יא אללה שלך

היו לו, לאריק איינשטיין, הכי הרבה וונאהביז בהיסטוריה של המדינה.

images

 

אריק איינשטיין מבוגר ממני בארבע עשרה וקצת שנים. יש מצב שהוא זיין עוד לפני שחתכו לי.

אחר כך ביליתי חיים שלמים בלעשות הכול כדי להיות כמותו.

לשיר כמותו, לשחק כמותו, להתלבש כמותו, לדבר כמותו, לחקות כמותו, לעשן כמותו, לזיין כמותו…לפחות כמו בסרטים. הסצנה בשבלול שהוא יושב מאחורי ג'וזי כץ ותוחב את הידיים מתחת לטי שרט הלבנה שלה לא יוצאת לי מהראש. כמובן שלא ממש הצלחתי, אבל לפחות לא הייתי לבד. הכי הרבה רציתי  לדעת ספורט כמותו. נדמה לי שאף אושיית תרבות ישראלית לא זכתה לכל כך הרבה וונאהביז לאורך כל כך הרבה שנים.

*

לפני הרבה שנים ראינו הצגה בצוותא הישנה ברחוב מאפו 11 בתל אביב. הוא ישב שורה מעלינו. במדרגות בדרך החוצה הוא ביקש מאחד מאיתנו מצית. אחד מאיתנו הדליק לו את הסיגריה וחיפה על הלהבה בכפות ידיו ולא רחץ את הידיים שבועיים. כל הדרך הביתה הוא תחב את אפו ורחרח את האפטרשייב שנדבק אליו. צחקנו עליו.

במשחק אחד באורווה נגד הפועל תל אביב הוא ישב שורה מעלינו ואמר שהקהל של פתח תקווה מתנהג כמו באולם הרצאות. אחד מאיתנו, זה שהדליק לו סיגריה כמה שנים לפני כן, שאל אם זו מחמאה. זו עובדה, הוא אמר בבריטון העמוק ובדיקציה המתנגנת שלו, אתם נקניקים. צחקקנו במבוכה.

*

מי שרצה בימים ההם להגיע מפתח תקווה לדיזנגוף או לחוף הילטון, היה צריך לעלות בחיים עוזר ליד העירייה על קו חמישים וחמש. עלינו. בדרך שרנו אריק איינשטיין ודיברנו מציצית. כשהאוטובוס חתך את אבן גבירול, זה שהדליק את הסיגריה אמר בואו נרד, אולי הוא בכתר המזרח. הוא היה. זה שהדליק לו את הסיגריה אמר לו שזה הוא שהדליק לו את הסיגריה בצוותא הישנה. אריק הרים את המבט מהמרק עצם ואמר: וואלה נראית לי מוכר. נקרענו מצחוק. שנים עפנו על זה.

הפעם האחרונה שראיתי אותו לייב הייתה בהיכל התרבות, הוא ושלום חנוך על הבמה. אומרים שזו הייתה ההופעה האחרונה שלו. בסולואים של שלום הוא זז קצת הצידה והתבונן נבוך, כאילו נקלע לשם במקרה. זה לא היה המקום הטבעי שלו, בתוך כל הרעש והידיים המונפות. זה שהדליק לו סיגריה אמר שעצוב לו לראות אותו ככה.

*

בתוך ברברת יום העצב שניים אמרו דברים של טעם. דורי בן זאב אמר שאריק לא היה כוכב, הוא היה רקיע שלם. שחר אמר שאריק אמר כל כך הרבה דברים כל כך הרבה זמן, אבל כשלא היה לו יותר מה לומר הוא שתק. בניגוד לאחרים, המורשת שלו רק התעצמה. תודה אריק, הוא אמר, ודרך צלחה.

יום לפני שאריק איינשטיין מת קראתי שהוא הולך לקבל טור במעריב וחשבתי שזה לבד יגרום לי לחפש אותם ביום הפרסום. למחרת התקשרו אליו שני דאחקונרים לא מצחיקים מהרדיו וביקשו לדבר אתו. הוא אמר להם: לא, אני רוצה לישון. דאחקונרים לא מוותרים כל כך בקלות אז הם ניסו לשכנע. הוא הקשיב לנימוקיהם בסבלנות דקות ארוכות ובסוף אמר: לא, אני רוצה לישון. בלילה הוא מת.

איזה אריק.

*

מותו של איש שזז בשקט הצידה כי חשב שהוא כבר לא רלוונטי. מוות עצוב. לא מזעזע, סתם עצוב. לא בלתי צפוי מראש. לא מוות אלים. לא מכדור מרצחים, לא מפגע וברח, לא מאב מכה או אם לא שפויה. עצוב ותו לא. אבל החור בלב לא נהייה קטן יותר.

חור בלב, בספרות, מתאר ריק. מחסור. מחסור ניתן לצמצם או למלא ברכש טוב. את המחסור הזה של איינשטיין אפשר יהיה למלא רק עם שינוי כל כך דרמטי, עד שאין סיכוי שיתרחש. לא היום. אין לתרבות שלנו כאן יסודות איתנים די הצורך לשאת משקל כזה, משקל של כשרון, יופי, צניעות, רכות ואהבה.

"פעם האמנתי כי הכוונה בלהיות אנושי זה להיות מוסרי" הוא אמר בראיון אחרון, "היום אני יודע כבר שהאנושי מכיל בתוכו גם רשע ואטימות והרוע תמיד בולט".

ביום שאריק איינשטיין מת רציתי רק שקט. הלב שלי חסם כל ניסיון להוציא משהו החוצה, כתוב או דבור. אפילו ביקשתי בפייסבוק. הצעתי נדחתה. אני לא כועס, אבל חושב שלפעמים שקט עושה יותר רעש מכל דבר אחר. מילא.

*

עכשיו מדברים על פרס ישראל ואצטדיון כדורסל לזכרו. מהר מאוד הדיונים האלה ייעלמו לטובת הכתרת יורש. ככה זה בחיים.

אבל זה לא יקרה כי אי אפשר להביא מישהו במקום. זה לא רק להביא מישהו שקולע כמותו, נוגח כמותו או רץ כמותו. צריך להביא מישהו שגם ההורים, הילדים והנכדים גדלו עליו וחיו לאורו, וכבר אין כאלה. גם את זה אריק ישיר לנו סולו.

התרבות הישראלית, זו שלא מתחנפת, לא מתקמבקת, לא עושה פוזות לפאפארצי ולא מוטת סמסים, ספגה טלטלה רצינית. מזל שלפחות ליום יומיים קיבלנו סביבה נקייה מקטינות נבעלות, סוטים צדקניים מושכים בכתפיים ומליצי יושרם.

תודה לך אריק על חסדים קטנים.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

על גבול האור - חנן תומר
הפסדתם? תאכלו משהו - גיל גרינגרוז

52 Comments

אריק 29 בנובמבר 2013

בבוקר שלמחרת הופתעתי מעוצמת הרגשות שחשתי. אני כנראה זקן משחשבתי. ההשוואות לימינו אנו וכמה הכל התדרדר היו כ"כ מטומטמות ומה אייל גולן קשור?
ואז נזכרתי שגם לפני 40 שנה אמרו לאנשים ש"היה כאן שמח לפני שהם נולדו והכל היה פשוט נפלא".
למה אי אפשר לשתוק קצת באמת? ולמה עד הערב של אותו בוקר קיוותי שיפסיקו להגיד כבר – אריק איינשטיין.
מה שכן היה מדהים לגלות שחצי משירי ישראל בילדותך הושרו על ידי אותו זמר.

אלעד 29 בנובמבר 2013

בתזזיתיות של הימים האלו, עם כל האינטרנט והפייסבוק, והטלביזיה 24 שעות והגלגלצ 24 שעות, מהר מאוד האבל האותנטי יפנה את מקומו "קצת הגזמנו עם ההאדרה שלו". אתה סופר-צודק שעדיף שקט לכמה ימים. אבל זה פשוט לא אפשרי.
אני יודע שאני לא הרגשתי אף פעם כזה עצב על מוות של אדם שלא פגשתי מעולם. ןחזרתי הביתה, אחרי ששמעתי אותו כל היום בגלגלצ, ושמתי את השירים שלו ביוטיוב לילדים. הייתה גם קצת נעימות בנוסטלגיה הזו.

אורן 29 בנובמבר 2013

בני,מרגש ונפלא.

נחשון שוחט 29 בנובמבר 2013

חיכיתי לפוסט שלך. הצפייה הצדיקה את עצמה. חזק ומרגש.

cookie-monster 29 בנובמבר 2013

Same.
Indeed.

אבו צ'יצ'ריטה (fka תושב חוזר ) 29 בנובמבר 2013

יפה. תודה

תומר חרוב 29 בנובמבר 2013

אין מילים, הטקסט הכי טוב שקראתי לגבי אריק איינשטיין.

עמית פרוסנר 29 בנובמבר 2013

מצוין בני

איציק 29 בנובמבר 2013

בני,
אומר משהו לא פוליטקלי קורקט, אבל אחרי הפוסטים של אתמול, טוב שהגיע הפוסט שלך ושטף קצת את חוסר השפיות ועשה צדק עם אריק אינשטיין וגם איתנו.
תודה

ניינר 29 בנובמבר 2013

תיקון קטן : אריק מעולם לא הרגיש לא רלוונטי, גם בשנים האחרונות. הוא גם לא זז הצידה. הוא פשוט עשה את הדברים שלו בקצב שלו, איך שבא עם מי שבא לו.רלוונטי או או לא, זו הסתכלות סובייקטיבית שלך.

בני תבורי 29 בנובמבר 2013

ניינר,
כל מילה שכתבתי היא הסתכלות סובייקטיבית שלי ומדובר בתחושות, לא עובדות.

עמית(אחר) 1 בדצמבר 2013

רק לתקן טעות די נפוצה, אריק ממש לא שתק.
הוא הוציא חמישה אלבומים בחמש עשרה השנים האחרונות, זה הרדיו שמצד אחד הפך אותו לאמן הכי מושמע ב2012 ומצד שני סרב להשמיע שום דבר חדש שלו.

אנשים שהכירו אותו טוענים שזה מאוד כאב לו.

יניר 29 בנובמבר 2013

הוא עזב אותנו רק פיזית,
תודה, בני

דור בלוך 29 בנובמבר 2013

מעולה

אסף THE KOP 29 בנובמבר 2013

דעה שלי לאור כל מה שקורה פה ביומיים-שלושה האחרונים:

אריק איינשטיין צמח מתוך הישראליות. זאת לא הישראליות שצמחה מתוך אריק איינשטיין.

וכן, אני בהחלט חושב שאותה ישראליות מצמיחה היום וגם תצמיח בעתיד יוצרים נהדרים.

http://www.youtube.com/watch?v=1FwSKM_GlkE

אסף THE KOP 29 בנובמבר 2013

ובמחשבה שניה, זה מתאים הרבה יותר:

http://www.youtube.com/watch?v=1De9m1vqdo4

אגב, בני – טור נהדר. כרגיל.

צור שפי 30 בנובמבר 2013

בני, תודה מכל הלב.
אסף, זה ויכוח מתמשך בינינו. ודאי שאריק ז"ל צמח מהישראליות אבל זו ישראליות שכבר מתמעטת כדי שלא לומר לא קיימת. נכון שגם הישראליות הנוכחית מצמיחה דברים נהדרים אבל היא מצמיחה גם דברים רעים ושליליים ולדעתי בהקפים גדלים ובאופן שמאיים על העתיד שלנו.

איציק 30 בנובמבר 2013

צור,
אין ויקוח לגבי כמות הדברים הרעים, רק שיהיה ברור, הם היו בכול התקופות. השאלה של מינון ולגיטימציה. עם זה יש היום בעייה.

אסף THE KOP 30 בנובמבר 2013

צור,

ההבדל היחיד הוא שאז כיבסו את הכביסה המלוכלכת בפנים והיום באור השמש.

אני מעדיף את השמש בכדי לשרוף נגעים, ואני (ועוד רבים אחרים) בכלל לא מתגעגע לימי הפנקס האדום.

צור שפי 30 בנובמבר 2013

גם אני לא מתגעגע לימי הפנקס האדום ואני מסכים שאז כיבסו כביסה מלוכלכת בפנים והיום בחוץ אבל לצערי מעבר לאמיתות האלה אני חושב שהכביסה היום הרבה יותר מלוכלכת. בשורה התחתונה אני חושב שהחברה שלנו היום פחות טובה ממה שהיתה בעבר והכיוונים שאליהם היא (אנחנו) הולכת הם שליליים. ברור לי שאנחנו חלוקים.

איציק 30 בנובמבר 2013

אסף,
פעם היו מתביישים להשתין מהמקפצה. היום, סליחה על המטאפורה, מחרבנים חופשי ממנה וחושבים שזה COOL. אני רוצה שתהייה טיפה ענווה ודרך ארץ. אם ראיתה את הפרומו של אמנון לוי ומירי רגב, אתה מבין למה אני מתכוון. הגועל והבורות מחשיבה את עצמה למיין-סטריים וגאה בכך. את זה לא היה לפי 30-40 שנה וחבל שיש היום.

בני תבורי 30 בנובמבר 2013

אסי,
מסכים מאוד עם מה שאתה אומר, אבל מוכרח לציין שהפנקס האדום צח כשלג לעומת מה שקורה כיום בשחיתות הממסדית והציבורית. נוח להזכיר את ההסתדרות והפנקס האדום מהעבר, זה משכיח את מה שבאמת כואב כיום.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 30 בנובמבר 2013

שפי,

זה לחלוטין לא נכון.
אם ביבי היה מנסה להפליל מישהו, כפי שבן-גוריון ניסה להפליל את ראש מועצת נתניה, עובד בן עמי, בפרשת הסרג'נטים, אלוהים ישמור איזו מהומת עולמים הייתה מתעוררת פה.

וזאת רק דוגמא קטנה בקשר למי שרבים תופסים כגדול הישראלים.

שחיתות, דאגה לאנשי שלומנו, אפליה וכל שאר מרעין-בישין היו לאורך כל הדרך. היום פשוט יותר קשה להסתיר את זה.

אסף THE KOP 30 בנובמבר 2013

איציק,

ממי נגעלת יותר – ממירי רגב או מאמנון לוי ?

אסף THE KOP 30 בנובמבר 2013

בני,

זאת נקודה שנסכים לא להסכים עליה.

אסף THE KOP 30 בנובמבר 2013

הלא מזוהה למעלה זה אני.

איציק 30 בנובמבר 2013

אסף,
הגועל הנוכחי היה מופנה לרגב.
מאמנון לוי היה לי מספיק בתוכניות אחרות ואולי גם בזו הוא לא יהיה משהו, אבל הפרומו, אוי לאוזנים ששומעות אותה.

אסף THE KOP 30 בנובמבר 2013

אולי היא הייתה צריכה להתנהג כמו הבוז'י: לשמור על זכות השתיקה.

איציק 30 בנובמבר 2013

לא, היא פשוט לא צריכה להיות. היא מיותרת בחיים הציבוריים, וצריך להתבייש שאנחנו כעם שמים אנשים כאלו להיות הנבחרים שלנו. היא הפנים שלנו, ופנים מכוערות מאוד.

אסף THE KOP 1 בדצמבר 2013

בסתיו שפיר תנוחם.

צור שפי 1 בדצמבר 2013

ננוחם או ניוחם? (סליחה אבל לא יכולתי להתאפק)

חלפס 29 בנובמבר 2013

מעולה. תודה.

גיל שלי 29 בנובמבר 2013

נהדר

גיל 29 בנובמבר 2013

כתוב מעולה, ללא קשר לגיבור

ש. בן ד. 29 בנובמבר 2013

חיכיתי לפוסט שלך. תודה.

המושך בחוטים 29 בנובמבר 2013

מרגש, הספורט הוא הכלי הטוב ביותר לאחד את העם בזה, המורשת של אריק היא לא רק בשירים אלא גם באהבה אמתית לספורט – בלי הכסף והלכלוך מסביב.
אחותי, בת 53, מפורקת לגמרי מאז יום שלישי ראיתי אצלה כאב דומה רק שאמא שלנו נפתרה, אריק היה בשבילנו כל מה שרצינו שהמדינה הזו תהיה ולא נזכה כנראה.
ודבר נוסף – תשאירו את פרשת "הזמר המפורסם" בצד, זה קל מידי ישר להשוות אך זה עושה עוול לאריק ומורשתו

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 29 בנובמבר 2013

בני
כול הכבוד יופי של דברים כתבתה אני מעריץ של אריק גדלתי על השירים שלו כאב לי לשמוע שהוא נפטר היתי ביוהנסבורג כאשר הוא נפטר וזה החזיר אותי לארץ ולילדות שלי אני שומע אותו כול יום אצלי ברכב וכואב לי הוא ארץ ישראל האמיתית תודה בני ודש למשפחה
צימוקי

בני תבורי 29 בנובמבר 2013

צימי אח יקר,
כיף לראות אותך כאן, שמעתי על המפגש והטיול המופלא שלכם. דרישת שלום וחנוכה שמח.

מאשקה 29 בנובמבר 2013

תודה בני.

roei034 29 בנובמבר 2013

כתיבה מדהימה, רק נקודה מעניינת בנוגע לסיבת המוות של אריק הגדול. אריקלה מת ממפרצת באבי העורקים- שהיא לדעתי התרחבות בחלק מהעורק הראשי שהוא אבי העורקים ,סיבותיה הן בעיקר עישון או תורשה. ניתן לעלות על התרחבות המפרצת בבדיקות . ברגע שהתרחבות במקטע העורק עולה על מספר מסוים אז יש המלצה לנתח- לשים צנתר במקום המפרצת. הסכנה מהתפרצות המפרצת הן מוות כמעט בטוח. יש הקוראים למיפרצת באורטה אבי העורקים כרוצח השקט -האדם מתפקד כרגיל ואז בום.

בני תבורי 29 בנובמבר 2013

roei,
למדתי משהו, תודה. מהכתוב באחד העיתונים הבנתי שמומחה לנושא שבדק אותו תהה מדוע לא טופל עוד לפני כן, שכן הבעיה הייתה ידועה.

רועי מ 30 בנובמבר 2013

הכן כן
זה לא משהו שלא יכלו לגלות בבדיקה. מי יודע אם רק העה עובר בדיקה מקיפה
יותר.

בני כרגיל אתה כותב נהדר

סימנטוב 30 בנובמבר 2013

חיי המדף של כל מה שזז כיום קצרים והתרבות לריגושים שונה. זוכר שהייתי נער ונסעתי באוטובוסים לעיר הגדולה הייתי נכנס בחרדת קודש לבית התקליט ולפני הקנייה מקשיב לאלבום חוקר את העטיפה (כן לעטיפה הייתה משמעות…) קורא את המילים ומתייעץ עם המוכר (לרוב עם ההוא שהביא הכלב זאב הגרמני שלו לחנות) כיום הצעירים מורידים את השיר שרוצים ולרוב ממשיכים הלאה הכל כל כך נגיש שאין מרחב לתת לאומן למצוא את הקול שלו. נכון הקצפת עולה למעלה והטובים בסוף מצליחים אבל הכוונה שלי לאווירה הכללית שאז הייתה אתה ניגש אל הדברים אתה הייתה בוחן את האומן וכוונתו ולא להפך.
וחוץ מזה התורה על הרגל השנייה היא:
תן לצעוק, תן ללמוד,
תן לצחוק ותן לשמוע.
תן לחיות ותן לטעות
תן לעצמך לסלוח.
פשוט לאהוב.
אולי זה הדיבר האחת עשרה ואולי צריך להוסיף את זה ל "ואהבת לרעך כמוך" ולשנן את הפיסקה הזאת לחדד את האנושיות שבנו.
בני שוב אתה מעולה ורגיש ולכן תודה שלי תמיד ממקום טוב בלב.

אחד מפעם 30 בנובמבר 2013

כרגיל מצוין. תיקון קטן: קו 51 או 66..

בני תבורי 30 בנובמבר 2013

אחד,
צודק לגמרי, 51 נסע אמנם לתחנה מרכזית ישנה אבל 66 נסע לדיזנגוף. אבל לא אתקן כי טעויות זה חינני… :)

S&M 1 בדצמבר 2013

גם 62, אבל דרך ז'בוטינסקי וכיכר המדינה.

ויכסלפיש 30 בנובמבר 2013

שאפו

אלון רייכמן 30 בנובמבר 2013

בני, נהדר.

אריק האחר 1 בדצמבר 2013

בני
שבוע טוב ובשורות טובות
תודה רבה על הטור הנפלא
ובכול זאת בדרבי הקרוב בלי רחמים על הפועל
אפילו שבשמים מישהו ישב ויזיל דמעה.

S&M 1 בדצמבר 2013

תודה, נהדר.

אף פעם לא הערצתי את אריק איינשטיין כאמן דווקא. החזקתי ממנו כשחקן אדיר, וגם זמר טוב. מה שבאמת אהבתי אצלו, שבניגוד לשחקנים/זמרים אחרים, הוא גם לא העריץ את עצמו. אייקון שלא חשב שהוא אייקון ולא תפס תחת.

דוגמה למשהו דומה: הסצינה מהסרט גלדיאטור, בה הקיסר מבקש ממקסימוס להפוך לשליט אחרי מותו, והוא מבקש שיעזוב אותו בשקט וייתן לו לחזור הביתה להיות איכר. והקיסר אומר לו – לכן זה חייב להיות אתה. אותו דבר אריק איינשטיין. הוא לא רדף אחרי הכבוד, רק רצה שיעזבו אותו ללכת הביתה לראות ספורט, ולכן הוא הכי מתאים להיות אייקון תרבותי.

ועל *זה* אני כן מעריץ אותו.

עמי 3 בדצמבר 2013

כל מילה

Comments closed