טוני סמית', תנועת מחאה

 

טוני סמית'

עכשיו, כשגם הטינדרסטיקס ביטלו את בואם לארץ, אני כבר כועס. כי בניגוד לבעלה הצבוע של דייאן קראל הנפלאה ולפיקסיז, מדובר בלהקה שאני באמת אוהב. 

כל אלה מביאים אותי להרהור מחודש במהותו של חרם, כל חרם. 

כילד, לא הוטל עלי מעולם חרם. אולי בגלל שהייתי גדול וחזק, אולי בגלל שהייתי היחיד בשכונה שהיה לו כדורגל. מצד שני, מעולם גם לא נטלתי חלק בחרם שהוטל על מישהו אחר. כילד, כמובן שלא יכולתי להסביר את הימנעותי זאת, אך כאדם בוגר אני יודע שחרם הוא מפלטם האחרון של אלה שאינם מוכנים לקיים דיון מהותי. אלה שאין להם סבלנות לעמדות אחרות. אלה שאצה להם הדרך. פונדמנטליסטים שאין עוד מלבדם ומלבד אמונתם. 

 לבד העובדה שחרם הוא סתימת פיות, יש בו גם פספוס גדול. כשאמן בינלאומי מסרב להופיע בישראל, ולא משנה כרגע אם העילה היא משנה סדורה או חשש בעקבות איומים (לא הייתי מזלזל בכך), הוא מחמיץ הזדמנות נהדרת לפנות למעצבי לשינוי המדיניות בישראל דרך מעריציו. 

נניח שהסולן של הגורילז, או דבנדרה בנהארט, אחרי כמה שירים בהופעה, מבקשים רגע אחד של תשומת לב ואומרים משהו כמו: "בחייאת חבר'ה, לא נמאס לכם לשלוט על עם אחר?". או אולי: "ישוחרר גלעד שליט עכשיו!". או קיי, המסר הובן, כולם מרוצים, עכשיו אפשר להמשיך בהופעה. מישהו באמת מאמין שניתן יהיה לשנות מדיניות על ידי חרם? אז אכלתי מקדונלדס בפעם הראשונה באמסטרדם אחרי הצבא ונסעתי בטויוטה בפעם הראשונה במונטריאול כשהייתי בן 28. ביג פאקינג דיל. 

 

דווקא לא החרימה אותנו. דיאן קראל, אשתו של קוסטלו

נכונים הדברים גם לגבי חרם האמנים על אריאל. תוצאותיו, למיטב הבנתי כאיש שמאל שנמצא די שמאלה מהמרכז של השמאל, מוכיחות את טענתי. חבר'ה, יש לכם באולם כמה מאות איש ששילמו כסף בשביל לראות את "פיאף",  תבקשו סליחה לרגע, תגידו כמה מילים, תקבלו קריאות בוז ואולי גם כמה מחיאות כפיים, תעבירו מסר, ויאללה, דה שואו מאסט גו און. או גו הום, תלוי מנין באתם. 

בסופו של דבר, החרם לא תרם מאום לשינוי עמדות אלה שהופנה נגדם, ומצד שני חוטובלי ולבנת, דווקא הן, גזרו אחלה קופון. עד היום אני מתפוצץ כשאני שומע את זה שחושב שהוא שר האוצר אומר בקדימונים בגל"צ: "מי שיסרב להופיע באריאל, עיר ואם בישראל, יהיה לו עסק איתי". אל קאפון דה לה שמטה. לא מי שיקצץ בקצבאות הזקנה, לא מי שישתמש באלימות נגד נשים, לא מי שיגרש ילדי עובדים זרים, לא רוצחים על הכביש – "יהיה לו עסק איתי". מפחיד נורא, לא? 

בקיצור, חרם לא עוזר, לא טוב, לא ראוי, לא נכון, פחדני, ולפעמים עובד גם הפוך. על אבא שלי הוטל חרם פולסא דה חרא לפני עשרים ומשהו שנים ומאז הוא רק הולך ומשתבח. 

מצד שני, אני מת על מחאות. מחאות חכמות, שקטות, יצירתיות, ממזריות כאלה, שהדן נשמע למרחוק והן נחרטות בזיכרון להרבה זמן. כזו היא המחאה של טוני סמית'. 

זהו סיפור קטן, אחד מאלה הקורים במגרש הספורט, אבל מגדירים אירועים גדולים בהרבה המתרחשים מחוצה לו. הוא על טוני סמית', בת עשרים ואחת, קפטן נבחרת הנשים של מנהטנוויל קולג', מכללה קטנה מחוץ לניו יורק. בשנת 2003, במהלך השמעת ההמנון האמריקאי לפני המשחק, כשכל הנוכחים הפנו פניהם לדגל הכוכבים והפסים, עשתה טוני חצי סיבוב והפנתה את גבה אל הדגל, במחאה על תכניות המלחמה של ארצות הברית  בעיראק. בשקט, ללא הצהרות בומבסטיות ועל אף התנגדות עזה. 

טוני חזרה על אקט המחאה בכל משחק והפכה לסיפור ענק, ששטף את הכותרות והציף את אתר האינטרנט של המכללה בשני מיליון אי-מיילים. המעשה שלה הצית ויכוח בנושא זכות הביטוי. לצד תמיכה רבה נחשפה סמית' גם לחרם מצד חלק מחברותיה לקבוצה. באחד המשחקים היא עמדה שקטה על המגרש מול התקפה מילולית חריפה של בוגר וייטנאם. סמית', בת לאם יהודיה ואב שחור וצ'ירוקי, התראיינה בפעם הראשונה רק שבע שנים לאחר אקט המחאה שלה. 

המחאה של סמית' לא הפסיקה את המלחמה בעיראק, בדיוק כפי שהחרם על אוניברסיטאות בישראל או הימנעות אמנים מלהופיע כאן לא יסירו את המצור מעל עזה, ובוודאי שחרם אמנים על אריאל לא יפסיק את הכיבוש. אבל אם לדבר במונחים של הצלחה, אז כך בונים תודעה. ככה נכנסים ללבבות. ככה מצליחים לגרום לתזוזה בדעת קהל. לא בחרם. 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 *

היתה לו תחושה פיצוץ / בני תבורי

טיקי-טקה מול פיפי-קקה
סיכום שבוע 12

22 Comments

אסף 30 בנובמבר 2010

בני לפעמים חרם עוזר. ראה מקרה דרום אפריקה. אני לא חושב שהשילטון היה נופל שם ללא החרם העולמי. לפעמים שכל העולם גורם לך להרגיש כמו מצורע זה גורם לך להיסתכל על עצמך ולבדוק אם אתה כזה.

איציק אלפסי 30 בנובמבר 2010

כל זה מתוך הנחה שהעולם הוא לא צבוע ובעצמו עושה דברים פי אלף יותר גרועים. הו אז זה גורם לך לכעוס יותר ולחוש סימפטיה כלפי המוחרמים גם אם דעתך שונה משלהם.

אסף שלום 30 בנובמבר 2010

ברור שהעולם עושה דברים לא פחות גרועים. אבל לדעתי צריך להפריד בין ממשלות לאנשים. למדינות שמייצגות ממשלות אין זכות דיבור. כי כל אחת עשתה מעשים איומים (ארה"ב, בריטניה, צרפת ועוד הרשימה ארוכה) אבל לאנשים אינדיבודאלים יש זכות למחות.

אני מסכים אם בני שיש את אפשרות המחאה שלבוא לאריאל ולנופף אצבע משולשת לקהל. אבל יש גם את האפשרות להחליט לא לבוא ולגרום לקהל שם להרגיש לא חלק ממדינת ישראל בגלל הבחירה שלהם איפה לגור. שתי הדרכים לגטימיות בעיני במידה שווה.

בני תבורי 30 בנובמבר 2010

אסף,
עובדתית אתה צודק לגמרי, גם אני לא משוכנע שמשטר האפרטהייד היה נופל אילולא האמברגו שהוא בהחלט סוג של חרם. מצד שני, אמברגו שכזה הוטל על ישראל אחרי מלחמת ששת הימים…

איש 30 בנובמבר 2010

בני- הסיפור על טוני סמית' נפלא.
לגבי חרם- הבעיה העיקרית שלי עם חרמות, מלבד נושא הצביעות שאלפסי ציין, היא שבהרבה מקרים הם נעשים מתוך שנאת המוחרם במסווה של אהבת האחר, לא מתוך רצון אמיתי לצדק או לעורר איזשהו דיון.
והטינדרסטיקס עושים מוזיקה נפלאה אבל דכאונית בטירוף.

matipool 30 בנובמבר 2010

בני – טור נפלא .
מזדהה לגמרי עם מה שכתבת על זה שחושב שהוא שר האוצר וגם אותי מעצבן שלבנת וחוטבלי גזרו קופון .

אנונימוס 30 בנובמבר 2010

לא הבנתי. הטענה שלך (שאני לא חושב שנתמכת עובדתית. אבל ראויה לבדיקה) היא שחרם לא עוזר בכלום, ומחאה כן. ואז אתה מביא דוגמה למחאה מקסימה – שלא עזרה בכלום.

בני תבורי 30 בנובמבר 2010

אנונימוס,
בדקתי שוב ושוב ולא מצאתי באף מקום בפוסט אמירה שלי שמחאה עוזרת. אמרתי שמחאה נכנסת ללבבות ובונה תודעה וזה ההבדל לעניות דעתי. מרבית השינויים החברתיים במאה העשרים החלו במחאה לא בחרם. חרם הוא נשק יום הדין במונחים חברתיים, מחאה היא תחילתו של משא ומתן. חרם הוא סתימת פה ודה-לגיטימציה. מחאה היא דרך תרבותית להביע התנגדות.

אנונימוס 30 בנובמבר 2010

ראשית כל אני חולק על הנחת היסוד לפיה "מרבית השינויים החברתיים במאה העשרים החלו במחאה לא בחרם". יתכן שזה נכון. אבל הידע הכללי שלי לא גורם לי בכלל להגיע למסקנה חד-משמעית שכזאת.

ומעבר לכך, בקשר לחרם הספציפי על אריאל שאתה טוען שהיו ראוי להחליפו ב"מחאה" – 40 שנה של כיבוש, קשה לאמר שהיו חסרות לכל אורכן מחאות מכל צבע ומין. אני בטוח שגם אתה בקלות תצליח לחשוב על לא מעט רק מהשנים האחרונות.

ועוד נקודה למחשבה. הטענה שלך היא בדיוק זו של מארגני החרמות מחו"ל – 40 שנה ושום דבר לא זז פה, הגיע הזמן להשתמש בנשק קיצוני יותר.

אריאל 30 בנובמבר 2010

במקרה של אריאל, לא מדובר בחרם, מדובר בסירוב להופיע ממניעים אידאולוגיים. ההבדל הוא דק, אבל קיים.
חרם אומר שאני נגד האנשים שבאותו אולם ואני מחרים אותו. במקרה דנן, הם מסרבים להופיע במקום שעל פי ההגדרות שלהם אנחנו לא צריכים להיות בו. במידה דומה, חייל שמסרב לשרת בשטחים לא מחרים את הצבא או את תושבי השטחים – הוא נוקט על פי צו מצפונו.
דרך אגב, בדיוק כמו שאותו חייל יודע שהוא ייצטרך לשלם מחיר על אותו סירוב, גם אותם אומנים צריכים להיות מוכנים לכך, ובדיוק כמו שאני לא משתגע על קולות המחאה נגדם, אני גם לא משתגע על אלו שמתנגדים שיישללו הקצבאות מתיאטרות שלא מופיעות שם. ככה זה, למחאה יש מחיר ומי שלא מוכן לשלם אותה, שלא יתחיל איתה.
השאלה האם יש ערך לאותה מחאה, היא כבר שאלה נפרדת ולא רלוונטית

ד"ר א 30 בנובמבר 2010

בני –

לדעתי, אתה צודק לגמרי.
במקביל לחרם על אריאל עזרתי להוציא לדרך יוזמה הפוכה, של מפגשים בין שׂמאלנים/ות למתנחלים/ות. ההתחלה היתה מוצלחת מאד, וב"ה גם ההמשך יהיה.

מי שמעוניינ/ת מוזמנ/ת לבקר בקבוצת הפייסבוק:
http://www.facebook.com/pages/mpgsym-twbym-bmz-bwnym-hbrh-byhd/173438306006959?ref=ts

בני תבורי 30 בנובמבר 2010

ד"ר א
בזמנו התקיימו מפגשים דומים בין תלמידים ומורים מהמוסד החינוכי "מבואות עירון" לבין מנהיגי המתנחלים. היו דיבורים, לא היתה הסכמה לצערי, אבל העובדה שכל צד יכול היה להתארח אצל השני ולהשמיע את דברו הפכה את כל הדיון לנכון יותר.

ניר 30 בנובמבר 2010

החרם הזה הוא לא באמת יוזמה של האמנים, אלא של קבוצת ארגונים ואנשים (חלק גדול מהם ישראלים) שמאיימים על אמנים שאם יופיעו בישראל הם יהיו מסומנים, ויוקעו כתומכים בכבוש וכו'. אנשים בעולם ממילא מזהים את האיזור עם סכנה וסיפורים כמו סלמאן רושדי או תאו ואן גוך – אדם סביר, פחות קשוח/צריך כסף מג'וני ליידון, מעדיף לוותר על הופעה די קטנה בסה"כ. ההודעה של טינדרסטיקס מבהירה שהם לא ממש מבינים מה קורה ופשוט מבקשים לא להסתבך עם המשוגעים מהמזה"ת.

תומר חרוב 30 בנובמבר 2010

אני נוטה יותר לדעתו של אריאל בעניין הזה. החרם(אם נקרא לו כך לצורך הדיון) הזה הוא לגיטימי לחלוטין, מדוב בשטחים שישראל לא סיפחה וזכותו של אדם לסרב ולפעול על פי צו מצפונו בעניין זה.
בני, לפחות the fall מגיעים בינואר.

יואב 30 בנובמבר 2010

היו לי כרטיסים.חבל.מקווה the fall לא יבטלו כי אני מתכוון להיות שם.לא יודע בקשר לרמה האידיאולוגית(לא לוקח צד בעניין כלל) כמו שזה ברמת הלחץ שקבוצות(גם מעורבות של יהודים וערביים) שונות יוצרות.מאדם שבקיא בעניין-ברוב המקרים זה הלחץ והאיומים שמופנים כלפי האמנים,שעושים את העבודה. מה, טינדרסטיקס הסכימו להופיע כאן מלכתחילה ללא מודעות? ועכשיו פתאום יש להם? מה פאקינג השתנה?
כילד, אירגנתי חרם והייתי קורבן לחרם.היה נורא בשניהם….

בני תבורי 30 בנובמבר 2010

יואב,
דבנדרה בנהארט הופיע כאן רק לפני שנתיים ועכשיו הוא ביטל. מה השתנה, לחץ כפי שאמרת.

מנחם לס 30 בנובמבר 2010

בני, ההנאה מטורך היא מלאה וגדושה. תודה.
אבל מילה על חרם: בכיתה ו' היתה לי חברה, אסתר מלכה. הילדה הכי יפה, התלמידה הכי טובה, וכשמה כן היתה: "מלכה". אז כיצד שאר הבנות התמודדו איתה (ואיתי)? עשו עלינו חרם.
נא לא לשכוח שחרם בהרבה מקרים הוא גם נשק למלחמה בקנאה!

בני תבורי 30 בנובמבר 2010

מנחם,
תודה מכל הלב.

B. Goren 30 בנובמבר 2010

עוד מחאה ידועה בני, היא זו של טומי סמית (זהב) וג'ון קרלוס (ארד), אולימפידת מקסיקו 1968: כל אחד מהם מניף יד עם כפפה, אחד ימנית ואחד שמאלית לאות הזדהות עם הכח השחור. כעונש, הם לא הורשו עוד להששתף במשחקים האולימפיים.

התמונה הזו, נחרתה בזכרון הקולקטיבי יותר מהרבה תמונות אחרות באולימפיאדת מקסיקו ולפחות כמו הקפיצה של בוב בימון.

http://www.gymwatch.com/wp-content/uploads/2008/04/1968_olympics.jpg

בני תבורי 30 בנובמבר 2010

בנצי,
גם גרייס סליק היפהפיה הביעה מחאה עם כפפה שחורה באחת ההופעות של ג'פרסון אירפליין, אבל אני לא מוצא את התמונה. כפיצוי, קבל סתם תמונות שלה:

http://f.nanafiles.co.il/Upload3/xternal/israblog/84/99/36/369984/posts/18773618.jpg

אסף THE KOP 6 בדצמבר 2010

מגיב פעם ראשונה ובהקשר פוליטי דווקא:

אני חושב שהצביעות היא מנת חלקם של שחקני התאטרון. מי שבנה את אריאל היו שמעון פרס ומשיח השמאל רבין. הם אלו ששלחו את אזרחי ישראל לגור בעיר הזאת והם אחראים לקיומה.

לא זכור לי כי כל אותם גיבורי תאטרון החרימו את הטקס שנערך לכבוד יום הולדתו של שמעון פרס בתאטרון הקאמרי. כל האליטה דה-לה שמעטא, לבנבני צפון תל-אביב וגרורותיהם היו שם להריע לאבי ההתנחלויות. עמוס עוז, איתי טיראן ושאר החשודים המיידים לא קראו להחרים את הסנדק של אריאל בום חגו, חלקם אף השתתפו במסיבה.

צבועים.

אודי 8 בדצמבר 2010

כרגיל אני מגיב באיחור.
קודם כל תתחדש על הבלוג. אבל איפה אתם מחביאים את ה- RSS באתר הזה (לא רק אצלך)?
טינדרסטיקס זה באמת כאב לב. פעם ראשונה שאני קונה כרטיס ומבטלים. בעצם לא, לפני כמה שנים בלונד רדהד ביטלו, אבל בגלל המלחמה בצפון.
על the fall כבר התחילו ללחוץ, נקווה שמארק אי סמית לא ייכנע.

Comments closed