מתישהו באביב 1975 נפלתי ליציע בעייתי במגרש בקרלסרוהה. משחק נגד באיירן מינכן. גרמנים שיכורים דרכו עלי בדרכם לסגור חשבון עם גרמנים שיכורים אחרים. זה היה בערך חודש אחרי שמצאתי את עצמי באמצע סכסוך דמים באצטדיון בבולוניה בין האוהדים מקומיים לאוהדי בארי.
מאוחר יותר באותה שנה מצאתי את עצמי נדחף אל גדרות היציע באצטדיון הישן באמסטרדם, כשהמשטרה מפנה אותנו תוך שימוש באלות. "אותנו" זה כמה מאות אוהדי פיינורד ושני ישראלים שנקלעו ליציע הלא נכון. היה לי ברור שצריך לתת עוד צ'אנס.
*
מתישהו ב-1988 נסענו בפעם הראשונה לאנגליה. בשדה התעופה פגשתי חבר מפתח תקווה, ירון בראון, שוער שגדל בהפועל פתח תקוה, השלים הכנסה במכבי חיפה ושימש גם מנכ"ל הפועל באר שבע עד לאחרונה. סיכמנו להיפגש שבועיים אחר כך לכדורגל בלונדון.
בשל פגרת מוקדמות מונדיאל 90', רק שתי קבוצות שלא שלחו נציגים לנבחרת שיחקו באותה שבת: קווינס פארק ריינג'רס אירחה את ווסטהאם ב"לופטוס רואד".
הגענו למגרש במונית וניגשנו לקופה. ביקשתי מהקופאי את הכרטיסים היקרים ביותר במקומות הישיבה. אני רוצה להימנע מקרבה לאירועי אלימות אפשריים, כך אמרתי, בניסיון עלוב להישמע בריטי.
אין אצלנו אלימות, אנפף הג'נטלמן באדנות, תוך שהוא מביט בי כאילו הייתי משהו הדבוק לסוליית נעלו, לא מי שזה עתה ביצע עימו עסקה כלכלית בשווי של עשרים וארבעה פאונד לשני כרטיסים.
חצי דקה אחר כך כבר שכבתי על הרצפה לפני הקופה, כשמעלי סוס. מסתבר שחלק מאוהדי ווסטהאם התגרו באוהדי ההופס והשוטרים ניסו לכבות את האש באמצעות שימוש בסוסים. אחד מהם הטיח אותי בישבנו ארצה. בקרת הנזקים הוכיחה כי נעלבתי יותר מאשר נפצעתי.
המשחק היה משעמם. כל מה שקרה על הדשא כלל שני שערים, אחד לכל צד, ופנדל מוחמץ של טרבור ברוקינג. ביציעים, לעומת זאת, היתה חגיגה אמיתית.
הימים ימי טרום אסון הילסבורו, ויציעי העמידה מאחורי השערים הם לבו הפועם של הכדורגל הבריטי. שם, במקומות הזולים ביותר במגרש, החלה לשגשג הקריירה של רופאי שיניים, עיניים ונוירוכירורגים. שם, על יציעי הבטון, נבחנו מחדש בכל שבת גבולות המעטפת של האלימות, שנשמתה שילוב של אהדה לקבוצת כדורגל וגלונים של אלכוהול.
עוד מסתבר, שלמנח גופו של אדם אין השפעה רבה על יכולתו להתפרע. גם ביציעי הישיבה, אליהם נמכרו הכרטיסים היקרים ביותר, הוצתו מדי פעם מוקדי השתוללות ואלימות, שהצריכו את התערבות המשטרה. מפחיד. גם לבוגר אוקטובר 73'.
*
לקראת טיול בניו זילנד, בספטמבר 2009, הפצירו בי רבים מבאי בלוג מכובד זה ללכת ולראות משחק רוגבי. לא בטלוויזיה, בלייב. רשמתי לפני.
באחד הבקרים של אותו טיול נכנסתי לאולם קבלה במלון בו התאכסנו, בעיר כרייסצ'רץ'. הלובי היה צבוע כולו בצבעי אדום-שחור, דגלים אדומים ושחורים התנוססו בכל פינה והתקרה כוסתה כולה בבלונים באדום-שחור. לתהייתי ענתה דאלאס, פקידת הקבלה, כי הערב יתקיים המשחק שיקבע את העולה השנייה לגמר ה"אייר ניו זילנד קאפ". צבעי האדום-שחור הם צבעי קבוצת קאנטנברי המקומית למשחקי מפעל זה, שאינו החשוב ביותר ברוגבי המקומי.
מסע רכישות, טרום החזרה הביתה, גרם לי להצהיר שלא נורא, אראה רוגבי בפעם אחרת. נגמר הכסף. כשחזרנו עם ערב למלון, נתקלנו בחניון בחבורה של בחורים שריריים, שלבשו חליפות אימון בצבעי אדום-שחור, שעמדו לקראת עלייתם לאוטובוס צבוע אדום-שחור אף הוא. ההתרגשות החלה מפעמת, והיה ברור שהנסיבות מחייבות שינוי מהותי של ההצהרה הקודמת.
בחדר המלון, על מעטפה לבנה שהייתה מונחת על השולחן, נרשם בזו הלשון: "מיסטר בני תבורי, חדר 883 – כרטיסי רוגבי * 2. אנא התלבשו חם ותיהנו. דאלאס".
מסתבר שהמלון ששהינו בו הוא אחד הספונסרים הרשמיים של הקבוצה. מסתבר עוד שדאלאס, הפקידה, סיפרה בהתרגשות למנהל הקבלה על הישראלי שמגלה עניין, ועוד יותר הסתבר שגם הוא חשב שזה ממש נחמד מצדי. מכאן המעטפה ותוכנה.
כרעתי על ברכי לפני אוסי, שהתמידה בסירובה להתלוות אלי לכל אירוע ספורט בארץ ובעולם, מאז גררתי אותה למשחק נגד שמשון ת"א בגשם שוטף באורווה לפני שלושים שנה. אני מתחייב, שיקרתי במצח מחושה, לבוא איתך מחר לגן הבוטני לראות פרחים ולשמוע ציוצי ציפורים נדירות, רק בבקשה בואי איתי למשחק. מבטי הקוקר ספאנייל שלי הועילו הפעם. בינגו.
את הנסיעה ניצלתי כדי לשנן באוזני זוגתי את הנחיות הביטחון. לא עוזבים ידיים, לא מתחכמים עם הסדרנים, מתרחקים מסוסים, לא מביעים אהדה לאף צד עד שלא ברור מי השכנים, לא לנעוץ מבטים, להתעלם מריח השתן ביציע.
חצי שעה אחר כך, כשאנחנו לבושים היטב, עומדות היו רגלינו בשערי אצטדיון AMI המפואר. עשרות אלפי אוהדים נעים לעברו, לבושים בצבעי הקבוצות, אדום-שחור וכחול-צהוב, מניפים דגלים ושרים שירים. וכולם משולבים זה בזה. אין הפרדה, אין אפילו שוטר אחד במקום, אין סוסים, אין מכות ואפילו לא חילופי קללות. עסוקים בעיקר בלהצטלם יחד ומתחרים בשירה.
הרמפות מביאות אותנו ליציע המכובדים. דיילות חינניות מכוונות אותנו למושבים נוחים ומרווחים, ודואגות לאספקה קבועה של בירה TUI, שגם היא אחת הספונסריות של הקבוצה.
יציעי האוהדים מופרדים, בולטים בצבעיהם. מנגינות השירים די דומות למה שאפשר לשמוע באירופה. פה ושם, למרות הקור הנורא, אפשר לראות את המנצח על המקהלה, פלג גופו העליון עירום והוא שולט ביד רמה באלפי אנשים הסרים למרותו. כוח השיטור מחולק לפנסיונריות/ים קשישים ודיילות/ים בני עשרים ומשהו. המשחק מתחיל.
בלה בלה בלה, בירה ועוד בירה וכריכים קטנים וטעימים והקהל (חמישים אלף על פי הכרוז) שואג, והזוג הנחמד שלידנו מתפעל מהשפה המוזרה ומהמבטא שלנו. אוסי ואני משתדלים להתלהב או לצקצק בלשוננו במקומות הנכונים.
בשורה התחתונה: הקבוצה שלנו, קנטרברי, מפסידה לקבוצה השנייה, סאות'לנד.
השורה התחתונה יותר: שמיד ביציאה מהאצטדיון מתערבבים שוב מחנות האוהדים זה בזה, שוב אין שוטר בסביבה, שוב שרים ומצטלמים והולכים הביתה בשקט.
תובנות מיידיות: אין לי מושג ברוגבי, סקראם זה דבר טפשי, אני מעדיף כדורגל, הבירה הניו זילנדית היא לא רעה בכלל. הנה חוויה מתקנת.
גילוי נאות: כבר חוויתי מספר תיקונים בארצות הברית ואפילו באנגליה, אבל לא נראה לי נכון לקלקל סיפור יפה עם עובדות.
*
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
הצונאמי שהיכה את סמואה כמה ימים לפני אותו משחק, הביא ליוזמה מרגשת של כוכבי המוסיקה בניו זילנד. אלה הרימו סדרה של מופעי ענק נודדים ("אייר ניו זילנד" תרמה מטוס), כשכל ההכנסות קודש לשיקום סמואה.
המופע הגיע לווסטפאק ארינה בכרייסצ'רץ' יחד איתנו, הכרטיסים לא היו יקרים, שלוש שעות של מוסיקה טובה, ושם גם התאהבנו באניקה מואה, האמנית הניו זילנדית הראשונה שהוחתמה בלייבל אמריקאי. זמרת/יוצרת של פולק רוק, עם לוק של יהודית רביץ, טמפרמנט של ריטה, קעקועים, והופעה שאי אפשר לשכוח. אניקה מואה – אין כמוה.
*
26 Comments
יש רוגבי גם בישראל. נבחרת ישראל גברים ניצחה בסופ"ש האחרון את נבחרת הונגריה ובאפריל תשחק נגד אוסטריה. בשנים האחרונות חווה הנבחרת התקדמות יוצאת דופן ועלתה בדירוג העולמי כ-20 שלבים.
GO ISRAEL
יופי של פוסט. ואני מסכים איתך לגבי הבירה הניו-זילנדית; טוי היא הגולדסטאר של הקיווים. ניו-זילנד ככלל היא מדינה מדהימה עם אנשים נהדרים, שלוקחים את הנורמליות לקיצוניות.
חצי גולדסטאר,
Tui, Speights ו – Steinlager, הם המותגים הנפוצים ביותר ששתיתי בניו זילנד. יחד עם זאת, בכל מקום אליו הגעתי, הקפדתי לחפש דווקא את הבירה המקומית ויש כאלה בלי סוף. הברוריאנה הקיווית הרי מפוצצת במאות אם לא יותר של סוגי בירה. זה היה מן טקס יומי אחרי הטראק, בירה ובוטנים מול האגם או ההר או כל נוף אחר.
פוסט מקסים וכתוב מצוין. בעיניי הפוסט עומד גם בלי הקליפ בסוף, שנראה קצת לא קשור.
אגב בעדכון על הפוסט שקיבלתי במייל שם הכותב הוא "בני תבואי". נשמע כמו האח של "רוצי שמוליק".
פוסט נהדר,
אציין שבדרבי האחרון שהייתי ברומא, אחרי שרומא ניצחה "בחוץ" מצאתי את עצמי ביחד עם עוד שלושת אלפים אוהדי רומא בורח כי עשרים אוהדי לאציו החליטו לרדוף. המשעשע שתוך כדי ריצה אחד "האולטראס" לצידי אמר שהוא לא מבין למה שלושת אלפים איש בורחים מעשרים, אבל אף אחד לא רוצה להיות זה שנדקר. מיותר לציין שלא היה עלי אף סממן של אוהד רומא, ובתור בוגר לבנון (מלחמה אחרונה + סדיר, הרבה סדיר) תהיתי האם אני פוחד או שפשוט התבגרתי ואומץ / טיפשות הוא נחלתם של הצעירים.
דבר אחד בטוח שכדורגל זה לא דבר שצריך למות עבורו.
חבל שברומא 2010 זאת עדיין אופציה.
כן, ניו-זילנד זה יופי של מקום.
חשבתי שניו זילנד זה רחוק. אולי בעצם אנחנו רחוקים.
רוגבי זה נחמד, ניו זילנד על הכיפאק אבל לי מציק משהו אחר.
בני-כמה פעמים אתה מתכוון עוד לבקר בממלכה המאוחדת עד שתפקוד סוף סוף את אנפילד???
ואיפה הימים שיכולת לקנות כרטיס למקומות היקרים באצטדיון ב12 פאונד… (כנראה שהלכו לבלי שוב יחד עם ריח השתן, יציעי העמידה ופועלים שיכורים שהולכים מכות ביציע).
red sox,
אין לי תירוצים. אתה אפילו לא יכול לדמיין איזה פצע פעור בליבי על שלא ביקרתי עדיין באנפילד. אני מתכנן שנים ובכל פעם משהו מתפספס. מצד שני, אני אופטימי.
אחלה פוסט, לא מכיר אותה (נעקוב) נשמע אותה היום בתוכנית?
סימנטוב,
בוודאי, אפילו את אותו השיר.
כן שמעתי :)
אשמח אם תעלה הודעות על התוכן של התוכנית לפני (טיזרים אתה יודע) מאוחר בלילה מוקדם בבוקר והדלתות ברקע כמה בימים הטובים…
פוסט מקסים,
די לדחות, פניך לאנפילד כי אי אפשר לדעת מה ילד יום.
תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר עם הניו זילנדים. כנראה שיש יתרון לחיות על אי ירוק ומקסים יחד עם עדרי ענק של כבשים.
עונג שבת. בזמן קצר מאוד זאת הפכה להיות הפינה שאני מחכה לה בימי שישי. קצת אחרי שאני חוזר מהכדורגל עם החבר'ה ולפני המקלחת.
נפלא, מזכיר ימים רחוקים ויפים שהיום נדמים כה רומנטיים, למרות מגרעותיהם
אני חושב שאתה זכאי
לקובית משלך בעמוד הפותח
נהדר
!!!בני תבורי זכאי!!!
הוא זכאי!תודה בני פוסט נפלא
תנו לבנאדם משבצת פותחים דף בפייסבוק!
נהדר, בני.
מניו זילנדים אני זוכר בעיקר את ה"Thanks Driver" כשהם יורדים מהאוטובוס. אין עליהם.
ובסופו של פוסט נותרתי סקרן – מה הבטחת לאשתך במסגרת עסקת החליפין, בה היא מלווה אותך בגשם שוטף לאורווה למשחק נגד שמשון? מה, תמונה משותפת עם גידי דמתי סיפקה אותה?
ארנון,
אז היא עוד הלכה אחרי בלי הבטחות…
אהלן בני
למרות שהמרחק בין שני הבתים שלנו,לא עולה על המרחק בין נקודת הקרן
לגדר במכתש בגבעתיים, תרשה לי בכל זאת לכתוב כמה מילים.
ראשית קיבלת ממני כבר תגובות על סיגנון הכתיבה שלך אתה יודע שאני אכול קנאה.
לא מזמן קיבלתי כמה כרטיסים לגמר גביע המדינה בין בני יהודה להפועל תל אביב.
התברר שיש לי כרטיס אחד מיותר לאחר שקראתי את מה שכתבת,אנילא
מצטער שלא הצעתי לך את אותו כרטיס.
אנחנו נמשיך להיפגש בפאב של מענית.
אם יהיה לנו משעמם באמת,אולי נלך לראות רוגבי ישראלי.
אח, ניו זילנד, הגעגועים שוטפים. מה שכן, ממש לא התלהבתי מהבירה שם, מאוד דלילה לטעמי.
אחלה פוסט תבורי. השתעשעתי למדי
בנימה של רצינות, הבוקר קמתי וחדרה איומה תקפה אותי למשמע הידיעות על האסון בכרייסטצ'רץ'. אחי היקר והברמן שלך, נמצא ממש לא רחוק משם באי הדרומי של ניו זילנד.
למרבה השמחה אחרי רבע שעה של דפיקות לב ונסיעה מסויטת הצלחתי לתפוס אותו והוא שריר ובריא וקיים. ד"ש.
אורי,
אני יודע שהוא באי הדרומי והוא הראשון שחשבתי עליו הבוקר. לשמחתי אוסי החרוצה חשבה כמוני ובדקה. לא יאמן איך מקום מדהים ויפהפה חוטף פעמיים בשישה חודשים בומבה מטורפת כזאת.