קח, תתקשר אליה

הוא הושיט לעברי את הפרוטזה שלו. בין צבתות הקרס היה פתק מקופל.

ykpui

 

הרעש במסוק היה מחריש אוזניים ולא היו מספיק אזניות. שכבו שם אחד עשר חיילים על אלונקות, חלקן על רצפת המסוק וחלקן תלויות, והרופא התרוצץ בניהם ותקע להם אינפוזיות ומורפיום. אינפוזיה זה צינור שדרכו מזרימים חיים כפתרון ביניים וכשאין שום דבר אחר לעשות. חובש אחד היה צמוד לדוקטור עם צידנית ובה קרח ושקיות מים פיזיולוגיים עם 0.9% מליחות שזה סטנדרט ידוע למשימות מצילות חיים, וחובש שני שבר צווארים של סירטות מורפיום והכין לרופא להזריק.  שני חובשים אחרים שפשוט לא ידעו מה לעשות, התיישבו על המדרגה שעולה לתא הטייס והסתכלו על המתרחש.

אחד השלבים של שבירת דיסטאנס בקורס חובשים הוא השלב בו המדריך נותן לך את התמונות עם הפצעים שעד אז רק הוא מחזיק כאילו מדובר במניות יקרות ערך. מדובר בחבילת תמונות מהוהות ודהויות העוברת מיד ליד בסקרנות כתמונות פורנו נחשקות. הכי נחשב זה לקחת את התמונות הביתה לשבת ולהראות לחבר'ה ולהתענג על הבעות הזוועה שעל פניהם.

אבל כשיושבים על המדרגה במסוק מגלים שיש עוד כמה דברים שהתמונות לא יודעות לספר, כמו צרחות כאב וסירחון של דם ושתן.

*

שישה ימים לפני כן, ביום שני אחד לאוקטובר העירו אותי מוקדם בבוקר למסיבה לכבודי. חגגו לי יום הולדת עשרים. התאריך אמנם הוא השני בחודש, אבל הקדימו לי את החגיגות ביום אחד כי מיד אחר כך יצאתי  הביתה לרגילה. הביאו מצופים, אגוזי, בטנים וקולה וכמה חבר'ה עם חוש הומור ייחודי זרקו אותי לחבית עם מים מטונפים.

אחרי שלוש שעות בטרמפים הצלחתי להגיע הביתה בזמן. מה זה בזמן? זה לבדוק אם יש מישהו מהחבר'ה בבית. רק קליגר היה. טוב, זה לא חוכמה כשאתה גר בפתח תקווה ומשרת בממר"מ. הוא גם הצליח להתארגן על גימל ובא למחרת בבוקר עם הווליאנט של אבא שלו ונסענו לחוף הילטון.

נשרפנו כהוגן עד אחרי הצהרים ונסענו משם ישר לאורווה. הפועל שיחקו נגד לזרוס חולון בסיבוב החמישי בגביע המדינה בכדורגל. המשחק הקודם נגמר חמש אפס לנו והיה ברור שלזרוס יבואו לגומלין בקריזה.

*

אתה רואה את ההוא באלונקה השנייה מימין? לך שב לידו.

מה אני אמור לעשות אתו?

כלום, רק תהייה קרוב אליו ותדבר אתו שלא יאבד הכרה ושכל הזמן יעשה משהו. תשגיח גם על השקית, הוא איבד הרבה דם. היד שלו עפה כנראה מפגז של משהו. אם אתה רואה שהוא לא משתף פעולה תצעק לדוקטור.

הוא בהכרה?

אתה לא שומע את הצרחות שלו?

מזל שהיה רעש במסוק.

*

אני לא חושב שהיו אפילו מאה איש במשחק. בכל זאת אמצע השבוע, לזרוס חולון, נו באמת. מעניין שגם כשהאצטדיון ריק, אנשים יושבים במקומות הקבועים שלהם, כי הרגלים קשה לשנות. אנחנו ישבנו ביציע 5 למעלה, די לבד, ובחלק התחתון של היציע ישבו עוד כמה. הוא ישב שם כרגיל עם חברה שלו ועוד בחורה יפה לא מוכרת.

למד שנה מעלי בתיכון. גם בחור יפה גם הורים עשירים, היה בצופים וכאלה, גם מכיר בערך עצמו. אפילו כששיחקנו יחד אצל נרקיס שרייבר בנבחרת בית הספר בכדורעף הוא לא ממש תקשר איתי. נפגשנו מידי פעם במסיבות בימי שישי, מקסימום הניד בראש.

עכשיו הוא הסתכל עלי והעיניים שלו היו חצי סגורות מכאב. אני לא יודע אם הוא זיהה אותי. התיישבתי לידו מוכה אימה. זה כבר לא תמונות, זה פחד נורא. לא ידעתי מה לעשות אתו, אבל פתאום הוא שלח יד מבעד לתחבושות מגואלות בדם שכיסו לו חצי גוף ותפש אותי בחולצה כשהוא צועק כל מיני דברים לא ברורים.

*

לזרוס חולון עלו למגרש בטירוף ובגלל זה עברה דקה שלמה עד שיאנק רובינשטיין דחף להם את הראשון. אחר כך הם התאוששו ובדקה השישית השוו את התוצאות. אחר כך זה כבר נהיה בדיחה.

במחצית הוא והחברה היפה שלו והחברה היפה השנייה שהייתה אתם, הלכו. הסתכלתי עליהם מהיציע למעלה. הם נכנסו לאוטו של ההורים שלו ונסעו. אחרי המשחק הלכנו לאכול  אצל יעקב שמיע במשבעה והם ישבו שם. הבחורה השנייה מאוד מצאה חן בעיני אז כיוונתי את קליגר לשולחן בפינה שחייב מעבר לידם.

עצרתי לידם. מה העניינים, שאלתי, הוא הניד בראשו, כרגיל, אבל זה לא ממש שינה לי כי ממילא תשומת הלב שלי הייתה לשנייה שאיתם. התיישבתי בכיסא שממול ויכולתי חופשי לנעוץ בה עיניים. אנטוניו הביא לנו חומוס ושיפודים, קליגר דיבר על המשחק ואני ניסיתי לחשוב איך לעזאזל אני משיג את הטלפון שלה.

*

הוא צרח ואני כמעט נחנקתי. השיער הבלונדיני שלו היה מרוח לו על הקרקפת ועל הכתף ואיפה שאמורה להיות יד, היו המון תחבושות מלאות דם. הפנים שלו היו מעוותות והציפורניים של היד היחידה שלו שתפסה אותי נתקעו לי בבשר. חבר ניגש אלי עם שמיכה, כיסיתי אותו בזהירות, יותר בשביל להסתיר את הפציעה שלו מעיני. הזעקות שלו הבעיתו אותי והריח הנורא שנדף ממנו הולך איתי עד היום.

מידי פעם הוא עצם את העיניים. ידעתי שאני צריך לשמור שלא יירדם אבל לא ידעתי איך עושים את זה. הסתכלתי על הדוקטור שהיה בכלל אורולוג והוא עשה לי סימנים של אל תשאל אותי כי אני בעצמי לא יודע, אבל תדבר אליו. תדבר בלי להפסיק.

פתאום קיבלתי שפריץ של תעוזה. אני זוכר תחושות כאלה אחרי התלבטויות ארוכות אם לצלצל למישהי שקיבלתי את הטלפון שלה. איך עושים את זה, מה אומרים, מה יהיה אם לא תסכים להיפגש, מרוב היסוסים ותכנונים אתה מתעייף ועושה את מה שצריך. גם העובדה שחבר שלי סימן לי שעוד עשר דקות אנחנו בתל השומר, עזרה לי להתחיל לנשום סדיר.

הרופא אמר לי שאסור לתת לו לשתות, אבל לקחתי פד גאזה גדול, הרטבתי במים מהמימייה והתחלתי ללטף לו את הפנים. הוא פקח עיניים והביט בי. יכולתי לראות שהוא מזהה אותי גם כשלא אמר כלום.

המורפיום שהרופא דחף לו התחיל להשפיע והצעקות שלו קצת נרגעו. המבט שלו היה נעוץ בי כאילו הייתי הדבר היחיד שמקשר אותו למציאות.

*

יצאתם במחצית הא? אמרתי לו, הפסדתם את הכי טוב, תשעה שערים הפסדתם.

הוא שוב עצם עיניים.

שמע, אני צועק לו באוזן כדי להתגבר על הרעש של המסוק, שתי דקות מההפסקה צלניקר נגח מקרן פנימה, ואחרי חמש דקות מוישיק שוויצר בעט מעשרים מטר ובדקה שישים יאנק רובינשטיין נתן את הרביעי שלו…אתה שומע אותי? אל תעצום עיניים, אתה שומע?

הרופא עושה לי סימנים ומדגים תנועה של צביטה. אני צובט אותו והוא נאבק כדי להשאיר את העיניים פקוחות ולא כל כך מצליח. בכל פעם שהן נעצמות אני לוחש לו לתוך האוזן על הגול של גבי רוזנדורן ואחר כך עוד שניים של שוויצר ושבסוף רובינשטיין גמר את המשחק עם שישה שערים. וכך הוא פוקח ועוצם ואני מספר וכבר כמעט אין לי מה, וכשהוא עצם את העיניים שוב, הרגשתי את החבטה של הגלגלים על המנחת.

בתל השומר חיכו לנו אלונקאים עם עגלות. רופא בכיר נכנס למסוק ודיבר עם האורולוג שנתן לו את תרשים המיון של הפצועים במסוק. הבכיר נתן הוראות לאלונקאים שהתחילו להוציא את האלונקות לפי איזשהו סדר.

אמרתי לרופא שאני רוצה ללוות אותו למיון. רצתי ליד האלונקאים עם העגלה והחזקתי לו את היד. הוא כל הזמן הביט בי ולא אמר כלום, ואני בכלל לא בטוח שיכול היה לדבר. במיון עמדתי לידו אולי דקה עד שהבכיר הורה להכין אותו לניתוח ואמרו לי לצאת.

*

הפועל פתח תקווה ניצחה את לזרוס חולון 1:15 ועלתה לשלב הבא בגביע המדינה ומשם המשיכה עד לגמר אחרי אותו משחק מפורסם עם בית"ר ירושלים באורווה.

ביקרתי אותו כמה פעמים במרכז השיקום בתל השומר, שם למד לחיות עם יד אחת. מעולם לא הפכנו לחברי נפש, אבל נותר בנינו קשר שרק שנינו ידענו את פשרו. אני לא סיפרתי לאף אחד את הסיפור מהמסוק ואני חושב שגם הוא לא סיפר. כשבאתי אליו הוא הראה לי איך הוא עובד עם הפרוטזה החדשה שהתאימו לו, ודיברנו בעיקר על הפועל וקצת על כדורעף, ועל חבר'ה מבית הספר שנפצעו או נהרגו.

תשעה חודשים מאוחר יותר נערך משחק הגמר נגד הפועל חיפה. קיבלתי הזמנות ונראה לי טבעי לגמרי שאזמין אותו לבוא איתי. נסענו עם הוולוו החדשה שקיבל. בדקה 87 יאנק רובינשטיין בעט טיל מדויק שנראה הולך פנימה אבל פגע לדוביק רמלר בגב והמשחק הלך להארכה. בדקה 117, כשכבר נערכנו לפנדלים, יצחק אינצ'י הרים כדור ויוסי ליפשיץ נגח את הכדור פנימה. בעיקר כאב הלב על איציק ויסוקר שזה יכול היה להיות התואר הראשון שלו בקריירה מפוארת.

*

בדרך הביתה שתקנו, לא הייתה לי שום סיבה לדבר ולא הייתה לו שום סיבה לעצום עיניים. הוא עצר ליד בית הורי בשכונה. שתקנו עוד רגע קצר, נפרדנו ופניתי לרדת מהאוטו.  כשהייתי בחוץ הוא קרא לי. הסתובבתי ורכנתי לעברו.

הוא הושיט לעברי את הפרוטזה שלו. בין צבתות הקרס היה פתק מקופל.

קח, הוא אמר, תתקשר אליה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

מן הפח אל הבאך 2 - משחקי הכס
הניצחון על פאלאס. העיקר

65 Comments

D! בארץ הקודש 13 בספטמבר 2013

בני, מצויין.
החיים מתערבבים בחיים.

חתימה טובה

(הייתי מחליף את השם)

בני תבורי 13 בספטמבר 2013

D,
הצעות יתקבלו בברכה.

יעקב בכר 14 בספטמבר 2013

ווואווו, בני, השארת אותי ללא מילים. מדהים, מרגש, מרתק. איזו כישרון כתיבה. סיימת את הסיפור והשארת אותי עם רצון להמשיך ולקרוא עוד ועוד….

בני תבורי 14 בספטמבר 2013

תודה ענקית!

אלעד (האחר) 13 בספטמבר 2013

בני – אני לא יודע אם כתבת פעם ספר, אבל אם לא – מהר לעבודה כי אתה מתבזבז בדה-באזר.
צום קל (אם אתה צם), וגמר חתימה טובה.

בני תבורי 13 בספטמבר 2013

אלעד,
תודה. טרם כתבתי ספר אבל אני שוקל בחיוב. דה באזר בשבילי הוא הפלטפורמה הגבוהה והאיכותית ביותר בה כתבתי אי פעם ואני מרגיש מבורך.

S&M 13 בספטמבר 2013

מסכים לגמרי.
בני, או שהחיים שלך הרבה יותר מעניינים משל אחרים, או שאתה מספר סיפורים בחסד.
אני חושד ששניהם.
מרתק ומרגש.

סימנטוב 13 בספטמבר 2013

מרגש, תודה בני.

אסף THE KOP 13 בספטמבר 2013

סיפור נפלא.

כסיפור לאחר המעשה: יצא משהו עם היפה ?

ואגב, להבדיל אלפי הבדלות, גם אני, שצריך לקבל כל חודש זריקת B12 (בתחת), תזכורת לימי הדביליים כצמחוני, שהיא זריקה כואבת, נוהג לשכב לי על הבטן בחדר האחות, והיזכר בכל מהלך ההזרקה בגולים של איסטנבול 2005. איך ג'רארד בראש, ושמיצר מרחוק ואלונסו בריבאונד. אני מדמיין את זה בהילוך איטי.

לפעמים אני חושב על דני מרפי.

בני תבורי 13 בספטמבר 2013

ברצינות? הגעת לזריקות? חוסר אחריות קיצוני. אסי קח את עצמך בידיים ותתחיל לרדת על שווארמות.

D! בארץ הקודש 13 בספטמבר 2013

זה מוביל לזריקות גרועות יותר.

איציק 13 בספטמבר 2013

בי 12 לא מתאים, זו השעה שצריך לאסוף את הילדים ;)
מקווה שתעבור את זה בקלות, ואכן עם שוארמה טובה זה אמור להיות קל יותר.

matipool 13 בספטמבר 2013

אסף – בפעם הבאה תדמיין את הפנדלים , ההצלות של דודק ואת צהלות השמחה הייחודיות של ג'יימי . אולי זה יכאב פחות ..

סחבק 13 בספטמבר 2013

פשוט כיף לקרוא

אנונימוס 13 בספטמבר 2013

תענוג לקרוא. ובאמת הגיע הזמן שתכתוב ספר. עד שזה לא הופך לדיו על נייר כרוך, זה לא הדבר האמיתי…

dtnsgl 13 בספטמבר 2013

איזה בוקר.
תודה

רועי ויינברג 13 בספטמבר 2013

כתבה פנטסטית. אני מסכים עם הרעיון של הספר.

אריאל גרייזס 13 בספטמבר 2013

אם הייתי אברי גלעד הייתי אומר שזה נפלא ונורא

בני תבורי 13 בספטמבר 2013

אשכרה זה הוא.

red sox 13 בספטמבר 2013

לגמרי, אם כי נדמה לי ש"תענוג מחלחל" הוא המינוח שחיפשת (או שמא "חלחלה מענגת"?).

אלעד 13 בספטמבר 2013

החיבור בין ספורט להכל בחיים… נפלא
הבחורה נהיתה לאישתך?

בני תבורי 13 בספטמבר 2013

לא אלעד, הייתי עדיין לקראת תום שירות סדיר וחיי משפחה היו מאוד רחוקים מממני.

איציק 13 בספטמבר 2013

בני, יפה מאוד.
חתימה טובה
אני לא יודע על איזה ספר מדברים, אך אם על קובץ סיפורים קצרים אז יש לך כבר מוכן, צריך רק לשדך…

יוני (המקורי, מפעם) 13 בספטמבר 2013

וחשבתי שלהפועל כבר יש הסטוריון…

כתוב מעולה. תחשוב איך זה היה יוצא אם היה לך עורך ספרותי שמשייף את הפינות. לתלמיד יש פוטנציאל.

matipool 13 בספטמבר 2013

מה אומרים / כותבים על פוסט כזה ?
אין מילים . יש לך סיפורים מהחיים שאחרים יכולים רק לחלום עליהם .
תודה על השיתוף .
נ.ב. – זו לא הייתה אוסי , נכון ?

עמית 13 בספטמבר 2013

נהדר,מצמרר.
תודה.

יעקב בכר 13 בספטמבר 2013

סיפור מקסים ובני אתה באמת עילוי בכתיבה את זה אני כבר אומר לך הרבה שנים.
בכול זאת הרגזת אותי בתור אוהד לזרוס מיום לידתה ועד שנפחה את נשמתה לא זכור לי שאי פעם היא הפסידה 15 1 התוצאה מופרכת ואני לא יכול להאמין לה זה פשוט אמת מכאיבה מידי.

איציק 13 בספטמבר 2013

מה מופרך ומכאיב, ה-15 או ה-1 ;)

נתנאל 13 בספטמבר 2013

מצטער, חתימה טובה
http://hpt.co.il/?ShowGame=321

חיימון 13 בספטמבר 2013

לייק

בני תבורי 13 בספטמבר 2013

בכריקו,
חששתי מזה, אני יודע איך אתה ולזרוס, אבל היית אז רק בן אחת עשרה אם אני לא טועה…

חיימון 13 בספטמבר 2013

אוי בני איך אתה יודע לזעזע, לרגש ובאותו זמן גם להכניס קצת פרספקטיבה לחיים. תומך בהצעה לקבץ הסיפורים לספר. גם הפועל וגם כדורגל, גם ארץ ישראל וגם פתח תקווה. מותר לנו ספר ועדיף שזה יהיה ממישהו משער 5 (והמבין יבין). שבת שלום!

יעקב בכר 13 בספטמבר 2013

עיינתי בקישור של נתנאל ואני מודה בתבוסה. עדיין זה מכאיב וכואב , אגב כך יום טוב לו זכור לי היטב וזאת למרות גילי הצעיר (10). הסיבה כבר אז הייתי שוער הילדים בלזרוס תחת שרביטו של המאמן דוויקו.
אין לאן להוביל את החרפה אתנחם בכך שלזרוס כקבוצה שכונתית מלידתה ועד מותה ידעה את ההישג הגדול בתולדותיה כאשר ניצחה את רמת השרון ועלתה לליגה א , ליגה שכידוע לא ידעו כלל על קיומה במלבס.

גיל מזימבבואה 13 בספטמבר 2013

תגיד למה אתה מחכה? הרי אצליכם בקיבוץ לא יוצאים לפנסיה…

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 13 בספטמבר 2013

מצוין!

MOBY 13 בספטמבר 2013

מצטרף לברכות ולבקשות.
יעקב זה בסדר.
הזכרון שלנו משכיח דברים טראומטיים.

אביאל 13 בספטמבר 2013

באמת שאין מילים, צום קל וגמר חתימה טובה.

ארנון 13 בספטמבר 2013

וואו.
חתימה טובה.

יניר 13 בספטמבר 2013

יאללה, לקבץ לקובץ סיפורים.
10% הנחה לקוראים המסורים של דה באזר והנה אתה מליונר

קשקשן בקומקום 13 בספטמבר 2013

טילפנת או לא?
עוד פעם עשית את זה – אחד המרגשים

אורן 13 בספטמבר 2013

בני,נהדר!

דורוביץ' 13 בספטמבר 2013

יוצא מן הכלל. תודה.

עמית פרוסנר 13 בספטמבר 2013

מצוין

ארצי בן יעקוב 13 בספטמבר 2013

מלחמה זה דבר איום ונורא
תודה לך על הסיפור

בני תבורי 13 בספטמבר 2013

ועם השנים שעוברות זה לא נהיה קל יותר.

משיח 13 בספטמבר 2013

יפה, חתימה טובה מעשים טובים

יריב ס. 14 בספטמבר 2013

מצמרר לקרוא. מדהימים מעגלי החיים ומכל האנשים דוקא הוא היה במסוק.
אני הייתי בן 5 במלחמה ואני זוכר 2 דברים: שאבא שלי לא היה חודשים ארוכים בבית ואת הצפירות והריצה למקלט בבלוק שמול הבית

יריב ס. 14 בספטמבר 2013

ובחשבון מהיר אוטוטו יש לך יום הולדת 60 – וואלה הגעת לאמצע הדרך, עד 120 :)

בני תבורי 14 בספטמבר 2013

2 באוקטובר. תודה.

צור שפי 14 בספטמבר 2013

תודה בני, סיפור מצויין.

נחשון שוחט 14 בספטמבר 2013

אחד הטובים ביותר שלך.

פולדש 14 בספטמבר 2013

מספר סיפורים בחסד, יא בני.

אולי הגיע הזמן לסימון ייחודי עבור פוסטים מוצלחים במיוחד?

רועי מ 14 בספטמבר 2013

בני
כתיבה מצויינת.
סיפורים כאלה תמיד מרתקים השילוב בין המציאות הנורמאלית לזוועת המלחמה והקשר שהתחבר בדרך נס במום לא צפוי.
כתוב ספר עם סיפורים קצר אנחנו נרכוש אותו במחיר מלא.

ארז (דא יונג) 14 בספטמבר 2013

פוסט מעולה, בני, הכל במידה.
גמר חתימה טובה

אפריים 14 בספטמבר 2013

תודה.

זיק 14 בספטמבר 2013

כתוב נהדר ומרגש.
כשאומרים שהמציאות עולה על כל דמיון מתכוונים לסיפורים כאלה.

התייחסת לריח שהולך איתך עד היום.
הזדמנה לי שיחה לפני מספר שנים, עם איש מקצוע שמטפל בנפגעי קרב ואירועים אלימים. שאלתי אותו על נושא הריח והוא הסביר לי שלמוח קל להדחיק תמונות וצלילים מאירועים קשים, אבל ריח הוא חוש שלמוח מאוד קשה להדחיק בשל השכיחות הנמוכה שלו.
אני חושב שכל מי שעבר אירוע כזה או דומה לו מבין על מה מדובר.

הקורא בפוסטים 14 בספטמבר 2013

נהדר בני תודה.
קובץ סיפורים קצרים הוא רעיון טוב שהגיע הזמן לישמו, לא?

גיל שלי 14 בספטמבר 2013

סיפור נהדר

אור שחולם להיות אלבס 14 בספטמבר 2013

כתוב נפלא!

מאשקה 14 בספטמבר 2013

תודה בני.
רגשת אותי עד כלות
שנה טובה ידידי

7even 15 בספטמבר 2013

ואוו

דור בלוך 16 בספטמבר 2013

מרגש.

פרננדס 16 בספטמבר 2013

סיפור מצוין

יונתן 18 בספטמבר 2013

סיפור מצמרר ומרגש.
תודה

מירב 25 בספטמבר 2015

כתיבה מופתית.

Comments closed