חדל מזמן לתת את שירות חישוב הנקודות.כאשר הייתי צעיר רצתי. כיום זה כבר קשה לי כי לא נשאר הרבה סחוס בברכיים. ללכת אני עדיין יכול. אף פעם לא הטריד אותי מה עושים אחרים. מה שחשוב לי זה לעשות פעילות גופנית. שחייה אף פעם לא אהבתי ובטח שלא בבריכות של כלור. משחקי כדור כבר קשים לי בגלל בעיות הברכיים. נשארתי למעשה עם הליכה, אופניים וריצה על מסילה בחדר כושר. לא תמיד צריך להמשיך עם מה שעשינו לפני 40 שנה. אגב, בחדר הכושר בו אני מתאמן, מעט מאד רצים. הצעירים משתמשים בריצה רק כחימום ומבלים את רוב זמנם באזור המשקולות. המבוגרים בעיקר הולכים.

  • המושך בחוטים

    הריצה זה הספורט הטהור ביותר שקיים - אתה נמצא ברצף קבוע לאורך זמן רב (בשחייה, לדוגמא, כל 25 מ' מסתובבים) ומי שמודע לגוף שלו מוצא את הטכניקה הנכונה והשלווה הנפשית בעצמו. ריצה היא סוג של מדיטציה, אני גם ממליץ לרוץ נטורל בלי כל האביזרים המודרניים, לפני 6 שנים רצתי מסלול של שני ק"מ בעצבנות רבה ובקוצר נשימה - ההתמדה גרמה לי לרוץ מסלולים ארוכים בהרבה בפחות מאמץ ובהרמוניה פנימית. דרך אגב גם אני מגוון עם ענפי ספורט נוספים (טניס, כדורסל ושחיה).

    • בני תבורי

      במילים אחרות, הספורט הכי זול... :)

    • איתמר

      בשחין במים פתוחים לא מסתובבים.

      • איתמר

        *שחיה

  • ניינר

    בני, אני איתך. אנחנו נמשיך לרכוב ושהמזוכיסטים ימשיכו לרוץ

  • מאשקה

    בני ליבי איתך לכאבים שברגליים ובלב.
    אני עכשיו מתחילה ללכת על שתי רגליי אחרי הורדת הגבס בן חודש +.
    מצאתי בהליכה האיטית הזו יש הרבה שלווה בתוספת לבריאות שרירי רגלי ששבתו שבועות רבים.
    בכ"ז, יש משהו קסום בריצה אם יודעים איך לעשות זאת, אם מתחילים לאט רק 5 דקות, ואח"כ אחרי שבוע 10 דקות וכך הלאה.
    איזה ד"ר אחד כתב על זה ספר, שכחתי את שמו אבל קראתי את הראיון איתו. הוא סיפר כמה הריצה עזרה לו להבריא ממחלה קשה שלו.
    חוץ מזה, לחבר מענית להצטרף לקבוצה מעין שמר ? נו, באמת עוד לא הגיעו ימי המשיח הסוציאליסטי, זה יקרה רק מתי שהקבוצה מעין שמר תתצטרף לקבוצה מגן שמואל :) , ובא לציון גואל.
    בהצלחה חביבי, מה שתבחר.

  • קשקשן בקומקום

    ריצה ואופניים זה כמו שחין ודבר. נורא!!!

    שחייה זה הדבר היחידי שאיכשהוא נסבל אבל גם הוא לא מדגדג משהו שמערב כדור. חוץ מזה שהנוף בשחייה יותר יפה (אלא אם יש לך בחורה ערומה באוהל...יפה לך בני), ולא מיוזע :-)

    הבעיה במשחקי כדור היא אחת: יש עוד אנשים. וחלקם בני 22. והם מבהירים לך בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שלא רק שאתה לא בן 22, אלא שהילד בן ה 5 שלך יותר קרוב ל 22 ממך...

  • סימנטוב

    אהבתי לרוץ בשדות בנעלי פלדיום "ולשחרר" ממטרות שנסתמו בימים שהיינו צריכים לפתוח ידנית את הברמד אז אהבתי אבל זה נגמר. שיחקתי כדורסל אבל החברה היו מתעצבנים יותר מדי אז פרשתי, מחדר הכושר הייתי יוצא ושואל את עצמי למה עונש הזה. עשיתי מנוי לשחייה, שילמתי שנה מראש במטרה להיאבק בשחיקת הגוף (בממוצע 10% בשנה נדמה לי) פעמיים בשבוע.
    ולכן
    In the case of Tavory Vs Greisas the ruling is that each party must walk alone :)

    • בני תבורי

      אפילו ברמדים ונעלי פלאדיום אין כבר...רדבק ומחשב השקיה מהמשרד הממוזג ואם צריך להגיע לשדה אז לא פחות מ4X4.

  • אסף THE KOP

    בני.

    http://www.jjcale.com/

    • בני תבורי

      כן, עצוב מאוד, עוד פיסת גאונות נלקחת. לפחות הותיר אחריו מורשת אדירה.

  • בלעם

    קומיקס נפלא בשישה חלקים של בחור שרק אולטרה-מרתונים, והתהליך שהביא אותו לזה. הוא גם מפרט מה קרה לו אחרי המרתון הראשון ולמרות שזה גורם לך לרצות ללכת לאורתופד רק מהקריאה, הוא מעלה כמה נקודות מעניינות.

    http://theoatmeal.com/comics/running

    • בני תבורי

      נפלא בלעם!

  • פראליה

    שני הפני שלי, לא לפי סדר חשיבות -

    א. כשהגוף מגיע לרמת כושר מסויימת, קשה להשלים עם זה שאתה ברמת כושר פחות טובה וכדי לשמור עליה אתה פשוט צריך להקריב המון, מין מחזור ביצה ותרנגולת שלא נגמר.

    ב. אין את מי להאשים ואין על מי לזרוק, מה אתה עושה זה מה אתה שווה, להבדיל משאר ענפי הכדור והקבוצתיים (הרי כפי שכל ילד לומד מהר מאד, ברור שאין מה שישווה לכדורגל), כאן לא צריך הרבה כשרון, תתמיד - תצליח, אין שקר.

    ג. ספורט למזוכיסטים, אין מי שנהנה לקום כשחושך בכל מזג-אויר וללכת לישון לפעמים לפני הילדים. רק מה, אחרי תקופת מה אתה לומד להנות מהסבל. האנדרופינים (גם אם אצל רב הרצים אינם מציפים בכל אימון) גורמים לך להיות קצת יותר ידידותי לסביבה במשך היום, פשוט מנת אנרגיה יומית נחוצה.

    ד. הדור הבא - עם כל הרעל החברתי שמציף את החברה המקולקלת שלנו, תחשוב איזה מטען ערכי (ספורטיבי, חינוכי, בריאותי) אתה מעביר לדור הבא, אלה שירוצו פשוט יהיו בני-אדם טובים יותר.

    • בני תבורי

      פראליה,
      אמן ואמן. רק מוסיף ברשותך בשורה לפני אחרונה: "אלה שירוצו, ילכו, ירכבו, יבעטו..."

      • פראליה

        couldn't agree more

        • wazza

          אני לא משוכנע לגבי היבעטו
          וקצת יחסי ציבור
          http://www.sovev-emek.org/
          תבואו אומרים שזה כיף

  • roei034

    תעשו כל פעילות ספורטיבית במשך 45 דקות חזקו את שריר הלב ולא משנה מה זה ריצה או אופניים. אני אישית רץ מספר פעמים בשבוע .הקושי בריצה הוא בעיקר בהתחלה. אחרי הכמה דקות הראשונות הגוף מסתגל וזה אפילו לא סבל.
    הדבר הטוב ביותר לגוף ולשריריו הוא לגוון בפעילויות גם אופניים וגם ריצה. מה שרובנו לא עושה.

Comments are closed.