ותיזהרי מהסוסים, הסברתי לה / בני תבורי

מתישהו באביב 1975 נפלתי ליציע בעייתי במגרש בקרלסרוהה. משחק נגד באיירן מינכן. גרמנים שיכורים דרכו עלי בדרכם לסגור חשבון עם גרמנים שיכורים אחרים. זה היה בערך חודש אחרי שמצאתי את עצמי באמצע סכסוך דמים באצטדיון בבולוניה בין האוהדים מקומיים לאוהדי בארי.

מאוחר יותר באותה שנה מצאתי את עצמי נדחף אל גדרות היציע באצטדיון הישן באמסטרדם, כשהמשטרה מפנה אותנו תוך שימוש באלות. "אותנו" זה כמה מאות אוהדי פיינורד ושני ישראלים שנקלעו ליציע הלא נכון. היה לי ברור שצריך לתת עוד צ'אנס.

*

מתישהו ב-1988 נסענו בפעם הראשונה לאנגליה. בשדה התעופה פגשתי חבר מפתח תקווה, ירון בראון, שוער שגדל בהפועל פתח תקוה, השלים הכנסה במכבי חיפה ושימש גם מנכ"ל הפועל באר שבע עד לאחרונה. סיכמנו להיפגש שבועיים אחר כך לכדורגל בלונדון.

בשל פגרת מוקדמות מונדיאל 90', רק שתי קבוצות שלא שלחו נציגים לנבחרת שיחקו באותה שבת: קווינס פארק ריינג'רס אירחה את ווסטהאם ב"לופטוס רואד".

הגענו למגרש במונית וניגשנו לקופה. ביקשתי מהקופאי את הכרטיסים היקרים ביותר במקומות הישיבה. אני רוצה להימנע מקרבה לאירועי אלימות אפשריים, כך אמרתי, בניסיון עלוב להישמע בריטי.

אין אצלנו אלימות, אנפף הג'נטלמן באדנות, תוך שהוא מביט בי כאילו הייתי משהו הדבוק לסוליית נעלו, לא מי שזה עתה ביצע עימו עסקה כלכלית בשווי של עשרים וארבעה פאונד לשני כרטיסים.

חצי דקה אחר כך כבר שכבתי על הרצפה לפני הקופה, כשמעלי סוס. מסתבר שחלק מאוהדי ווסטהאם התגרו באוהדי ההופס והשוטרים ניסו לכבות את האש באמצעות שימוש בסוסים. אחד מהם הטיח אותי בישבנו ארצה. בקרת הנזקים הוכיחה כי נעלבתי יותר מאשר נפצעתי.

המשחק היה משעמם. כל מה שקרה על הדשא כלל שני שערים, אחד לכל צד, ופנדל מוחמץ של טרבור ברוקינג. ביציעים, לעומת זאת, היתה חגיגה אמיתית.

הימים ימי טרום אסון הילסבורו, ויציעי העמידה מאחורי השערים הם לבו הפועם של הכדורגל הבריטי. שם, במקומות הזולים ביותר במגרש, החלה לשגשג הקריירה של רופאי שיניים, עיניים ונוירוכירורגים. שם, על יציעי הבטון, נבחנו מחדש בכל שבת גבולות המעטפת של האלימות, שנשמתה שילוב של אהדה לקבוצת כדורגל וגלונים של אלכוהול.

עוד מסתבר, שלמנח גופו של אדם אין השפעה רבה על יכולתו להתפרע. גם ביציעי הישיבה, אליהם נמכרו הכרטיסים היקרים ביותר, הוצתו מדי פעם מוקדי השתוללות ואלימות, שהצריכו את התערבות המשטרה. מפחיד. גם לבוגר אוקטובר 73'.

*

לקראת טיול בניו זילנד, בספטמבר 2009, הפצירו בי רבים מבאי בלוג מכובד זה ללכת ולראות משחק רוגבי. לא בטלוויזיה, בלייב. רשמתי לפני.

באחד הבקרים של אותו טיול נכנסתי לאולם קבלה במלון בו התאכסנו, בעיר כרייסצ'רץ'. הלובי היה צבוע כולו בצבעי אדום-שחור, דגלים אדומים ושחורים התנוססו בכל פינה והתקרה כוסתה כולה בבלונים באדום-שחור. לתהייתי ענתה דאלאס, פקידת הקבלה, כי הערב יתקיים המשחק שיקבע את העולה השנייה לגמר ה"אייר ניו זילנד קאפ". צבעי האדום-שחור הם צבעי קבוצת קאנטנברי המקומית למשחקי מפעל זה, שאינו החשוב ביותר ברוגבי המקומי.

מסע רכישות, טרום החזרה הביתה, גרם לי להצהיר שלא נורא, אראה רוגבי בפעם אחרת. נגמר הכסף. כשחזרנו עם ערב למלון, נתקלנו בחניון בחבורה של בחורים שריריים, שלבשו חליפות אימון בצבעי אדום-שחור, שעמדו לקראת עלייתם לאוטובוס צבוע אדום-שחור אף הוא. ההתרגשות החלה מפעמת, והיה ברור שהנסיבות מחייבות שינוי מהותי של ההצהרה הקודמת.

בחדר המלון, על מעטפה לבנה שהייתה  מונחת על השולחן, נרשם בזו הלשון: "מיסטר בני תבורי, חדר 883 – כרטיסי רוגבי * 2. אנא התלבשו חם ותיהנו. דאלאס".

מסתבר שהמלון ששהינו בו הוא אחד הספונסרים הרשמיים של הקבוצה. מסתבר עוד שדאלאס, הפקידה, סיפרה בהתרגשות למנהל הקבלה על הישראלי שמגלה עניין, ועוד יותר הסתבר שגם הוא חשב שזה ממש נחמד מצדי. מכאן המעטפה ותוכנה.

כרעתי על ברכי לפני אוסי, שהתמידה בסירובה להתלוות אלי לכל אירוע ספורט בארץ ובעולם, מאז גררתי אותה למשחק נגד שמשון ת"א בגשם שוטף באורווה לפני שלושים שנה. אני מתחייב, שיקרתי במצח מחושה, לבוא איתך מחר לגן הבוטני לראות פרחים ולשמוע ציוצי ציפורים נדירות, רק בבקשה בואי איתי למשחק. מבטי הקוקר ספאנייל שלי הועילו הפעם. בינגו.

את הנסיעה ניצלתי כדי לשנן באוזני זוגתי את הנחיות הביטחון. לא עוזבים ידיים, לא מתחכמים עם הסדרנים, מתרחקים מסוסים, לא מביעים אהדה לאף צד עד שלא ברור מי השכנים, לא לנעוץ מבטים, להתעלם מריח השתן ביציע.

חצי שעה אחר כך, כשאנחנו לבושים היטב, עומדות היו רגלינו בשערי אצטדיון AMI המפואר. עשרות אלפי אוהדים נעים לעברו, לבושים בצבעי הקבוצות, אדום-שחור וכחול-צהוב, מניפים דגלים ושרים שירים. וכולם משולבים זה בזה. אין הפרדה, אין אפילו שוטר אחד במקום, אין סוסים, אין מכות ואפילו לא חילופי קללות. עסוקים בעיקר בלהצטלם יחד ומתחרים בשירה.

הרמפות מביאות אותנו ליציע המכובדים. דיילות חינניות מכוונות אותנו למושבים נוחים ומרווחים, ודואגות לאספקה קבועה של בירה TUI, שגם היא אחת הספונסריות של הקבוצה.

יציעי האוהדים מופרדים, בולטים בצבעיהם. מנגינות השירים די דומות למה שאפשר לשמוע באירופה. פה ושם, למרות הקור הנורא, אפשר לראות את המנצח על המקהלה, פלג גופו העליון עירום והוא שולט ביד רמה באלפי אנשים הסרים למרותו. כוח השיטור מחולק לפנסיונריות/ים קשישים ודיילות/ים בני עשרים ומשהו. המשחק מתחיל.

בלה בלה בלה, בירה ועוד בירה וכריכים קטנים וטעימים והקהל (חמישים אלף על פי הכרוז) שואג, והזוג הנחמד שלידנו מתפעל מהשפה המוזרה ומהמבטא שלנו. אוסי ואני משתדלים להתלהב או לצקצק בלשוננו במקומות הנכונים.

בשורה התחתונה: הקבוצה שלנו, קנטרברי, מפסידה לקבוצה השנייה, סאות'לנד.

השורה התחתונה יותר: שמיד ביציאה מהאצטדיון מתערבבים שוב מחנות האוהדים זה בזה, שוב אין שוטר בסביבה, שוב שרים ומצטלמים והולכים הביתה בשקט.

תובנות מיידיות: אין לי מושג ברוגבי, סקראם זה דבר טפשי, אני מעדיף כדורגל, הבירה הניו זילנדית היא לא רעה בכלל. הנה חוויה מתקנת.

גילוי נאות: כבר חוויתי מספר תיקונים בארצות הברית ואפילו באנגליה, אבל לא נראה לי נכון לקלקל סיפור יפה עם עובדות.

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

הצונאמי שהיכה את סמואה כמה ימים לפני אותו משחק, הביא ליוזמה מרגשת של כוכבי המוסיקה בניו זילנד. אלה הרימו סדרה של מופעי ענק נודדים ("אייר ניו זילנד" תרמה מטוס), כשכל ההכנסות קודש לשיקום סמואה.

המופע הגיע לווסטפאק ארינה בכרייסצ'רץ' יחד איתנו, הכרטיסים לא היו יקרים, שלוש שעות של מוסיקה טובה, ושם גם התאהבנו באניקה מואה, האמנית הניו זילנדית הראשונה שהוחתמה בלייבל אמריקאי. זמרת/יוצרת של פולק רוק, עם לוק של יהודית רביץ, טמפרמנט של ריטה, קעקועים, והופעה שאי אפשר לשכוח. אניקה מואה – אין כמוה.

 *

ועוד אחד של אין כמוה